בפרק אחרון זה נצא מגבולות הסיפור הבודד ונדון במחזור הסיפורים. מחזור סיפורים הוא מספר סיפורים בהם יש גיבור ראשי אחד. במהלך הסיפורים אנו מכירים פנים שונים של הגיבור. דבר המעשיר את דמותו, ומאיר את המורכבות האנושית. ישנם שני סוגי 'מחזור סיפורים'. סוג אחד הוא סיפורים בודדים, הבאים בזה אחר זה, והגיבור הוא חוליית הקשר. למשל: סיפורי אברהם. כמעט כל סיפור עומד בפני עצמו, וניתן להבין כל סיפור גם ללא הסיפור הקודם. כך סיפור לקיחת שרה אל אבימלך יכול לבוא לפני או אחרי עקדת יצחק, ומחזור הסיפורים לא ייפגע. סיפור מלחמת אברהם במלכים יכול לבוא לפני או אחרי ברית בין הבתרים ורצף הסיפורים לא יינזק. הערה: ברור שהסיפורים הבודדים הונחו במקומם בכוונת מכוון. ברור שסיפור לידת יצחק חייב להיות לפני עקדת יצחק. אבל סיפור גירוש ישמעאל לא חייב לבוא לפני זה. סוג שני הוא אסופת סיפורים שונים, שכל אחד מהם ממשיך את קודמו, ומהווה את תחילת הסיפור הבא. למשל: סיפורי יוסף. כל סיפור נשען על הקודם לו. לא ניתן להבין את ירידת בני ישראל למצרים ללא חלומות פרעה. את חלומות פרעה לא ניתן להבין ללא מאסר יוסף. את מאסר יוסף לא ניתן להבין ללא מכירתו על ידי אחיו. אם נחליף בין פגישת יוסף והאחים לבין סיפור אשת פוטיפר – לא נבין מה קרה פה. מחזור סיפורים נוצר מליקוט סיפורים שונים על ידי עורך, ונסיון לחבר הכל לכלל עלילה רציפה ועקיבה. כיוון שמדובר בסיפורים ממקורות שונים, בחלק מהמקרים, אין בהם אחידות ולעיתים נמצא חספוסים. את ענין מחזור הסיפורים נדגים באמצעות שני מחזורי סיפורים: סיפורי שמשון וסיפורי אלישע.
סיפורי שמשון: בספר שופטים נדחסו לארבעה פרקים (י"ג – ט"ז) מגוון סיפורים על שמשון הגיבור. סיפורי שמשון משתלשלים זה מזה. כל סיפור קשור לקודמו. סיפורי שמשון כוללים את: 1) לידת שמשון והאירועים הכרוכים בך (י"ג). 2) נשואי שמשון והאירועים הקשורים בכך (י"ד – ט"ו 8). 3) הסגרתו לפלישתים ונקמתו בהם (ט"ו 9 – 20). 4) הזונה מעזה (ט"ז 1 – 3). 5) בגידת דלילה ומות שמשון (ט"ז 4 – 31). גם בתוך 'סיפור גדול' (למשל: נישואי שמשון) יש סיפורים שונים המרכיבים אותו. זהו מבנה מהודק וסדור, למעט סיפור הזונה. הסיפור הוכנס כנציג לסיפורים הרווחים על שמשון בפולקלור העממי. סביר שסביב שמשון נרקמו סיפורי גבורה וכיבושי נשים רבים, ורק שבב זעיר נכנס למחזור הסיפורים. כל סיפור בסיפורי שמשון קשור לקודמו ולממשיכו (למעט סיפור הזונה, שגם הוא מאיר את דמות שמשון). לידת שמשון - הפלאית משפיעה על כוחו ועוצם ידו. זו מצידה מקרינה על התנהלותו מול הישראלים, הפלשתים והנשים כי ההתנהגות קשורה לנישואיו, שמצידם נכרכו בנקמה בפלשתים. הנקמה הובילה להסגרתו לידי הפלשתים, שהוליכה להכאת הפלשתים (פה נכנס סיפור הזונה מעזה, שאילו היה מוסר – לא היינו חשים בכל קושי ברציפות הסיפור). הכאת הפלשתים הובילה לרצונו בנקמה, שחיברה אותו אל דלילה, שדיללה את כוחו וגמרה ללכידתו ומאסרו, שהסתיימו במותו. סיפור לידת שמשון מכיל שני סיפורי משנה: הבשורה על לידתו, שידור חוזר, ולידת הילד. וכך תוארה הבשורה (ציטוט):
וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה. ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל טָמֵא ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי ז וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ (סו"צ שופ' י"ג 1 – 7). בני ישראל עשו הרע בעיני ה' והם סבלו מיד פלשתים. בחור בשם מנוח (שם סמלי. מי שאין לו ילד הוא בחזקת מנוח?) היה נשוי, אך אשתו עקרה. מלאך ה' התגלה לאשה, ובישר לה שהיא תלד. מרגש, לא? תלוי את מי שואלים. מנוח לא ממש התרשם מהסיפור. להיפך! אשה עקרה, לבד בשדה, פוגשת "מלאך" במרכאות, ש"בא" אליה (ואנחנו יודעים שלפועל לבוא יש משמעות מינית במקרא)... והופ – היא בהריון! מנוח הרים גבה... אז הנה שידור חוזר (ציטוט): וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד ... דלגתי קצת וַיָּבֹא (מנוח הכוונה) אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה... דלגתי קצת. המלאך חזר על דבריו טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה: נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. טז וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה: כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה, מִי שְׁמֶךָ? (מנוח חשדן) כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ. יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי--וְהוּא-פֶלִאי. ט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַיהוָה; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. כ וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה, בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה, לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ; אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא... (סו"צ שופ' י"ג 8 – 23). מלאך ה' נשלח שוב כדי לשכנע את הספקן... המלאך התגלה, חילק הוראות, סירב לאכול, ועלה באש השמיימה. רק כשהמלאך עולה באש השמיימה, מנוח הבין שמדובר במלאך. לסופר המקראי היה מאוד חשוב לציין שגם מנוח השתכנע... סימן שהיו כאלה שערערו על הקשר הגנטי בין שמשון המגודל לבין אביו, שכנראה לא היה מן המגודלים. היו כאלה שגיחכו מאחורי גבו. לאור השוואה לתרבויות אחרות הרי סביר שהיו מסורות על לידת גיבור רב כח, שבהן אביו היה יצור אלהי כלשהו. גלגמש והרקולס הן שתי דוגמאות מפורסמות. ספר שופטים מתפלמס עם תפיסות אלה, ונלחם בהן. והנה לידת שמשון (ציטוט): וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. כה וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל (סו"צ. שופ' י"ג 24). כבר ברור לכם שעוד נכונו עלילות גדולות למי שרוח הק מפעמת אותו. הסיםור הבא הוא סיפור נישואי שמשון, אשר מכיל בתוכו כמה סיפורי משנה: האריה, החידה, השכר. (ציטוט): וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן, תִּמְנָתָה (תמנה בה"א. תל בטש ליד מושב טל שחר. אל תתבלבלו עם תמנע בעי"ן, אשר נמצאת ליד אילת) ; וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה, מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. ב וַיַּעַל, וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה, מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים; וְעַתָּה, קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. ג וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה--כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה, מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים; וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל-אָבִיו אוֹתָהּ קַח-לִי, כִּי-הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. ד וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ, כִּי מֵיְהוָה הִיא--כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ, מִפְּלִשְׁתִּים; וּבָעֵת הַהִיא, פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (סו"צ. שופ' י"ד 1 – 4). זוהי מסגרת הסיפור. נער הגיע לפרקו ורוצה להתחתן עם בחירת לבו. רק חסרה מוזיקת כינורות ברקע. ונמשיך (ציטוט): וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ, תִּמְנָתָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-כַּרְמֵי תִמְנָתָה, וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת, שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ. ו וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי, וּמְאוּמָה, אֵין בְּיָדוֹ; וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ז וַיֵּרֶד, וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה; וַתִּישַׁר, בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן. ח וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ. ט וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ (סו"צ. שופ' י"ד 5 – 9). זהן מעשה גבורה אופייני של שמשון. סיפור האריה נועד הן להמחיש הן את כוחו ועוצם ידו של שמשון, והן כמכשיר לקידום העלילה (שהרי הוא יעשה שימוש בכוחו הרב. ממש בקרוב). (ציטוט): וַיֵּרֶד אָבִיהוּ, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה, כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים. יא וַיְהִי, כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ; וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים, וַיִּהְיוּ אִתּוֹ. יב וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן, אָחוּדָה-נָּא לָכֶם חִידָה: אִם-הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וּמְצָאתֶם--וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים, וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים. יג וְאִם-לֹא תוּכְלוּ, לְהַגִּיד לִי--וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים, וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים; וַיֹּאמְרוּ לוֹ--חוּדָה חִידָתְךָ, וְנִשְׁמָעֶנָּה. יד וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז, יָצָא מָתוֹק; וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. טו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת-שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת-אִישֵׁךְ וְיַגֶּד-לָנוּ אֶת-הַחִידָה--פֶּן-נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת-בֵּית אָבִיךְ, בָּאֵשׁ; הַלְיָרְשֵׁנוּ, קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא. טז וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו, וַתֹּאמֶר רַק-שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי--הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי, וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה; וַיֹּאמֶר לָהּ, הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי--וְלָךְ אַגִּיד. יז וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים, אֲשֶׁר-הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה; וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיַּגֶּד-לָהּ כִּי הֱצִיקַתְהוּ, וַתַּגֵּד הַחִידָה, לִבְנֵי עַמָּהּ. יח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה, מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ, וּמֶה עַז מֵאֲרִי; וַיֹּאמֶר לָהֶם--לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי (סו"צ שופ' י"ד 10 – 18). סיפור הנישואים והמשתה הוא מקפצה לעימות המתקרב עם הפלשתים. יחסים שהחלו באהבה – ייגמרו בשנאה. כטוב ליבם ביין שמשון הציע התערבות. הוא יחוד חידה. אם הפלשתים ידעו את התשובה – הוא יתן להם 30 חליפות בגדים. ולא לא – אז להיפך. שמשון שיחק פה משחק מלוכלך. איש מלבדו לא ידע את הפתרון, כיון שאיש מלבדו לא נכח באירוע המדובר. הפלשתים הראו שהם גם יודעים לשחק מלוכלך. הם לחצו על אשתו וגילו את התשובה. גילוי החידה לאשת שמשין הוא רמז מטרים לגילוי סודו לדלילה. (ציטוט): וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת-חֲלִיצוֹתָם, וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת, לְמַגִּידֵי הַחִידָה; וַיִּחַר אַפּוֹ, וַיַּעַל בֵּית אָבִיהוּ. כ וַתְּהִי, אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן, לְמֵרֵעֵהוּ, אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ (סו"צ. שופ' י"ד 19 – 20). שמשון קיים את ההתערבות, אבל פתח חשבון עם הפלשתים... סוף הסיפור, חיוני להמשך העלילה (ציטוט): וַיְהִי מִיָּמִים בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּפְקֹד שִׁמְשׁוֹן אֶת-אִשְׁתּוֹ בִּגְדִי עִזִּים, וַיֹּאמֶר, אָבֹאָה אֶל-אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה; וְלֹא-נְתָנוֹ אָבִיהָ, לָבוֹא. ב וַיֹּאמֶר אָבִיהָ, אָמֹר אָמַרְתִּי כִּי-שָׂנֹא שְׂנֵאתָהּ, וָאֶתְּנֶנָּה, לְמֵרֵעֶךָ; הֲלֹא אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה טוֹבָה מִמֶּנָּה, תְּהִי-נָא לְךָ תַּחְתֶּיהָ. ג וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן, נִקֵּיתִי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים: כִּי-עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם, רָעָה. ד וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת שׁוּעָלִים; וַיִּקַּח לַפִּדִים, וַיֶּפֶן זָנָב אֶל-זָנָב, וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין-שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת, בַּתָּוֶךְ. ה וַיַּבְעֶר-אֵשׁ בַּלַּפִּידִים, וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים; וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד-קָמָה, וְעַד-כֶּרֶם זָיִת. ו וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים, מִי עָשָׂה זֹאת, וַיֹּאמְרוּ שִׁמְשׁוֹן חֲתַן הַתִּמְנִי, כִּי לָקַח אֶת-אִשְׁתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ; וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ וְאֶת-אָבִיהָ בָּאֵשׁ. ז וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן, אִם-תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת: כִּי אִם-נִקַּמְתִּי בָכֶם, וְאַחַר אֶחְדָּל. ח וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל-יָרֵךְ, מַכָּה גְדוֹלָה; וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב, בִּסְעִיף סֶלַע עֵיטָם (סו"צ. שופ' ט"ו 1 - 8). שמשון חטף קריזה, עזב את אשתו, ואז נמלך בדעתו. מבחינת אבי האשה, נטישת הרעיה היא סימן לגירושים. אז היא התחתנה עם מישהו אחר. שמשון לא אהב את התפנית הזו בעלילה. הוא חטף עצבים. עצבי שמשון גרמו לו לשרוף את שדות פלשת. הפלשתים נקמו בבית אשתו. הוא נקם בהם והלך לסעיף סלע עיטם. עתה הפלשתים רוצים לנקום בו (ציטוט): וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים, וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה; וַיִּנָּטְשׁוּ, בַּלֶּחִי. י וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה, לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ; וַיֹּאמְרוּ, לֶאֱסוֹר אֶת-שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ, לַעֲשׂוֹת לוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ. יא וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה, אֶל-סְעִיף סֶלַע עֵיטָם, וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי-מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, וּמַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ; וַיֹּאמֶר לָהֶם--כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי, כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם. יב וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ, לְתִתְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים... דלגתי קצת ע הקטע בו שמשון נאסר והוסגר וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל-זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ, וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו, מֵעַל יָדָיו. טו וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר, טְרִיָּה; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ. טז וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן--בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר, הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ. יז וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, רָמַת לֶחִי. יח וַיִּצְמָא, מְאֹד, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, אַתָּה נָתַתָּ בְיַד-עַבְדְּךָ אֶת-הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא, וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים. יט וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת-הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר-בַּלֶּחִי, וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, וַיֶּחִי... (סו"צ. שופ' ט"ו 9 – 20). שמשון התגלה פה בגדולתו ובקטנותו. במעשיו האישיים ועסקיו הרפטיים הוא סכן את אנשי יהודה, שנאלצו להסגירו. שמשון הכה את הפלשתים, אבל שכח מי נתן לו את הכח... נדלג על סיפור הזונה בעזה, בו דנו כבר. סיפור אבדון שמשון מחולק לשני סיפורים: דלילה, ומות שמשון. לא ברור מיהי דלילה, והאם היא בכלל פלשתית? אם היא פלשתית פטריוטית, מדוע צריך לשחד אותה? לא ברור האם היא אהבה את שמשון. ובכלל מה ידוע עליה? מעט מאוד (ציטוט): וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק; וּשְׁמָהּ, דְּלִילָה. ה וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל, וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ, וַאֲסַרְנוּהוּ לְעַנּוֹתוֹ; וַאֲנַחְנוּ, נִתַּן-לָךְ, אִישׁ, אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף. ו וַתֹּאמֶר דְּלִילָה, אֶל-שִׁמְשׁוֹן, הַגִּידָה-נָּא לִי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל; וּבַמֶּה תֵאָסֵר, לְעַנּוֹתֶךָ. ז וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, שִׁמְשׁוֹן, אִם-יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים, אֲשֶׁר לֹא-חֹרָבוּ--וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי, כְּאַחַד הָאָדָם. ח וַיַּעֲלוּ-לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים--אֲשֶׁר לֹא-חֹרָבוּ; וַתַּאַסְרֵהוּ, בָּהֶם. ט וְהָאֹרֵב, יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן; וַיְנַתֵּק, אֶת-הַיְתָרִים, כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל-הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ, וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ... דלגתי קצת על שאר הנסיונות של דלילה טז וַיְהִי כִּי-הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ, כָּל-הַיָּמִים--וַתְּאַלְצֵהוּ; וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ, לָמוּת. יז וַיַּגֶּד-לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא-עָלָה עַל-רֹאשִׁי--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי, מִבֶּטֶן אִמִּי; אִם- גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל-הָאָדָם. יח וַתֵּרֶא דְּלִילָה, כִּי-הִגִּיד לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ, וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם, כִּי-הִגִּיד לה (לִי) אֶת-כָּל-לִבּוֹ; וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם. יט וַתְּיַשְּׁנֵהוּ, עַל-בִּרְכֶּיהָ, וַתִּקְרָא לָאִישׁ, וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל, לְעַנּוֹתוֹ, וַיָּסַר כֹּחוֹ, מֵעָלָיו. כ וַתֹּאמֶר, פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר, וְהוּא לֹא יָדַע, כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו. כא וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת-עֵינָיו; וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְהִי טוֹחֵן, בְּבֵית האסירים (הָאֲסוּרִים). כב וַיָּחֶל שְׂעַר-רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ, כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח (סוף ציטוט. שופ' ט"ז 4 - 22). גם פה שמשון מתגלה כאן במלוא הדרו. לטוב ולרע. גבר חזק שאינו מבין בנשים, גבר בטוח בכוחו ונותן אמון בזולת, לא לומד מנסיון ואוהב את בת זוגו. דלילה הציקה לשמשון עד שהוא נשבר וגילה לה את סודו. מעטים הם הגברים הנשואים שאינם חשים הזדהות עם שמשון לנוכח הצקות דלילה... הסצנה של מות שמשון היא דרמטית מאין כמותה (ציטוט): וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח-גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם--וּלְשִׂמְחָה; וַיֹּאמְרוּ--נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ, אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵנוּ ... דלגתי קצת וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ (את שמשון), בֵּין הָעַמּוּדִים. כו וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל-הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ, הַנִּיחָה אוֹתִי, והימשני (וַהֲמִישֵׁנִי) אֶת-הָעַמֻּדִים, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן, עֲלֵיהֶם כז וְהַבַּיִת, מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְשָׁמָּה, כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים; וְעַל-הַגָּג, כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה, הָרֹאִים, בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן ... דלגתי קצת כט וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת-שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ, עֲלֵיהֶם--אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן, תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פְּלִשְׁתִּים, וַיֵּט בְּכֹחַ, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ; וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים, מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו... (סו"צ. שופ' ט"ז 23 - 31). כך ירד שמשון מעל במת ההיסטוריה, וכך סיימנו להדגים את הסוג הראשון של מחזור הסיפורים. סיפורים המשתלשלים זה מזה. עתה נפנה אל הסוג השני. סיפורים שאינם משתלשלים זה מזה. נעבור איפוא אל סיפורי אלישע.
בניגוד לסיפורי שמשון, הרי מחזור סיפורי אלישע מורכב מסיפורים רבים, בינהם יש קשר רופף. כל הסיפורים מספרים על גדולת אלישע וקדושתו. רוב הסיפורים הם עצמאיים, ויכולים לבוא זה לפני זה או זה אחרי זה. אלישע נזכר לראשונה בעת הדחת אליהו (ציטוט):
וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ... יט וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, וְהוּא חֹרֵשׁ, שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר; וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. כ וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר, וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי, וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב, כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ. כא וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת-צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ, וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם, וַיֹּאכֵלוּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ—וַיְשָׁרְתֵהוּ (סוף ציטוט. מל"א י"ט 16 – 21). אולם מותר לפקפק בעוצמת החיבור בינהם. לטעמי (ואני הולך בעקבות גדולים ממני) החיבור בין אליהו לאלישע הוא ספרותי - מלאכותי. אליהו פעל בימי אחאב סביב 870 לפה"ס. אלישע פעל בימיי יואש סביב 790 לפה"ס. יש בינהם פער של 70 – 80 שנה בערך. עורך מלכים יצר ביניהם חיבור שלא היה מלכתחילה, על מנת ליצור זיקה בין הנביאים הגדולים של ממלכת ישראל. באומרנו זאת הבה ונתקדם אל סיפורי אלישע. לאחר אזכורו בסיפור הדחת אליהו, אלישע נעלם ממסך המכ"ם. אחרי אין ספור מלחמות ואירועים, בהם אלישע נעדר לחלוטין, הוא מופיע שוב בעת עליית אליהו בסערה השמיימה. גם במקרה זה, חשוב לעורך מלכים להראות המשכיות בין אליהו לאלישע (ציטוט): וַיְהִי, בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת-אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם; וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע, מִן-הַגִּלְגָּל. ב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-אֱלִישָׁע שֵׁב-נָא פֹה, כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי עַד-בֵּית-אֵל, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיֵּרְדוּ, בֵּית-אֵל. ג וַיֵּצְאוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בֵּית-אֵל, אֶל-אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ; וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ... דלגתי קצת ח וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. ט וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל-אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. י וַיֹּאמֶר, הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל; אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה. יא וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם. יב וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד; וַיַּחֲזֵק, בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם, לִשְׁנַיִם קְרָעִים. יג וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו; וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד, עַל-שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. יד וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֹּאמַר, אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר, אֱלִישָׁע... (סו"צ. מל"ב ב' 1 - 13). הנקודה החשובה בסיפור היא, שקדושת אליהו עברה אל אלישע. קדושה זו היא המעניקה לאלישע את כוחותיו הרבים. מכאן מתחילה שרשרת מעשי ניסים על אלישע. מעשים שאינם קשורים זה לזה כאמור, ורקעם וזמנם לא ברור די הצורך. הנה המקרה הראשון (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר (יריחו הכוונה), אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. כ וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. כא וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה--לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר (סו"צ.מל"ב ב' 19 – 22). הנס הראשון כאמור הוא שאלישע רפא את המעיין, באמצעות פעולה מאגית של השלכת מלח. הנס השני הוא נס הריגת 42 הילדים, ודיברנו על זה. הנס השלישי קשור למלחמה במואב. בסיפור נבואי זה (סיפור נבואי הוא סיפור בו הנביא הוא במרכז הענינים) – הצבא המאוחד של ישראל – יהודה ואדום נקלע למצוקת מים (ציטוט):
וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, וַיָּסֹבּוּ, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וְלֹא-הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. י וַיֹּאמֶר, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ--כִּי-קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד-מוֹאָב... דלגתי קצת לנבואת אלישע וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר יְהוָה: עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה, גֵּבִים גֵּבִים. יז כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לֹא-תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא-תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא, יִמָּלֵא מָיִם; וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם, וּבְהֶמְתְּכֶם.... עוד דילוג כ וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וְהִנֵּה-מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֶת-הַמָּיִם. (סו"צ מל"ב ג' 9 – 20). אלישע הושיע את הצבא ממות בצמא. הנס הרביעי והנס החמישי הם בזיקה ברורה לאליהו הנביא (ציטוט): וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים. ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ- לכי (לָךְ) בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן. ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּל- שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ)--כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי. ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת). ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן. ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת- נשיכי (נִשְׁיֵךְ); וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ), תִּחְיִי בַּנּוֹתָר (סו"צ מל"ב ד' 1 – 7). זה שכפול של הנס של אליהו לאשה הצידונית הנזכר במל"א י"ז 8 – 16. הערה: יש חוקרי מקרא הסבורים כי אליהו הוא שכפול של אלישע ולא ההיפך. הנס הבא הוא סופו של סיפור על האשה הגדולה משונם. גדולה כלומר עשירה. האשה דאגה למחסורו של אלישע, והוא בתמורה ברך אותה בבן. אבל הבן מת לפתע (ציטוט) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ. לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. לו וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ. לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא (סו"צ. מל"ב ד' 32 – 37). סיפור זה הוא נס משוכפל (או להיפך) של הנס של אליהו לצידונית במל"א י"ז 17 – 24. הנס הבא מזכיר את המתקת המים. הפעם מעין המתקת אוכל (ציטוט): וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים, יֹשְׁבִים לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה, וּבַשֵּׁל נָזִיד, לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. לט וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל-הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח אֶל-סִיר הַנָּזִיד--כִּי-לֹא יָדָעוּ. מ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים, לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא יָכְלוּ, לֶאֱכֹל. מא וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ-קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ, אֶל-הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע, בַּסִּיר (סו"צ מל"ב ד' 38 - 41). פתיחת הסיפור (וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה) נועדה לקשור אותו למה שקרה קודם לכן, אבל זו תוספת מאוחרת, לסיפור שעמד ועומד בזכות עצמו. מישהו ליקט משהו לא ראוי, אלישע סידר את המתכון ויצא תבשיל אכיל ומזין. והנה עוד נס, שיתן השראה לעיצוב דמותו של ישו (ציטוט): וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. מג וַיֹּאמֶר, מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ--כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, אָכֹל וְהוֹתֵר. מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר יְהוָה (סו"צ. מל"ב ד' 42 - 44). במקרה זה אלישע האכיל את הרבים. ישו יחזור על התרגיל בעזרת שתי ככרות לחם ןחמישה דגים. אלישע גם רפא מישהו מצרעת. אני מזכיר, שצרעת בימי קדם שקולה לגזר דין מות (ציטוט): וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, וּנְשֻׂא פָנִים--כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם; וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל--מְצֹרָע. ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. ג וַתֹּאמֶר, אֶל-גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. ... דלגתי קצת ט וַיָּבֹא נַעֲמָן, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע. י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר. יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. יב הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ, רְחַץ וּטְהָר. יד וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן—וַיִּטְהָר (סו"צ מל"ב ה' 1 - 14). נס מרשים לכל הדעות. נס נוסף נוגד את חוקי הטבע (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֶל-אֱלִישָׁע הִנֵּה-נָא הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ--צַר מִמֶּנּוּ. ב נֵלְכָה-נָּא עַד-הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שָׁם מָקוֹם, לָשֶׁבֶת שָׁם וַיֹּאמֶר לֵכוּ ג וַיֹּאמֶר הָאֶחָד הוֹאֶל נָא, וְלֵךְ אֶת-עֲבָדֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי אֵלֵךְ ד וַיֵּלֶךְ, אִתָּם; וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה, וַיִּגְזְרוּ, הָעֵצִים. ה וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת-הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל-הַמָּיִם; וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי, וְהוּא שָׁאוּל. ו וַיֹּאמֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אָנָה נָפָל; וַיַּרְאֵהוּ, אֶת-הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב-עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל. ז וַיֹּאמֶר, הָרֶם לָךְ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ (מל"ב ו' 1 – 7). הגרזן שקע במים? אין בעיה. אלישע יציף אותו. נס נוסף הוא הצלת העיר דותן בפרט וממלכת ישראל בכלל (ציטוט): וַיִּשְׁלַח-שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב, וְחַיִל כָּבֵד; וַיָּבֹאוּ לַיְלָה, וַיַּקִּפוּ עַל-הָעִיר... דלגתי קצת יז וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע, וַיֹּאמַר, יְהוָה, פְּקַח-נָא אֶת-עֵינָיו וְיִרְאֶה; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע. יח וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע. יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע, לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר--לְכוּ אַחֲרַי, וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל-הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן; וַיֹּלֶךְ אוֹתָם, שֹׁמְרוֹנָה. כ וַיְהִי, כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, יְהוָה פְּקַח אֶת-עֵינֵי-אֵלֶּה וְיִרְאוּ; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן. ... דלגתי על הקטע בו מלך ישראל חס עליהם במצוות אלישע (סו"צ. מל"ב ו' 14 – 20). הכאה בסנוורים והכרעת צבא ארם בכוחות עצמו. מרשים למדי יש להודות. ממלכים ב' פרק ו' ועד י"ג אלישע לא עשה ניסים כלשהם. הנס האחרון קשור למותו דווקא (ציטוט): וַיָּמָת אֱלִישָׁע, וַיִּקְבְּרֻהוּ; וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ, בָּא שָׁנָה. כא וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ, וְהִנֵּה רָאוּ אֶת-הַגְּדוּד, וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת-הָאִישׁ, בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע; וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ, בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע, וַיְחִי, וַיָּקָם עַל-רַגְלָיו (סו"צ מל"ב י"ג 20 – 21). הדבר המעניין (שלא תפס תאוצה ביהדות. לעומת הנצרות) הוא שגם שרידי הקדוש גורמים לנס! גופת אלישע החייתה מישהו אחר!
ההבדל בין סיפורי שמשון וסיפורי אלישע ברור. בשניהם מצטיירת דמות הגיבור, אך אצל שמשון סיפור תלוי בסיפור. אצל אלישע כל סיפור עומד בזכות עצמו (למעט סיפור מותו שחייב להיות אחרון). כל סיפור יכול לשנות את מקומו בספר, מבלי שנחוש בהבדל.
