סיפור נחש הנחושת מחולק בין שני ספרים ונמתח על פני 500 שנה בערך. ראשיתו בספר במדבר ואחריתו בספר מלכים. נתחיל בהתחלה. בספר במדבר. סיפור נחש הנחושת מגיע לאחר הסיפור הבא (ציטוט): וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. ג וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה (סו"צ. במד' כ"א 1 – 3). לאחר כשלון הכניסה לארץ בפרשת המרגלים מגיעה עוד מפלה צבאית. אמנם העיר ערד נכבשה, אבל העם עייף. במאמר מוסגר אציין שיש בעיה היסטורית בכיבוש ערד בעת הזו. לפי התארוך המקובל ההתנחלות הישראלית בכנען החלה בראשית תקופת הברזל. סביב 1200 לפני הספירה. בהנחה שיציאת מצרים קדמה להתנחלות, הרי כיבוש ערד הוא מימי ראשית ההתנחלות. הבעיה היא שלפי הממצא הארכיאולוגי ערד חרבה 1000 שנה לפני תקופת הברזל. כלומר בני ישראל לא היו יכולים לכבוש את ערד, שכלל לא עמדה על תילה. ונמשיך הלאה (ציטוט): וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל (סו"צ 4 - 6). מפשוטו של מקרא עולה כי מהור ההר (מקום לא מזוהה, לפי ההקשר במרחב שבין ערד לערבה) בני ישראל הקיפו את ארץ אדום. כלומר ירדו עד מפרץ אילת והלכו מזרחה עמוק למדבר, כדי להקיף את ארץ אדום. גם במקרה זה יש בעיה היסטורית. ממלכת אדום כלל לא נוסדה באותה עת, אלא דורות רבים לאחר מכן. כך או אחרת התוצאה שלעם נמאס. וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. הם התלוננו. כרגיל. אין מים ואין אוכל, וקצה נפשם בלחם הקלוקל. הלחם הזה הוא המן, כן? לאלהים אין כח לתלונות הבלתי פוסקות של העם. אז הוא שלח את הנחשים השרפים. שרף בלשון המקרא פירושו נחש מכונף. במקרה שלנו לא רק מכונף אלא גם קטלני. השרפים נשכו את העם, כלומר הכישו, וגרמו להרג רב. עד כאן אין שום דבר חדש. והנה העלילה מקבלת תפנית מעניינת (ציטוט): וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי (סו"צ 7 – 9). העם המבועת ביקש ממשה שיתערב. משה התפלל עבור העם. מעניין לציין, שבכל צומת הכרעה, משה בחר בטובת העם. אלהים ציוה על משה להכין שרף, ולתלות אותו על נס. כלומר מוט גבוה. משה הכין נחש נחושת. כפי הנראה אין מדובר בנחושת לבדה אלא בארד. סגסוגת של נחושת ובדיל. הנחש הועלה אחר כבוד על הנס. וכל מי שננשך הביט אל נחש הנחושת ונרפא. זהו סוג של נס אלהי, המחייה את המתים. או לפחות אלו שללא טיפול ימותו תוך רגעים ספורים. השימוש בנחש אינו מקרי הנחש הוא חיה דו מצבית. גם ממית וגם מחיה. זו חיה המגיחה לפתע מסדקים בקרקע וגם נעלמת בהם. הנחש מתקדם ללא רגליים ומעורר פליאה ורתיעה. העלמותו בסדקי הקרקע יצרה את האמונה לפיה הנחש קשור לשאול, ומכאן הקישור המתבקש למות. על זה נוסיף כמובן את הכשת הנחש היכולה להמית אדם, והקשר אל המות אך יתחזק. מצד שני הנחש גם משמש לריפוי. סמלו של אסקלפיוס אל הרפואה היוני היה נחש. בסמלם של מוסדות רפואה רבים יש נחש. גם בסמל של חיל רפואה של צה"ל יש נחש.
מאליה עולה השאלה: מה? פסל נחש מחייה אנשים? פסל? ועוד של נחש? מה קורה פה? הלוא כתוב 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. חז"ל דנו בענין. בתלמוד הירושלמי נכתב (ויש גרסה דומה בבבלי) (ציטוט): כיוצא בו (והנה ציטוט מספר במדבר) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס וגו' וכי נחש ממית ומחיה? (כלומר האם פסל נחש באמת יכול להחיות?) אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקין: (סו"צ. ראש השנה יח, א, ג, ט). פסל הנחש עצמו אינו שווה דבר וחצי דבר. הפסל הוא אמצעי שבני ישראל ירימו מבטם מעלה, ישעבדו ליבם לאלהים, הוא המחייה והממית. ואם לא יעשו זאת הרי הם היו נימוקים. כלומר מתים. כך הסבירו חז"ל את הפסל שלא היה אמור להתקיים כלל.
אזכיר בנוסף את ספרו של ישראל סגל ז"ל, חרדי שיצא לשאלה והיה אחד מבכירי הערוץ הראשון. הוא כתב כמה ספרים. אחד מהם, המתאר את עזיבתו את העולם החרדי נקרא 'וכי נחש ממית?'.
מעניין לצין שבפסגת הר נבו יש פסל גדול של נחש על הנס. הפסל הוצב על ידי נוצרים, ואיכשהו הנס נראה כמו צלב, והנחש מזכיר את ישו הצלוב...
בנקודה זו יכול היה הסיפור להסתיים, ולא היינו חשים בחוסר כלשהו. אבל לסיפור זה יש המשך מרתק בספר מלכים כאמור (ציטוט): הוּא (חזקיהו הכוונה) הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת (שבר הכוונה) נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתּןָ (סו"צ. מל"ב י"ח 4). זה מדהים! יש לפנינו עדות לחפץ פולחני שהתקיים ברציפות מימי משה רבנו במשך 500 שנה. נחש הנחושת לא סיים את דרכו במדבר. בתור יציר כפיו של משה, בעל תכונות רפואיות מוכחות – הנחש נשמר והועבר מדור לדור. אין זה משנה לענייננו האם באמת הנחש עבר מדור לדור, או שמדובר בהעתק של העתק של הפסל, או שמא זהו סיפור שכולו מומצא. התפיסה של בעל מלכים היא שמדובר באותו חפץ עצמו. כל מלכי יהודה מדוד ועד יותם אבי חזקיהו – לא העזו לגעת בחפץ המקודש שהכין משה. רק חזקיהו שתפס את הנחש כעבודה זרה – העז להרוס אותו. אנו מגלים שהחפץ נעבד כסוג של אלוהות. העם נהג להקטיר לו קטורת. אמנם אין פה קרבנות או נסכים, אבל בכל זאת מדובר בישות מתחרה לאלהי ישראל, ולכן חזקיהו כיתת, כלומר שבר את הפסל. השרש כת"ת מוכר לנו ממי שמכתת רגליו. כלומר 'שובר' אותם במרכאות בשל המאמץ. או השם העברי לשניצל שהוא כתיתה. או כש'שוברים' במרכאות חברות אנשים ומקבלים כיתה. אם נחלק אותם נקבל מחלקה. אם נפלג – נקבל פלוגה. אם נגדוד (נחתוך הכוונה) נקבל גדוד. ואם נחטוב אותם נקבל חטיבה. רק אם נאגד אותם תתקבל אוגדה. והנה לכן ההסבר על שמות המסגרות בחילות השדה.
