בספר בראשית סופר על שני חלומות אותם חלם פרעה מלך מצרים. (ציטוט): בַּחֲלֹמִי, הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. יח וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, בְּרִיאוֹת בָּשָׂר, וִיפֹת תֹּאַר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. (מילה מצרית כזכור לכל) יט וְהִנֵּה שֶׁבַע-פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן, דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד, וְרַקּוֹת בָּשָׂר: לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָרֹעַ. כ וַתֹּאכַלְנָה, הַפָּרוֹת, הָרַקּוֹת, וְהָרָעוֹת--אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, הַבְּרִיאֹת. כא וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה, וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה; וָאִיקָץ. כב וָאֵרֶא, בַּחֲלֹמִי; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד--מְלֵאֹת וְטֹבוֹת. כג וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים--צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶם. כד וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת (סוף ציטוט. בראשית מ"א 17 – 24).
קטע נאה זה מכיל שני ביטויים. הראשון הוא וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, והשני: עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד
ולא נודע כי בא אל קרבו – לא רואים עליו, לא ניכר בו. הביטוי שימושי בעיקר במזנוני 'אכול כפי יכולתך' או בקבלות פנים בחתונות.
עולות בקנה אחד – הדברים מתאימים זה לזה. יש התאמה ואין סתירה.
אות מעבר
בספר ויקרא, שבניגוד לתדמיתו הוא ספר מרתק, בהוראות לאהרון הכהן מצאנו את הכתוב הבא (ציטוט): וְלָקַח, אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם; וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת--גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. י וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו--לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה... דלגתי הרבה וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר (סוף ציטוט. ויקרא ט"ז 7 - 10, 22).
שעיר הוא תיש כמובן. לאחר שבוחרים שני תיישים, מפילים גורלות. אחד מוקרב כקרבן חטאת לה', ואילו את השני, לא מקריבים, אלא שולחים ל'עזאזל'. לפי חז"ל השעיר לעזאזל היה נזרק מראש צוק. ספק אם כך הדבר. השעיר "לוקח" במרכאות את חטאי העם למדבר.
פירוש המילה עזאזל שרוי במחלוקת. הפירושים המקובלים רואים בעזאזל שם של מקום, שם השעיר עצמו שעלה בגורל, או שד מדברי כלשהו. כלומר שריד פגאני ביהדות. אם זה שם מקום, הרי הרכיב הראשון 'עז' מסמל מקום קשה ומסוכן. אם מדובר בשם הקרבן, הרי הרכיב הראשן 'עז' והשני הוא 'אזל' = הלך בארמית. כלומר העז המסתלק. או משהו כזה. במשנה מופיע המונח 'השעיר המשתלח'. מונח זה מונח בבסיס התרגום לאנגלית scape-goat.
אם מדובר בשד מדברי כלשהוא, הרי המילה שעיר קשורה לענין. בפרק י"ז בויקרא נכתב (ציטוט): וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (סוף ציטוט. ויקרא י"ז 7). ופה שעיר הוא במשמעות 'שד'. בספר חנוך א' נזכר עזאזל כמאלך שסרח, ונאלץ לחיות עם נשים בשר ודם. אכן עונש אכזרי...
כך או אחרת: שעיר לעזאזל – אחד שחטף עבור כולם על לא עוול בכפו.
אות מעבר
לאחר שהמרגלים חזרו, ולכלכו על ארץ ישראל, ואמרו עליה שהיא 'ארץ אוכלת יושביה', התעצבן אלהים והציע למשה הצעה מפתה (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. (סוף ציטוט. במדבר י"ד 11 - 12).
אלהים ישמיד את עם ישראל, ומשה יהיה אבי האומה החדשה. מעין יעקב 2.0. משה סרב להצעה (ציטוט): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה: וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. יד וְאָמְרוּ, אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה יְהוָה, בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה: אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה, וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה (סוף ציטוט. במדבר י"ד 13 - 14).
ב'במדבר' הכוונה היא, שמשה ואלהים הם ביחסים קרובים, והם ראו זה לזה בלבן של העין. גם אצל ישעיהו השני נזכר הביטוי (ציטוט): קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן (סוף ציטוט. ישעיה נ"ב 8).
במקרה זה הכוונה היא ששבי ציון, ראו במו עינהם את גאולת ירושלים.
לראות עין בעין- משמעו כיום, להסכים, להיות תמימי דעים. זהו תרגום מאנגלית של הביטוי to see eye to eye. הביטוי עצמו הוא תרגום של הפסוק מישעיהו! אך במובן אחר.
וכך הביטוי עשה סיבוב מהעברית לאנגלית, נטען במשמעות אחרת וחזר אלינו בבגדיו החדשים. ככה זה J.
והמלצה קטנה. אם אתם מחפשים, מסיבה כלשהי תנך באנגלית הרי רק התרגום של הJPS (Jewish Publication Society) תרגם את הפסוק במובנו המקורי. זהו התרגום שלכם לתנ"ך באנגלית. את התנ"ך תרגמו מיטב חוקרי המקרא היהודים (אחד מהם, משה רינברג המנוח היה מרצה שלי), והם עשו עבודה נאמנה, כולל הערות שוליים במקרה של תרגום מוטל בספק.
אות מעבר.
בסוף ספר דברים ישנו פרק מלא וגדוש קללות ואיומים על האם, במידה ולא ילכו בדרכי האל. כך למשל (ציטוט): יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת, וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב, וּבַשִּׁדָּפוֹן, וּבַיֵּרָקוֹן; וּרְדָפוּךָ, עַד אָבְדֶךָ... דלגתי קצת כז יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים), וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס--אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא. כח יַכְּכָה יְהוָה, בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב (סוף ציטוט. דברים כ"ח 22 - 28).
וזה ממשיך עוד ועוד. דוגמא מופתית איך אפשר לקלל, אבל בסגנון קלאסי. כיצד לנבל את הפה ולהישאר מנומס. ראוי שכל טוקבקיסט וטוקבקיסט יקראו קודם את דברים כ"ח. ככה מקללים באמ!. בהמשך נכתב (ציטוט): וְהֵשִׁיב בְּךָ, אֵת כָּל-מַדְוֵה מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ, מִפְּנֵיהֶם; וְדָבְקוּ, בָּךְ. סא גַּם כָּל-חֳלִי, וְכָל-מַכָּה, אֲשֶׁר לֹא כָתוּב, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת (סוף ציטוט. דברים כ"ח 60 – 61).
מכה שלא כתובה בתורה – צרה צרורה ומרושעת במיוחד.
אות מעבר.
בנספח לספר שמאול ישנו מזמור שחיבר דוד לכאורה. מזמור זה זהה כמעט לחלוטין לתהילים פרק י"ח. ההבדלים בינהם הם זניחים לחלוטין, בעיקר אמות קריאה, וניתנים להסבר על ידי טעויות מעתיק. והנה בסוף המזמורים מצאנו ביטוי שהפך לביטוי מפתח בתחום הבנקאות: (ציטוט): בְּנֵי-נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ, מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם (סוף ציטוט. שמואל ב' כ"ב 45 ותהילים י"ח 46).
לחרוג מהמסגרת – לסטות מהנושא, לעבור את הגבול, וגם לקבל סירוב בכרטיס האשראי.
אות מעבר
ישעיהו הוא יצרן ביטויים מצטיין. בפרק כ"ד בנבואת אימה נכתב (ציטוט): וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד, יִפֹּל אֶל-הַפַּחַת, וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת, יִלָּכֵד בַּפָּח (סוף ציטוט. ישעיהו כ"ד 18).
מן הפח אל הפחת – מילולית: ממלכודת אחת למלכודת שניה. מצרה אחת לצרה גדולה אף יותר. ואם יורשה לי להוסיף את גרסה דינקותא של הפתגם (אי אז בירושלים העותומנית, כששחיקנו ברחובות נחלת שבעה עם יואל משה סלומון) הרי: מן הפח אל הפחת ומן הפחת אל התחת.
אות מעבר
באחת מנבואות התוכחה של ישעיהו בן אמוץ על ירושלים נכתב (ציטוט): בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה צְבָאוֹת, לַעֲטֶרֶת צְבִי, וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה--לִשְׁאָר, עַמּוֹ. ו וּלְרוּחַ, מִשְׁפָּט--לַיּוֹשֵׁב, עַל-הַמִּשְׁפָּט, וְלִגְבוּרָה, מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה (סוף ציטוט. ישעיהו כ"ח 5 – 6).
בעת מצור, ניסה האויב לפרוץ לעיר. המקום המתבקש הוא שער העיר. נקודת תורפה שהושארה במתכוון. הרי חייבים לצאת ולהכנס מהיכן שהוא. במידה והאויב הצליח לפרוץ את השער, היו המגינים נזעקים מחלקי החומה האחרים, ומנסים לעצור את האויב הפורץ. על כן השיבו מלחמה לאויב בשער. ביטוי זה קשור לביטוי שנדבר עליו בהמשך: עמד בפרץ.
השיב מלחמה שערה – לא ויתר. נאבק בכל כוחו.
אות מעבר
אצל ישעיהו השני, שהוא נביא אלמוני מימי שיבת ציון, שנבואותיו נספחו לנבואות ישעיהו בן אמוץ, שחי 200 שנה לפניו, מצאנו סדרת נבואות נחמה. הנבואה המפורסמת ביותר (המתחילה את קובץ ישעיהו השני) פותחת במילים: נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי. בהמשך הפרק נכתב: (ציטוט): קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ (סוף ציטוט. ישעיה מ' 3).
מעל למילה בַּמִּדְבָּר יש זקף קטן, שהוא אחד מטעמי המקרא בדרגת מלך, דרגת הפסק שניה רק לקיסרים. הסבר קצר על טעמי המקרא. לטעמי המקרא מספר תפקידים: הטעמת המילה, נגינתה ובעיקר: הפסקה בקריאה. מבחינה זו טעמיה מקרא מקבילים לנקודה, פסיק, נקודה – פסיק וכו'. טעמי המקרא מקובצים לפי 'כח ההפסק' שלהם. כלומר אורך ההפוגה בין קריאת מילה אחת לשניה. בשורה העליונה עומדים הקיסרים. ההפסקה אחרי טעמים קיסריים (שהם אתנח וסלוק או סוף פסוק) - היא הארוכה ביותר. קיסר מקביל לנקודה או סימן קריאה. מתחת לקיסרים יש את המלכים, שמקבילים לפסיק נקודה או פסיק. מתחת למלכים יש את השרים או המשנים. מתחתהים יש שלישים או פקידים. מתחתיהם יש את המשרתים. ותחתונים בשרשרת המזון הם טעמים שלא מנוגנים כלל. ונחזור. כך יש לקרוא: קוֹל קוֹרֵא: (ומה הקול קורא): בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, (וכן) יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.
הביטוי 'קול קורא במדבר' נובע מרשלנים שנמנמו בעת לימודי טעמי המקרא. היום יש לביטוי זה משמעות של קריאת שוא, חסרת תועלת, כי איש אינו שומע אותה. וניתן רק לתהות אם קול קורא במדבר ואף אחד לא שומע – האם הוא השמיע צליל?
אות מעבר
אצל אותו ישעיהו השני מצאנו בנבואה על כורש (ציטוט): כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ--לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. ב אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ (סוף ציטוט. ישעיה מ"ה 1 - 2).
שימו לב, כורש מכונה 'משיח ה''!!!, אל נכון בשל הצהרת כורש, והפתח שנפתח לשיבת ציון, ובניית בת המקדש השני. בקטע יש תיאור כיצד אלהים יעזור לכורש. בין הביטויים ישנו הביטוי 'והדורים איישר'. הביטוי עצמו מעורר בעיה. מה זה הדורים? ומדוע צריך לישר אותם בכלל? במקרה זה מדובר בטעות מעתיק. הביטוי במקור היה 'והררים איישר'. מעתיק רשלן התבלבל בין ד' ור', שתי אותיות מאוד דומות. גם בכתב העברי המרובע של ימנו וגם בכתב העברי הקדום. וכך קבלנו 'לישר הדורים', כשבעצם צריך לגרוס לישר הררים. הדגרה המקורית מתאימה היטב לכל הקטע. פתיחת שערים, שבירת דלתות נחושת, גדיעת בריחי ברזל ויישור הררים.
לישר את ההדורים – לתקן את הפגמים, לתווך ולפשר בין צדדים ניצים, וכן להשלים עם מי שרבנו איתו.
אות מעבר
ישעיהו השני נבא על גאולת ישראל ושיבת עם ישראל לארצו. באחת הנבואות נכתב, הרים ישעיהו השני תרומה נכבדה ויכוים הפוליטיים במדינת ישראל של ימנו (ציטוט): מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (סוף ציטוט. ישעיה מ"ט 17).
בני ירושלים ימהרו לשוב לעיר, כי המהרסים והמחריבים, כלומר הבבלים, יצאו מהעיר, וכך יהיה מקום לשבים.
היום הביטוי קיבל משמעות אחרת לחלוטין.
מהרסייך ומרחיבייך ממך יצאו – גורמי הנזק והחורבן הם בוגדים ו'גיס חמישי'.
לא קשור למקרא, אבל הביטוי 'גיס חמישי' הוא ציטוט מדברי הגנרל אמיליו מולה (Mola), אחד הגנרלים של פרנקו בעת מלחמת האזרחים הספרדית. כשנשאל לגודל צבאו היא השיב כי, צבאו מונה ארבעה גייסות ועוד גייס חמישי בתוך מדריד. גיס שהתברר כלא יעיל במיוחד, וארבעת הגייסות עשו את רוב העבודה...
אות מעבר
ירמיהו הנביא, נאלץ לפעול בסביבה עוינת לפרקים. כלומר, לפרקים הסביבה הייתה לא עוינת לחלוטין. בהחלט ניתן להגדירו כ'ילד הכאפות המקראי'. באת הפעמים אליהן שלח אותו אל הקדר המקומי (ציטוט): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב קוּם וְיָרַדְתָּ, בֵּית הַיּוֹצֵר; וְשָׁמָּה, אַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבָרָי. ג וָאֵרֵד, בֵּית הַיּוֹצֵר; והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה, עַל-הָאָבְנָיִם. ד וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר--בְּיַד הַיּוֹצֵר; וְשָׁב, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר, לַעֲשׂוֹת.ה וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמוֹר. ו הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל? נְאֻם-יְהוָה; הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. ירמיה י"ח 1 – 6).
ירמיהו ירד אל הקדר, היוצר, ושם ראה את החומר המתעצב כרצון הקדר. הדימוי ברור. עם ישראל הוא בידי האל, הוא כמו הטין בידי הקדר, או כחומר ביד היוצר. והנה הזדמנות לתקן טעות נפוצה. חומר הוא טין, ממנו יוצרים כדים. תכל'ס מדובר בבוץ. חֵמָר לעומת זאת הוא אספלט. כך בתיאור תיבת משה (ציטוט): וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת (סוף ציטוט. שמות ב' 3).
אז בפעם הבאה שילד או הילדה יביאו מהגן פסל דקורטיבית מבוץ, זה לא חמר. זה חומר.
כחומר ביד היוצר – מישהו או משהו קלים ונוחים לעיצוב.
אות מעבר
ספר עובדיה הוא הספר הקצר במקרא. פרק אחד. 21 פסוקים בלבד. ספר עבדיה הוא נבואת זעם על אדום, שתרמה לא מעט לחורבן ירושלים. בין ספר עובדיה לירמיה פרק מ"ט פסוקים 7 – 22 ישנה זיקה רבה, עד כדי פסוקים זהים. לא ברור האם ירמיהו לקח מעובדיהו, או שעובדיהו לקח מירמיהו, שניהם ממקור משותף, או שעורך מאוחר בכלל גרם לכל זה. וכך נכתב בספר עובדיה, בפניה לאדום (ציטוט): וְאַל-תַּעֲמֹד, עַל-הַפֶּרֶק, לְהַכְרִית, אֶת-פְּלִיטָיו; וְאַל-תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו, בְּיוֹם צָרָה (סוף ציטוט. עובדיה 14).
כוונת הפסוק היא לא לעמוד בצומת דרכים, ולהסגיר את פליטי יהודה לאויביהם. ואני מזכיר ש'מָפְרָק' בערבית משמעו 'צומת'. והזה הזדמנות לתקן עוד שיבוש נפוץ. צומת הוא שם עצם זכר. לא נקבה. צומת גדול ולא צומת גדולה. צומת מרכזי ולא מרכזית וכו'. זה שזה נגמר בת"ו לא עושה את זה נקבה.
היום הביטוי משמש בהשאלה: נכלל בסדר היום, עלה לדיון
אות מעבר
צפניה הוא נביא שנבואותיו נשמרו בקובץ תרי עשר. הוא פעל בימי יאשיהו מלך, כלומר בשליש האחרון של המאה השביעית לפני הספירה. בספר צפניה מצאנו שני ביטויים בפסוק אחד! (ציטוט): וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב יְהוָה וְלֹא יָרֵעַ... דלגתי קצת וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָם (סוף ציטוט. צפניה א' 12 - 13).
לחפש בנרות – לחפש באופן מדוקדק ויסודי. גם בלילה לאור הנר. הביטוי 'לחפש את ירושלים בנרות' מעט לא ברור. סוף סוף ירושלים היא לא כזו קטנה שלא מוצאים אותה, ואין צורך לחפש את ירושלים בלילה. הכוונה, אולי, להתנהגותם המוסרית של תושבי ירושלים. הצורך לחפש אותה גם בלילה.
פסוק זה בשילוב עם פסוק מספר משלי (ציטוט): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן (סוף ציטוט. משלי כ' 27).
שילוב שני הפסוקים הביא את חז"ל למסקנה כי 'לחפש בנרות' משמעו לחפש בדקדקנות, כמו שאלהים מחפש בחדרי בטנו של האדם. מכאן המרחק קצר ביותר עד הקביעה בתלמוד ש(ציטוט): לילי י"ד (בניסן הכוונה) בודקים את החמץ לאור הנר, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (סוף ציטוט. פסחים ז ע"ב). אין ראיה אבל זה לא מפריע. ככה זה.
ביטוי שני הוא ל'קפוא על השמרים'. יש ביטוי מקביל בספר ירמיה, שגם הוא מכיל שני ביטויים (ציטוט): שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל-שְׁמָרָיו, וְלֹא-הוּרַק מִכְּלִי אֶל-כֶּלִי, וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ; עַל-כֵּן, עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ, לֹא נָמָר (סוף ציטוט. ירמיהו מ"ח 11).
ביטויים אלה קשורים להכנת היין. כידוע לכל, הלחם תופח, והיין תוסס בעזרת השמרים. בימי קדם מדובר בשמרים המצויים באופן טבעי על זג הענב. השמרים הם פטריה חד תאית, המפרקת את הסוכר הפשוט, והופכת אותו לסוכר מורכב. מה שקרוי 'אלכוהול'. זהו תהליך התסיסה, המפיק חום. אגב, אולי תופתעו לגלות, אבל בכוס יין יש יותר קלוריות מאשר בכוס קולה. אתם מוזמנים לבדוק את התויות...
לחפש חמץ, ולשתות יין – בסוף הכל קשור לפסח J
לאחר תהליך התסיסה היין שוקט או קופא, כלומר עוצר מלכת, על מקומו. אין תנועה ואין בעבוע.
קופא על השמרים או שוקט על המשרים – ביטוי בהקשר שלילי בד"כ – אדם שמרן, שאינו מחדש ויוזם, אלא מעדיף את המצב הקיים.
עמד טעמו בו וריחו לא נמר – לא פג תוקף. הוא טעים וריחני כמו בהתחלה. בהשאלה - אדם שרוחו צעירה (והוא ממשיך לעשות שטויות כמו ילד).
אות מעבר
בספר תהילים במזמור ק"ו, המתאר את תולדות עם ישראל מצאנו את תיאור חטא העגל (ציטוט): יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַסֵּכָה. כ וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר, אֹכֵל עֵשֶׂב. כא שָׁכְחוּ, אֵל מוֹשִׁיעָם- עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם. כב נִפְלָאוֹת, בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת, עַל-יַם-סוּף. כג וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם. לוּלֵי, מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (סוף ציטוט. תהילים ק"ו 19 – 23).
בעת מצור על עיר, ניסו הצרים לחדור את העיר. ניתן לחדור מעל החומה, בסולמות סער, מתחת לחומה באמצעות מנהרה ומיטוט החומה, או דרך החומה באמצעות כר ניגוח. ואני מזכיר את פרק 3 'ככה לא בונים חומה – על הנדסה קרבית בצבא האשורי'. בדף הפרק צרפתי קישור לצרף קישור.
במידה והצרים הצליחו לרוץ את החומה, הרי המאמץ העיקרי של שני הצדדים התמקד בפירצה. אלה רוצים לחדור לעיר, ואלה רוצים למנוע מהם לחדור לעיר. כל חיילי המגן נזעקים לפירצה על מנת לבלום את הצבא התוקף. במידה והצבא המתגונן הצליח לעצור את התוקפים, הרי הוא 'עמד בפרץ'.
עמד בפרץ – התייצב במקום המסוכן ביותר, מנע את הסכנה, הציל את המצב.
אות מעבר
מזמור קי"ט בספר תהילים הוא הפרק הארוך בתנ"ך. הפרק כתוב כאקרוסטיכון. כל 8 פסוקים מתחילים באות עוקבת של הא"ב. השמונה הראשונה מתחילים באל"ף פסוקים 9 -16 מתחילים באות ב' וכן הלאה. מי שלא התייאש ומגיע לאות מ' , פסוק 99, יכול לקרוא (ציטוט): מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי. כִּי עֵדְוֹתֶיךָ, שִׂיחָה לִי. (סוף ציטוט. תהילים קי"ט 99).
מכל מלמדיי השכלתי – אני עולה בחוכמתי ובידיעותיי על כל מוריי ומלמדיי. במקור זהו ביטוי התפארות. כיום השימוש בביטוי שונה: מכל מוריי ומלמדיי למדתי משהו. וכך מביטוי התפארות הפכו המילים לביטוי צניעות והכרת תודה. יפה.
אות מעבר
ספר איוב, כחלק מרכזי בספרות החוכמה המקראית, הוא בין הספרים המכיל הכי הרבה פתגמים ליחידת שטח. למעט משלי קהלת, שמלכתחילה נכתבו כאוסף פתגמים. מלבד סיפור המסגרת הכולל את צדיקות איוב, המכות שניחתו עליו, וסוף הסיפור הכולל את השבת רכושו, הרי עיקר מנינו ובנינו של הספר הוא ויכוח בין איוב לרעיו. ויכוח שאם נסכם אותו בארבע מילים הוא 'כן נכון – לא נכון'. הנה, חסכתי לכם את קריאת הספר 🙂
ספר איוב גם נתן לליימן פרנק באום את ההשארה למקם את הקוסם שלו בארץ עוץ. יש הטוענים כי OZ הוא קיצור של יחידת משקל, או שהסופר ראה מילון שערכיו היו בין האותיות O ו Z. אבל הם כמובן טועים! איובי שלנו השפיע על דורותי. שם הארץ בה גרים איש הפח, הדחליל, האריה והמכשפות השונות נלקח ישירות מהמקרא. כמו במקרא 'ארץ עוץ' היא ארץ על מקומית ועל זמנית.
ספר איוב עוסק בתורת הגמול. כלומר האם אדם יכול להענש על לא עוול בכפו? התשובה, למי שקרא את הספר, והנה ספוילר למי שלא קרא – היא כן! באחת מבססי הויכוח האינסופיים בין איוב לחבריו אמר איוב לחבריו (ציטוט): וְאוּלָם, אַתֶּם טֹפְלֵי-שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם (סוף ציטוט. איוב י"ג 4).
רופא אליל – אדם ש"חכמתו" במרכאות היא שקר ורמיה. במקום להועיל הוא מזיק.
אות מעבר
איוב המנסה לשוא, לשכנע את חבריו מביא כעד את האל בכבודו ובעצמו (ציטוט): גַּם-עַתָּה, הִנֵּה-בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי, בַּמְּרֹמִים (סוף ציטוט. איוב ט"ז 19).
שהדי (בשין שמאלית) במרומים – אלהים הוא העד שלי.
שהד הוא 'עד' בארמית. כמו בסיפור על יעקב ולבן. יעקב הקים גל-עד. לבן קרא לו יגר (גל) שהדותא. זה בדיוק המילה הערבית 'שהיד'. מאותו שרש נגזרה המילה 'שהאדה' – עדות. ה'אני מאמין' של כל מוסלמי. בניגוד לאמונה הנפוצה, אך השגויה, אין דבר כזה פיגוע התאבדות באיסלם. האיסלם אוסר על התאבדות. מצב בו אדם מפוצץ עצמו בקרב הכופרים ומשתדל לרצוח כמה שיותר מהם נקרא 'פיגוע הקרבה'. האדם מקריב את חייו למען אללה. הוא מכונה 'עד' או 'שהיד', היות ובמותו הוא מעיד על דבקותו באללה.
אות מעבר
ספר איוב מספק עוד ביטוי, שהפך לשם ספר מרתק על חטיבה 188 במלחמת יום כיפור. בפרק כ"ו נכתב (ציטוט): נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ, עַל-בְּלִי-מָה (סוף ציטוט. איוב כ"ו 7).
תלוי על בלימה – ללא נקודת אחיזה, נשען על לא כלום. בלימה – בלי – מה. שימו לב שבספרי הנך יש מקף בין 'בלי' לבין 'מה' כלומר מדובר בשתי מילים שונות, שרק בשפת הדיבור התאחדו לכלל מילה אחת. אין קשר לשרש בל"ם. זה לא שמשהו נבלם ברגע האחרון. הרעיון אינו מופרך אמנם, אבל מהסיבה הלא נכונה.
אות מעבר
נמנעתי ככל יכולתי מספרי משלי וקהלת, שהם נוצרו בכוונת מכוון במאגר ביטויים. אבל פטור לא כלום אי אפשר. בספר משלי נכתב על דברים מאוסים, המייצגים עולם הפוך, בדגם שלושה וארבע המוכר במקרא (ציטוט): תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ; וְתַחַת אַרְבַּע, לֹא-תוּכַל שְׂאֵת. כב תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ; וְנָבָל, כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם. כג תַּחַת שְׂנוּאָה (כלומר אדם שיש לו 2 נשים. אהובה יותר ואהובה פחות. הרבה פחות), כִּי תִבָּעֵל; וְשִׁפְחָה, כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ (סוף ציטוט. משלי ל' 21 - 23).
עבד כי ימלוך – אדם נחות המגיע לשררה, ומתנהג בעריצות, כוחניות ואלימות. ואני משאיר לכל אחד מהמאזינים להיזכר בתחנות שונות במימי חייו, בצבא ובעבודה, ולזהות אנשים שביטוי זה מתאים להם ככפפה ליד.
אות מעבר
בספר שיר השירים תיארה האהובה את האהוב באופן נרחב יחסית. בסוף נכתב כך (ציטוט): שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים (סוף ציטוט שיר השירים ה' 15).
בחור כארז- מילולית גבוה חסון וחזק כמו ארז הלבנון. בהשאלה: גבר גברי.
אות מעבר
בספר שיר השירים יש דו שיח (אחד מיני רבים) בין האהוב לאהובה (ציטוט): אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; (ואין התמר אלא דימוי לגוף הבחורה, הסנסן הוא החלק נושא הפרי. כפל המשמעות פה ברור) וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. י וְחִכֵּךְ, (כלומר נשיקותייך) כְּיֵין הַטּוֹב ( והנה הבחורה מדברת): הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (סוף ציטוט שיר השירים ז' 9 - 10).
הולך ל... – מצליח לו. וברור מה הצליח לאהוב.
אות מעבר
ואי אפשר בלי נציג אחד לספר קהלת. עוד נציג לספרות החוכמה. ספר מימי בית שני (לא נרחיב, אבל קביעה זו מבוססת על תבחיני לשון. העברית היא מאוד מאוחרת), שיוחס לשלמה בעקיפין. הספר נכנס למקרא רגע לפני חתימת המקרא. כשהשופט הרים את המשרוקית לפיו בתום זמן הפציעות. ספר בן סירא, שנכתב לפני קהלת לא זכה להכלל בכתבי הקודש. המסר העולה מהספר מנוגד מאוד לרוח המקרא הכללית. אני באופו אישי מאוד מתפלא שהספר בפנים. המוטו של הספר נזכר מיד בתיחה, והפך לביטוי בפני עצמו (ציטוט): הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (סוף ציטוט. קהלת א' 2 – 3).
מסר קצת בעייתי בעולם של שכר ועונש, מצוות ועברות. אבל זה מאוד יפה בעיני שחכמי ישראל הכניסו ספר כזה חתרני, המערער על המוסכמות למקרא. הספר נכנס כנראה בשל ייחוסו לשלמה (מה שמכונה 'קהלת בן דוד מלך בירושלים'), וגם בגלל הסיום, שנראה כמו מס שפתיים לצאת ידי חובה (ציטוט): סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע (סוף ציטוט. קהלת י"ב 13 – 14).
הבל הבלים הכל הבל – הכל חסר ערך, חסר משמעות וחסר תכלית. מלבד הפודקאסט או ליתר דיוק השמעון שאתם מאזינים לו J
