בפרק שעבר הזכרנו את אבני הבנין ואת המצג. בפרק זה נמשיך עם המספר. המספר הוא
דמות מרכזית הנמצאת ברקע הסיפור. מספר הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור.
סיפורי המקרא התחילו כסיפורי ע"פ אותם סיפרו מספרי הסיפורים. הסיפורים הועלו על הכתב
בשלב מאוחר יותר. חשוב להדגיש. המספר אינו הסופר! (אותו אדם יכול למלא את שני
התפקידים, אבל מדובר בישויות שונות). המספר יכול להיות גלוי וברור (סיפור בגוף ראשון), או
סמוי. אך לעולם קיים! המספר הוא המתווך בין האירוע לביננו. המספר קיים לצד הדמויות
הפועלות. הוא המחליט מה נדע ומה לא. המספר הוא השולט ב'זמן סיפר' וב'זמן מסופר'. אמרתי
שני מושגים והנה אני מסביר אותם. בקצרה כן? זמן סיפר הוא הזמן הנדרש לקרוא את הסיפור
בצורתו הנוכחית כפי שהוא נמצא לפנינו. זמן מסופר הוא הזמן המתואר בסיפור. למשל, קריאת
סיפור יכולה לקחת 3 דקות (זמן סיפר), אבל הסיפור מתאר 30 שנה (זמן מסופר). נדון במימד
הזמן בהמשך.
ניתן לאפיין את המספר לפי חמש נקודות תצפית אפשריות: 1) מספר יודע כל (חדרי חדרים חדרי
הנפש) לעומת מספר מוגבל בידיעתו. 2) מספר מתערב ומעיר לעומת מספר נעלם ונאלם. 3)
מספר קרוב (המתמקד בעצים) לעומת מספר רחוק (המתמקד ביער). 4) מספר ממוקד בנקודת
מבט מסוימת (של אחת הדמויות) לעומת מספר כללי. 5) מספר נייטרלי לעומת מספר מעורב
רגשית. ברור כי מדובר במאפייני קיצון. בפועל, רוב המספרים נמצאים בין שני הקטבים. ברוב
המקרים המספר נמצא בכמה נקודות תצפית. הוא גם וגם וגם. למשל: גם מרוחק, גם קרוב, וגם
מעורב. או מספר שהוא גם מוגבל בידיעתו, גם מתערב. נקודות התצפית יכולות להשתנות
במהלך הסיפור.
נקודת (או נקודות) התצפית היא חשובה מאוד, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא, שנקודת
התצפית מעניקה אחידות לבליל המאורעות והאנשים. הכל נכנס למסגרת ברורה. סיבה שניה
היא, שנקודת התצפית מעצבת את הסיפור, וקובעת מה יסופר וכיצד יסופר. הקבלה לימינו –
צלם, שיכול (לפעמים) לבחור רקע, גודל עדשה, מיקוד, זמן חשיפה, תנאי תאורה.... הסיבה
השלישית היא שנקודת התצפית תורמת למתח ולענין שבסיפור (סיפור משעמם – לא ייקרא, ואז
אין טעם לכל הענין). סיבה רביעית ואחרונה היא שנקודת התצפית מאפשרת למספר להשפיע על
הקורא ולהדגיש עבורו ערכים רצויים. הקורא אינו 'לוח חלק' (טבולה ראסה), והמספר משפיע על
הקורא. ושוב הקבלה לימינו אנו: פרסומות או טורי דעה בעיתון. ברור מאליו כי יחס אוהד של
המספר לאחת הדמויות ישפיע על הקורא לטובת אותה דמות. למשל היחס של המספר אל שאול
ודוד – השפיע ומשפיע עד היום בתפיסתנו את שאול ודוד. מי לטובת שאול ומי לטובת דוד.
ניתן ברשותכם דוגמאות לשני סוגי המספרים הראשונים. נתחיל במספר יודע כל. דוגמה
ראשונה מספר איוב (ציטוט): וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-
הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ,
וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ
תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים?...
(סוף ציטוט. איו' א' 6 – 9). במקרה זה המספר יודע אפילו מה מתרחש בפמליה של מעלה.
דוגמה שניה היא מסיפור אונס תמר (ציטוט): וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל-
אִישׁ, מֵעָלָיו. י וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ; וַתִּקַּח תָּמָר, אֶת-
הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ, הֶחָדְרָה. יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר
לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי... דלגתי קצת יד וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ,
וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (סוף ציטוט. שמ"ב י"ג 9 - 14). גם במקרה זה המספר יודע בדיוק מה קרה ומה
נאמר בחדר הסגור בין תמר לאבשלום. יש והמספר אפילו יודע מה אלהים חושב או מרגיש. ענין
זה הוא נדיר יחסית, ועל כן למחשבות האל ורגשותיו יש תפקיד חשוב בעלילה. כך בסיפור המבול
(ציטוט): וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ... דלגתי קצת ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן
בְּעֵינֵי יְהוָה (סוף ציטוט. ברא' ו' 6 – 8). המספר יודע שה' הצטער והתעצב, ושנח מצא חן בעיני
ה'. הנה דוגמה מסיפור חטא בת שבע (ציטוט): וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר-עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי יְהוָה (סוף
ציטוט. שמ"א י"א 27). המספר לא הסתפק בהבעת ביקורת גלויה וסמויה על דוד, אלא תיאר
במדויק את תחושת ה' בנוגע למקרה. בניגוד לידיעת מחשבות האל, הרי עיקר הידיעה הפנימית
ברגש או בדעה היא של בני האדם. כך בסיפור יעקב ורחל (ציטוט): וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע
שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ (סוף ציטוט. ברא' כ"ט 20). המספר ידע בדיוק
כיצד חש יעקב באותן שבע השנים הארוכות בהן חיכה לאהובתו. אלו היו עבורו כימים אחדים.
בספר יונה נכתב: וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה (יונ' ד' 6). המספר יודע שיונה שמח על
הקיקיון ולא היה עצוב למראה הצמח הקיקיוני הזה. ודוגמה מסיפור גן עדן: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים
הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ (ברא' ב' 25). המספר יודע שאדם חוה העירומים לא התביישו זה
מזה. ברצוני לציין כי, קל יחסית להדגים את המספר יודע הכל, כי הוא בולט בשטח. אי אפשר
להחמיץ אותו. באותו אופן המספר מתערב גם בולט למדי. בסיפור פילוג המלוכה נכתב (ציטוט):
וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֶל-הָעָם: לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי, אֶל-
יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט (סוף ציטוט. מל"א י"ב 15). המספר הסביר מדוע רחבעם בחר בעצה הרעה. ואם
נדמה לכם שיש במספר זה שמץ מהמספר יודע הכל – אתם צודקים. המספר גם הפגין ידיעה
בנוגע לחשבונאות של בורא עולם. דוגמה נוספת היא מאחיתופל בעל העצה הטובה, ולא הרעה,
כפי שמלמדים אותנו (ציטוט): וַיהֹוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהֹוָה
אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה (סוף ציטוט. שמ"ב י"ז 14). המספר הסביר מדוע אבשלום בחר בעצה
הרעה. בסיפור מכירת יוסף נכתב (ציטוט): וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא,
לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים (סוף ציטוט. ברא' ל"ז 3). המספר הסביר פה מדוע יעקב אהב את
יוסף יותר משאר ילדיו. כי הוא בן זקונים. מה שזה לא יהיה. זה לא הבן הקטן, כי בנימין צעיר
מיוסף. גם במקרה זה קל יותר לזהות את המתערב, מאשר את הנאלם. כי הוא 'מרעיש'
במרכאות יותר.
נעבור לעלילה. העלילה היא 'שלד הסיפור' במרכאות. הדמויות הן ה'שרירים' במרכאות. שרירים
המניעים את השלד. חשוב להבין - ללא עלילה אין סיפור. ללא עלילה הגיבורים הם חסרי
משמעות. בחיים המציאות והאירועים מתערבבים זה בזה ללא סדר מסוים. בעלילה האירועים
מתרחשים בסדר, ויש קשר בין סיבה ומסובב. האירוע הבודד מקבל את מקומו ברצף, ואת
ההקשר הנכון, בהיותו חלק מהעלילה השלמה. אירוע בודד, פעמים רבות הוא חסר משמעות
כשלעצמו. למשל: וַתִּקַּח (חוה הכוונה) מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (ברא' ג' 6).
יופי, היא אכלה מהפרי. אז מה? עצם האכילה היא חסרת משמעות. אלא אם נמקם את המעשה
בהקשר העלילתי שלו. דוגמה נוספת: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס (במד' כ"א 9). אז
משה עשה נחש נחושת. מרגש. אבל מדוע? מהי תכלית הפעולה? מהן התוצאות? שוב, מעשה
חסר משמעות ללא הקשר העלילתי. ודוגמה אחרונה: וַיִּקַּח (האיש הלוי) אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק
בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים (שופ' י"ט 29). פעולה מזעזעת של ביתור
הפילגש ושליחת נתחיה בכל גבול ישראל היא חסרת משמעות מבחינתו כקוראים אם לא נבין את
ההקשר והרקע. על כן, האירוע הבודד, שהוא חסר משמעות, נקשר ברצף אירועים שהם
העלילה. חשוב לזכור - העלילה היא שמקנה לרצף המאורעות את ההגיון והסדר. העלילה יוצרת
ענין ורגש אצל הקורא / מאזין ומעניקה משמעות לאירועים השונים. חשוב מאוד: לא כל האירועים
נזכרים בעלילה. זה בלתי מעשי ומציף את הקורא בהמון מידע לא רלוונטי. רק האירועים
התורמים ומשרתים את המסר הסיפורי נמצאים ברצף העלילה!
דוגמה מסיפור עקדת יצחק (ציטוט): וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק
וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם
בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-
הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים (סוף ציטוט. ברא' כ"ב 1 – 3). האירועים המתוארים בקטע הם:
אלהים דבר אל אברהם (וצווה עליו להקריב את בנו), אברהם קם, חבש את החמור, לקח את
הנערים ואת יצחק, בקע את עצי העולה, קם והתחיל ללכת. לעומת זאת - אירועים שלא תוארו:
אברהם התלבש, שטף פנים, העיר את יצחק, הכין אוכל, דבר עם שרה, הלך לאורווה, ליטף את
החמור, הלך למחסן והביא גרזן, נתן צ'אפחה לאחד העבדים, נשק לשרה לשלום, אכל ארוחת
בוקר, אמר למשרת שיביא מים מהבאר וכו'... אירועים שלא מקדמים את העלילה. לכן אינם
נזכרים. מה שנזכר – חזקה עליכם שהוא חשוב.
ניתן לדמות את האירוע הבודד לקוביית דומינו ברצף קוביות. הפלת קובייה אחת – והכל עלול
להתמוטט. אין אירועים מיותרים בעלילה המקראית. כל לבנה היא חיונית. האירוע הבודד הוא
הרכיב הבסיסי בעלילה. אירוע יכול להיות פעולה או התרחשות. מי שמגרד בראשו בנוגע לשאלה
מהו ההבדל אסביר מיד. פעולה היא מצב בו הדמות היא הנושא (ואחדד הנושא ההגיוני. אבל לא
תמיד הנושא התחבירי). כלומר הדמות היא מבצעת את הפעולה. למשל: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
(אחאב הכוונה) וַיַּךְ אֶת-הַסּוּס וְאֶת-הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה (מל"א כ' 21). אחאב מלך
ישראל הוא נושא המשפט, הוא בצע את הפעולה. לעומת זאת בהתרחשות - הדמות היא
המושא. כלומר זו שהפעולה נעשית עליה. למשל: וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ
יִשְׂרָאֵל (אחאב) בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן (מל"ב כ"ב 34). אחאב הוא מושא הפעולה, הפעולה
(פגיעת החץ) נעשתה עליו. כשאחאב הכה את הארמים הוא היה 'פעולה'. כשאחאב חטף חץ
הוא היה 'התרחשות'. הפעולה נעשה עליו.
מספר אירועים מצטרפים ל'מעמד' או 'מערכה' או 'תמונה' (סצינה בלעז). מספר מעמדות או
מערכות מצטרף לעלילה. ישנם סיפורים בעלי מערכה אחת, אך רוב הסיפורים מורכבים מכמה
מערכות. הנה כמה דוגמאות (ציטוט): בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ אֵלָה
בֶן-בַּעְשָׁא עַל-יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם. אירוע ראשון ט וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב
אירועי שני וְהוּא בְתִרְצָה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בֵּית אַרְצָא אֲשֶׁר עַל-הַבַּיִת בְּתִרְצָה. אירוע שלישי י וַיָּבֹא
זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה אירוע רביעי . אירוע חמישי יא וַיְהִי
בְמָלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל-כִּסְאוֹ הִכָּה אֶת-כָּל-בֵּית בַּעְשָׁא לֹא-הִשְׁאִיר לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר וְגֹאֲלָיו וְרֵעֵהוּ. יב
וַיַּשְׁמֵד זִמְרִי אֵת כָּל-בֵּית בַּעְשָׁא כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל-בַּעְשָׁא בְּיַד יֵהוּא הַנָּבִיא. אירוע שישי
יג אֶל כָּל-חַטֹּאות בַּעְשָׁא וְחַטֹּאות אֵלָה בְנוֹ אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת-
יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם. יד וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֵלָה וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר
דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. תוספת של עורך הספר (סוף ציטוט).
ששת אירועים אלה מצטרפים למערכה אחת. במקרה שלנו, מערכה ראשונה. ונמשיך לשניה
(ציטוט): טו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה אירוע
ראשון וְהָעָם חֹנִים עַל-גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים. אירוע שני טז וַיִּשְׁמַע הָעָם הַחֹנִים לֵאמֹר קָשַׁר
זִמְרִי וְגַם הִכָּה אֶת-הַמֶּלֶךְ אירוע שלישי וַיַּמְלִכוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-עָמְרִי שַׂר-צָבָא עַל-יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם
הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. אירוע רביעי יז וַיַּעֲלֶה עָמְרִי וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִגִּבְּתוֹן אירוע חמישי וַיָּצֻרוּ עַל-
תִּרְצָה. אירוע שישי יח וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי-נִלְכְּדָה הָעִיר אירוע שביעי וַיָּבֹא אֶל-אַרְמוֹן בֵּית-
הַמֶּלֶךְ אירוע שמיני וַיִּשְׂרֹף עָלָיו אֶת-בֵּית-מֶלֶךְ בָּאֵשׁ אירוע תשיעי וַיָּמֹת. אירוע עשירי יט עַל-
חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהַחֲטִיא
אֶת-יִשְׂרָאֵל. כ וְיֶתֶר דִּבְרֵי זִמְרִי וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים
לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל תוספת של העורך (סוף ציטוט. מל"א ט"ז 8 – 20). במקרה זה עשרה אירועים
הצטרפו לכלל מערכה שניה. כך לפנינו יש מערכה ראשונה (כיצד זמרי עלה לכס) ועוד מערכה
שניה (כיצד זמרי ירד מהכס) = עלילה. והנה דוגמה לעלילה בת מערכה אחת. הסיפור העוקב
(ציטוט): אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי חֲצִי הָעָם הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן-גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי
עָמְרִי. אירוע ראשון כב וַיֶּחֱזַק הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי עָמְרִי אֶת-הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי תִּבְנִי בֶן-גִּינַת אירוע
שני וַיָּמָת תִּבְנִי אירוע שלישי וַיִּמְלֹךְ עָמְרִי אירוע רביעי (מל"א ט"ז 21 – 22). גם העלילה אינה
עומדת לבד בחלק גדול מהמקרים. העלילות אותן קראנו הן חלק מסיפור גדול יותר והוא סיפורו
של בית עמרי (מתחיל במלכים א' ט"ז ונגמר במלכים ב' ט').
בין היחידות המרכיבות את העלילה יש יחסים של ניגוד והקבלה או סיבה ותוצאה. כך למשל
ניגוד והקבלה. ככתוב: מָלַךְ אֵלָה בֶן-בַּעְשָׁא עַל-יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם. (אירוע ראשון) העומד
בניגוד ל-וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (אירוע חמישי). או סיבה ותוצאה. ככתוב: אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי
חֲצִי הָעָם הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן-גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי עָמְרִי. אירוע שהוביל אל: כב וַיֶּחֱזַק
הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי עָמְרִי אֶת-הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי תִּבְנִי בֶן-גִּינַת אירוע שהוביל אל: וַיָּמָת תִּבְנִי אירוע
שהוביל אל: וַיִּמְלֹךְ עָמְרִי.
לעלילה יש התחלה וסיום ברורים. משלל האירועים שאירוע נבחרו שניים המסמנים את
ההתחלה ואת הסוף. לפעמים מדובר בדברים ברורים כמו: לידה ומות, הטלת משימה ומתן
השכר ועוד... הנה דוגמה ללידה ומות (שהם עצמם סוגרים את סיפור דוד ובת שבע) (ציטוט):
וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ. טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים בְּעַד
הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן-הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה
וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד (סוף ציטוט. שמ"ב י"ב 15 – 18). הילד
נולד, התנדנד בין חיים ומות, דוד התחנן לרחמים, הילד מת. זהו. כך בסיפור מות אלישע
(ציטוט):וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת-חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל-פָּנָיו וַיֹּאמַר
אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. טו וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים. טז
וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַרְכֵּב יָדְךָ עַל-הַקֶּשֶׁת וַיַּרְכֵּב יָדוֹ וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל-יְדֵי הַמֶּלֶךְ. יז וַיֹּאמֶר
פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה וַיִּפְתָּח וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר וַיֹּאמֶר חֵץ-תְּשׁוּעָה לַיהוָה וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם
וְהִכִּיתָ אֶת-אֲרָם בַּאֲפֵק עַד-כַּלֵּה. יח וַיֹּאמֶר קַח הַחִצִּים וַיִּקָּח וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל הַךְ-אַרְצָה וַיַּךְ
שָׁלֹשׁ-פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד. יט וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ-שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז
הִכִּיתָ אֶת-אֲרָם עַד-כַּלֵּה וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת-אֲרָם (סוף ציטוט. מל"ב י"ג 14 – 19).
במקרה זה יש את הרקע למשימה (מחלת אלישע), המשימה (ירי החיצים) וביצועה (הכושל יש
לציין). יש ומדובר על דברי פתיחה ודברי סיום מפורשים. למשל בסיפור כרם נבות (ציטוט): וַיְהִי
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.
ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי
וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה... דלגתי לסוף הפרק
כז וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם-שַׂק עַל-בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק
וַיְהַלֵּךְ אַט. כח וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר. כט הֲרָאִיתָ כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן
כִּי- נִכְנַע מִפָּנַי לֹא-אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל-בֵּיתוֹ. (מל"א כ"א). בסיפור כרם
נבות ההתחלה היא 'אחר הדברים האלה' (מה שהיה בפרק הקודם), והסיום הוא בקבלת
החרטה של אחאב ודחיית העונש. זהו עדכון בדיעבד לנבואה, כשהתברר שאחאב לא ממש
נענש.
בין נקודת ההתחלה לסיום - העלילה מתפתחת, ברוב המקרים בדגם מסוים. הדגם הנפוץ
והמקובל ביותר הוא: התחלה המתארת מצב נתון. לאחר מכן מופיע סיבוך העלילה, דבר
המעצים את הדרמה. הסיבוך מוליך לנקודת השיא, בה המתח מגיע לשיאו. לאחר מכן מופיעה
התרת הסיבוך המוליכה אל הסיום. זהו דגם המוכר לנו היטב מאין ספור סרטים, סדרות, ספרים
וסיפורים. חשוב להדגיש – המעבר בין היחידות השונות אינו רצוף. בין לבין יכולים לבוא חלקים
אחרים המקדמים את העלילה בעזרת התפתחויות שונות. ניקח למשל את סיפור התחרות
בכרמל (ציטוט): וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-יְהוָה הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה
אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן
... ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר
וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה. ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ לַעֲבָר-בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ
אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד לְבַדּוֹ עד כאן ההתחלה... דלגתי הרבה אל הסיבוך וַיִּשְׁלַח
אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר
עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו
ְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל
אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ
עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. כד
וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים
וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. זה היה הסיבוך. דלגתי אל השיא לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה וַתֹּאכַל
אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. זה היה
השיא. דילוגון אל ההתרה... מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם
וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם זו הייתה ההתרה... ודילוג אחרון לסיום מה
וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ
יִזְרְעֶאלָה. זה הסיום (מל"א י"ח). והנה דוגמה נוספת מסיפור הגבעונים (ציטוט): וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן
שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי עד לפה ההתחלה. והנה הסיבוך ד וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה
בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. ה
וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים עד
כאן הסיבוך. דילוג לשיא טו וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם
נְשִׂיאֵי הָעֵדָה. עד כאן השיא. הנה ההתרה טז וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר-כָּרְתוּ לָהֶם
בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים. יז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל-עָרֵיהֶם
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים. יח וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי-
נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל-הָעֵדָה עַל-הַנְּשִׂיאִים זו הייתה התרה.
דילוג לסיום... כז וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְהוָה עַד-
הַיּוֹם הַזֶּה אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר וזה הסיום (יהו' ט').
במרכז העלילה כמעט תמיד עומד העימות (קונפליקט). העימות הוא המקנה לעלילה את
הדרמה הכה חשובה. ללא עימות – נשתעמם. זה לא מעניין לקרוא על משהו שגרתי ונדוש. צריך
עימות טוב כדי להחיות את העלילה. העימות יכול להיות בין שני אנשים, בין אדם לעצמו, בין
האדם לאל, או בין אדם למוסד / מנהג / השקפה. נראה דוגמה לכל אחת מהדוגמאות. הנה עימות בין שני אנשים. אמציה מלך יהודה ויואש מלך ישראל במקרה זה (ציטוט): אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים אֶל-יְהוֹאָשׁ בֶּן-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים. ט וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶל-אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה-אֶת-בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת-הַחוֹחַ. י הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת-אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ. יא וְלֹא-שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה. יב וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו. יג וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בֶּן-יְהוֹאָשׁ בֶּן-אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ ויבאו (וַיָּבֹא) יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד-שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. יד וְלָקַח אֶת-כָּל-הַזָּהָב-וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל-הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית-יְהוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה (סוף ציטוט. מל"ב י"ד 8 – 14). במקרה זה העימות הסתיים בתבוסה משפילה של אמציה מלך יהודה ליואש מלך ישראל. תבוסה עליה הוא ישלם בחייו. דוגמה נוספת היא העימות בין שאול לדוד (ציטוט): וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו. ט וַתְּהִי רוּחַ יְהוָה רָעָה אֶל-שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. י וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת-הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא (סוף ציטוט. שמ"א י"ט 8 – 10). זהו עימות אחד מיני רבים בין הגיבורים. למעשה זהו העימות הפותח את הסדרה כולה. והנה דוגמה לשלושה עימותים בחמישה פסוקים. כזכור ציינו שהמספר המקראי חסכן מאוד. אז הנה דוגמה לחסכנות (ציטוט): וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר (סוף ציטוט. שמ' ב' 11 – 15). במקרה זה ישנו עימות משולש כאמור. משה והמצרי, משה והעברי, משה ופרעה. משה מתגלה כבחור בעייתי משהו...
הנה שתי דוגמאות לעימות בין אדם לעצמו (ציטוט): וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. ז וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. י וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ (סוף ציטוט. ברא' ל"ט 6 – 10). יוסף נמצא בשיא אונו ותאוותו. הוא בן 17 כזכור. גברים אחרים בני גילו באותה עת כבר היו נשואים והורים לילד או שניים. ולמרות זאת הוא אינו שוכב עם גבירתו. עימות נוסף הוא בנפשו של אליהו פנימה לאחר התחרות בכרמל (ציטוט): וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב. ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. ג וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ שָׁם. ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי (סוף ציטוט. מל"א י"ט 1 – 4). המאבק המוצלח של אליהו והנצחון המכריע בכרמל – התפוגג כלא היה. אליהו הרהר בינו לבין עצמו. הוא מיואש. הוא רוצה למות אפילו!
הנה דוגמאות לעימות בין האדם לאל. כך לאחר ביקור המלאכים ובטרם החרבת סדום (ציטוט): וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.... וזה ממשיך עד עשרה צדיקים (סוף ציטוט. ברא' י"ח 23 - 26). מה שקרה הוא, שאברהם ואלהים התמקחו על מספר הצדיקים המזערי שבעטיו סדום לא תחרב. אברהם הוריד את המחיר שוב ושוב. דוגמה נוספת היא לאחר חטא העגל (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. יא וַיְחַל (המתיק הכוונה) מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה... יד וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (סוף ציטוט. שמ' ל"ב 9 - 14). משה רבנו נלחם כארי עבור עם ישראל. נלחם, ולא ויתר לאלהים. אלהים לא ישמיד את העם.
והנה דוגמה לעימות בין אדם למוסד / מנהג / השקפה (ציטוט): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. (עברו שבע שנים כזכור) כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. כג וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. כו וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה (סוף ציטוט. ברא' כ"ט 21 – 26). יעקב רצה את הצעירה, אבל זה לא עובד ככה. בכנען אולי גונבים את הבכורה. אבל בחרן יש סדר! והנה דוגמה אחרונה (ציטוט):
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף וְאֵלֶּה
שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לֵאמֹר. ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ
הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה בַּעֲדַת-קֹרַח כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ
מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי
יְהוָה (סוף ציטוט. במד' כ"ז 1 – 5). הנוהג הוא שהבן יורש. מה קורה כשאין בן? אין בנים, מה
עושות הבנות? כזכור נוצר תקדים של ירושת בנות. בהמשך התקדים עודכן שבנות יורשות, אבל
חייבות להתחתן עם מישהו מהשבט. בפעם הבאה נעסוק בחזרות.
