בַּפֶּרק שעבר דנו בִּמְאפייני הסיפור המקראי. בְּפֶרֶק זה נצלול פנימה ונדון במה שמכונה 'אבני
היסוד' של הסיפור המקראי. באומרי 'אבני היסוד' כוונתי היא לאמצעים האומנותיים השונים המרכיבים.
את הסיפור. אבני היסוד כוללות מספר רכיבים: הוראות המילה, אירוניה, מטונומיה, מטפורה, דימוי,
חזרה על צלילים, אנפורה, אפיפורה, הכפלת מילה, מילה מנחה, מדרש שם, רמז מטרים, ורצף
שמות / פעלים, וכן נעסוק במצג. אל חשש, נדון בְּכָל אבן יסוד, וניתן דוגמאות לכל אחת מאבני יסוד אלו.
כל אחת מאבני היסוד הללו תרמות להבנת מלוא המסר, המשמעות וגם היופי של הסיפור המקראי.
חשוב להדגיש כי בסיפורים השונים לא נמצא (בד"כ) את כל אבני היסוד הללו. אבני היסוד הן
למעשה הפיגומים, שעליהם נבנה הסיפור המקרא. הבטחתי הסבר ודוגמאות אז הנה.
אבן היסוד הראשונה היא הוראת המילה. הוראות המילה היא האבן הבסיסית ביותר. זה נכון
לְכָל שפה, וּלְכָל סיפור שהוא. חשוב לזכור שהעברית המודרנית והעברית המקראית חולקות אוצר
מילים רחב. העברית התפתחה במהלך השנים והשתנתה, וחלק מהמילים נטען במשמעות
אחרת במהלך השנים. כך למשל בסיפור בריחת הגר (ציטוט): וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ
בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ. יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם --יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-
פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן. (סוף ציטוט. ברא' ט"ז 11 – 12). המילה 'פרא' בתנ"ך משמעה – סוג של חמור בר
אוהב חופש, שאינו ניתן לְבִיּוּת. פרא אדם – אדם אוהב חופש, כמו הפרא. בעברית בת ימנו פרא אדם
הוא אדם פראי וחסר תרבות. בחלום יעקב סופר (ציטוט): וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ
הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (סוף ציטוט. ברא' כ"ט 12). המילה סולם, שהיא מילה
יחידאית אגב. כלומר מילה המופיעה רק פעם אחת בתנ"ך מקורה באכדית. משמעה הוא - גרם מדרגות.
כבר בִּלְשון חז"ל המילה הפכה למכשיר בעל שלבים שבו מטפסים לגובה. בסיפור מות שמשון נכתב
(ציטוט): וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת-שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ, עֲלֵיהֶם--אֶחָד בִּימִינוֹ,
וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ (סוף ציטוט. שופ' ט"ז 29). השרש לפ"ת, גם הוא שרש יחידאי. גם כן מאכדית. משמעות
הפועל היא - נגיעה קלה ועדינה. בִּלְשון ימינו לפיתה משמעה אחיזה חזקה בּכֹחַ רב. בסיפור מות
אבשלום סופר על דוד, לאחר שהוא קיבל את הידיעה על מות אבשלום (ציטוט): וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל-
עֲלִיַּת הַשַּׁעַר--וַיֵּבְךְּ; וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ,
אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי (סוף ציטוט. שמ"ב י"ט 1). רג"ז בלשון המקרא משמעו – נתקף ברעד או בִּסְעָרַת
רגשות. בלשון ימנו רג"ז מציין עצבים וקריזה – התקף זעם. בסיפור המתקת המים על ידי אלישע נכתב
(ציטוט): וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים,
וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. כ וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. כא וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא
הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח... (מל"ב ב' 19 – 21). בלשון המקרא צלוחית משמעה – כד קטן. כמו ההוא
בַּחֲנוּכה. בלשון ימינו צלוחית משמעה צלחת קטנה לקינוחים וכדומה.
אבן יסוד שניה היא האירוניה. אירוניה היא מצב בו קיים ניגוד בין המשמעות המקורית של
המילה, לבין משמעותה המושאלת. בסיפור הַעֲלָאַת ארון הברית לִירוּשָלים (ה-י אינה נהגית) סופר
(ציטוט): וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם
לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים (שמ"ב ו 20). הפער בין נכבד, שמובנו איש
מכובד, לבין "נכבד" במרכאות בדברי מיכל, יוצר את הלעג לדוד. בסיפור התחרות בכרמל בין אליהו
לבין נביאי הבעל סופר (ציטוט): וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים
הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ (מל"א יח 27). אליהו העמיד פנים, כאילו
הצעותיו יכולות לסייע. הוא הציע להם לצעוק אל הבעל, שהוא 'אלהים' במרכאות לפי אליהו. הרעיון
שאלהים עושה צרכים (כי דרך לו), או שהוא ישן וצריך השכמה – היא האירוניה בדברי אליהו.
בסיפור מות אחאב סופר על כינוס נביאים, שכולם התגלו כאומרי הן וּמְלַחֲכֵי פנכה, ותמכו בהחלטת
אחאב לצאת למלחמה. רק מיכיהו בן ימלה איים לסדוק את הקונצנזוס (ציטוט): וַיָּבוֹא, אֶל-הַמֶּלֶךְ,
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם-נֶחְדָּל; וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח,
וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ, עַד-כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ: אֲשֶׁר לֹא-תְדַבֵּר אֵלַי,
רַק-אֱמֶת בְּשֵׁם יְהוָה (מל"א כ"ב 15 – 16). מיכיהו אמנם נבא כמו כל הנביאים, אבל האירוניה מיד
מובנת, לאור תגובת אחאב.
אבן יסוד שלישית היא המטונומיה (μετωνυμία). מטונומיה היא שימוש במילה בהוראה
מושאלת, אך במובן קרוב למובן המקורי. כך נכתב בסיפור המבול: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים
וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (ברא' ו' 11). בפעם הראשונה 'ארץ' משמעה אדמה, וּבַפַּעַם השניה 'ארץ'
משמעה יושבי הארץ, שהם מלאים חמס וָרֶשַע. בבקשת משה מפרעה לצאת ולזבוח לה' נכתב:
וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב (שמ' ה' 3). החשש הוא מפגיעה על ידי דבר או
מלחמה. החרב, שם עצם מוחשי, מייצגת את המלחמה שהיא שם עצם מופשט. בסיפור גן עדן
נכתב: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (ברא' ג' 17). האדמה נזכרת בפעם
הראשונה במשמעותה המקורית – קרקע. וּבַפַּעַם השניה האדמה נזכרת בכינוי החבור – נה.
תֹּאכֲלֶנָּה – תאכל אותה. במקרה השני המשמעות היא שהאדם יאכל את פרי האדמה, ולא את רגבי
האדמה. בסיפור קניית הבכורה נכתב: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו (ברא' כ"ה 28). ציד
במקרה זה אינו הפעולה, אלא החיה שניצודה.
האבן הרביעית היא המטפורה. מטפורה או השאלה היא שימוש במילה בהוראה
מושאלת. בין ההוראות יש דמיון, אך אין נגיעה ישירה. ההוראה המקורית וההוראה המושאלת
שייכות לעולמות שונים. המטפורה מייחסת תכונות משדה אחד לשדה אחר, או מגלה קוי דמיון בין
השדות השונים. כך למשל בסיפור מגדל בבל: נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם (ברא' י"א 4).
למגדל אין ראש. התחום האנושי 'השאיל' במרכאות את הראש למגדל. כך בסיפור קורח: וּפָצְתָה
הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם (במד' ט"ז 30). לאדמה אין פה כמובן. אך שוב הגוף האנושי 'השאיל'
שוב במרכאות את דימוי הפה לאדמה. ודוגמה נוספת מסיפור בריחת דוד מפני שאול: אַחֲרֵי מִי אַתָּה
רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד (שמ"א כ"ד 14). דוד שאל דוגמה מתחום החי והשתמש בה
לתיאור עצמי. המטפורה מזכירה את הדימוי.
שהוא האבן החמישית. הדימוי שונה מהמטפורה, כי אין הבדל בין משמעויות
המילה (מילולית ומושאלת). בדומה למטפורה, הדימוי מעלה קוי דמיון בין שני דברים. אחד מסימני
הזיהוי לדימוי הוא שימוש בְּכַ"ף הדמיון. לא תמיד אבל במקרים רבים. לאחר עקדת יצחק נכתב: כִּי
בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (ברא' כ"ב 17).
צאצאי אברהם יהיו ככוכבי השמים לרוב וּכְמוֹ החול אשר על שפת הים. כלומר רבים מאוד.
בסיפור האשה הכושית נכתב: וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (במד' י"ב 10). מרים מצורעת והיא לבנה
כמו השלג. כך בסיפור המרגלים: וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים (במד' י"ג 33). המרגלים הנמוכים הם כמו
חגבים לעומת ילידי הארץ הגבוהים מאוד. ודוגמה אחרונה בסיפור גבעון, עת עבדי שאול פגשו
בעבדי דוד: וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה (שמ"ב ב' 18). עשהאל רץ מהר כמו
צבי. במקרה זה היותו קל רגליים הוא גם אפיון גופני. כלומר עשהאל הוא צנום ודק. מידע שיתברר
כחיוני להבנת העלילה. אבנר הכה אותו באחורי החנית. מכה שלא הייתה הורגת כל אחד אחר, אלא
רק עוצרת אותו. אבל בגלל מימדיו הצנומים – המכה הזו הייתה קטלנית עבור עשהאל.
אבן נוספת ושישית היא תופעת החזרה על צלילים / מצלול. חזרה שמצידה נחלקת לארבע
תוֹפְעוֹת משנה: 1) לשון נופל על לשון (פרנומסיה בלעז). 2) חזרה על עיצור (אליטרציה בלעז). 3)
חזרה על תנועה (אסוננס).4) חרוז (חזרה על צליל בסופי מילים). מובן שניתן דוגמאות.
נתחיל בלשון נופל על לשון. בסיפור הבריאה נכתב: ואָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן
הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (ברא' ב 7-5).
ריבוי דל"ת ומ"ם. כך בסיפור גן עדן: וַיִּהְיו שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ. וְהַנָּחָשׁ
הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ברא' ב' 25 – ג' 1). עירום – ללא בגדים, וערום – ערמומי. בסיפור
גנבת הברכה על ידי יעקב: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי (רימה אותי הכוונה) זֶה פַעֲמַיִם
אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (ברא' כ"ז 36). עק"ב במשמעות העקב שֶבְּכַף הרגל וגם
במשמעות רמיה. ומשחק מילים בין ברכה לבכורה.
לשון נופל על לשון גם משמש לצורך מדרש שם. כלומר הסבר מתן השם. כך בסיפור לידת יעקב:
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בר' כ"ה 26). ושוב בסיפור קניית
הבכורה: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא
שְׁמוֹ אֱדוֹם (ברא' כ"ה 30).
כמה דוגמאות לַחֲזָרָה על עיצור כך בפתיחת התורה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (ברא' א' 1). כך
בשירת הים: אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל (שמ' ט"ו 9). ובסיפור החזרת ארון הברית לאחר
שנפל בִּשְבי הפלשתים: וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל (שמ"א ו' 7). פרות עלות הן
פרות צעירות. בסיפור מות אבשלום: לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם (שמ"ב י"ח 5).
והנה חזרה על תנועה. כך בסיפור הבריאה: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ (ברא' א' 2). אֵין קוֹל
עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה (שמ' ל"ב 18).
והחריזה. חשוב להדגיש שהחריזה אינה מאפיין מרכזי במקרא. בודאי לא בשירה. החריזה בשירה
היא השפעת השירה הערבית על שירת ימי הביניים העברית. אבל יש פה ושם כמה דוגמאות
לחריזה. כך לאחר שהפלשתים פתרו את חידת שמשון: לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם
חִידָתִי (שופ' י"ד 18). ולאחר ששמשון הכה את הפלשתים בִּלְחִי חמור: וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ
אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי (שופ' ט"ו 19).
האבן השביעית והשמינית הן אחיות תאומות. אנפורה ואפיפורה. אנפורה היא חזרה על מילה
בתחילת משפט / קטע, ואפיפורה היא חזרה על מילה בסוף משפט / קטע. בהתגלות לאליהו בחורב
יש לנו דוגמא כפולה לאנפורה ואפיפורה (ציטוט): וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה
עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,
לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מל"א י"ט 11
– 12). לא ב... ה' – אנפורה. דיבור מתחיל משפט. ואחר ה... – אפיפורה – דיבור סוגר משפט.
האבן התשיעית היא הכפלת המילה. כלומר חזרה על מילה לצורך הדגשה, חידוד, הבעת
רגשות וכו'... כך בסיפור קניית הבכורה: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (ברא' כ"ה 30). רעבונו של עשו מודגש בהכפלת המילה 'אדום'. נו הדבר ההוא שם. האדום האדום הזה. לאחר שנודע
לדוד על מות אבשלום הוא קונן: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם
בְּנִי בְנִי (שמ"ב י"ט 1). הכפלת 'בני' (חמש פעמים) ו'אבשלום' (שלוש פעמים) מדגישה את עומק
הרגשות האבהיים של דוד כלפי בנו אבשלום. דוגמה נחמדה יש בִּנְבואת ישעיהו: וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-
יְהוָה, צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם (ישע' כ"ח 13). הצו הקו והזעיר יוצרים
תערובת חיננית של הדגשת דברי הנביא.
האבן העשירית היא אבן מרכזית, אולי אבן הראשה (למרות שלא מדובר בקשת). מפאת
חשיבותה נקדיש לה זמן רב יחסית. מדובר על מלכת הסיפור לטעמי: המילה המנחה. מילה מנחה
היא מילה או שרש החוזרים בטקסט או ברצף טקסטים חזרה רבת משמעות. חשוב להבהיר - לא כל
מילה החוזרת בטקסט היא מילה מנחה. יבוא המאזין וישאל: אם לא כל חזרה היא מילה מנחה,
מהם התבחינים לקביעת מילה מנחה? אז הנה התבחינים, שמכוסים ברוטב סמיך של דעה אישית
של הקורא. התבחין הראשון הוא שכיחות המילה במקרא. כך למשל: 'ויאמר', 'וילך', 'ויעש'... אינן
מילים מנחות אלא אם הוכח אחרת, כי הן נפוצות מאוד במקרא, ויש סיכוי סטטיסטי לפגוש אותן בכל
פרק כמה וכמה פעמים. כך המספר שבע אינו מילה מנחה אלא אם הוכח אחרת, כי הוא נפוץ
במקרא לאורכו וּלְרוֹחבו. חשוב להדגיש: שבע הוא מספר טיפולוגי, כלומר בעל משמעות, אבל אין
הוא מילה מנחה כִּבְרֵירת מחדל. תבחין שני הוא שכיחות המילה בקטע הנדון. מילה המופיעה בקטע
כלשהו שלוש פעמים – לא בטוח שהיא מילה מנחה. אבל אם היא מופיעה חמש עשרה פעמים
כנראה מדובר במילה מנחה. היכן עובר הגבול בין שלוש לחמש עשרה? איש איש והבנתו את
הטקסט. אין תשובה 'נכונה' במרכאות. התבחין השלישי הוא קרבת המילים זו לזו בטקסט. כלומר,
מילה נפוצה במקרא אמורה להיות בִּצְפִיפות רבה בטקסט נתון. ניקח למשל את סיפור קין והבל
(ציטוט): וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה... דלגתי קצת
ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה
אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ,
צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי
אָחִיךָ מִיָּדֶךָ (ברא' ד' 2 – 11). המילה 'אח' היא מילה מאוד נפוצה במקרא, אבל ריכוז המילה 'אח'
בפסוקים 9 – 11 הופך אותה למילה מנחה בקטע. הנה עוד דוגמה מסיפור כרם נבות (ציטוט): וַיְהִי,
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל--אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.
ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה
לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה (סוף ציטוט. מל"א כ"א 1 –
2). גם המילה 'כרם' נפוצה יחסית במקרא, אבל שלוש הופעות בִּשְני פסוקים (ועוד הופעות בהמשך
הפרק) -הופכות את 'כרם' למלה מנחה. בחטא העגל סופר, נסו לזהות את המילה המנחה בקטע
הזה (ציטוט): וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו
קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ
מֶה-הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם;
וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח
מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת,
וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-
רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל
מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וַיֹּאמֶר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי
בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. יא וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יְהוָה
יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם
לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם
עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם,
אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם. יד
וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמ' ל"ד 1 – 14). גם במקרה זה, המילה 'עם'
היא מילה נפוצה במקרא, ופה יש גיוון בצורת המילה הנרדפת 'גוי', אבל צפיפותה פה הופכת אותה
למילה מנחה.
האבן האחת עשרה היא מדרש השם. מדרש שם הוא הסבר מדוע אדם או מקום קיבלו שם.
נקרא שני קטעים ברצף (ציטוט): וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק... דלגתי קצת וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל
שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק (ברא' י"ז 17 – 19). והנה השני: וַתִּצְחַק שָׂרָה,
בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר... שוב דילוג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה? ... דילוג אחרון
וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ (סוף ציטוט משולב. ברא' י"ח 12 –
15). ההורים צחקו והילד נקרא 'יצחק'. כך בסיפור לידת יעקב (ציטוט): וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ
אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב (סוף ציטוט. ברא' כ"ה 26). התינוק אחז בעקב אחיו לכן הוא
'יעקב'. עוד דוגמה מיעקב אבינו (ציטוט): וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים
אֶל-פָּנִים (ברא ל"ב 31). יעקב ראה את פני האל, והמקום נקרא פניאל או פנואל.
האבן השתיים עשרה היא הרמז המטרים. רמז מטרים הוא פרט מידע, חסר חשיבות בעת
קריאתו, המובן בדיעבד. הרמז המטרים רומז לגבי התפתחות העלילה. כך סופר על שרה: וַתְּהִי
שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד (ברא' י"א 30). עַקְרות שרה היא הציר עליו סובבים סיפורי אברהם.
הפקפוק בהבטחה האלהית, לקיחת הגר וּבְריחתה, לידת ישמעאל וגירושו, עקדת יצחק, בנה היחיד
של שרה – הכל קשור לעקרות שרה. על דוד המלך סופר (ציטוט): וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים;
וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ. ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה
לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל
יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ. ד וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ
סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ (מל"א א' 1 – 4). יופיה של אבישג יגרום לאדניה בן חגית
להתאהב בה, ולבקשה משלמה אחיו. בִּתְגובה לכך שלמה יהרוג אותו.
האבן השלוש עשרה היא רצף שמות או רצף פעלים. רצף פעלים מסמן חפזון וּמְהירות. רצף
שמות בא לחדד ולהדגיש. כך בסיפור העקדה יש רצף פעלים (ציטוט): וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר,
וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ (ברא' כ"ב
3). רצף הפעלים רומז עד כמה אברהם מיהר לקיים את הצו האלהי. בסיפור קניית הברכה נכתב
(ציטוט): וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה
(ברא' כ"ה 34). עשו הרעב התנהג כמו בהמה. אכל, בלע, בלס וגרס. מהר מהר. בחיפזון וללא
מחשבה. לא נכתב, אבל בטח גם תקע גרעפס לתפארת. כאשר בני ישראל היו במצרים סופר
(ציטוט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם (סוף ציטוט.
שמ' א' 7). רצף הפעלים מסמן לקוראים כי היה ריבוי טבעי מטורף (לפי המדרש: כל אשה עברית
ילדה ששה בכל לידה). ומה סופר על איוב? שימו לב לרצף שמות התואר (ציטוט): אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-
עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ; וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים--וְסָר מֵרָע (סוף ציטוט. איו' א' 1). צדיק
אורגינל!
עד כאן אבני היסוד בעיקרן. נעבור לנושא חשוב מאין כמותו. הלוא הוא המצג (מכונה גם מקדם או אקספוזיציה). המצג הוא יחידה ספרותית, קצרה בדרך כלל, המכילה את המידע הדרוש להבנת העלילה. המצג יכלול (ברוב המקרים, לא תמיד): 1) זמן. 2) מקום. 3) גיבורים. 4) מידע אחר החשוב להבנת העלילה. בדרך כלל המצג הוא קצר (פסוק עד שלושה. במקרים מעטים יותר פסוקים), ונועד 'להכניס' במרכאות את הקורא לסיפור. המצג נמצא בהתחלת הסיפור. ישנם מקרים נדירים (לא במקרא) בהם המצג נמצא במהלך היצירה או בסופה, כחלק מטכניקה סיפורית שנועדה להגביר את המתח. נראה למשל את המצג לספר איוב (ציטוט): אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ; וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים--וְסָר מֵרָע. ב וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. ג וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי-צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד-בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה, רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל-בְּנֵי-קֶדֶם. ד וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ; וְשָׁלְחוּ, וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, עִמָּהֶם. ה וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם--כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם: כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל-הַיָּמִים (איו' א' 1 – 5). בואו נבחן את רכיבי המצג. זמן: לא ידוע. אי ציון הזמן הוא מכוון, היות וספר איוב הוא ספר פילוסופי על זמני. חז"ל הציעו כמה תיארוכים, וגם ההצעה המפורסמת מכל: 'איוב לא היה ולא נברא, משל היה'. מקום: ארץ עוץ. מיקומה של ארץ עוץ אינו ידוע. יש רמזים שהכוונה היא לאזור בארץ אדום. ליימן פרנק באום ישתמש בשם הארץ הזו על מנת למקם בה את עלילת הקוסם מארץ עוץ. מין ארץ ספק קיימת ספק לא. הגיבורים: 1) איוב. 2) ילדיו (ובמשתמע גם אמם). לאיוב מיוחסות תכונות החשובות להמשך: תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים--וְסָר מֵרָע. הלוא בשל צדיקותו, הוא נבחר לנסיון מטעם האל. לאיוב יש רכוש רב, הֶחָשוב להמשך וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי-צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד-בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה, רַבָּה מְאֹד. כזכור לכל, איבוד הרכוש הוא חלק מהנסיון. בנוסף, לאיוב מעמד נכבד, הֶחָשוב גם כן להמשך: וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל-בְּנֵי-קֶדֶם. גם הירידה מהמעמד הנכבד היא חלק מהנסיון. בני איוב חוגגים, דבר הֶחָשוב אף הוא להמשך: וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ; וְשָׁלְחוּ, וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, עִמָּהֶם. החגיגות יגיעו לקיצן במות אלים של כל ילדיו. שוב חלק מהנסיון. איוב שוב מוזכר כצדיק: וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם--כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם: כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל-הַיָּמִים. חשוב! הוא לא רק צדיק לעצמו, אלא גם לִילָדָיו (ה-י אינה נהגית). המצג לספר איוב הוא ארוך מאוד, מפני שזהו המצג לכל הספר. בד"כ המצג יהיה קצר בהרבה. כך בסיפור קין והבל (ציטוט): וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה. ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (ברא' ד' 1 – 2). נבחן גם פה את רכיבי המצג. זמן: לאחר הגירוש מגן עדן. מקום: מקדם (ממזרח) לעדן. הגיבורים: קין והבל. בנוסף סופר מה מקצועם של קין והבל: רועה צאן ועובד אדמה. אזכור המקצוע חשוב להמשך, כי המאבק קשור למקצועם. כזכור, אלהים יעדיף את מנחת הבל, ובסוף הבל יירצח. בסיפור בריחת הגר יש מצג קצר ביותר (ציטוט): וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר (סוף ציטוט. ברא' ט"ז 1). בואו נבחן גם כאן. הזמן: לאחר ברית בין הבתרים. המקום: ארץ כנען. הגיבורים: שרי, אברם והגר. על שרי נמסר (שוב) כי היא עקרה, נקודה חיונית להמשך העלילה. בסיפור הולדת שמואל יש לנו מצג המתאר באריכות יחסית את אבותיו (ציטוט): וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי. ב וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. ג וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה (סוף ציטוט. שמ"א א' 1 – 3). בואו נראה. הזמן: לאחר מעשה פילגש בגבעה (סוף ספר שופטים). המקום: משכן ה' בשילה. הגיבורים: אלקנה, פנינה, חנה וּבְנֵי עלי. חנה עקרה. עקרות חנה חשובה להמשך, כי הילד שיוולד לה יוקדש לאל. בסיפור המלכת שאול נכתב (ציטוט): וַיְהִי-אִישׁ מבן ימין (מִבִּנְיָמִין), וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן-אֲבִיאֵל בֶּן-צְרוֹר בֶּן-בְּכוֹרַת בֶּן-אֲפִיחַ--בֶּן-אִישׁ יְמִינִי: גִּבּוֹר, חָיִל. ב וְלוֹ-הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם. ג וַתֹּאבַדְנָה, הָאֲתֹנוֹת, לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל-שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח-נָא אִתְּךָ אֶת-אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם לֵךְ, בַּקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנֹת. (שמ"א ט' 1 – 3). נבחן גם כאן את המצג. הזמן: לאחר 'משפט המלך' של שמואל (בפרק הקודם). המקום: ארץ בנימין. הגיבורים: קיש, שאול והנער. שאול מתואר כבחור ראוי ומרשים: בָּחוּר וָטוֹב... מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם. תיאור זה חיוני להבנת העלילה והכריזמה של שאול בעזרתה הוא נבחר למלך על ישראל. דוגמה אחרונה למצג מסיפור דוד וגליית (ציטוט): וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים. ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה; וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה, לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל-הָהָר, מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל-הָהָר, מִזֶּה; וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם (שמ"ב י"ז 1 – 3). הזמן: לאחר הגעת דוד לַחֲצַר שאול (סוף הפרק הקודם). המקום: עמק האלה בין שכה לבין עזקה. הגיבורים: הפלשתים והישראלים. מיד לאחר המצג יופיע אחד הגיבורים: גליית. נראה לי שמיצינו את נושא המצג.
וגם את הפרק העמוס והגדוש הזה. בפרק הבא נמשיך עם המספר והעלילה.
