היום נעסוק בחזרה. החזרה בסיפורי המקרא נוגדת את ההיגיון. הסיפור המקראי מצטיין בקיצור
וקמצנות בפרטים, מדוע לחזור על מה שכבר ידוע? זאת ועוד, החזרה במקרא מאוד בולטת לעין,
ולא נחבאת אל הכלים. כך למשל בעת חנוכת המשכן בנדודים במדבר נכתב (ציטוט): וַיְהִי בְּיוֹם
כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-
כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל... דלגתי קצת ג וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי
יְהוָה... דלגתי הרבה י וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ
הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד
לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (סוף ציטוט. במד' ז' 1 – 11). לכאורה בקטע זה ניתן
לסיים את פרשת הקרבנות. מה שנקרא הבנו וגם מיצינו. אבל יש לפנינו קטע בן שבעים ושניים
(!) פסוקים המספר על קרבנות הנשיאים במשך 12 ימים. כל קטע זהה לקודמו למעט שם
הנשיא ושם השבט (ציטוט. אל חשש. לא אצטט את כל שבעים ושניים הפסוקים, כן?): וַיְהִי,
הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן--אֶת-קָרְבָּנוֹ: נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, לְמַטֵּה יְהוּדָה. יג וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף
אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים,
סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--לְמִנְחָה. יד כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. טו פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל
אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ--לְעֹלָה. טז שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. יז וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר
שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן, בֶּן-עַמִּינָדָב. יח
בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר--נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר. דלגתי על רשימה זהה לחלוטין זֶה קָרְבַּן
נְתַנְאֵל, בֶּן-צוּעָר. מפה אקרא רק את שמות המקריבים. הם הקריבו בדיוק אותו הדבר...כד
בַּיּוֹם, הַשְּׁלִישִׁי, נָשִׂיא, לִבְנֵי זְבוּלֻן--אֱלִיאָב, בֶּן-חֵלֹן... ל בַּיּוֹם, הָרְבִיעִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי רְאוּבֵן—
אֱלִיצוּר, בֶּן-שְׁדֵיאוּר... לו בַּיּוֹם, הַחֲמִישִׁי, נָשִׂיא, נָשִׂיא, לִבְנֵי שִׁמְעוֹן--שְׁלֻמִיאֵל, בֶּן-צוּרִישַׁדָּי...
וזה ממשיך עד היום השנים עשר (סוף ציטוט. במד' ז' 12 – 83). מה פשר החזרות המרובות
הללו? סביר שבמקרה זה, מדובר בחזרה טקסית או פולחנית, שהרי אין טעם לעשות 'העתק
הדבק' 12 פעמים אחת אחרי השניה. אלא אם מישהו קבל תשלום לפי מילה...
חזרה זו בספר במדבר הינה יוצאת דופן בכל התנ"ך כולו. במרבית המקרים לחזרה יש
תפקיד ספרותי מובהק. החזרה יכולה להיות ציטוט מדויק, ציטוט דומה מאוד, ציטוט חלקי,
ציטוט חופשי או פראפרזה. תפקיד החזרה הוא לחדד, להדגיש, להעביר מסר, ליצור זיקה
וכדומה. החזרה היא מכשיר המסייע לנו לשפוט את הדמויות בהתאם לדבריהן או מעשיהן.
השיפוט מתבסס הן על הדמיון והן ובעיקר על השוני ביניהן.
היחידה החוזרת הקטנה ביותר היא המילה כמובן. אולם יש חזרות ארוכות בנות כמה וכמה
פסוקים. מיד אפרט את סוגי החזרות, וכמובן שאתן דוגמאות. חזרה על מילה נועדה להדגיש
פרט כלשהו, מצב רוח, רגש וכיוצא בזה. חזרה על משפט או קטע, לעומת זאת, נועדה להשוות
בין מצבים שונים או דמויות שונות. חזרה על נוסחה נועדה ליצור זיקה בין סיפורים, ולרמוז לקורא
על הסוף הצפוי. חזרה על סיפור מזויות שונות עוזרת להבין את מניעי הדמות. חזרה מקשרת או
חזרה מגשרת נועדה לחבר שני כתובים נפרדים, וליצור ביניהם זיקה. חזרה לצורך שכתוב נועדה
ל"תקן" את הסיפור הקודם.
הנה דוגמאות לחזרה על מילה או מספר מילים. כך בסיפור מכירת הבכורה (ציטוט): וַיָּזֶד יַעֲקֹב,
נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן- הָאָדֹם הָאָדֹם
הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם (סוף ציטוט. ברא' כ"ה 29 - 30). החזרה במקרה
זה רומזת לרעבונו של עשו, שפשוט חוזר על התיאור פעמיים, ושיקול דעתו הלקוי. חזרה נוספת
היא מסיפור אונס תמר (ציטוט): וַיֹּאמֶר לוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר? הֲלוֹא,
תַּגִּיד לִי (סוף ציטוט. שמ"ב י"ג 4). החזרה מדגישה את מצבו הרע של אמנון. כבר מוקדם בבוקר
הוא חש רע. בסיפור התחרות בכרמל סופר (ציטוט): עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה
יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית (סוף ציטוט. מל"א י"ח 37). החזרה בקריאת
אליהו מדגישה את זעקת אליהו הנואשת. ודוגמה אחרונה מסיפור אלישע והדובים (ציטוט): וַיַּעַל
מִשָּׁם, בֵּית-אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה
קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ (סוף ציטוט. מל"ב ב' 23). החזרה על מראהו החיצוני של אלישע מדגישה את
משובת הילדים ובעיקר את עומק העלבון של אלישע.
הנה דוגמאות לחזרה על קטע שלם. שוב אליהו הנביא. הפעם בהתגלות לאליהו בחורב (ציטוט):
וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? י וַיֹּאמֶר
קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ
הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי
יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ
יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל
דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו,
קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי
לְקַחְתָּהּ (סוף ציטוט. מל"א י"ט 9 - 14). אלהים שאל את אליהו 'מה לך פה אליהו'? כלומר 'מה
אתה עושה פה? שאלה מעט מוזרה אם נזכור שאלהים אמר לו לבוא להר חורב. הכוונה היא:
'אליהו, מדוע אתה פה, ולא עם עם ישראל שזקוק לך?'. אליהו הגיב באופן נרגש והאשים את עם
ישראל שעזב את הברית עם האל, שהרס את המזבחות ושרדף את הנביאים. אלהים התגלה
לאליהו באופן מרשים למדי, והבהיר בהתגלות כי דרך הקנאות אינה הדרך הרצויה. לאחר מכן
האל ברר האם אליהו הבין. תשובת אליהו הבהירה לאלהים שאליהו לא הבין את המסר. הוא
חזר על תשובתו ועל קנאותו כאילו לא חווה התגלות זה עתה. לכן אליהו למעשה הודח, ואלישע
מונה במקומו. חז"ל, שמאוד לא אהבו שאליהו לכלכך על עם ישראל, בעיקר את הטענה שהעם
עזב את הברית עם אלהים 'הענישו' אותו במרכאות, בכך שאליהו חייב להגיע לכל ברית מילה,
ולהיווכח במו עיניו, שעם ישראל לא עזב את הברית עם ה'. והנה עוד דוגמה עם אליהו. הפעם
בסיפור על מחלת אחזיה מלך ישראל (ציטוט): וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר-חֲמִשִּׁים, וַחֲמִשָּׁיו; וַיַּעַל אֵלָיו,
וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל-רֹאשׁ הָהָר, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה. י וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ, וַיְדַבֵּר
אֶל-שַׂר הַחֲמִשִּׁים, וְאִם-אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ; וַתֵּרֶד
אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת-חֲמִשָּׁיו. יא וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו, שַׂר-חֲמִשִּׁים אַחֵר- וַחֲמִשָּׁיו; וַיַּעַן,
וַיְדַבֵּר אֵלָיו, אִישׁ הָאֱלֹהִים, כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה. יב וַיַּעַן אֵלִיָּה, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, אִם-אִישׁ
הָאֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ; וַתֵּרֶד אֵשׁ-אֱלֹהִים מִן-הַשָּׁמַיִם,
וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת-חֲמִשָּׁיו. (מל"ב א' 9 – 12).
המלך בקש מאליהו לרדת אליו פעמיים, שרי החמישים באו פעמיים, ושניהם וחייליהם נשרפו
בזה אחר זה. החזרה של אליהו על דבריו נועדה לכמה מטרות: 1) להדגיש את כוחו כאיש
אלהים המוריד אש מהשמים. 2) לחדד את דמותו כאדם קנאי ואכזר (דבר הממשיך את הקו בו
הוא נקט בעת שחיטת נביאי הבעל). 3) להראות את יחסי הכוחות בינו לבין המלך.
בואו נראה חזרה על נוסחה או דגם. דגם החזרה הנפוץ הוא 2 + 1 או 3 + 1. נחזור אל הסיפור
בו אליהו שרף את חיילי ישראל (ציטוט): וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר-חֲמִשִּׁים, וַחֲמִשָּׁיו... דלגתי על שריפת
החיילים יא וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו, שַׂר-חֲמִשִּׁים אַחֵר—וַחֲמִשָּׁיו... שוב דילוג על שריפת החיילים יג
וַיָּשָׁב, וַיִּשְׁלַח שַׂר-חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים--וַחֲמִשָּׁיו; וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר-הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל-בִּרְכָּיו
לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו, אִישׁ הָאֱלֹהִים, תִּיקַר-נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים
בְּעֵינֶיךָ. יד הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֶת-שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים, וְאֶת-
חֲמִשֵּׁיהֶם; וְעַתָּה, תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ. טו וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ, רֵד אוֹתוֹ, אַל-תִּירָא
מִפָּנָיו; וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ, אֶל-הַמֶּלֶךְ (סוף ציטוט. מל"ב א' 9 - 15). אחזיה מלך ישראל שלח שלוש
משלחות על מנת להביא את אליהו הנביא אליו. שתי המשלחות הראשונות נכשלו בהבאת אליהו.
הוא פשוט שרף אותן. רק המשלחת השלישית הצליחה להביא את אליהו.
דוגמה נוספת יש בסיפור ירידת בני ישראל למצרים (ציטוט): וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם;
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר--הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה
וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת-
בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף, לֹא-שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת-אֶחָיו: כִּי אָמַר, פֶּן-יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן... (דילוג על קורות
המשלחת כולל הדרישה להביא את בנימין. הגענו לפרק מ"ג) יא וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם,
אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט
דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. יב וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי
אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. יג וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. יד
וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר
שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. טו וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-הַמִּנְחָה הַזֹּאת, וּמִשְׁנֶה-כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת-בִּנְיָמִן;
וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. דילוג על הדרמה בה יוסף התגלה לאחיו, והגענו לפרק
מ"ו ה וַיָּקָם יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם,
בָּעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. ו וַיִּקְחוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם, וְאֶת-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ
כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיְמָה: יַעֲקֹב, וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ. ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו, אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו, וְכָל-זַרְעוֹ-
-הֵבִיא אִתּוֹ, מִצְרָיְמָה. (סוף ציטוט. ברא' מ"ב – מ"ו 7). יעקב שלח שתי משלחות למצרים על
מנת לשבור שבר. כלומר להביא מזון לארץ כנען הגוועת ברעב. שתי משלחות נכשלו בשבירת
השבר. רק המשלחת השלישית (הכוללת את יעקב) הצליחה לשבור שבר.
והנה דוגמה שלישית ואחרונה לדגם של 3 + 1 במקרה זה. הפעם סיפור המבול (ציטוט): וַיְשַׁלַּח,
אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת
הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה—
כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. י וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת
יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת
טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. יב וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת-
הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד (ברא' ח' 7 - 12). בפעם הראשונה נח שלח את העורב. פעם
אחת כושלת. ואז הוא שלח את היונה שלוש פעמים. פעמיים היא שבה כלעומת שבאה, ובפעם
השלישית היא לא שבה, כלומר קלו המים. היונה מקיימת את דגם 2 +1.
השימוש בדגם 2 +1 (או 3 + 1) הינו רב משמעות להבנת העלילה. כלומר, המאזין או הקורא
הקדומים ידעו שסיפור טוב מכיל 2 כשלונות והצלחה. שימוש בדגם יוצר מתח. לא מה יקרה
בסוף (הצלחה) אלא איך זה יקרה? סטיה מדגם זה יכולה ליצור מפנה בעלילה. למשל בלעם
נקרא פעמיים לקלל את עם ישראל ונכשל. הוא נקרא לקלל בפעם השלישית. מה יקרה? לפי
חוקי הפורמט הוא אמור להצליח. אבל בהפוך על הפוך הוא נכשל שוב.
בואו ונראה כמה דוגמאות לחזרה על סיפור בהזדמנויות שונות. כלומר יש את האירוע כפי
שהמספר המקראי סיפר אותו, ואז יש חזרה על תיאור האירוע בפי אחת או יותר מהדמויות.
ההבדלים בין התיאורים השונים מכילים מידע רב ערך על הדמויות ומניעיהן. ניקח כדוגמה את
סיפור יוסף ואשת פוטיפר (ציטוט): וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ,
אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-
בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי
אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. י וַיְהִי,
כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא
הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר,
שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס,
הַחוּצָה. יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ: בָּא
אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי,
וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ. יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים
הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ--לְצַחֶק בִּי. יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא;
וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה (סוף ציטוט. ברא' ל"ט 7 – 18).
סיפור המפגש בחדר בין יוסף לאשת פוטיפר חוזר בקטע שלוש פעמים. פעם אחת מפי המספר,
בפעם השניה בפי אשת פוטיפר בדבריה אל העבדים, ובפעם השלישית בפי אשת פוטיפר
בדבריה אל פוטיפר בעלה. תיאור המספר הוא קצר ככתוב: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה
עִמִּי. וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ . זהו. תיאור עובדתי וזהו. היא תפסה אותו בבגדיו, ניסתה לגרום לו
לשכב איתה. הוא נרתע, חלק מבגדיו נשארו בידיה.
אשת פוטיפר בבעיה. אפשר שאחד העבדים ראה את יוסף יוצא בחופזה מחדר הגבירה, כאשר
רק חלק מבגדיו עליו. העבד עלול לעשות אחד ועוד אחד, ומכאן ועד האשמתה בניאוף, ואולי גזר
דין מות המרחק אינו רב. היא צריכה להסביר לבעלה מדוע חלק מבגדי יוסף אצלה. אבל קודם
היא צריכה להסביר לעבדים, כדי שאלה יתמכו בגרסתה. הלוא בסופו של דבר רק היא והוא היו
בחדר. מילה שלה מול מילה שלו. כך היא אמרה לעבדים (ציטוט): רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי,
לְצַחֶק בָּנוּ: בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא
(סוף ציטוט). היא פנתה אל העבדים בלשון נוכחים: רְאוּ. היא חלק מהם. בנוסף היא העמידה
אותה והעבדים בצד אחד ואת פוטיפר מן העבר האחר: הֵבִיא לָנוּ. כלומר האשמה מוטלת לפתחו
של פוטיפר. ושוב שימוש בלשון נוכחים. 'לנו'. את מי הוא הביא? אִישׁ עִבְרִי. יוסף הוא עבד. אבל
היא לא קראה לו כך, כדי לא ליצור זיקה מעמדית בינו לבין שאר העבדים, שאולי יזדהו דווקא עם
אחיהם למעמד. אז יוסף הוא 'איש', ולא סתם אלא 'עברי'. היא מדגישה את המשותף לה
ולעבדים (היותם מצרים) ומדגישה את זרותו של יוסף. האחר, הנכרי, המסוכן. כך היא יוצרת
הזדהות לאומית ולא מעמדית בינה לבין עבדיה. הפגיעה הלאומית מתגברת: לְצַחֶק בָּנוּ. למילה
'לצחק' יש משמעות מינית במקרא. קיום יחסי מין. האיש הזר הזה בא לחלל את כבודה של
האומה המצרית. שוב הזדהות לאומית מול יוסף. בנוסף, כל היוזמה לענין היא של יוסף. בָּא אֵלַי
לִשְׁכַּב עִמִּי. הוא היוזם, הוא האלים, הוא התוקפן. בטרם נמשיך נפנה אל אחד מחוקי המקרא
בקשר לניאוף. ספר דברים במקרה זה (ציטוט): כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ
אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים
וָמֵתוּ--אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת
רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. (סוף ציטוט. דב' כ"ב 23 – 24). אשה מאורשת (וגם נשואה)
שוכבת עם אחר בעיר ולא צועקת נחשבת כמי ששיתפה פעולה, ולכן היא בחזקת נואפת. ונחזור
לסיפורנו. אשת פוטיפר 'שותלת' במרכאות זכרון באזני עבדיה. ככתוב: וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. היא
צעקה, לכן היא אינה אשמה ולחיזוק היא המשיכה: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא. היא
חזרה שוב על ענין הצעקה. ענין הצעקה הוא הקו הדק המפריד בין זיכוי לאשמה. הצעקה היא
האליבי שלה. לכן כה חשוב לה להדגיש זאת. היא צעקה, היא לא שיתפה פעולה. ולבסוף: וַיַּעֲזֹב
בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה – היא שתלה את הרעיון שהוא השאיר את הבגדים. הלוא אם היא
משכה והבגד נשאר אצלה זה מערער את היותו היוזם של כל הענין.
בערב הגיע פוטיפר הביתה ואשתו סיפרה לו שוב את הסיפור. בדבריה לבעלה יש כמה שינויים
לעומת דבריה לעבדים. בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי. עכשיו, כשהיא לא מול העבדים יוסף חזר להיות
'עבד'. ועדיין הוא 'עברי'. הזר, הנכרי, המאיים. היא לא שכחה להטיל את האשמה שוב, לפתחו
של בעלה: אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ. הפגיעה היא כבר לא לאומית, אלא אישית: לְצַחֶק בִּי. ושוב חזרה
על מה שאמור לזכות אותה: וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא. שוב, הצעקה המעידה שהיא לא שיתפה
פעולה אלא התנגדה. זה האליבי שלה כאמור. ושוב ענין הבגד: וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה –
חזרה על ענין הבגד שאצלה. הוא עזב הוא היוזם. כך אשת פוטיפר היטתה את האשמה ממנה
והלאה, וגרמה לבעלה להאמין לה ולא ליוסף. לדעתי זה לא הצליח לה. בעלה לא האמין לה. עבד
המנסה לאנוס את גבירתו דינו מות. פוטיפר לא האמין לה ולכן יוסף לא הוצא להורג. מצד שני,
הוא לא יכול לזכות את יוסף, כי אז הוא צריך להעניש את אשתו. יוסף נשלח לכלא על מנת להציל
את חייו.
בואו נראה מקרה נוסף בו סופר האירוע שלוש פעמים. במקרה הזה סיפור כרם נבות. השיחה בין
אחאב לנבות תוארה על ידי המספר, שוחזרה בראשו של אחאב, ותוארה שוב בדברי אחאב
לאיזבל (ציטוט): וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל
אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק כִּי הוּא
קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. ג
וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל-אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ. ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל-בֵּיתוֹ סַר
וְזָעֵף עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב
עַל-מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו וְלֹא-אָכַל לָחֶם. ה וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה-זֶּה רוּחֲךָ
סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם. ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי-אֲדַבֵּר אֶל-נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ
בְּכֶסֶף אוֹ אִם-חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה-לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי. (סוף ציטוט. מלא"
כ"א 1 - 6).
גם במקרה זה יש הבדלים בין תיאור השיח בפי המספר, בפי אחאב לעצמו ובפי אחאב לאיזבל.
בשיחה עצמה אחאב הסביר מדוע הוא רוצה את הכרם (כי הוא קרוב והוא רוצה לשתול שם גן
ירק). הוא הציע תמורה הוגנת לכל הדעות (כרם חליפי או כסף טוב). נבות הסביר את הנימוק
הדתי, כיון שמדובר בנחלת אבות. בשחזור השיחה בראשו אחאב השמיט את הנימוק: כִּי הוּא
קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וכן את התמורה: כרם או כסף. בתשובת נבות, ששוחזרה בראשו של אחאב
הושמט הנימוק העיקרי: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה. בנוסף, וזה מהותי להבנת הלך הרוח של אחאב,
המילה לְךָ זזה אחורה, והענין הפך לאישי. מ'מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ' זה הפך ל'לֹא-אֶתֵּן לְךָ
אֶת-נַחֲלַת אֲבוֹתָי'. 'לך לא. לאחר אולי כן'. כלומר אחאב הפך את המקרה מענין עקרוני (חלילה
לי מה') לענין אישי (לך). כשאחאב גמר לבשל את האירוע במוחו הוא סיפר לאיזבל מה קרה.
בדבריו לאיזבל הוא השמיט את הנימוק לסירוב (נחלת אבות). ההצעה לכֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ הפכה
לכֶרֶם. כרם סתמי כלשהו. כך הוא אינו מצטייר כפראייר, המוכן לשלם מחיר מופקע על כרם.
בנוסף, הוא שוב השמיט את הנימוק של נבות: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה. לא יפתיע אתכם שהמילה לְךָ
נשארה בקדמת הבמה. הענין האישי נותר המניע העיקרי של נבות, לכאורה. ואולי הכי חשוב
נַחֲלַת אֲבוֹתָי על כל המטען הרגשי של המונח, הפכה לכַּרְמִי. משהו סתמי לחלוטין. כאשר
הדברים מוצגים כך, אין פלא שתגובת איזבל האוהבת את בעלה היא (ציטוט): וַתֹּאמֶר אֵלָיו
אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל-לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת-
כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי (סוף ציטוט. מל"א כ"א 7). נכון שאיזבל תפרה את התיק, אבל מישהו גרם
לה לראות בנבות רשע מרושע.
נעבור לנושא החזרה המקשרת (או המגשרת). חזרה מקשרת היא חזרה שנועדה לחבר בין שני
קטעים לא רצופים. מה הכוונה? היה סיפור אחד שנגמר. לאחריו הופיע סיפור שני. ואז יש חזרה
לסיפור הראשון, שממנו מתפתח קו העלילה הרצוי. מעין פתח סוגריים, סיפור, סגור סוגריים,
חזרה לסיפור המקור. בואו ניתן דוגמאות.
בסוף סיפור מכירת יוסף נכתב (ציטוט): וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה
שַׂר הַטַּבָּחִים (סוף ציטוט. זהו הפסוק האחרון בפרק ל"ז בבראשית. ברא' ל"ז 36). בפרק ל"ח
מופיע סיפור יהודה ותמר, שאינו קשור ואינו ממשיך את עלילות יוסף שהתחוללו בפרק ל"ז.
בפרק ל"ט שוב חזרנו אל יוסף. אבל צריך לקשור את זה חזרה לפרק ל"ז (ציטוט): וְיוֹסֵף הוּרַד
מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ
שָׁמָּה (סוף ציטוט. זה הפסוק הראשון בפרק ל"ט. ברא' ל"ט 1). 'פוטיפר סריס פרעה שר
הטבחים' הוא חוליית הקשר בין ל"ז לל"ט, לאחר של"ח חצץ בינהם. אגב, זה של"ח אינו קשור
ליוסף, אין זה אומר שהוא לא שייך לעלילה הגדולה.
כך בעת הירידה למצרים ננקבו בשם יורדי מצרים (ציטוט): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים
מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן... וכן הלאה (סוף ציטוט. זה מבראשית פרק מ"ו. ברא' מ"ו
8). פרקים מ"ז – נ' מתמקדים ביוסף ויעקב, ודי מתעלמים משאר בני ישראל. בתחילת ספר
שמות חוזרים ומתמקדים בבני ישראל (ציטוט): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת
יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (סוף ציטוט. שמ' א' 1).
ודוגמה אחרונה. אמנון אנס את תמר אחותו מאב. אבשלום אחיה של תמר גם מאם רצח את
אמנון וברח אל סבו, אבי אמו. לאחר כמה שנים, בהשתדלותו הנמרצת של יואב, אבשלום חזר
לירושלים (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה; וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי
הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה כה וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל--לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד
קָדְקֳדוֹ, לֹא-הָיָה בוֹ מוּם. כו וּבְגַלְּחוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי-כָבֵד
עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. כז וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה
בָנִים, וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר; הִיא הָיְתָה, אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה. כח וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם,
שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לֹא רָאָה (סוף ציטוט. שמ"ב י"ד 24 – 28). אבשלום לא ראה את פני
דוד. לאחר מכן הובא מידע על יופיו של אבשלום (מידע רלוונטי המסביר את הכריזמה שלו),
שערו השופע (רמז מטרים לנסיבות מותו), וצאצאיו (רמז מטרים להקמת יד אבשלום), ואז חזרה
אל עיקר העלילה – דוד סירב לפגוש את אבשלום. לא נאמר אבל אני די משוכנע (ובזה אני הולך
בעקבות גדולים ממני) שהסירוב לפגוש את אבשלום היה בין הגורמים הראשיים למרד אבשלום
נגד אביו.
והנה סוג חזרה אחרון לפרק זה. חזרה לצורך שכתוב. מה הכוונה? יש אירוע מסוים. במקום אחר
אותו אירוע מתואר באופן שונה. האירוע השני משכתב את הראשון כדי להשיג מטרה כלשהי.
בדרך כלל 'תיקון' הסיפור הראשון.
בספר שמואל תוארה תחילת מלחמת דוד בבני עמון כך (ציטוט): וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת
הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ,
עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם (סוף ציטוט. שמ"ב י"א 1). מיד אח"כ הסתבכה העלילה (ציטוט):
וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל
הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע
בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי. ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא
מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ. ה וַתַּהַר, הָאִשָּׁה; וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר הָרָה
אָנֹכִי... דלגתי הרבה מאוד על כל הסיפור בו דוד ניסה 'להפיל' במרכאות את ההריון על אוריה,
את מות אוריה, משל ככבשת הרש, לידת הילד ומותו ישר אל סוף המלחמה, בסוף הפרק הבא
וַיִּלָּחֶם יוֹאָב, בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן; וַיִּלְכֹּד, אֶת-עִיר הַמְּלוּכָה... דילוג קטן כט וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת-כָּל-
הָעָם, וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה; וַיִּלָּחֶם בָּהּ, וַיִּלְכְּדָהּ. ל וַיִּקַּח אֶת-עֲטֶרֶת-מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר
זָהָב, וְאֶבֶן יְקָרָה, וַתְּהִי, עַל-רֹאשׁ דָּוִד; וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא, הַרְבֵּה מְאֹד. לא וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ
הוֹצִיא, וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם במלכן (בַּמַּלְבֵּן), וְכֵן
יַעֲשֶׂה, לְכֹל עָרֵי בְנֵי-עַמּוֹן; וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל-הָעָם, יְרוּשָׁלִָם (סוף ציטוט. שמ"ב י"א 2 – י"ב 31).
שימו לב כיצד תוארה המלחמה בעמון בספר דברי הימים (ציטוט): וַיְהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה
לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים, וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת-חֵיל הַצָּבָא וַיַּשְׁחֵת אֶת-אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת-רַבָּה,
וְדָוִיד, יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם; וַיַּךְ יוֹאָב אֶת-רַבָּה, וַיֶּהֶרְסֶהָ. ב וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת-עֲטֶרֶת-מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ
וַיִּמְצָאָהּ מִשְׁקַל כִּכַּר-זָהָב, וּבָהּ אֶבֶן יְקָרָה, וַתְּהִי, עַל-רֹאשׁ דָּוִיד; וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא, הַרְבֵּה
מְאֹד. ג וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ הוֹצִיא, וַיָּשַׂר בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִיצֵי הַבַּרְזֶל וּבַמְּגֵרוֹת, וְכֵן יַעֲשֶׂה דָוִיד,
לְכֹל עָרֵי בְנֵי-עַמּוֹן; וַיָּשָׁב דָּוִיד וְכָל-הָעָם, יְרוּשָׁלִָם (סוף ציטוט. דה"א כ' 1 – 3). שלושה פסוקים
בסך הכל, לעומת חמישים ושמונה פסוקים בספר שמואל. לא קשה להבחין כי גרסת דברי הימים
מתעלמת לחלוטין מבת שבע ואוריה. דברי הימי משכתב את סיפרו המלחמה בבני עמון, והציג
את המלחמה כמשהו רגיל. מלחמה אחת מתוך סדרת מלחמות מוצלחות של דוד. דוד לא חמד,
לא נאף ולא רצח. הסיבה היא, שבעל דברי הימים ראה בדוד דמות מופת, שיש להעלים כל פגם
או רבב בהתנהגותו. באופן דומה תיאור העלאת ארון הברית לירושלים בספר שמואל, הורחב
ותפח בספר דברי הימים. אם בשמואל דובר בהעלאה סתמית, הרי בדברי הימים ההעלאה
הייתה אירוע רב משתתפים שנעשה כולו בקדושה וטהרה. שוב, נסיון לצייר את דוד כדמות
מופת.
