חכמת מצרים נזכרה כבר במקרא בתיאור חוכמת שלמה (ציטוט): וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב--כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. י וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. שימו לב, חוכמת מצרים היא אחת מנקודות הייחוס. ונחזור יא וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב. יב וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. יג וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים. שימו לב: הוא דיבר על החיות, לא אל החיות. אין פה גרסה מוקדמת לד"ר דוליטל יד וַיָּבֹאוּ, מִכָּל-הָעַמִּים, לִשְׁמֹעַ, אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה--מֵאֵת כָּל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-חָכְמָתוֹ (סוף ציטוט. מלכים א' ה' 9 -14).
מקטע מרתק זה עולה, כי 'קדם' 'ומצרים' הם מרכזי חוכמה ידועים במזרח הקדום. ארץ קדם נזכרת בכמה מקראות, אבל מקומה לא ידוע לאשורו. היות וקדם זה מזרח, אז סביר שמדובר במסופוטמיה. עירק, צפון סוריה, דרום תורכיה של ימנו. יעקב אבינו ברח אל ארץ קדם כידוע.
נתמקד איפוא בחכמת מצרים. הנציג הבולט, הידוע והמוכר ביותר לחוכמת מצרים הם 'משלי אמנופה' או אמנמופה.
משלי אמנופה הם חיבור מהמאות 11 או 10 לפני הספירה. אמנופה היה סופר בחצר פרעה, וחיבורו שימש כחומר הוראה בבתי הספר המצריים. היצירה התגלתה במספר העתקים.
הטקסט השלם של היצירה נרכש ב-1888 בתבאי (היא נוא אמון המקראית. ליד לוקסור של ימנו) על ידי ארנסט אלפרד וואליס באדג' (Budge). המגילה עצמה באורך של קרוב ל4 מ'. ורק על חלקה נכתב הטקסט האמור. בשאר המגילה כתבו דברים אחרים. כמה שורות פורסמו כבר בנובמבר 1888, על ידי פטר לה-פ'ייג רנוף (Renouf), שהיה הבוס של באדג'. אבל ב-1891 רנוף יצא לגמלאות, ובאדג' שעסק בשטויות (כמו ספר המתים המצרי למשל) פרסם את הטקסט במלואו רק בשנת 1923. חבל. הטקסט השלם שפורסם מכונה היום B.M 10474, זה המספר הסידורי במוזיאון הבריטי. בנוסף יש עוד כמה קטעי פפירוס וחרסים המכילים קטעים מהיצירה הפזורים במוזיאונים ברחבי תבל.
למשלי אמנופה יש זיקה חזקה לכמה קטעים בספר משלי. יש מחלוקת במחקר, האם משלי העתיק מהמנופה, אמנופה העתיק ממשלי, או ששניהם שאבו ממקור שלישי. לדעתי משלי אמונפה השפיעו על ספר משלי. פחות בציטוט ישיר, ויותר שהשפעה והשראה. הגם שיטוט ישיר אינו מן הנמנע.
היצירה מתחילה בפרק מבוא, ועוד 30 פרקים המכונים 'בתים'. במבוא פורטה תכלית הספר, שם המחבר תאריו הרבים, וכן נזכר בנוף שכמקובל באותה תקופה ובאותה סוגה ספרותית – הספר הוקדש לו. לבנו של המחבר. גם תארי הבן ופקידיו נזכרים, ואפילו אשת אמנופה נזכרת, כולל תפקידיה בפולחן בזמרה ובמחול. אשה מוכשרת, ללא ספק (ציטוט): בן המנגנת במינים (כלי נגינה כלשהו) לשו (shu) ותפנת (Tefnet) (שו הוא אל האויר ותפנת, אחותו אלת הליחה ככל הנראה. גם לסמארקים יש אל משל עצמם. ונמשיך) גברת המחוללות לחור (כלומר הרקדנית הראשית לחור הוא הורוס. אל המלחמה. התשובה המצרית לפרימה בלרינה של הבולשוי בלט ונמשיך) (סוף ציטוט III 7 – 8) ראוי לציין, כי פירוט זה הינו יוצא דופן בספרות מצרים, ונמצא כמותו רק בתקופה התלמית. מאות רבות של שנים לאחר מכן.
היצירה מכילה 551 שורות בחלוקה ל30 בתים לא שוים באורכם. הבתים עצמם מחולקים לשניים או ארבעה חרוזים.
לשון הספר היא הלשון המכונה 'רעמססית', כלומר מהשושלת ה19. אבל הכתיב הוא מאוחר, וצורות רבות הן מהתקופה הפרסית והיונית. דבר זה מעיד, לדעתי, כי העותק שהגיע לידנו מרוחק מהמקור עשרות אם לא מאות העתקות חוזרות ונשנות. זה כמו למצוא ספר תנ"ך באותיות 'נרקיסים' או 'דייויד' זה אומר מתי הספר ראה אור, לא מתי הוא חובר באמת.
למרבה השמחה חלקים מהספר התגלו גם על חרסים. החרס המוקדם ביותר, הוא מימי השושלת ה-22 (מייסד השושלת שישק נזכר במקרא). כלומר מאה עשירית לפני הספירה. נהייה נדיבים, וניתן עוד 100 שנה של התבססות היצירה והפיכתה לקאנון. מאה 11. גם מאה 12 לפני הספירה הולך.
במשלים יש קרבה רבה לספרות החוכמה המקראית.. ראוי לציין כי הדמיון הוא רעיוני בעיקרו. כשתאזינו לציטוטים להלן, תשמעו גם דמיון לשוני רב מאוד. כלומר, הטקסט המצרי מאוד דומה לזה העברי. אבל יש לשים לב: הדמיון הלשוני הוא בעיקר בגלל התרגום ממצרית, ש"נתפר" במרכאות בזיקה ללשון המקרא. כשמתרגמים משפות קרובות (מאכדית לעברית, מערבית לארמית וכו') – אז קל יותר לתרגם, מה שנקרא, 'מילה במילה'. אבל, כשמתרגמים משפה חמית לשפה שמית – זה הרבה יותר קשה.
אלא אם קראתם את היצירה בשפת המקור – אין לכם מושג עד כמה הלשון קרובה או לא.
ניתן כמה דוגמאות לקרבה הרבה בין היצירות.
במשלי אמנופה מצאנו כך (ציטוט): הט אוזנך ושמע הדברים אשר ייאמרו, וליבך תשית לדעתם. טוב תת אותם בליבך אוי לעובר עליהם (סוף ציטוט. III 8 – 9). וזה מזכיר את הציטוט בספר משלי (ציטוט): הַט אָזְנְךָ--וּשְׁמַע, דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְלִבְּךָ, תָּשִׁית לְדַעְתִּי. יח כִּי-נָעִים, כִּי-תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ. יִכֹּנוּ יַחְדָּו, עַל-שְׂפָתֶיךָ (סוף ציטוט. משלי כ"ב 17 - 18).
במשלי אמנופה נכתב (ציטוט): להשיב מענה לאומרהו דבר לענות לשולחיו (סוף ציטוט. I 5). ובמשלי (ציטוט): לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת, לְשֹׁלְחֶיךָ (סוף ציטוט. מש' כ"ב 21).
במשלי אמנפוה (ציטוט): הישמר מגזול דל ומדכא שבור זרוע (סוף ציטוט. VI 3). ובמשלי (ציטוט): אַל-תִּגְזָל-דָּל, כִּי דַל-הוּא וְאַל-תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר (סוף ציטוט. מש' כ"ב 22).
ודוגמא אחרונה (ציטוט): אל תשלך לבך אחרי עושר. כי יובא אליך עושר בשוד, לין לא ילין אצלך. דלגתי קצת.... עשה לו כנפיים כאוז ויעוף השמיימה (סוף ציטוט. XI10).
ובמשלי (ציטוט): אַל-תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר. מִבִּינָתְךָ חֲדָל. ה התעוף (הֲתָעִיף) עֵינֶיךָ בּוֹ, וְאֵינֶנּוּ:
כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה-לּוֹ כְנָפַיִם; כְּנֶשֶׁר, ועיף (יָעוּף) הַשָּׁמָיִם (סוף ציטוט. מש' כ"ג 4 – 5).
בנוסף לדברים מאוד דומים, נקרא כמה דוגמאות סתם כך, ממשלי אמנופה (ציטוט): אל תדבר במרמה עם איש. תועבת אלוהים היא. אל תפרד לבך מלשונך, והיו כל מועצותיו צלחות. והיה נכבד במְתִים (אנשים.Mutum באכדית. כמו בביטוי 'מתי מעט')(סוף ציטוט X 15 - 19).
ועוד אחד (ציטוט): אל תחמוד הון דל, ואל תרעב ללחמו (סוף ציטוט. XI 5 – 6).
ואחרון חביב, במיוחד עבור המאזינה סרסיי לאניסטר (ציטוט): אל תִשְֹחָק לעיור, ואל תֶעַנֶה גמד. ואל תחבל מועצות דרכי חיגר (סוף ציטוט XXV 9 – 10).
