הערך 'זונה' מוגדר במילון אִבֵּן שושן כך: (ציטוט) יצאנית, נפקנית (שזו אותה מילה רק בניחוח ארמי, כן?). אשה המוכרת גופה לגברים בעד כסף (סוף ציטוט). אמנם המילונאי אברהם רוזנשטיין עברת את שמו לאבן – שושן (שזה תרגום השם). אך כמחוות כבוד לחכמי ספרד של ימי הביניים כאבן עזרא ואבן גבירול, אני מכנה אותו אִבֵּן שושן. לפני שנמשיך בפרק הערה. תופעת הזנות קיימת גם אצל גברים המוכרים את גופם (מה שמכונה במקרא קדש). אבל בפרק זה נתמקד בנשים.
זונה במקרא היא אשה שמקיימת יחסי מין עם גברים תמורת טובות הנאה. בנוסף, גם ניאוף מכונה לא פעם זנות. ניאוף בלשון המקרא הוא קיום יחסי מין בין אשה נשואה לגבר שאינו בעלה. גבר נשוי השוכב עם אשה פנויה – אינו נואף לפי המקרא. גם פנויה (רווקה, גרושה או אלמנה) השוכבת עם גבר – אינה נואפת. ילד שנולד מיחסי מין בין אשה נשואה לגבר שאינו בעלה נחשב כממזר, וחלות עליו הגבלות מהגבלות שונות, שאינן מענייניו של פרק זה (והנה קבלתי רעיון לפרק נוסף. וכמו שכתב לי חבר מועצת החכמים חיים ארמון, זהו רעיון ממזרי 😊).
המונח 'זונה' מופעה לראשונה בסיפור אונס דינה (ציטוט): וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה (סו"צ. ברא' ל"ד 1 – 4). שכם ראה את דינה בת יעקב, לקח אותה ושכב איתה. הסיבה שכל הפרשנים רואים פה מעשה אונס ולא משגל מרצונה החופשי של דינה נעוצה במילה וַיְעַנֶּהָ. הפועל לענות בהקשר של מפגש בין גבר לאשה מציין הפעלת כח ואלימות. כך בסיפור אונס תמר על ידי אמנון (ציטוט): וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (סו"צ שמ"ב י"ג 14). לאחר המפגש בין דינה לשכם דינה בבעיה. היא כבר אינה בתולה. ערכה בשוק הנישואים ירד בחדות. המחוקק המקראי נתן דעתו לתופעה בה נאנסת ניזוקה בהיבט הנישואים. למעשה אבי הנאנסת הוא הניזוק, כי בתו שוה פחות (ציטוט): כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו (סוצ. דב' כ"ב 28 – 29). המקרה ברור. מי שאנס נערה חייב לשאת אותה לאשה. זה נשמע אכזרי לפי סולם הערכים של ימנו. אבל אז זו הייתה למעשה האפשרות הכמעט יחידה להציל את הנערה מחיי חרפה ונידוי. חיים שעלולים להוביל אותה אל הזנות, אגב. דינה הייתה בבעיה כאמור. אבל שכם לא התכוון לנטוש אותה סתם כך. הוא רצה להתחתן איתה. הוא אהב אותה. חמור אבי שכם הציע ליעקב לסגור עסקת חתונה. ולא סתם חתונה בין דינה לשכם. אלא קליטה מוחלטת של משפחת יעקב בקרב אנשי שכם. ומהי הדרך הטובה ביותר להטמיע שתי קבוצות אוכלוסיה זו בזו? כמובן – נישואים. אנשי שכם יתחתנו עם בנות משפחת יעקב, ובני משפחת יעקב יתחתנו עם בנות שכם. כך הדור הבא יהיה דור מעורב, ותוך שניים - שלושה דורות שתי הקבוצות תהיינה לאחת. לכאורה הפתרון הטוב ביותר עבור כולם, ובעיקר עבור דינה. אבל לא עבור בני יעקב. בני יעקב דרשו שכל אנשי שכם יעברו ברית מילה כתנאי מקדים לחתונה. שכם הנלהב ואביו הנלהב לא פחות תיארו בפני אנשי שכם את היתרונות הכלכליים הרבים שבשילוב שתי הקבוצות. אנשי שכם נעתרו ועברו ברית מילה. כשאנשי שכם היו כואבים ודואבים התנפלו עליהם שמעון ולוי וטבחו בהם. כשיעקב המבועת האשים את בניו בכך, שמעשיהם מסכנים את בטחונם וקיומם. תשובת האחים הייתה חדה וברורה (ציטוט): הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ? (סו"צ. ברא' ל"ד 31). בעיני שמעון ולוי, עצם קיום היחסים עם אחותם הלא נשואה משול להפיכתה לזונה. הלוא מה ימנע מאנשי שכם אחרים לשכב עם דינה 'הקלה להשגה' לכאורה? ענין הזנות לא חמק מעיני הפרשנים. שימו לב מה כתב רש"י (ציטוט): בַּת-לֵאָה - ולא בת יעקב?! (רש"י תהה מדוע היא 'בת לאה' ולא 'בת יעקב' כמקובל. מדוע היא מיוחסת אל אמה ולא אל אביה. והנה ההסבר). אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא (כלומר לאה) יצאנית היתה, שנאמר (בבראשית ל' 16. לפני פסוק זה סופר שלאה נתנה את הדודאים שמצא ראובן לרחל, תמורת לילה עם יעקב) וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ. ועליה משלו המשל ציטוט מיחזקאל ט"ז 44) כְּאִמָּה, בִּתָּהּ (סו"צ. רש"י על אתר). כשם שיציאת לאה הסתיימה במשגל. כך יציאת דינה הסתימה במשגל. נשים מהוגנות לא אמורות לצאת מהמרחב המשפחתי. מי שיוצאת מתחום הגנת גברי המשפחה, עלולה לעשות שטויות. מי שיוצאת היא יצאנית בעצם. הד לתפיסה שאשה שיוצאת מהבית 'מועדת לפורענות' במרכאות יש בשיר השירים. שימו לב לדברי הנערה (ציטוט): אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים--כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי. ז הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם; שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. (סו"צ. שיה"ש א' 6 – 7). האהובה מצהירה שהיא שחורה אבל זה מהשיזוף, כן? אחיה מאם כעסו עליה. הם אמרו לה לשמור בכרם, אבל את "הכרם" שלה במרכאות, ואין כרם פה אלא כפל משמעות לאיבריה המוצנעים, היא לא שמרה. כלומר מדובר בבחורה חופשית שעושה מה שברצונה. כולל קיום יחסי מין לפני הנישואים. וזה ממשיך. האהובה פונה אל אהובה שיגיד לה היכן הוא רועה. שיתן נ.צ מדויק. והנה האיום המרומז: שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. כדי שלא אהיה כעוטיה בעיני חבריך. עוטיה היא אשה מכוסה. מסיפור יהודה ותמר (אליו נתייחס מיד) ידוע שזונות עטו כיסוי לפנים. במילים אחרות: הגד לי היכן אתה, כדי שחבריך יחשבו שאני זונה. ויש פה איום מרומז: אם לא תגיד לי – מי יודע מה יקרה ביני לבין חבריך...
הזונה הבאה, לכאורה, היא תמר כלת יהודה. יהודה בן יעקב התחתן עם בת שוע ונולדו להם שלושה ילדים ער, אונן ושלה. ער התחתן עם תמר, אך עשה הרקע בעיני ה' ומת. לא היו להם ילדים. אונן היה אמור ליבם את גיסתו. כלומר לשכב עם האלמנה והילד שיוולד נחשב כבנו של האח המת. אבל הוא התחכם, שחית זרעו ארצה, והעניק לפעולת העינוג המיני העצמי את שמו. בשל אי ביצוע המשימה, אלהים המית גם את אונן. שלה, האח השלישי, היה אמור ליבם את תמר. יהודה חשש. הלוא תמר הרגה לו כבר שני בנים. מי יודע מה יקרה עם השלישי. לא חבל? הוא הרחיק את תמר ואמר לה, ששלה קטן מידי. שתואיל ותשב בבית אביה, ותמתין בסבלנות עד ששלה יגדל. בשלב מסוים היא הבינה, וסליחה על משחק המילים הנדוש, ששלה לא יהיה שלה. מצבה של תמר הוא בעייתי. כאלמנת ער, שטרם עברה יבום, היא אשת איש לכל דבר וענין. אסור לה להביא ילדים לעולם עד שתעבור יבום. מצד שני יהודה מנע ממנה פרי בטן. אשה ללא ילדים היא עול על החברה ואינה מצדיקה את המזון שהיא אוכלת. יהודה יצר את הבעיה? יהודה יפתור אותה (ציטוט): וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי--תִּמְנָתָה. יג וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ. יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ. (סו"צ. ברא' ל"ח 12 – 16). תמר גרה בתמנה. בה"א. בתל בטש. ליד מושב טל שחר, לא רחוק מבית שמש. אל תתבלבלו עם תמנע בעי"ן. ליד אילת. תמנע בעין היא דמות מקראית. לא שם של מקום מקראי. לתמר נודע שיהודה באזור, והיא זיהתה הזדמנות פז שאין החמיצה. היא הסירה את בגדי אלמנותה, התכסתה בצעיף וחיכתה בשער המעיין (מה שמכונה 'פתח עיניים'). יהודה שהגיע למקום לא זיהה אותה. הוא ראה זונה. מפה אנו למדים שהזונות נהגו לכסות את פניהן. מן הסתם על מנת שלא יזהו אותן. יהודה נפל במלכודת (ציטוט): וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ (סו"צ 16 – 18). יהודה לא זיהה את כלתו, וחשב שהיא זונה אקראית כאמור. לא ברור כיצד הוא לא זיהה את קולה. אולי חלף זמן מה, ותאוותו שיבשה את שיקול דעתו. מי יודע? בקטע זה נזכר אחד הדברים החשובים המגדירים את הזנות ככזו – האתנן. מה הזונה מקבלת בתמורה לקיום היחסים עם הגבר. אם אין אתנן אז ניתן לכנות את האשה בשמות שונים, אבל 'זונה' אינו אחד מהם. במקרה זה האתנן המבוקש היה גדי עזים. אתנן מכובד לכל הדעות. זה מזכיר את המתנה ששמשון הביא לאשתו (שגם היא גרה בתמנה) על מנת לפייס את דעתה. גם שמשון הביא גדי עזים. יש לנשות תמנה קטע עם גדיי עזים כנראה. למרבה הצער יהודה לא נהג להסתובב עם גדי עזים בארנק. אז תמר ביקשה ערבון. הלוא כולנו מכירים את התופעה בה אדם לחוץ מבטיח כל דבר, אבל אחרי שהלחץ יורד – ההבטחה כבר לא ממש מתממשת. תמר אמנם לא הייתה זונה, והאתנן לא עניין אותה, אבל היא גם הייתה צריכה לשחק את המשחק עד הסוף, וגם היא רצתה מהו ששוה לה הרבה יותר מאשר גדי עזים חמוד ככל שיהיה. היא דרשה כערבון את החותם, המטה והפתיל. חפצים אישיים המעידים על זהות בעליהם. כמו תעודת זהות, רשיון נהיגה ודרכון. היא רצתה דווקא את אלה של יהודה. והייתה לה סיבה מצוינת לכך. יהודה הלהוט נתן את הערבון המבוקש, ושכב עם הזונה, שהיא כלתו. וכמו שקורה מידי פעם, בעקבות יחסי המין תמר התעברה. תמר חזרה לבית אביה, ויהודה חזר מרוצה לעיסוקיו. הוא שלח את האתנן, גדי עזים, ביד חברו על מנת לקבל בחזרה את הערבון. בכל זאת חותם, מטה ופתיל אינם דברים של מה בכך. החבר לא מצא את תמר. הוא חיפש והשתדל דווקא (ציטוט): וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה (סוף ציטוט. 21). אנשי המקום לא מכירים אף זונה. שימו לב שהזונה מכונה פה קדשה. מילה קצת יותר מכובדת. זו תופעה מוכרת בעברית בה שורש אחד יכול לייצג משמעויות הפוכות. כמו לברוא ולברא, לחטוא ולחטא, לשרש ולהשריש. אז יש קדושה ויש קדשה. בענין הקדשה נעסוק בהרחבה בדיון על הזנות הפולחנית. בסופו של דבר הטבע עושה את שלו והבטן מתחילה לבלוט. אבל רגע! איך יתכן שתמר בהריון. אסור לה לשכב אלא עם שלה! (ציטוט): וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים (סו"צ. 24). שימו לב. תמר שאסורה על איש מלבד שלה בהריון? היא נואפת! היא הרה לזנונים. יהודה פסק שיש להוציאה להורג, אך תמר שלפה את החותם המטה והפתיל והוכיחה ליהודה מי האב. בבחינת 'לא רק את הנואפת מוציאים להורג. גם את הנואף, ששכב עם אשת איש'. יהודה הבין את הרמז וחזר בו...
סיפור נוסף העוסק בזנות הוא סיפור בעל פעור. אחרי שבלק כשל בנסיונו לקלל את עם ישראל נכתב (ציטוט): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף (סו"צ. במדבר כ"ה 1 - 9). קטע זה הוא מעניין. הזנות פה היא כפולה. גם יחסי מין בפועל, וגם עבודת אלילים. ה' כעס מאוד, ופנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן הצליח לשכך את זעם האל בעזרת הריגת איש ישראל והאשה המדיינית. האיש הוא זמרי בן סלוא, והאשה היא כזבי בת צור. זמרי ופנחס התפרסמו בדברי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי לשלומציון אשתו (ציטוט): אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (סו"צ. סוטה כב ע"ב). נרחיב על כך בהמשך, אך יחסי ישראל וה' מדומים ליחסי בעל ואשתו. כשאשה מקיימת יחסי מין עם גבר שאינו בעלה היא זונה תחתיו. כשעם ישראל, האשה במשל שלנו, עובד אלילים אחרים, הוא זונה אחרי הבעלים. אותה תפיסה ממש.
הזונה המפרסמת מכל היא רחב. היה לנו פרק עליה לא מזמן (פרק 358). רחב מופיעה בסיפור כיבוש יריחו (ציטוט): וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב--וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה (סו"צ. יהו' ב' 1). יהושע שלח שני מרגלים על מנת שיבדקו מה קורה. המרגלים הגיעו אל בית רחב שתוארה כ'זונה'. הכינוי הזה יצר בעיה אצל כמה וכמה מפרשני המקרא. בני ישראל נכנסים לארץ כנען בעזרת זונה. לא נעים... הפתרון הוא לכבס את המילה 'זונה' ולהפוך אותה למשהו מכובד יותר. לשוא. בתנ"ך זונה היא אשה המקיימת יחסי מין עם גברים תמורת טובת הנאה. היו שתיאוה כבעלת פונדק, או מוכרת מזון. פירוש מעניין אבל שגוי. המילה זונה נגזרת מהשרש זנ"ה. ואילו המילה מזון נגזרת מהשרש זו"ן. דומה אבל לא זהה. בסוף הפיסקה שקראנו נכתב: וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה. פועל דו משמעי המתאר מעבר פיזי ממצב עמידה למצב שכיבה או קיום יחסי מין. מה שצפוי לקרות בביתה של זונה. חז"ל דאגו גם לרומם את רחב. מלבד הפיכתה מזונה למוכרת מזון. הם חיתנו אותה עם יהושע בן נון. לא פחות. הם יצרו לה צאצאים נכבדים כולל ירמיהו הנביא. למרבה השמחה חז"ל לא בדו את התקדים מראשם. בתנ"ך עצמו יש סיפור על נביא שהתחתן עם זונה. התאזרו בסבלנות. פרטים בהמשך.
זונה נוספת אינה מוכרת בשמה אלא בשל בנה הגיבור (ציטוט): וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא, בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה (סו"צ. שופ' י"א 1). לא ברורה מהות היחסים בין גלעד אבי יפתח לבין אמו של יפתח. אפשר שאמו אכן הייתה זונה. אבל בשל הקושי לזהות מי האב, ניתן להציע כי אמו של יפתח הייתה נשואה לגבר אחר, והתעברה מאבי יפתח. כך או אחרת אחי יפתח גירשו אותו מבית אביהם. ההמשך מוכר. הוא הפך למנהיג והקריב את בתו.
זונה מוכרת לא פחות קשורה לשמשון הגיבור (ציטוט): וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, עַזָּתָה; וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ב לַעַזָּתִים לֵאמֹר, בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה, וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ-לוֹ כָל- הַלַּיְלָה, בְּשַׁעַר הָעִיר; וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל-הַלַּיְלָה לֵאמֹר, עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרַגְנֻהוּ. ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן, עַד-חֲצִי הַלַּיְלָה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת, וַיִּסָּעֵם עִם- הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל-כְּתֵפָיו; וַיַּעֲלֵם אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי חֶבְרוֹן (סו"צ. שופ' ט"ז 1 – 3). הקטע הקצר הזה מתאר לילה אחד בחיי שמשון. הסיפור הזה מבקר את שמשון וגם לועג לפלשתים. שמשון נכנס ללוע הארי בעקבות יצריו. האם לא ניתן היה למצוא זונה במקום מסוכן פחות?
שתי זונות נזכרו בזיקה לשלמה המלך (ציטוט): אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת--אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו. יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת. יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו. כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ--זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי (סו"צ. מל"א ג' 16 – 23). הסיפור מוכר וסופו ידוע. מבחינתנו הסיפור מאיר נקודה חשובה בחיי הזונה. תינוק. לא תמיד רצוי. זונה המקיימת יחסי מין עם גברים רבים עלולה להתעבר. קל וחומר בימי קדם עת אמצעי המניעה לא היו כה מפותחים ובעלי אחוזי הצלחה מרשימים כמו בימינו. הזונות בסיפור משפט שלמה נקלעו בדיוק לסיטואציה הזו. לכל אחת יש תינוק משלה, האב לא ידוע. הן מגדלות את התינוקות לבד. אין לילדים אב מוכר. אב שיגן וישמור על ילדו. לכן הן נאלצו לגשת אל שלמה על מנת שיפסוק בענין.
זונות עלומות ומאוד מעניינות, יש בסיפור מות אחאב. לפי המסופר אחאב נפצע בקרב רמות גלעד. (ציטוט): וְאִישׁ, מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ, וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן; וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ, הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה--כִּי הָחֳלֵיתִי. לה וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה, בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה, נֹכַח אֲרָם; וַיָּמָת בָּעֶרֶב, וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב (סו"צ. מל"א כ"ב 34 - 35). אחאב נפצע בין הדבקים ובין השריון, במקום בו השרוול מתחבר לשריון הקשקשים. מתחת לזרוע. הוא דימם למות, אך ביקש להישאר בשדה מהערכה כשהוא ניצב במרכבה, תוך הבנה שדמותו הזקופה חיונית למורל הלוחמים. בזמן הזה הוא דימם למות. המשך הסיפור מעניין ומעט מוזר (ציטוט): וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ, וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן; וַיִּקְבְּרוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, בְּשֹׁמְרוֹן. לח וַיִּשְׁטֹף אֶת-הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן, וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמוֹ, וְהַזֹּנוֹת, רָחָצוּ--כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֵּר (סו"צ. מל"א כ"ב 37 – 38). גופת אחאב הובאה מרמות גלעד אל שומרון. המרכבה המלכותית נשטפה, והכלבים לקקו את דמו. זה מתקשר כמובן לנבואת אליהו בפרק הקודם, סיפור כרם נבות (ציטוט): בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה (סו"צ. מל"א כ"א 19). הבעיה ברורה. לפי נבואת אליהו הכלבים ילוקו את דם אחאב במקום שהם לקקו את דם נבות. אלא שזה היה ביזרעאל. ואילו דמו של אחאב לוקק בשומרון. נראה שזה מתקשר לעובדה שיש שתי מסורות על סיפור כרם נבות. אחת במלכים א' כ"א, ואחת בכמה פסוקים במלכים ב' פרק ט'. יש המשערים שהסיפור אירע בשומרון ולא ביזרעאל. אחת הטענות היא שאין טעם לקרוא לנבות היזרעאלי בכינוי זה בהיותו ביזרעאל. הכינוי 'היזרעאלי' מתאים למי שבא מיזרעאל אך נמצא מחוצה לה. מה שמעניין אותנו הוא אזכור הזונות שרחצו. מפשוטו של מקרא עולה שהזונות רחצו את בשרן בבריכה בשומרון, בעוד שבאותה בריכה שטפו את מרכבת אחאב. נתעלם מענין הרחצה במים מגואלים בדם. מהכתוב עולה שהזונות הרוחצות וליקוק הדם על יד הכלבים הם חלק מדבר ה'. אך ככל שתהפכו בספר מלכים לא תמצאו הבטחה שזונות ירחצו את בשרן כשגופת אחאב מוטלת במרכבה. נראה שמדובר בגרסה אחרת של סיפור כרם נבות, שרק רסיסים ממנה שרדו במלכים ב' פרק ט'. גרסה אחרת, שהגרסה המפורסמת במלכים א' 'דרסה' אותה במרכאות.
ענין לא ברור הקשור לזונות נזכר בסיפור הפיכת יהוא. לפי המסופר (ואני מדגיש המסופר. כי לאחר גילוי המצבה מתל דן יש ספק בנוגע למהימנות ההיסטורית של הכתוב) יהוא שר הצבא מרד ביורם מלך ישראל. הוא רכב ליזרעאל, ופיתה את יורם לצאת לקראתו אל מחוץ לעיר. במפגש בניהם נאמר (ציטוט): וַיְהִי, כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת-יֵהוּא, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם יֵהוּא; וַיֹּאמֶר, מָה הַשָּׁלוֹם--עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים. (סו"צ. מל"ב ט' 22). לא ברור מה הכוונה בביטוי 'זנוני איזבל'. אך נראה שהכוונה היא לעבודת הבעל, כלומר עבודת האלילים אותה החדירה איזבל לממלכת ישראל, לפי תפיסת בעל מלכים.
סיפור בשוליו יש זנות הוא העימות של עמוס ואמציה בבית אל. עמוס ניבא נגד שושלת ירבעם המולכת. אמציה כהן בית אל לא אהב מה שמע וניסה לגרש את עמוס מתחומי ממלכת ישראל. תגובת עמוס הייתה חדה. לאחר שהתנגח באמציה ועקץ אותו, הוא נבא על עונשו של אמציה (ציטוט):לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה, אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ, בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק; וְאַתָּה, עַל-אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל, גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ (סו"צ. עמ' ז' 17). העונש לאמציה הוא מרובע. אשתו תזנה בעיר, בניו ובנותיו ימותו בחרב, אדמתו תחולק בחבל, הוא ימות על אדמה טמאה, והנה תוספת חמישית כללית - עם ישראל יצא לגלות. מה שמעניין אותנו הוא העונש הראשון. אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה. זהו עונש קשה, שנועד לפגוע באמציה באופן אישי. בספר ויקרא נזכר החוק בנוגע לכהנים. ככתוב: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ (ויק' כ"א 7). כהן שאשתו היא זונה – אינו באמת כהן ראוי. סביר שאשת אמציה תעסוק בזנות כיון שאמציה ירד מנכסיו, והיא תצטרך לפרנס את עצה ואולי גם אותו.
ועכשיו נגיע אל הנביא שהתחתן עם זונה. (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים--כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ, מֵאַחֲרֵי יְהוָה. ג וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם; וַתַּהַר וַתֵּלֶד-לוֹ, בֵּן. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל: כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי, מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. ה וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וְשָׁבַרְתִּי אֶת-קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל, בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. (סו"צ. הושע א' 2 – 5). על מנת לדמות את הארץ שתזנה מאחורי ה', כלומר תעבוד אלילים, הושע נדרש להתחתן עם אשת זנונים. ילדיהם יהיו ילדי זנונים. הוא נשא את גומר בת דבליים, שילדה לו כמה ילדים. הראשון נקרא יזרעאל, לזכר הפיכת יהוא ביזרעאל. יהוא הוא מייסד השושלת המולכת בימי הושע. נראה שלא כולם התחברו לדרך בה השושלת עלתה לשלטון, הגם שחלפו קרוב למאה שנה מאז האירועים הדרמטיים ההם. בהמשך נולדה בת בשם לא רוחמה, כי האל לא ירחם על עם ישראל, ובן בשם לא עמי כי עם ישראל אינו העם של ה'.
וברשותכם סיפור אישי. כשבתי השניה נולדה אי אז, הגיעה מיילדת חביבה. הצצתי בתג השם והיה כתוב עליו 'גומר' ושם משפחה. חיוך בלתי רצוני עלה על פני. היא ראתה אותי מחייך ואמרה 'לפי החיוך אני רואה שיש פה מיהו שמכיר את התנ"ך... 😊'. הודיתי באשמה. היא סירה שמלבד כומר בניו זילנד – איש לא מכיר את מקור השם. הפגנתי את ידיעותיי כי רבות, וציינתי שגם בלוח העמים, בראשית י', יש גומר, הבן של יפת. הנכד של נח. היא התרשמה. אבל נראה לי שהיא גומר הבת ולא גומר הבן.
באופן לא מפתיע ענין הזנות נזכר גם בספרות החוכמה. באומרי ספרות החוכמה אני מתכוון לספרי משלי, קהלת ואיוב. ובאופן ייחודי לפרק זה לספר משלי. בקטע המדבר על חשיבות הציות להורים נכתב (ציטוט): נְצֹר בְּנִי, מִצְוַת אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ. כא קָשְׁרֵם עַל-לִבְּךָ תָמִיד; עָנְדֵם, עַל-גַּרְגְּרֹתֶךָ. כב בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ-- בְּשָׁכְבְּךָ, תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ; וַהֲקִיצוֹתָ, הִיא תְשִׂיחֶךָ.
כג כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר; וְדֶרֶךְ חַיִּים, תּוֹכְחוֹת מוּסָר. (זה מה שצריך לעשות. והנה תכלית העשיה) כד לִשְׁמָרְךָ, מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת, לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. כה אַל-תַּחְמֹד יָפְיָהּ, בִּלְבָבֶךָ; וְאַל-תִּקָּחֲךָ, בְּעַפְעַפֶּיהָ. כו כִּי בְעַד-אִשָּׁה זוֹנָה, עַד-כִּכַּר-לָחֶם: וְאֵשֶׁת אִישׁ-- נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד (סו"צ. משלי ו' 20 – 26). הפסוק האחרון הוא החשוב לענייננו. יש כמה פירושים ואביא את המקובל. מדובר בתקבולת המתריעה מפני התנהגות מינית שאינה הולמת. ההולך אל הזונה יתדרדר עד פת לחם. והנואף עם אשת איש יאבד את כל רכושו.
בפרק הבא יש עצה דומה. במקרה זה מטשטש הגבול בין הזונה המוכרת את גופה לבין אשה נואפת (ציטוט): וְהִנֵּה אִשָּׁה, לִקְרָאתוֹ; שִׁית זוֹנָה, וּנְצֻרַת לֵב. יא הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת; בְּבֵיתָהּ, לֹא-יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. יב פַּעַם, בַּחוּץ--פַּעַם בָּרְחֹבוֹת; וְאֵצֶל כָּל-פִּנָּה תֶאֱרֹב. יג וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ, וְנָשְׁקָה לּוֹ; הֵעֵזָה פָנֶיהָ, וַתֹּאמַר לוֹ. דלגתי קצת... לְכָה נִרְוֶה דֹדִים, עַד-הַבֹּקֶר; נִתְעַלְּסָה, בָּאֳהָבִים. יט כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ; הָלַךְ, בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק (סו"צ. משלי ז' 10 – 19). קטע זה מתאר את הדרך בה הזונה משיגה את בני זוגה. רגליה לא שוכנות בביתה (כמו אשה מהוגנת), פעם בחוץ, פעם ברחובות, ואורבת בכל פינה. חוץ בלשון המקרא משמעו שוק. כמו 'חוצות שומרון' או 'חוצות דמשק'. רחוב בלשון המקרא הוא רחבה. כלומר הזונה מסתובבת בשוק, ברחבות ובפינות הרחוב ו'צדה' במרכאות לקוחות. במקרה זה מדובר באשה נשואה הנואפת, ומרגיעה את הנער, שבעלה אינו בבית.
בהמשך יש אזהרה נוספת מפני הזונה. ככתוב: כִּי-שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה; וּבְאֵר צָרָה, נָכְרִיָּה. (מש' כ"ג 27). הזונה משולה לשוחה עמוקה בה כושלים ונופלים. האשה הנכריה משולה לבאר צרה, שקשה מאוד להחלץ ממנה. משהו לא סימפטי בעליל.
