מעטים הם הסיפורים, שהיו בעבר כה ידועים, כה נפוצים, כה משפיעים וכה מצוטטים – אך שקעו אל תהום הנשיה, ולא נודע כי באו אל קרבה. אחד מהם, וכנראה הסיפור בה"א הידיעה הוא 'עלילות גלגמש'.
ברשימת המלכים השומריים נזכר גלגמש כמלכה החמישי של השושלת הראשונה באֻרֻךּ היא ארך הנזכרת במקרא. העיר שוכנת 300 ק"מ דרומית לבגדד (ציטוט): וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל-כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה. י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר (טעות נקדן יש לקרוא: 'וכולנה בארץ שנער'. כלנה, היא כילני נמצאת בצפון סוריה. שנער זה דרום עירק. סוף ציטוט. בראשית י' 8 - 10).
היו שהציעו לזהות את גלגמש עם נמרוד גיבור הציד, אבל מלבד המון רצון טוב, אין באמת קשר בין השניים.
שושלת זו, הייתה השושלת הראשונה שמלכה בארך, כאמור בין 2700 ל-2500 לפני הספירה בקירוב. זמן קצר לאחר המצאת כתב היתדות, ולמעשה ממש בתחילת ההיסטוריה. ההיסטוריה מתחילה בשומר כידוע. כלומר, ההיסטוריה מתחילה עם המצאת הכתב.
מסורות אפיות מאוחרות (יחסית, הכל יחסית) מימי השושלת השלישית של אור, בתקופת שלטונו של שולגי (2047 – 1999 לפני הספירה. או 2162 – 2114 בערך לפני הספירה. תלוי את מי שואלים), מאדירות את מוצאו של גלגמש כבנו של מלך מיתולוגי אחר, לוגל-בנדה (לו-גל בשומרית משמעו 'איש גדול'. כלומר מלך. אגב, אה- גל משמעו בשומרית 'בית גדול, כלומר ארמון. משם המילה עברה לאכדית כ –ekallum, ולעברית בצורת 'היכל'). לוגל-בנדה האנושי עלה בדרגה והפך לאל, כבן זוגה של האלה נינסון (Ninsun).
אבל היות ואנו ספקנים בני ספקנים, נתבסס על רשימת המלכים השומרית, שם נכתב כי, גלמש הוא בנו של 'רוח רפאים'. כלומר אדם חסר יחוס מלוכתי, ואולי אפילו אדם זר, שתפס את השלטון בארך בכח הזרוע בשילוב תמרונים פוליטיים. ככה זה.
יהא מוצאו אשר יהא, בעיני הדורות המאוחרים הוא נתפס, כמלך השומרי הראשון שפרק את העול של ממלכת כיש (300 ק"מ דרומה לבגדד של ימנו), וייסד את הממלכה השומרית החשובה הראשונה.
למרות שפע המיתוסים עליו, הרי יש עובדה אחת שאין עליה עוררין. גלגמש היה מלך בשר ודם. וזה הרבה יותר, ממה שאנו יודעים על אודיסאוס למשל.
כך או אחרת, גלגמש הפך לדמות מיתולוגית, שנרקמו עליה סיפורים רבים ומגוונים, שהיו לבני היסוד מהם הורכב המיתוס הסופי. מהתרבות השומרית נדד גלגמש, יחד עם כתב היתדות אל התרבות האכדית.
היו יצירות שומריות, שעליהן התבסס הסופר האכדי הגאוני אך האלמוני, שרקם את כל העלילות לכלל אפוס מדהים. למשל 'גלגמש וח'ומבבה', המתאר את מסעו של גלגמש ליער הארזים והריגת ח'ומבבה. על ח'ומבבה ומותו נספר בפרק הבא. נושא התופס בעלילות גלגמש מקום נכבד. למעשה שליש מהיצירה. יצירה שומרית נוספת היא 'גלגמש, אנכידו והשאול', שחלקה האחרון הוא למעשה הלוח ה-12 בעלילות גלגמש. ונרחיב בהמשך. יצירה אחרת, הנעדרת סממני מיתולוגיה, אלא מהדהדת אירועים היסטוריים ממשיים היא 'גלגמש ואגה' (aga), שתיהן דמויות היסטוריות. היצירה מתארת את המאבק בין השומרים הדרומים (בראשות גלגמש מלך ארך) לשמים הצפונים (בראשות אגה מלך כיש).
היצירה האפית 'עלילות גלגמש' מכילה 12 לוחות טין הכתובים בכתב היתדות באורך של 3000 שורות בקירוב. הלוחות הם באורך שונה. החל מ-154 שורות וכלה ב-445 שורות. האפוס השלם התחבר בבבל במאה ה-18 לפני הספירה. 'הנוסח הרשמי' במרכאות הוא מהמאה ה-12 או ה-11 לפני הספירה. הנוסח נוצר על ידי הסופר 'סין לקה אוניני', שפירוש שמו הוא 'האל סין (אל הירח) קבל תחינתי'. נוסח קנוני זה הועתק במהלך השנים. לידנו הגיע הנוסח השלם ביותר (והמאוחר ביותר) מהספריה המלכותית של אשורבניפל מלך אשור בנינוה.
הנוסח שנמצא בנינוה הוא הנוסח המוכר לכל, והוא נקודת הייחוס לכל שאר הנוסחים.
האפוס היה נפוץ ומוכר ברחבי המזרח הקדום, והתגלו ממנו תרגומים לחיתית וחורית. ולא תתפלאו לשמוע שהדים מעלילות גלגמש הגיע, ככל הנראה, גם לתנ"ך. ועל כך נרחיב בפרק המסכם. חלק מלוח שבע בעלילה התגלה גם בשפכים של חפירות מגידו, שיצרה המשלחת של המכון המזרחני בשיקגו. החפירות נערכו בין השנים 1925 – 1939. הלוח עצמו התגלה בשנת 1956.
היצירה הועתקה ונלמדה ברחבי המזרח התיכון, ובאירוניה שרק ההיסטוריה יכולה לספק, הרי גם כיום, מי שלמד את שפת הקודש האמתית, אכדית, לומד אותה גם מתוך עלילות גלגמש... דוגמא מופתית לסגירת מעגל.
הלוחות התגלו בחפירות נינוה במאה ה-19 על ידי הארכיאולוג המפורסם יליד עירק הורמוזד ראסם (Rassam הידוע מ'גליל ראסם', השם שניתן לאחת הכתובת של אשורבניפל) ב-1853. החלק הראשון פורסם רק בשנת 1872, על ידי ג'ורג' סמית. הוא פרסם ראשון את הלוח הראשון שהזדמן לידיו, מבלי להבין כי מודבר בלוח האחד עשרה, הכולל את סיפור המבול. על סיפור המבול, נרחיב והרבה בפרק האחרון בסדרה. האגדה מספרת, שכאשר הוא פענח את הלוח נשמטו לסתותיו, והוא התקשה להתאושש במשך שעה ארוכה. הדמיון לסיפור המקראי הוא כה גדול וכה מובהק, עד שנדמה היה לו שהוא, מצא את הנוסח הקדום של המקרא.
בעברית התפרסמה היצירה בכמה הזדמנויות. התרגום הראשון הוא של שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי תרגם את היצירה לעברית מתרגומה הגרמני. תרגום הוא כמו חלפנות כספים. לא חשוב כמה החלפן יהיה טוב, תמיד יאבד משהו בהמרה. במקרה של טשרניחובסקי הדינר העיקרי הומר במרק גרמני וממנו ללירה ארץ ישראלית. יחד עם זאת, בשעתו היה זה תרגום מופת, ממנו אני אף למדתי באוניברסיטה. אבל לא עוד. התרגום הטוב ביותר הוא מאת ש' שפרה ויעקב קליין, שתרגמו ישירות מהמקור האכדי. כלומר יחס המרה טוב בהרבה. בדף הפרק שמתי קישור לתרגום של טשרניחובסקי בפרויקט 'בן יהודה' המבורך.
הציטוטים לקוחים מתוך התרגום הנ"ל, המופיע בספר המומלץ מאוד מאוד 'בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום'.
לפני זמן מה, התפרסמו כמה שורות חדשות. השורות התגלו על לוח, שנמכר על ידי שודדי עתיקות לא מזמן. השורות מוסיפות מידע מרתק על המאבק עם ח'ומבבה. ונרחיב על המאבק בהמשך.
הלוח ה-12נוסף כנראה ליצירה בשלב מאוד מאוחר. למעשה היצירה המקורית הכילה 11 לוחות בלבד, ואילו הלוח ה-12 הדן בעלילות גלגמש בשאול, נוספה כנראה לאחר שנת 705 לפני הספירה. בשנה זו, כזכור לכולנו, יצא סרגון השני, מלך אשור, למסע בארץ תבל (בדרום תורכיה של ימנו). המלך נקלע למארב, הוא נהרג וגופתו נחטפה.
הבזיון היה גדול עצום ורב. לא רק שמלך אשור נציג האל אשור עלי אדמות נהרג על ידי הברברים המטונפים הללו, אלא שהוא לא הובא לקבר אשור כלל! חישבו על המאמצים שמדינת ישראל עושה על מנת להביא את חללי צה"ל לקבר ישראל, ותבינו את גודל ההלם והתדהמה, שאחזה באשורים.
צירוף הלוח ה-12, העוסק בשאול, קשור כנראה לפרשת מותו והעלמות גופתו של סרגון השני. התוספת נוספה בימי בנו ויורשו של סרגון השני, סנחריב הזכור לכל או נכדו אסרחדון, או נינו אשורבניפל, שבספרייתו התגלה העותק השלם של היצירה.
ועתה אחרי הקדמה קצרה זו ניתן לגשת לסיפור עצמו.
אות מעבר
הלוח הראשון מונה את שבחי גלגמש (ציטוט): אשר ראה מעמקים, הודיעם בארץ, חקר מרחבי ימים, למד כל אורחותם, עלה בכל ההרים יחדיו, הודיע מבואיהם, נחל תכלית חומכה, אשר הכל חקר. נצורות ראה, נסתרות גילה, הביא שמועה מלפני המבול. בדרך רחוקה הלך, יגע וישקוט, חרט על מצבת את כל יגיעו. (סוף ציטוט. I 1 – 8).
גלגמש בנה את חומת ארך, באורך 180 רבבות אמה. 1,800,000 אמה. 900 קילומטר. לא רע. אבל ברור כי מדובר על מספר מופרז בעלילה הבא לתאר את גדולתו ועצם ידו של גלגמש. או שמדובר בגבול של הישות הפוליטית ארך, ולא של העיר עצמה. העיר בשיא גודלה השתרעה על 5.5 קמ"ר. לשם השוואה. העיר העתיקה בירושלים היא בשטח 1 קמ"ר. חישוב מקורב מגלה, שאורך חומות העיר עמד על 12 ק"מ בקירוב. אני היסטוריון, לא מתמטיקאי. אז אם טעיתי קצת, לא נורא J
על מנת לשוות לסיפור אמינות, הרי הקורא מוזמן ל: (ציטוט): בקש את תבת הלוחות מעשה נחושת. הסר את טבעתה מעשה ארד. פתח את מכסה התיבה. הוצא את לוח הספירים וקרא: איך הוא, גלגמש, התהלך בכל התלאות (סוף ציטוט. I 23 – 26).
התיבה המדוברת היא תיבה ובה מגילת יסוד החומה. התיבה הוטמנה באבן היסוד של החומה. זו התיבה בה, גלגמש, גנז לכאורה, את זכרונותיו למען הדורות הבאים.
ראוי לציין שטקסטים לא מעטים נכתבו, ונגנזו מראש, עבור הדורות הבאים. בכותרתם מוצהר שהנמען הוא 'האיש שיקרא את הלוח בעתיד'. קצת כמו 'והיה באחרית הימים' אצלנו.
לאחר רשימת תארים מרשימה הכוללת 12 תארים שונים ומגוונים כגון: 'ראם נוגף' ו'הרשת החזקה' נזכר הייחוס של גלגמש (ציטוט): זרע לוגלבנדה, גלגמש אדיר הכח, בן הפרה האצילה, הראמה נינסון (סוף ציטוט. I 33 – 34). לוגלבנדה היה מלך שהועלה לדרגת אל כזכור. אמו של גלגמש היא האלה נינסון (ובמקורות אחרים היא נקראת איה). אלה המגולמת בדמות פרה. הוא עצמו כונה 'ראם נוגף'. טוב, זה בגנים.
בכך היה גלגמש הראשון בהיסטוריה שינק חלב אם על בסיס חלב פרה. התשובה השומרית לתחליפי חלב אם.
אם כבר בפרות עסקינן, הרי לוגלבנדה אינו היחיד שהתחתן עם פרה. יעקב אבינו עליו השלום התחתן גם עם 'רחל' שזה שם נרדף לכבשה וגם לאה, שזה שם נרדף ל'פרה'. 'פרה' באכדית זה li'atum. וזה בדיוק - 'לאה' בעברית.
לאחר יחוסו, נזכרו עוד שבעה תארים כגון 'חופר בארות בפאתי ההרים', והנה עיקר העלילה. הציר עליו סובב הכל: 'אשר ביקש חיי נצח'! כל הסיפור סובב סביב ארבע מילים אלה. הנסיון האנושי (הכושל יש להודות) להשיג חיי נצח.
ביצירה עצמה הוא מוצג כ (ציטוט):שני שלישים ממנו אל, ושליש ממנו אדם. צלם גוו – דינגירמח (Dingirmah) צרה. (דינגירמח היא אלת הבריאה או 'אלת הרחם'. מוכרת יותר בשם ארורו Aruru) כילה לצור תוארו נודימוד (הוא אאה Ea אל החכמה, המים המתוקים ובורא האדם, כידוע) מראהו מפואר... שגיא גוו, תוארו נישא חסרות ארבע שורות שלוש אמות שוקיו, שש אמות ירכיו (אמה שוה לחצי מטר בקירוב. אתם מוזמנים לחשב את גודלו...) שש אמות רוחב צעדיו. חצי אמה הראשונה שאצבעותיו (האצבע המורה הכוונה) לחייו מעוטרות זקן כמו אל, תלתלי רעמתו שופעים כמו שיבלי קמה (באכדית כתוב: ניסבה nisaba שהיא אלת החיטה). ברום קומתו אדיר. כיאה לארץ – יפה מראה (סוף ציטוט. I 46 – 62).
בהחלט מזכיר את גליית, אבל הרבה יותר יפה.
אות מעבר
אבל למרות יופיו כי רב, מתברר שמדובר בבחור קצת בעייתי, מבחינת נתיניו. גלגמש הטיל אימה על הבחורים, אבל בעיקר שמר בקפדנות על 'זכות הלילה הראשון'. זהו למעשה האזכור הראשון במקורות ההיסטוריים של 'זכות הלילה הראשון'. הכוונה היא לכך שהשליט בועל את הכלה (הבתולה ברוב המקרים), לאחר החתונה, עוד בטרם בעלה יעשה זאת. מעין זכות הנתונה לשליט על נתינותיו, באשר הן. אבל, למרות הדימוי הבעייתי משהו של 'זכות הלילה הראשון' הרי התיעוד ההיסטורי הנוגע לזכות זו, הוא דל ביותר, וסביר שאם הייתה זכות כזו, היא יוזמה מקומית ולא שיטה נפוצה. הסיפורים מסמרי השיער על הנסיכים הפיאודלים שביתקו בתולים על ימין ועל שמאל הם בעיקרם תעמולה של אנשי העת החדשה, שלכלכו על אנשי ימי הביניים. גם וולטר שכתב מחזה בשם 'זכות הלילה הראשון' ו'נישואי פיגארו' – תרמו את תורמתם להפצת המיתוס. יפה, אבל לא נכון...
(ציטוט):אמיץ, דגול, נבון ואכזר. לא ישלח גלגמש בתולה אל חתנה, בת הגיבור אהובת העלם (סוף ציטוט. I 75 - 77).
כך או אחרת, אנשי ארך פנו בתלונה אל האלים. האלים נחלצו לפעולה, ומי שיצרה את גלגמש, צריכה לפתור את הבעיה. ככה זה.
ארורו (Aruru) יצרה יצור מקביל לגלגמש ושוה לו בכוחו. הם יעסיקו אחד את השני, וכמו בפיזיקה, שני כוחות מנוגדים מבטלים זה את זה, ככתוב: 'ותשקוט ארך'. מה שצריך להוכיח.
ארורו עשתה את אשר התבקשה (ציטוט): ארורו רחצה ידיה, קרצה טיט בכפה, השליכה בשדה. בשדה יצרה את אנכידו, את הגיבור, ילוד דיממת הלילה, בו כוכב (אולי הכוונה למטאור) אשר לנינורתה (אל מלחמה שומרי, שהפך לאור דברי ישעיהו בחזון אחרית הימים לאל החקלאות) מכוסה שיער כל בשרו מגודל רעמה כמו אשה, תלתלי רעמתו שופעים כמו שיבלי קמה (דומה לגלגמש, ולמעשה סוג של אלטר אגו, האני האחר) לבש לבוש כמו חיה (כלומר שום דבר) הלוא עם הצביות יאכל עשב, עם הבהמה יתרוצץ עלי שוקת, עם העדרים, במים ייטיב ליבו (סוף ציטוט.I 100 - 111).
אנכידו נוצר כילד טבע. פרא אדם מגודל, החי עם החיות. גרסה מוקדמת למוגלי. הוא אמנם חי עם החיות, אבל יכולותיו הקוגנטיביות הן של בני אדם. הוא עזר לחיות נגד בני האדם. הציידים חפרו בורות יקושים, והוא מלא אותם. הם פרשו רשתות – והוא עקר אותן. הם טמנו מלכודות – והוא פירק אותן. הם ארבו בשקט לבעלי החיים – והוא הבריח את החיות מהציידים. וכמו שאמר אחד הציידים: 'לא יתנני לעשות מלאכת הציד'. הציד פנה אל אביו, שהפנה אותו לגלגמש. זאת על מנת שגלגמש יתן לו את שמח'ת הקדשה, והיא כבר תסדר את הענינים. שמח'ת הקדשה ראויה להתייחסות קצרה. מבחינה אטימולוגית שמח'ת היא שמחה. קדשה היא זונה, כידוע. זה קשור למעמד כהנות הקרוי qadishtu. היות וקדשה היא זונה, הרי, כך הגה מוחם הקודח והחרמן של מלומדי אירופה בסוף המאה ה-19 את הרעיון בנוגע לזנות פולחנית. כלומר נשים המקיימות יחסי מין תמורת כסף, כחלק מפולחן דתי כלשהו. אבל כמו שקורה לא פעם, מדובר בפרשנות חרמנית במאוד מאוד, למקורות היסטוריים (בעיקר הרודוטוס). אנשים ראו מהרהורי ליבם. בפועל לא הייתה זנות פולחנית. אפשר כי במקדש זה או אחר הייתה פעילות של זונות, אבל זה ממש לא חלק מהפולחן.
הציד הגיע אל גלגמש, תיאר את הבעיה והנה הפתרון (ציטוט): לך צייד. את שמח'ת הקדשה קח איתך! לעת יגש עם הבהמה אל השוקת, היא תפשוט את לבושה, תגלה חמדתה! יראה אותה ויקרב אליה, תתנכר לו בהמתו אשר רבתה עלי שדה (סוף ציטוט.I 162 – 166).
הרעיון פשוט. גלגמש הוא אמנם אדם, אבל הוא לא יודע שהוא כזה. הוא רואה עצמו חלק מהחיות. אבל אם רק ידע את הענוג שבמגע אנושי, מגע עם אשה – הרכיב האנושי החבוי בו – יפרוץ החוצה בעוז. וכשהרכיב האנושי יצא החוצה – החיות כבר תתנכרנה אליו.
אות מעבר
הציד לקח את שמח'ת ליער. הם ישבו ליד השוקת וחיכו. ביום השני הופיע אנכידו. שמח'ת פעלה כמצופה (ציטוט): הערתה שמח'ת שוליה (של השמלה הכוונה) ערוותה גילתה, חמדתה לקח, לא חתה (פחדה) לקחה אונו. פרשה לבושה, שכב עליה, עשתה לו, ליצור, כמשפט הנשים, דודיו שקקו עלי בשרה. ששה ימים, שבעה לילות התנשא אנכידו, בעל את שמח'ת (סוף ציטוט. I 188 - 192).
ילד טבע או לא. הרכיב האנושי זנק קדימה, תרתי משמע, ואנכידו גילה את עולמם המופלא של יחסי המין. כראוי לגיבור אדיר כח ואון – ששה ימים ושבעה לילות הוא בעל אותה. לא ברור האם הבעילה האחת נמשכה כל הזמן הזה, או שמידי פעם הם נחו. בכל מקרה זה מרשים מאוד. יצרני הויאגרה יכולים ללמוד דבר או שניים מאנכידו...
התכנית של גלגמש פעלה בדייקנות. ברגע שאנכידו ידע אשה, הוא הפך לאדם במלוא מובן המילה. אנכידו לא הבין את זה עדיין, אבל קבוצת הייחוס שלו הבינה גם הבינה (ציטוט): אחר אשר שבע חשקה. שם פעמיו לעבר בהמתו. ראוהו את אנכידו, הצביות, ותשעטנה. בהמת השדה נסה מפני בשרו (ציטוט I 194 – 197).
אנכידו עדיין לא הבין. אבל שמח'ת הבינה גם כן. היא הציעה לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. ההצעה פשוטה: 'בוא איתי לארך שם תראה את גלגמש הבריון' לא במילים האלה כמובן. אנכידו זהה פה אתגר, ומעטים הגברים שאשה נחשקת מציבה בפניהם אתגר, ולא נענים לו.
על מנת לחזק את הצעתה, שמח'ת סיפרה לאנכידו על שני חלומות שחלם גלגמש. בחלומו, חלם גלגמש על אדם שוה לו בכוחו, שיתחרה בו, ובסופו של דבר הוא יאהבו ואני מצטט: 'אהבתיו. כמו אשה אליו השתוקקתי'. הרמז ההומו אירוטי ברור. אבל רק רמז. גם אם קרה משהו, הרי זה לא נכנס לאפוס. בכל זאת, מספרים את זה לילדים לפני השינה. אז אין פה גרסה מוקדמת לסרט 'הר ברוקבק'.
גלגמש ניעור, ואמו הראמה פירשה לו את החלום: יבוא בחור חזק, הם ילכו מכות, ויהפכו לחברים. גלגמש חלם חלום שני. החלום נתפס בימי קדם, כמסר מאת האלים. ואם חלום חוזר שוב (גם אם בצורה אחרת. למשל חלומות פרעה על הפרות והשיבלים) – הרי אמינות המסר מתחזקת עוד יותר. החלום השני מסתיים ב (ציטוט): חבר יועץ אנוכי אקנה לי. אכן, אנוכי אקנה לי חבר, יועץ! (ציטוט. I 292 – 293).
לא ברור האם החלומות הרשימו את אנכידו, וספק אם הוא הקשיב בכלל. אנכידו הוא גבר אחרי הכל, והוא נהג כגבר טיפוסי. היא מדברת והוא חותר למגע (ציטוט): ועוד שמח'ת מגידה את החלומות גלגמש לאנכידו, התעלסו שניהם יחדיו (סוף ציטוט. I 265 – 296).
'שִתקִי והתפשטי'. והנה בשתי מילים מהות הגברים.
עד כאן הלוח הראשון. הגיבורים עלו על הבמה, והכל מוכן למפגש הבלתי נמנע בינהם.
אות מעבר
לאחר ששמח'ת הציעה לאנכידו לבוא איתה לארך הרי, אנכידו ממשיך להיות גבר. לא שחשבנו אחרת (ציטוט): אנכידו ישב לפני הקדשה (ראוי לציין שאין לו מושג שהיא זונה, וספק אם הוא יודע מה משמעות המילה בכלל) התעלסו שניהם יחדיו. (והנה העיקר) השדה שכח, מקום יוולד בו. ששה ימים ושבעה לילות התנשא אנכידו את שמח'ת בעל (סוף ציטוט. II 1 - 6).
שמח'ת חזרה על הצעה לאנכידו לבוא עמה לארך. ושימו לב כיצד היא מתארת את גלגמש (ציטוט): ואתה כמו אשה אליו תשתוקק, ותאהבנו כמו את נפשך. הבה, קום מעל האדמה, משכב הרועים (סוף ציטוט. II 18 – 21).
שמח'ת פשטה את בגדיה, אם כי לא ברור מתי היא הספקה להתלבש. היא לבשה שמלה אחת, והוא לבש את השמלה השניה, ולקחה אותו אל 'מלונת הרועים. מקום מרבץ הצאן'. לבוש הבגד (כרגע של אשה, ובהמשך של גבר) הוא קו פרשת המים מבחינת הפיכתו לאדם. כמו בסיפור הבריאה – הבגד הוא המבדיל את האדם מהחיות. הרגש הארוטי מצד אחד, ורגש הבושה מצד שני. שם, אצל הרועים הוא חל השלב השני בהפיכתו מחיה לאדם. הוא נתקל בשני סממני התרבות המובהקים: לחם ושכר.
יחסי המין הפכו אותו לאדם, אכילת הלחם ושתיית השכר הפכו אותו לבן תרבות (ציטוט): אנכידו אכל לחם עדי שבעו. שכר שתה. שבעה גביעים. רחב כבדו. התענג, עלץ ליבו, פניו אורו (סוף ציטוט II 52 - 58). בהמשך הוא נחשף לעוד ממנעמי התרבות האנושית, עת הוא משח את ראשו בשמן (כחומר ניקוי וסיכה), לבש בגדים ואחז בנשק.
ועתה התהפכו היוצרות (ציטוט):לקח את נשקו. באריות התגרה. נמו הרועים בלילות. הפיץ זאבים בלילות. לְבָאִים גרש. שכבו אבירי הנוקדים. אנכידו הוא שומרם. פה חסרות 11 שורות, אבל העיקר עם הקדשה התעלס באהבים (סוף ציטוט. II 75 - 87).
אנכידו שהגן על החיות מפני בני האדם, מגן על בני האדם מפני החיות. אירוניה במיטבה. וכמובן, חיות או לא, לא מפסיק להתעלס הבחור.
בעודו מתעלס באהבים, או זמן קצר לאחר מכן, היות והרושם העולה ממעשיו הוא של התמסרות מוחלטת להתעלסות, והתעלמות מוחלטת מכל מה שקורה מסביב. תכונה גברית ידועה, ראה אנכידו איש. שמח'ת ביררה בנימוס מי האיש ולאן פניו מועדות. האיש נשא תקרובת לחתונה שתערך מאוחר יותר בארך. ובעודו מספר הוא הוסיף לפי תומו כי (ציטוט): למען מלך ארך רבתי פתוחה חופת החתנים לבחור כלה. למען גלגמש מלך ארך רבתי פתוחה חופת החתנים לבחור כלה. נשים מאורשות יבעל הוא בראשונה, והבעל אחריו. והנה הסיבה בעצת האלים נחרץ הדבר. למיום בותק חבל טבורו, נגזר למענו כמובן, כל דבר ניתן לתרץ כרצון האלים לדברי העלם הוריקו פני אנכידו (סוף ציטוט II 105 – 117). חסרות 10 שורות, אבל ברור שאנכידו התרגז. מאוד התרגז. מאוד מאוד התרגז. הרוגז הוביל לפעולה, ואנכידו יצא לארך לעצור את הנבלה הזו. אנשי ארך ראו לפתע את אנכידו ונדהמו (ציטוט): כגלגמש מנשל תארו. שפל לקומה אך חסון למראה (סוף ציטוט. II 136 - 136). כלומר מדובר בגרסה מוקטנת של גלגמש.
אנכידו הוא בחור מעשי, ומיד פנה למנוע מגלגמש לממש את זממו (ציטוט): למען אִישחָ'רָה (אלת האהבה והפריון. מזוהה עם אישתר) המשכב הוצע. גלגמש עם הנערה בלילה יתיחד דלגתי קצת אך אנכידו חסם את רגלי גלגמש בשער בית הכלולות. לא נתן לגלגמש לבוא פנימה (תרתי משמע) (סוף ציטוט II 149 – 166).
יש הרואים פה הד לטקס 'נישואי הקודש', שהתקיים בדת השומרית כחלק מטקסי הפריון. בנישואים אלה, המלך והכהנת הגדולה לאלת הפריון, נישאו באופן טקסי (וממשי. מי שנישאה למלך, הייתה שלו). חלק מהטקס היה הזיווג הקדוש. בו הרכיב הגברי (המלך) מפרה את הרכיב הנקבי (הכהנת) על מנת לדמות את פריון האדמה, בעלי החיים ובני האדם. הטקס היה פומבי, אבל הזיווג נעשה ביחידות, ככל הנראה.
כך או אחרת, גלגמש הנכון לבעילה נתקל במכשול בלתי צפוי.
אות מעבר
אנכידו הוא בחור רציני, אבל גם גלגמש (ציטוט): ראה האדון את אנכידו הפרא, אשר בשדה נולד, ויזעף ליבו הייתי מאוד מתפלא אם זה לא היה קורה. דלגתי קצת בכיכר העיר המה ניצבו זה לעומת זה. אנכידו חסם את השער ברגלו. לא נתן לגלגמש לבוא. וכצפוי יאללה מכות נאבקו כמו אלופים, כפפו גו, ניתצו את אמות הסיפים הכתלים רטטו דלגתי עוד קצת כרע גלגמש. רגלו האחת בקרקע ובעל כורחנו נגיע למסקנה שהרגל השניה על אנכידו שכך זעמו, הסיג חזהו לאחור דלגתי על הקטע בו אנכידו הודה במפלתו נשקו איש לאחיו, באו בברית רעים (סוף ציטוט II 167 - 221).
כמו שקורה לא פעם, שני יריבים הופכים לחברים הכי טובים, בגלותם כי המשותף רב על המפריד. למעשה גלגמש מצא סוף סוף אתגר לעסוק בו. השעמום ממנו והלאה.
גלגמש הציג את אנכידו לפני אמו, ואנכידו נעצב. לא ברור מדוע. גלגמש שאל אותו מדוע הוא עצוב, אבל אנכידו ענה שהוא עצוב. בהחלט גבר טיפוסי שלא ממש מקשיב למה ששואלים אותו. המאזינות לפרק, האוחזות בבן זוג, מבינות על מה אני מדבר.
עכשיו, כאשר לגלגמש יש חבר חדש, עלה במוחו רעיון. אפשר שהרעיון היה שם קודם, אבל עתה יש אפשרות לממש אותו, עם גיבור חיל כמו אנכידו. והנה הצעת גלגמש (ציטוט): ביער יושב חומבבה האיום (חומבבה הוא שומר יער הארזים בהר הלבנון. יצור בעל שבע קרני האימה. יליד נקיקי ההרים. לא בחור שהייתם רוצים לפגוש בסמטה אפלה או מוארת או בכלל) אנוכי ואתה נהרגנו, וכל הרוע נאבד מן הארץ. הבה נכרות את הארז! (סוף ציטוט II 296 – 300).
אנכידו שידע דבר או שניים על חומבבה לא התלהב בלשון המעטה. הוא תיאר את הקשיים הכרוכים בכך, ואת מראה דמותו הלא מלבב של ח'ומבבה. אבל גלגמש לא נרתע, וסמך על חברותם האמיצה. אנכידו חזר על דבריו והוסיף (ציטוט): איך נלך חברי אל יער הארזים? נוטר היער הוא האל ור (ver אל סערה שמי מערבי. מזוהה עם הדד). חזק לא ינום. חומבבה, האל ור ילך לימניו. אדד (הוא הדד המקראי) ילך לשמאלו והוא הולך בינותם. למען שמור על יער הארזים, להיות אימת בני אנוש הועידו אנליל. חומבבה – שאגתו מבול. פיהו – אש להבה. נשימתו – מות! אומרים עד שישים פרסה משתרע היער. מי יעז לרדת אל יער חומבבה. למען שמור על יער הארזים, שבע קרני אימה נתן לו אנליל ( סוף ציטוט. II 329 – 337).
גלגמש, כצפוי לא התרשם מדברי אנכידו. הוא די נחוש בדעתו. הוא לעג לאנכידו שהוא בעצם פחדן. הלוא בכל מקרה גלגמש בעצם מאבקו עם ח'ומבבה יעשה לו שם. אם יצליח – יזכה לתהילת עולם. אם יכשל, ייזכר כמי שהעז להתמודד עם ח'ומבבה. לא שזה באמת משנה.
מעטים הגיבורים שיקראו להם 'פחדן' שלא ינסו להוכיח את אומץ ליבם. ואנכידו אינו יוצא דופן מבחינה זו. גלגמש ציווה על חרשי ארך להכין להם כלי נשק, והם הכינו לצמד האמיצים הלא שפויים הללו, חרבות וגרזנים. כל גרזן במשקל 3 כיכרות. כיכר זה 30 קילו. וכל חרב, להבה הוא במשקל 2 כיכרות. ברור, הלוא אם אתה עומד להרוג את ח'ומבבה, אז שלפחות תוכל לעשות זאת מהבחינה הטכנית. לא נעים להכניע את ח'ומבבה, ולגלות שהחרב שלך משפיעה עליו כמו כפית פלסטיק חד פעמית.
לאחר שכלי הנשק היו מוכנים, נשא גלגמש נאום בפני אנשי ארך, בו הוא פירט את תכניותיו לגבי ח'ומבבה, הארז אותו יכרות ובכלל רצונו לעשות לו שם. זקני העיר, שמחו מצד אחד שהנודניק הזה לא יציק במשך זמן מה, אך מן העבר השני הזהירוהו (ציטוט): צעיר אתה גלגמש וליבך השיאך. אשר תבקש לעשותו לא תדע על אודותיו כל מאומה. הן שמענו כי חומבבה משונה מראהו. מי יעמוד בפני כלי נשקו? זה ממשיך אבל העקרון ברור (סוף ציטוט II 390 – 394).
גלגמש צחק, אבל ליתר בטחון נשא תפילה לשמש אל השמש וניסה לחזות את העתיד. סביר שבאמצעות קריאה בכבד. קריאה בכבד (הנזכרת במקרא, אגב) היא טכניקה של חיזוי העתיד. בעתיד יהיה פרק על חיזוי העתיד (והנה אני כבר חוזה את העתיד), ובו נרחיב על קריאה בכבד. ונחזור לגלגמש הבוחן את העתיד (ציטוט): קרא גלגמש לחברו. עמו בחן את אותותיו (סוף ציטוט II 421 – 422).
פה חסרות כמה שורות, וכפי הנראה סימני החיזוי היו רעים. למרות זאת גלגמש יצא לדרכו. ואני מצטט: האנשים ברכו את גלגמש: 'חי תשוב אל העיר!'.
מבחינת אנשי העיר הם יכלו רק להרוויח. אם גלגמש ימות – נפטרו ממנו. אם יחזור עם הארז, אז ח'ומבבה מת. גם בסדר.
