חשוב לזכור כמה תוֹבְנוֹת יסוד: אין התרחשות ללא דמות! זאת ועוד, אין דמות שלא קורה לה דבר מה (חיצוני וּפְנִימי). אם לא קורה דבר מה, הדמות לא רלוונטית ולכן לא תהיה. למעשה הדמויות הן הדבר הֶחָשוב ביותר בכל סיפור. ללא הדמויות (חיות או דוממות) אין סיפור, אלא מצב קבוע ויציב. וּמַצַּב כזה פשוט לא מעניין. הדמויות הן המניעות את העלילה. הן סיבת הקיום לכל הסיפור. הדמויות (בד"כ בני אנוש, אבל לא חובה. למשל ארון הברית, בית המקדש, האתון של בלעם וכו') יוצרות הזדהות או במקרים אחרים, וַחֲשוּבים לא פחות, דחיה של הקורא / מאזין / צופה. הזכרנו שהמספר המקראי הוא חסכן מאוד. אז גם בדמויות אין הוא פזרן. הדמויות בסיפור המקראי מעוצבות בחיסכון ניכר וּבְצִמצום רב. רק ואך ורק מה שצריך.
ניתן לסווג את הדמויות לִשְני סוגים עיקריים: 'שטוחות' במרכאות או 'עגולות' במרכאות. דמות שטוחה היא דמות המאופיינת בסממן אחד. מדובר בִּדְמות משנית, שתפקידה לקדם את העלילה או להוות ניגוד / השלמה לדמות הראשית. כך למשל סופר על אבישג (ציטוט): וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ. ד וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. (סוף ציטוט. מל"א א' 3 – 4). לאבישג יש מאפיין אחד ואחד בלבד. יופיה החיצוני. תפקידה של אבישג הוא 'להיות יפה ולשתוק'.
או אתונו של בלעם (ציטוט): וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא (סוף ציטוט. במד' כ"ב 27 – 30). לאתון יש מאפיין אחד. היא דיברה והאירה את עיני בלעם שיש מלאך ה' בדרך. בזה תם תפקידה עלי אדמות. מעניין לציין שבמסכת אבות נזכר פי האתון כאחד מעשרת הדברים שנבראו 'בין השמשות'. כלומר ממש טיפה לפני שששת ימי הבריאה באו אל קיצם. דוגמאות נוספות לִדְמויות שטוחות הן איש ישראל שבישר על נפילת ארון הברית בשבי, הארמי האלמוני שחיצו פגע באחאב, הדובים שביקעו ארבעים ושניים ילדים, הדג שבלע את יונה, חרטומי מצרים שהמטה שלהם נבלע על ידי מטה אהרון ועוד ועוד. ואם נעשה קצת יחסי ציבור ל'למה שבקתני?' הרי גם יוסף הרמתי, העיוור בִּבְריכת השילוח, המשוגע בכורסי ועוד.
מול הדמות השטוחה, הבאה לשרת מטרה מסוימת ניצבת הדמות העגולה. הדמות העגולה היא דמות רבת פנים ומאפיינים. דמות המתפתחת במהלך העלילה. התנ"ך גדוש בִּדְמויות עגולות: יעקב, יוסף, משה, שאול, דוד, אחאב, ירמיהו, איוב, נחמיה, דניאל ועוד רבים רבים. ברור לכם שבין הקצוות (שטוח מחד ועגול מאידך) יש מנעד רחב של דמויות הקרובות לקוטב זה או אחר. את הדמויות, הן השטוחות והן העגולות, ניתן לאפיין באופן ישיר או באופן עקיף. באופן ישיר ניתן לאפיין דמות על ידי היגד או תיאור חיצוני. ובאופן עקיף ניתן לאפיין דמות על ידי דיבור, דמויות משנה או מעשים. ניתן דוגמה לכל אחת מהדרכים.
היגד ישיר יכול לעסוק בִּתְכונת אופי או מצב נפשי. חשוב לזכור שהיגד ישיר כולל, במקרים רבים, היבט שיפוטי. ההיגד יכול לבוא מפי המספר תוך שיפוט מוסרי או ציון תכונה נפשית. כך בסיפור התחרות בכרמל (ציטוט): וַיִּקְרָא אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת; וְעֹבַדְיָהוּ, הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה—מְאֹד (סו"צ. מל"א י"ח 3). במקרה זה שיפוט מוסרי. או בסיפור פילגש בגבעה (ציטוט): הֵמָּה, מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת (סו"צ. שופ' י"ט 22). גם במקרה זה השיפוט הוא מוסרי. בסיפור נבל הכרמלי קראנו (ציטוט) וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד... דלגתי קצת וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל... דלגתי שוב וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי) (סוף ציטוט שמ"א כ"ה 2 - 3). נבל הוא איש קשה ורע מעללים. כשמו כן הוא. ביטוי שלקוח מסיפור זה בדיוק. וְכָך גם בסיפור גן עדן (ציטוט): וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים (סו"צ. ברא' ג' 1). פה יש לנו תכונת אופי. ערמומיות הנחש.
ההיגד יכול לבוא גם מפי אחת הדמויות. כך בִּמְגילת אסתר (ציטוט): וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר--אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה (סו"צ. אס' ז' 6). זהו שיפוט מוסרי. או בספר איוב (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע (סו"צ. איו' א' 8). במקרה זה אלהים הוא אחת הדמויות המעידה על גיבור אחר. האפיון מפי האל (או מלאכו) נתפס כאפיון מוחלט ואובייקטיבי. אבל מה קורה כשלא האל הוא המאפיין? הלוא אפיון מפי אחת הדמויות מעורר את השאלה האם מדובר במבט "האובייקטיבי" במרכאות של המספר או הסובייקטיבי של הדמות עצמה? חשוב לזכור, שלא פעם, האפיון מעיד על המאפיין ולא על המאופיין! כלומר דמות א' מאפיינת את דמות ב', אבל ה"אפיון" נובע מצרכיה של דמות א'. כך בסיפור אונס תמר בדברי תמר לאמנון (ציטוט): וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל (סו"צ שמ"ב י"ג 13). תמר אפיינה את אמנון כ'נבל' על מנת להניאו מהאונס. אפיון זה יתברר כנכון, רק בהמשך. והנה בסיפור בריחת דוד מירושלים סופר (ציטוט): וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי, בְּקַלְלוֹ; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל (סו"צ. שמ"ב ט"ז 7). שמעי אפיין את דוד כ'איש הדמים וּבֵן הבליעל'. אבל המספר הקדים לדברי שמעי את הפועל 'בקללו'. כלומר לפי המחבר אין מדובר באפיון של דוד, אלא רק במה ששמעי חשב על דוד. וּכְמו שאומרים ביידיש 'אוטר גזוקט' אז אמר... ובהמשך סיפור מרד אבשלום דוד אפיין את אחימעץ (ציטוט): אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא (סו"צ. שמ"ב י"ח 27). במקרה זה אפיון אחימעץ על ידי דוד, מציין רק את תקות דוד לִבְשורות טובות.
יש והאפיון הוא באמצעות דימוי או השאלה, המציין את דעת המאפין על המאופיין. נחזור לִקְללת שמעי בן גרא ולתגובה הרצויה לפי אבישי בן צרויה (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה, אֶל-הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה, אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ (סו"צ. שמ"ב ט"ז 9). אבישי "אפיין" במרכאות את שמעי, בדרך של זלזול וְכַעס, על מנת שדוד יתיר לו להרוג את שמעי. הוא לא התיר. שלמה בנו יסגור עם שמעי את החשבון. בסיפור בריחת דוד מפני שאול פנה דוד אל שאול (ציטוט): אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף: אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד (סו"צ. שמ"א כ"ד 14). דוד "אפיין" במרכאות את עצמו כְּכֶלב (ה-כ השנייה רפה) מת וּכְפַרעוש (גם ה-כ וגם ה-פ רפות),, כלומר כַּחֲסַר ערך לַחֲלוטין, על מנת ששאול יחדל מלרדוף אחריו. אחרי שאבשלום רצח את אמנון, שלח יואב את האשה החכמה מתקוע אל דוד על מנת לשכנעו לְהַחֲזיר את אבשלום (ציטוט): וַתֹּאמֶר, שִׁפְחָתְךָ... דלגתי קצת כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, יְהִי עִמָּךְ... דילוג נוסף וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, לָדַעַת, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּאָרֶץ (סו"צ. שמ"ב י"ד 17 – 20). האשה החכמה מתקוע "אפיינה" במרכאות את דוד כמלאך על מנת להחניף לו, וּלְהַשִּיג את מטרתה. וזה הצליח, כן? חנופה. אחד הכלים הכי שימושיים מאז שחר הבריאה.
מלבד תכונות האופי, גם מצבי הנפש יכולים לסייע בִּבְנִיית הדמות. בדומה להיגד גם מצבי הנפש יכולים לבוא על ידי המספר, או על ידי אחת הדמויות. המספר נחשב כאובייקטיבי, הדמויות רק משקפות מה שנראה להן. על דוד סופר, אני אקריא שלושה פסוקים ברצף מִמְקומות שונים (ציטוט): וַיִּחַר לְדָוִד, עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, פֶּרֶץ עֻזָּה... דילוג וַיִּחַר-אַף דָּוִד בָּאִישׁ, מְאֹד; וַיֹּאמֶר, אֶל-נָתָן, חַי-יְהוָה, כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת ... דילוג אחרון וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד--שָׁמַע, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד (סו"צ, שמ"ב ו 8, י"ב 5, י"ג 21). אזכורי הכעס של דוד, יוצרים דימוי של אדם רגזן בִּמְיוחד. תיאור מצב נפשי על ידי אחת הדמויות הוא סובייקטיבי ומציג את פרשנותה של הדמות המדברת. כך בסיפור אונס תמר (ציטוט): וּלְאַמְנוֹן רֵעַ, וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב, בֶּן-שִׁמְעָה, אֲחִי דָוִד; וְיוֹנָדָב, אִישׁ חָכָם מְאֹד. ד וַיֹּאמֶר לוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר--הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי (סו"צ. שמ"ב י"ג 3 – 4). יונדב, שאופיין כ'חכם מאוד' על ידי המספר, הסיק ממראה עיניו על מצבו הנפשי הירוד של אבשלום. בסיפור לידת שמואל נכתב (ציטוט): וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ (סו"צ. שמ"א א' 8). אלקנה, למרות היותו גבר טיפוסי, הבין מִבִּכְיָהּ של חנה, ומכך שהיא לא אכלה, שֶלִּבָּהּ רע עליה (במשפט האחרון יש שתי מילים בהן יש מפיק ב-ה שבסוף המילה).
יש והדמות מעידה על עצמה. כך בסיפור על לקיחת שרה אל אבימלך מלך גרר (ציטוט): וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי (סו"צ. ברא' כ' 11). אברהם שיתף את אבימלך בִּתְחושתו וַחֲששו. לעיתים יש והמספר מביא את מַחְשְבות (ה-ש בשוא!) הדמות בינה לבין עצמה. כך בסיום סיפור המבול (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (סו"צ. בר' ח 21). אלהים במעין שכנוע פנימי הצדיק את החלטתו שלא להביא עוד מבול. באופן דומה בסיפור ברית המילה של אברהם (ציטוט): וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד (סו"צ. ברא' י"ז 17). אלהים הודיע לו ששרה תלד, ואברהם לא היה בטוח שהוא שמע טוב...
דרך שניה היא באמצעות תיאור חיצוני. תיאור חיצוני נדיר במקרא. כזכור תיאור חיצוני נמסר רק במידה הדרושה לקידום העלילה. חשוב להדגיש! בניגוד לתפיסה היונית הקלאסית שהתגלגלה להוליווד - אין קשר בין המראה החיצוני לאופיה של הדמות. יפה אין משמעו בהכרח טוב וּמְכוֹער אין בהכרח משמעו רע.
יוסף בנה של רחל אמנו תואר כך (ציטוט): וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (סו"צ. ברא' ל"ט 6). היופי הזה יגרום לאשת פוטיפר להתאוות אליו. שימו לב כיצד תואר שאול (ציטוט): וְלוֹ-הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם (סו"צ. שמ"א ט' 2). שאול תואר כִּגְבַה קומה. אין ספק שגובהו של שאול תרם לכריזמה שלו. שמואל לא למד את הלקח, וּבְהַכתרת דוד סופר (ציטוט): וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיַּרְא אֶת-אֱלִיאָב; וַיֹּאמֶר, אַךְ נֶגֶד יְהוָה מְשִׁיחוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ--כִּי מְאַסְתִּיהוּ: כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם--כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמ"א ט"ז 6 - 7). אחרי הנסיון הכושל עם שאול, שמואל הוזהר שלא להתרשם מהמראה החיצוני. מה שנקרא 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'.
מלבד גברים נאים יש במקרא גם לא מעט נשים יפות. אבל... כשאשה מאופיינת כיפה – יש צרות. כך בעת בריחת יעקב אל לבן דודו (ציטוט): וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל (סו"צ. ברא' כ"ט 17 - 18). יופיה של רחל מקדם את כל העלילה: מירוץ הלידה בינה לבין לאה, אהבת יעקב לרחל, אהבתו ליוסף, הירידה למצרים... אילו רחל הייתה קצת פחות יפה לא היינו חוגגים את ליל הסדר. עוד אשה שיופיה יגלגל שרשרת אירועים היא בת שבע (ציטוט): וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד (סו"צ. שמ"ב י"א 2). יופיה של בת שבע גרם לניאוף, רצח, וּשְלל הצרות שנפלו על דוד. כמו (ציטוט): וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה--וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד (סו"צ. שמ"ב י"ג 1). יופיה של תמר הניע את העלילה קדימה: אמנון חשק בה, אנס אותה, נרצח, מרד אבשלום וּבְסוֹפו של דבר שלמה עלה לכס. עוד בחורה יפה היא אבישג השונמית (ציטוט): וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ ד וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ (סו"צ. מל"א א' 3 - 4). יופיה של אבישג מדגיש את רפיון דוד, שלא קיים עִמָּהּ (מפיק ב-ה) יחסי מין, ויוביל, בסופו של דבר, למות אדניה אחיו של שלמה.
גם אבשלום בן דוד זכה לתיאור חיצוני, בדגש על שיערו השופע (ציטוט): וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל--לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא-הָיָה בוֹ מוּם. כו וּבְגַלְּחוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי-כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ (סו"צ. שמ"ב י"ד 25 – 26). יופיו של אבשלום תרם לכריזמה וּלְהצלחת המרד בהתחלה. שערו הביא עליו את מותו. 200 שקלים זה בסביבות 2.2 קילו. די כבד להסתובב זמן כה רב עם כזו משקולת על פדחתו. אבל לא רק המראה החיצוני נזכר. יש וּבִגדי הדמויות מתוארים. ברור לכם שבגדי הדמויות מתוארים רק במידה והם חשובים. כך יוסף (ציטוט): וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים (סו"צ. ברא' ל"ז 3). זו הכותונת שתוביל את בני יעקב למצרים, ליל הסדר וכו'. שימו לב מה סופר על ירבעם בן נבט (ציטוט): וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא, וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם; וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ, וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה, וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם, בַּשָּׂדֶה. ל וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה, בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו; וַיִּקְרָעֶהָ--שְׁנֵים עָשָׂר, קְרָעִים (סו"צ. מל"א י"א 29 – 30). השמלה של ירבעם (ככל הנראה שלו. ניתן לטעון שאחיה קרע את השמלה שעל גופו עצמו. המשפט הוא דו משמעי במקרה זה. אך המעשה הסימלי יובן טוב יותר אם זו שמלת ירבעם ולא שמלת אחיה), תוביל לְפִילוג (ה-פ רפה) המלוכה. הנה מה שנכתב על גליית (ציטוט): וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו ז וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו (סו"צ. שמ"א י"ז 4 - 7). התיאור המפורט לו זכה גליית (גובהו וציודו) נועד להדגיש את נִצְחון דוד הקטן על גליית הגדול. בהמשך הסיפור תואר נסיון כושל של דוד (ציטוט): וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת-דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ, שִׁרְיוֹן. לט וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא-נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד, מֵעָלָיו (סו"צ. שמ"א י"ז 38 – 39). המסר הוא שדוד, בניגוד לגליית, לא צריך שריון... ונעבור לסיפור הגבעונים (ציטוט): וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה... ה וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם; וְכֹל לֶחֶם צֵידָם, יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים (סו"צ. יהו' 3 – 5). לבושם הבלה והמרושל של יושבי גבעון, גרם לִיהוֹשע (ה-י אינה נהגית) ולבני ישראל להאמין להם, ולכרות ברית לא ראויה.
דיבור הוא אפיון עקיף, כי אנו שומעים רק מה שהדמות אומרת, וגם רק מה שהמספר ציטט. סגנון הדיבור הוא לעולם סיפורי. אין דיבור מגומגם או רשלני (כִּשְפת הדיבור האמיתית). אין מחשבות או הרגשות. מהדיבור ניתן ללמוד בעקיפין על הדמות. תוכן הדיבור נועד לשרת את העלילה. לא נשמע, יש הטוענים למרבה צער, דברים בטלים וּרְכילות שולחן. אביגיל אשת נבל הוגדרה: טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר (שמ"א כ"ה 3). עברו כמה פסוקים בהם נבל סירב לבקשת דוד, וַאֲביגיל אצה רצה לכבות את השריפה (ציטוט): וַתִּפֹּל, עַל-רַגְלָיו (של דוד), וַתֹּאמֶר, בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן; וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ, בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. כה אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ--לֹא רָאִיתִי אֶת-נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ. כו וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ, לָךְ; וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ, וְהַמְבַקְשִׁים אֶל-אֲדֹנִי, רָעָה. כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר-הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי; וְנִתְּנָה, לַנְּעָרִים, הַמִּתְהַלְּכִים, בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי. כח שָׂא נָא, לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ: כִּי עָשֹׂה-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי-מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא-תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ. כט וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. ל וְהָיָה, כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה, עָלֶיךָ--וְצִוְּךָ לְנָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל. לא וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי, לוֹ; וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ (שמ"א כ"ה 24 – 31). דברי אביגיל לדוד הם ציוריים, נבונים, ובעיקר השיגו את מטרתם – שיכוך זעמו של דוד. דברי אביגיל החכמים ואפיונה כטובת שכל תומכים זה בזה. לאחר שאבשלום רצח את אמנון וברח לִגְשור – נעשו נסיונות להכשיר את חזרתו לירושלים. יואב שלח אשה חכמה על מנת להכשיר את הקרקע לשוב אבשלום (ציטוט): וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית, כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. ג וּבָאת, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו, כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים, בְּפִיהָ. ד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל-אַפֶּיהָ אַרְצָה, וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר, הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. ה וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ; וַתֹּאמֶר, אֲבָל אִשָּׁה-אַלְמָנָה אָנִי--וַיָּמָת אִישִׁי. ו וּלְשִׁפְחָתְךָ, שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד, וַיָּמֶת אֹתוֹ. ז וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה, גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שום- (שִׂים-) לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (סו"צ. שמ"ב י"ד 2 – 7). דברי האשה, מצדיקים את הגדרתה כַּ'חֲכָמָה'. היא אמנם חפרה קצת, אבל השיגה את מטרתה (החזרת אבשלום). לאחר מות אבשלום דוד לקה בדכאון. לא מתאים למלך שצריך לשקם את ממלכתו ממלחמת אזרחים נגד בנו. יואב לא אהב את מה שהוא ראה (ציטוט): וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, הַבָּיִת; וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ, הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם, וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ. ז לְאַהֲבָה, אֶת-שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא, אֶת-אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים--כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא (לוּא) אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. ח וְעַתָּה קוּם צֵא, וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ: כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא, אִם-יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ, מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה (סו"צ. שמ"ב י"ט 6 – 8). דברי יואב מדגישים את היותו אדם תקיף, העומד על דעתו. לאחר מות שלמה ביקש העם הקלה מרחבעם. רחבעם התייעץ עם הזקנים, לא אהב את עצתם וּפָנה אל הילדים (ציטוט): וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ; וַיִּוָּעַץ, אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים, לְפָנָיו. ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, (שימו לב לדברי רחבעם) מָה אַתֶּם נוֹעָצִים, וְנָשִׁיב דָּבָר, אֶת-הָעָם הַזֶּה--אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי, לֵאמֹר, הָקֵל מִן-הָעֹל, אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ (סו"צ. מל"א י"ב 8 - 9). רחבעם פנה אל הילדים בִּלְשון רבים. נשיב. הוא חלק מהם. ברור לכם כבר למי אהדתו נתונה. כך, במילה אחת אופיין רחבעם בתור אוהד הילדים.
דרך רביעית לאפיין דמות היא באמצעות דמות משנה. יש וּדְמויות המשנה מאירות, מבליטות וּמַדגישות, לא פעם, את הדמות הראשית, ותורמות לאפיונה. יש דמויות משנה חסרות חשיבות. למשל בסיפור מלחמת אברהם במלכים: וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי (ברא' י"ד 13). לא ברור ולא חשוב גם מיהו הפליט.
בסיפור המלכת שאול סופר, לאחר ששאול לא מצא את האתונות (ציטוט): וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה--פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ. ו וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּה-נָא אִישׁ-אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה, נֵלְכָה שָּׁם--אוּלַי יַגִּיד לָנוּ, אֶת-דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ עָלֶיהָ. ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ--כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: מָה, אִתָּנוּ. ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ (סו"צ. שמ"א ט' 5 - 8). הנער היוזם והנמרץ הציג את שאול כְּבָחור חסר אונים במידה מסוימת.
יש וּדְמות משנה בסיפור אחד, הופכת לדמות ראשית בהמשך. כך למשל יהושע הוא דמות משנית בתורה (המלחמה בעמלק, המרגלים), אבל דמות ראשית בעת כיבוש הארץ. או שלמה בספר שמואל, שם רק צוינה לידתו, הפך לגיבור של החלק הראשון של ספר מלכים. דוגמה לִדְמות משנית מול דמות ראשית יש בסיפור דוד וּבַת שבע (ציטוט): וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ. ה וַתַּהַר, הָאִשָּׁה; וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי (סו"צ. שמ"ב י"א 2 – 5). בקטע זה דוד מתואר באופן שלילי ביותר. הצבא נלחם מלחמת מצור קשה. ואילו דוד ישן בצהריים, מטייל על הגג, חומד, מתעלם מכך שזו אשה נשואה לאחד מגיבוריו, נאף, לא נזהר, ניסה להיפטר מאוריה וּלְבַסוף גם רצח אותו. מנגד עומד אוריה (ציטוט): וַיָּבֹא אוּרִיָּה, אֵלָיו; וַיִּשְׁאַל דָּוִד, לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם, וְלִשְׁלוֹם, הַמִּלְחָמָה ח וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה, רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ; וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ. ט וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה, פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֵת, כָּל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו; וְלֹא יָרַד, אֶל-בֵּיתוֹ י וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-יָרַד אוּרִיָּה אֶל-בֵּיתוֹ; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה, הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא--מַדּוּעַ, לֹא-יָרַדְתָּ אֶל-בֵּיתֶךָ. יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד, הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה יב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה, שֵׁב בָּזֶה גַּם-הַיּוֹם--וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ; וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא, וּמִמָּחֳרָת. יג וַיִּקְרָא-לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ; וַיֵּצֵא בָעֶרֶב, לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם-עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל-בֵּיתוֹ, לֹא יָרָד (סו"צ. שמ"א י"א 7 – 13). אוריה, לעומת דוד, גלה נאמנות רבה לַחֲבֵריו לנשק, סרב להתפנק כשחבריו בִּתְנאים קשים, ולא ירד אל ביתו. ההתנהגות האצילית של אוריה מאירה באור מאוד מאוד שלילי את התנהגותו הקטנונית והבזויה של דוד.
גם בסיפור יונה דמות המשנה מאירה באור לא מַחֲמיא את דמות הגיבור הראשי (ציטוט): וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. ג וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְהוָה. ד וַיהוָה, הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. ה וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. ו וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ--אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד. ז וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה. ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו--הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: מַה-מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא--מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה. ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה. י וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ: כִּי-יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי-מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ--כִּי הִגִּיד, לָהֶם. יא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר. יב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם: כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. יג וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה--וְלֹא יָכֹלוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם. יד וַיִּקְרְאוּ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה יְהוָה אַל-נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל-תִּתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא: כִּי-אַתָּה יְהוָה, כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ. טו וַיִּשְׂאוּ, אֶת-יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ, אֶל-הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ. טז וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, אֶת-יְהוָה; וַיִּזְבְּחוּ-זֶבַח, לַיהוָה, וַיִּדְּרוּ, נְדָרִים (סו"צ. יונ' א'). המלחים הזרים, עובדי האלילים, האירו בהתנהגותם את נביא ה', באור לא ממש חיובי. אם נתבטא בלשון המעטה. דמויות משנה נוספות הן נבות לעומת אחאב, יצחק לעומת יעקב בסיפור גניבת הברכה, נושא הכלים ויונתן ועוד ועוד.
מעשים הם דרך נוספת ללמוד על הדמות. דרך זו היא קשה כיוון שלא תמיד ברור מהם מניעי הפעולה. כך במשא ומתן בין דוד לאבנר (ציטוט): וַיֹּאמֶר (דוד לאבנר) טוֹב--אֲנִי, אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית: אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר, לֹא-תִרְאֶה אֶת-פָּנַי--כִּי אִם-לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת-פָּנָי (סו"צ. שמ"ב ג' 13). מקטע זה עולה תהיה. מיכל, שהייתה נשואה לדוד, ניתנה לפלטיאל בן ליש לאחר בריחת דוד. לא ברור מדוע דוד התעקש על חזרתה? כי הוא אהב אותה? כי הוא קנה אותה במאה ערלות פלשתים? כי היא בת מלך, והוא צריך אותה לצורך לגיטימציה?
לאחר שדוד ביסס את שלטונו הוא עשה חסד עם מפיבשת בן יהונתן בן שאול (ציטוט): וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן-יְהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל, אֶל-דָּוִד, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת, וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַבְדֶּךָ. ז וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל-תִּירָא, כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ, וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ, אֶת-כָּל-שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ; וְאַתָּה, תֹּאכַל לֶחֶם עַל-שֻׁלְחָנִי--תָּמִיד (סו"צ. שמ"ב ט' 6 – 7). לכאורה דוד עשה חסד עם בן יהונתן. אך יש הסבורים שבעצם סגר אותו בכלוב של זהב. מפיבשת הוא צאצא לגיטימי לשושלת המלוכה הקודמת, וחשוב לשמור עליו מקרוב...
יש ומידי פעם הפעולות מעידות על מבצען (ציטוט): וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם ַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה (סו"צ. ברא' כ"ה 29 – 34). עשו מאופיין כִּבְהמה החושבת מהבטן. אכילתו הגסה והמהירה מאפיינת אותו כאדם המונע מִיִּצְרו, שאינו חושב על הֶעָתיד לכאורה. אני מזכיר שרצף פעולות מבטא מהירות ולחץ. בפועל עשו הוא הנוכל ויעקב הוא הפראייר. כך סופר על אלקנה (ציטוט): וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי ב וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. ג וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה (סו"צ. שמ"א א' 1 – 3). עלייתו המתמדת של אלקנה מעידה על דבקותו ואמונתו הרבה.
כך סופר בסיפור עקדת יצחק (ציטוט): וַיֹּאמֶר (אלהים לאברהם) קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים (סוף ציטוט. ברא' כ"ב 2 - 3). אברהם קיבל צו מזעזע. אך אין לנו בדל מחשבה או הרהור של אברהם. מה הוא חשב? מה עבר בראשו? לא ידוע. אבל מעשיו מעידים על הלך רוחו. הוא השכים, חבש את החמור, לקח את הנערים, ביקע את עצי העולה, קם והלך. רצף פעולות מסמל מהירות וחיפזון כזכור. אברהם קם בבוקר, אחר לילה בו ספק אם עצם עין. הוא פעלתני ונמרץ, כמנסה לגרש את המחשבות הטורדות באמצעות מעשים. הוא ממוקד מטרה, ולא מתיר לעצמו להרהר במשמעות הצו עבורו ועבר המשכיותו.
ברור לכל, שאין זה נפוץ למצוא דמות המאופיינת רק בִּתְכונה אחת או בדרך אחת. הכלל הוא פשוט: ככל שהדמות 'גדולה' יותר במרכאות, איפיוניה יהיו רבים יותר. מבחינת האיפיון אין דומה יוסף לשאר אחיו, אין דומה אבשלום לְכִּלאב אחיו, ואין דומה אחאב לעמרי אביו.
בפרק הבא נמשיך לדון בסיפור המקראי. נדבר על סיפורים מקבילים.
זהו עד כאן – ספרה נא לי את כל הגדולות האלה – על אומנות הסיפור במקרא חלק ו.
