יוסף בן מתתיהו היה כהן ירושלמי, וּמְפקד הגליל במרד הגדול. סיפור התאבדות חבריו וּנְפילתו בשבי מעוררים עד היום מַחֲלוֹקת עזה בין אלה הרואים בו בוגד נקלה וּבָזוי (ה-ב רפה), לְבֵין אלה הרואים בו אדם מעשי שבחר נכון. כך או אחרת, לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן הבית השני, עבר יוסף בן מתתיהו לרומא. הוא נספח למשפחת הקיסר אספסיאנוס (שהוכתר לקיסר במהלך המרד הגדול), שינה את שמו לטיטוס פלאביוס יוספוס (על שם משפחת הקיסר), הגם שהוא מוכר בעיקר כיוספוס פלאביוס. הוא קיבל קצבת קיום, וְכָתַב ספרים. הוא כתב ארבעה ספרים. כל ספריו נכתבו בִּיוָנית (ה-י אינה נהגית) עבור הקהל היוני – רומי. יונית היא שפת התרבות באימפריה הרומית כידוע. הספר הֶחָשוּב והמוכר מכל הוא 'מלחמת היהודים ברומאים'. הספר נכתב בּיוָנִית. אמנם יוספוס כתב שאת כתב היד הוא כתב בִּ'שְפת אבותיו', אך לא שרד שום קטע מהטופס המקורי. ביונית נקרא הספר: Ιστορια Ίουδαίκοΰ πολέμου πρός Ρωμαίυς – מילולית: תולדות מלחמת היהודים ברומאים. בלטינית, אליה תורגם הספר, הוא נקרא Bellum Judaicum – מילולית: מלחמת היהודים. הספר ראה אור בשנת 78 לספירה ככל הנראה. על בסיס התרגום הלטיני, נוצר באיטליה בשנת 953 לספירה (אמצע ימי הביניים) ספר המכונה 'ספר יוסיפון'. זהו עיבוד חופשי בעברית (!) לספרו של יוספוס. הספר הודפס בארץ וניתן למצוא אותו בחנויות יד שניה (בחנות כזו אני רכשתי אותו), בספריות שמבינות ענין או בגרסתו המקוונת. בספרו 'מלחמת היהודים ברומאים' תיאר יוספוס את הרקע למרד הגדול, את האירועים שהובילו לִפְרוֹץ המרד, את מהלך המרד ודיכויו. כולל הסיפורים המפורסמים על יודפת, גמלא, ירושלים וּמְצדה.
ספרו השני הוא 'קדמוניות היהודים'. אל קדמוניות היהודים נתייחס להלן. ספרו השלישי הוא אוטוביוגרפיה שנכתבה בשנת 94 לספירה, הקרוי 'חיי יוסף'. ביונית: Ἰωσήπου βίος. בלטינית Vita Josephi. בספר זה הוא התגונן נגד האשמות הבגידה, בעיקר מצד יוסטוס איש טבריה. למרבה הצער חיבורו של יוסטוס אבד. ספרו הרביעי הוא בעל שם כפול 'קדמות היהודים' (περὶ ἀρχαιότητος Ἰουδαίων בִּיוָנית) או 'נגד אפיון' (Κατά Απίωνος בלטינית: Contra Apionem). הספר נכתב סמוך למות יוספוס, סביב שנת 100 לספירה. זהו ספר פולמוסי נגד האנטישמיות בעולם ההלניסטי. השם המקורי הוא 'קדמות היהודים'. אולם אב הכנסיה הרונימוס כינה אותו 'נגד אפיון', על מנת להבדילו מקדמוניות היהודים. הגם שאפיון תופס מקום מועט יחסית בספר.
הספר הרלוונטי לפרק הוא 'קדמוניות היהודים'. בִּיוָנית: Ἰουδαϊκὴ ἀρχαιολογία. הספר ראה אור בשנת 94 לספירה (לפני חיי יוסף). הספר מתאר את תולדות עם ישראל מִימֵי המקרא ועד המרד הגדול. בספר ישנה פסקה הקרויה 'העדות הפלאבאינית' (כי קראו לו יוספוס פלאביוס). עדות זו היא אזכורו של ישו כמשיח במקור חיצוני לברית החדשה. אם כי ספק האם יוספוס אכן הזכיר את ישו כמשיח שקם לִתְחִיָּה לאחר שלושה ימים. לכל היותר הוא הזכיר את ישו אגב אורחא, כמו שהזכיר משיחים רבים בתקופה הרומית. ורק מעתיק מאוחר הוסיף 'הוכחה' במרכאות בת הזמן למשיחיותו של ישו. בכל אופן, העדות הפלאביאנית היא היא שגרמה לכנסיה הנוצרית להעתיק את ספרי יוספוס ולשמור אותם עבור היהודים (בדומה לספרי מקבים למשל). איני רוצה לַחֲשוב מה היינו יודעים על תקופת בית שני ללא יוספוס וספרי מקבים – מעט מאוד. כיון שלבד מהם רוב החומר מגיע ממקורות תיאולוגיים. יהודים או נוצרים. אין לי בעיה עקרונית עם מקורות תיאולוגיים – אבל הם לא כתיבה היסטורית.
בספרו קדמוניות היהודים תיאר יוספוס את קורות עם ישראל כאמור עבור הקהל ההלניסטי. בתארו את תקופת המקרא הוא התבסס בעיקר על התנ"ך וּמְעַט מדרשים. קְהַל קוראיו של יוסף היו הלניסטים. וּבְמִקרים אשר בהם קורות ישראל עלולות היו לגרום להם אי נחת – הוא עיגל פינות, ובעיקר צינזר את עצמו מטעמי דעת קהל.
הדוגמה המובהקת לצנזורה העצמית היא נושא המילה. יחס העולם ההלניסטי למילה נע בין שלילה לזעזוע. הרעיון שחותכים פיסת עור מגוף האדם המושלם והאסטטי עבור צו אלהי כלשהו – נראה להלניסטים כמשהו הזוי על סף הפרעה נפשית. לא פלא אם כן, שכל גזירות דת נגד היהודים כללו איסור מילה. בחלק מהמקומות בהם נזכרת המילה במקרא היא מופיעה בהקשר חיובי או נייטרלי. אברהם מל את עצמו ואת ישמעאל. לאחר מכן הוא מל את יצחק. בני ישראל מלו עצמם עם הכניסה לארץ. אולם בִּשְני מקומות המילה באה בהקשר שלילי. יוספוס צנזר את ההקשר על מנת להציג את היהדות באופן מחמיא יותר. לאחר ששכם בן חמור אנס את דינה בת יעקב, הוא הציע ליעקב לשאתה לאשה. שמעון ולוי אחי דינה לא אהבו את מה שקרה לאחותם ורצו לנקום (ציטוט): וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה--וַיְדַבֵּרוּ: אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה: כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ.
טו אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר... דלגתי קצת יז וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. ... וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ, כָּל-זָכָר--כָּל-יֹצְאֵי, שַׁעַר עִירוֹ. כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ (סוף ציטוט. ברא' ל"ד 13 - 26). בני יעקב השתמשו במילה לצורך רמאות. דבר המציג את המילה באופן שלילי. יוספוס בתארו את האירוע כתב (ציטוט): שמעון ולוי, אחיה של דינה מאם אחת, נדברו בינהם לעשות מעשה כזה: בשעת חגיגה והשכמיים שמו את לבם להוללות ולשמחה, התנפלו בלילה על השומרים תחילה והרגום, כשהם שרויים בשנתם. ואחר נכנסו לעיר והרגו כל זכר וגם את המלך ואת בנו. רק על הנשים חמלו (סוף ציטוט. קדמוניות א' כ,א א. 339 - 340). כל ענין המילה נעלם כלא היה. ממילא דעת ההלניסטים על המילה הוא שלילי. אין צורך לחזק דעה זו.
פרשה שניה בה המילה מוצגת באור לא מַחֲמִיא היא עם שאול ודוד (ציטוט): וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו... דלגתי קצת כה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב, לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים... עוד דילוג כז וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה (סוף ציטוט. שמ"א י"ח 20 - 27). הערלות הפלשתיות הן המוהר עבור נישואי דוד. לא נעים. יוספוס כתב (ציטוט): וכך אמר (שאול הכוונה) ערוב אערוב לדוד שישא את בתי לאשה אם יביא לי שש מאות גלגלות של האויבים... דלגתי הרבה אמר שאול: דילוג קל אלא מבקש אני נקמה בפלשתים ושש מאות גלגלות של אנשיהם... דילוג אחרון יצא מיד (דוד הכוונה) עם חבריו נגד האויבים לפעולה, שדובר עליה כתנאי לנישואיו, והרג רבים מהם וכרת שש מאות גלגלות (סוף ציטוט. קדמוניות ו' י' ב- ג. 197 - 203). יוספוס המיר את הערלות בגולגלות. לא הייתה לו ברירה. כריתת מאתים עורלות היא מעשה ברברי. אבל עריפת שש מאות ראשים זהו מעשה של בני תרבות, כמובן.
שמשון התאהב באשה פלשתית מתמנה, אשר ליד בית שמש (אל תתבלבלו עם תמנע ליד אילת). הוריו לא אהבו את החתונה המתקרבת (ציטוט): וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה--כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה, מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים (סוף ציטוט. שופ' י"ד 3). 'הערלים' הוא כינוי גנאי. לא נעים. יוספוס שינה מעט (ציטוט): סרבו ההורים הואיל ולא הייתה בת עמם (סוף ציטוט. קדמוניות ה' ח' ה. 286). לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר. משהו טכני. לא קשור לערלה.
לאחר ששמשון הכה את הפלשתים בִּלְחי חמור , הוא נתקף בצמא נורא ופנה לאלהים (ציטוט): וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, אַתָּה נָתַתָּ בְיַד-עַבְדְּךָ אֶת-הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא, וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים (סוף ציטוט. שופ' ט"ו 18). שוב הערלים ככינוי גנאי. יוספוס עידן את התיאור (ציטוט): והתחנן לפניו (שמשון לאלהים) שדבריו לא יעוררו כעסו, ושלא יסגירו ביד האויבים (סוף ציטוט. קדמוניות ה' ח' ט. 302). הערלים הפכו לאויבים.
דוגמה אחרונה. כששאול עמד לפני מותו בִּקְרב הגלבוע נכתב (ציטוט): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, (סוף ציטוט. שמ"א ל"א 4). יוספוס שוב שינה את הערלים למונח נייטרלי (ציטוט): ובהיותו חלש מכדי להרוג את עצמו ציווה את נושא כליו לשלוף את חרבו ולדקרו בה, בטרם יתפשוהו האויבים חי (סוף ציטוט. קדמוניות ו' י"ד ז. 370). שוב הערלים הפכו לסתם אויבים. יש עוד כמה דוגמאות אבל הנקודה ברורה.
מהאמור לעיל ראינו שיוספוס נזהר מאוד בתארו את המילה בהקשרים שליליים, ונזהר גם כן בַּהֲמירו את כינוי הגנאי 'ערלים' בשם העצם הכללי: אויבים. ככה זה, כשלא רוצים, וּבְצֶדק, להרגיז את רוכשי הספר שלך...
