בפרק שעבר עסקנו בעלייתם של גיבורי האפוס על הבמה. גלגמש ואנכידו אדירי הכח, שהפכו לחברים הכי טובים. וכמו שקורה לא פעם, החברות מובילה לרעיונות משונים, כמו שתראו בהמשך הפרק.
בפרק זה נתחקה אחרי הרפתקאותיהם עם ח'ומבבה, שומר יער הארזים, עליו נרחיב בהמשך, וכן נראה מה קורה למי שמחציף פנים לאהבת אשה. במקרה זה אישתר אלת האהבה בכבודה ובעצמה. רמז: שמשון. ודיה לחכימא ברמיזא.
בלוח השלישי זקני ארך שוב ברכו את גלגמש (ציטוט): הזקנים ברכוהו, יעצו לגלגמש עצה לדרך: 'אל תבטח גלגמש בכוחך! תהיינה עיניך פקוחות ונצור נפשך! ילך אנכידו לפניך. הן ראה הנתיב, בדרך הלך, יֵדע מבואות היער, תחבולות חומבבה כולן (סוף ציטוט. III 1 – 8). עם כל הכבוד לגלגמש, כוחו ועוצם ידו, הוא צריך את אנכידו כגשש. אנכידו הוא ילד טבע, הוא בטח מבין בדברים הללו.
אנכידו מהר להגיב ואמר לגלגמש (ציטוט): צא לדרך! אל יירא לבך. צא בעקבותיי! ביער- ידעתי מקום מושבו , והדרך בה יתהלך חומבבה (סוף ציטוט. III 26 – 30).
אבל לא הולכים אל ח'ומבבה בלי ברכה מאמא (ציטוט): פתח גלגמש את פיהו ואמר לאנכידו: 'חברי לכה ונלכה אל האֱגַלמַח' (מילה שומרית שמשעה 'ארמון גדול'. ארמון זה א-גל כידוע לכל. האגלמח הוא מקדשה של נינסון בארך. כלומר גלגמש קופץ רגע לבית של אמא. ונמשיך) לפני נינסון הגבירה הגדולה. נינסון החכמה, רבת הדעת, היודעת כל (הנה, ילד המעריץ את אמו) דרך תבונות תסול (תסלול) לרגלינו (סוף ציטוט. III 48 – 51).
וכך הלכו שניהם יחדיו, לראות את נינסון. גלגמש שטח בפני אמו את תכניתו, שבמרכזה עומד מעשה אחד (ציטוט): ח'ומבבה האיום אהרוג, וכל הרע אשר ישנא שַמַש – אאבד מן הארץ (סוף ציטוט. III 62 – 63).
שמש הוא אל השמש. ותפקידו העיקרי מלבד להאיר על פני הארץ, הוא להיות אל הצדק. במצבת חמורבי, שמש הוא המעניק לחמורבי את סממני השלטון. השומרים הקדימו את השופט ברנדייס ב-4500 שנה בערך בהבינם כי אור השמש הוא גורם הצדק מספר אחד. גלגמש הבין שאמו לא ממש תתלהב מרעיונותיו, אז הוא סיים את דבריו בתועלת שתצמח לשמש מכל הענין...
נינסון, כאם אוהבת, פנתה אל שמש, שיעזור לבנה (ציטוט): ערכה מנחה, לפני שמש נשאה כפיה. 'למה נתת את גלגמש לי לבן, וחלקת לו לב אין מנוח? דלגתי קצת אל בקשת נינסון בעת אשר אתה תבוא אל חדריך לישון (ולא רק) היא לא תִּירָאֲךָ איה (היא בת זוגו של שמש, ויש הסבורים כי היא אמו של גלגמש) 'הכלה' תזכירך (איה אמורה להזכיר לשמש את גלגמש בעודם מתנים אהבים. ונמשיך) הפקידנו בידי כוכבי נשף, ובידי סין אביך (סוף ציטוט. III 102 – 105).
פה חסרות 90 שורות הכוללות את המשך התפילה. סין הוא אל הירח. באופן מוזר למדי סין אל הירח נחשב כאביו של שמש, אל השמש.
נינסון הקריבה קרבנות לשמש. והנה מתברר כי, גם לאלים מדרג. אל זוטר מקריב לאל בכיר. ככה זה.
לאחר מכן, פנתה נינסון בהתרגשות לאנכידו והפקידה את גלגמש בידיו. אנכידו נענה לגודל האתגר, והבטיח לשמור את גלגמש מכל משמר. לקראת סוף הלוח ניסה אנכידו להכניס מעט בינה בקדקד גלגמש (ציטוט): חברי, השב פעמיך אחור. הדרך אל יער הארזים לא תצלח (סוף ציטוט. III 297 – 298).
כצפוי סוף הלוח חסר. אך מההמשך ברור כי, גלגמש נפנף את אנכידו ופחדיו.
אות מעבר
והנה אנו בלוח 4, המתאר את מסעם של צמד הרעים אל היער.
(ציטוט): אחרי עשרים 'שעתיים' סעדו סעודה. אחרי שלושים 'שעתיים' נטו ללון. חמישים 'שעתיים' הלכו ביום אחד. מהלך חודש וחמישה עשר ימים (סוף ציטוט. IV 1 – 4). בספר ממנו ציטטתי צוינה מידת האורך כ'פרסה'. זהו תרגום חופשי למונח האכדי beru. מונח שמשמעו 'שעתיים' או 'מהלך שעתיים'. המונח מציין גם זמן, וגם מרחק. כלומר דרך אותה הולך אדם במשך שעתיים. היות ואין דין אצן כדין בטלן, הרי המרחק הוא סביב 11 ק"מ. קצב הליכה סביר. ושוב השומרים היו הראשונים לקבוע יחידת זמן כיחידת מרחק. התשובה השומרית לשנת האור המודרנית.
50 'שעתיים' זה 550 ק"מ ביום! מרחק לא סביר ליום הליכה. אבל מדובר בגלגמש ואנכידו, אז זה בסדר.
הדרך עצמה ארכה ששה ימים וחמישה לילות. כלומר הם עברו מרחק של 3300 ק"מ בששה ימים. לא רע. המרחק מארך ללבנון הוא 1500 ק"מ בערך. לא בקו ישר דרך המדבר (שזה סביב 1000 ק"מ), אלא מארך הולכים צפונה לאורך הפרת, ואז יורדים מצפון סוריה ללבנון. די דומה למסלול של אברהם אבינו עליו השלום מאור כשדים לשכם.
כך שלא ברור מדוע הדרך הייתה יותר מפי 2? או שכישורי הניווט שלהם היו ממש גרועים, או, שכדרכם של גברים הם לא שואלים אנשים בדרך...
במהלך המסע להר הלבנון חלם גלגמש כמה חלומות.
אני רוצה להזכיר כי החלום נתפס בימי קדם כאמצעי של העברת מסרים לאל. אברהם ישן בחלק מברית בין הבתרים. אלהים התגלה לבלעם במהלך הלילה, ויש פסוק מפורש (ציטוט): כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת (סוף ציטוט. דברים י"ג 2).
החלומות לא נחלמו במקרה, אלא בכוונת מכוון. גלגמש ניסה לקבל מסר מאת האלים (ציטוט): עלה גלגמש על ראש ההר, מנחתו הקריב ואל ההר נשא תחינה: 'הר, הבא לי חלום, דבר בשורה טוב אראה'. עשה אנכידו לחברו 'בית חלומות' (מבנה מקודש לצורך קבלת חלום נבואי. ונמשיך) דלת עץ שַרבִּילוּ (עץ לא מזוהה. יש המתרגמים 'דלת הגנה מני סערה') קבע בפתחו, והשכיבהו במעגל אשר עג, והוא (אנכידו) כמו איל הרים רבץ וישכב לפתחו. גלגמש השעין את סנטרו על ברכיו. שינה כובשת אנוש נפלה עליו (רמז מטרים לכך שגלגמש לא יזכה בחיי נצח. שינה מאפיינת בני תמותה) (סוף ציטוט. IV 7 – 15).
הסיפור חזר על עצמו חמישה לילות ברצף. בכל פעם חלם גלגמש חלום אחר, אך כולם דומים זה לזה. אנכידו, בתפקיד 'יוסף בעל החלומות' פתר לגלגמש את החלומות. והנה החלום הראשון ופתרונו (ציטוט): לרגלי ההר ניצבנו, ההר נפל על ראשינו ואנחנו כזבובי ביצה זעירים נמחצנו תחתיו דלגתי קצת לפתרון ההר אשר ראית – חומבבה הוא! נתפוס את חומבבה נהרגנו, וגוויתו נשליך בשדה הקרב (סוף ציטוט IV 23 - 33).
בכל יום הכל חזר על עצמו. הם הלכו 50 'שעתיים', אנכידו הקים 'בית חלומות' וכו'. והנה החלום השני ופתרונו (ציטוט): אנוכי עם ראם מדבר נפתלתי, בשאגתו ביקע אדמה, עמוד אבק נגח בשמיים, אנוכי כפפתי גוו לפני, זנבו לפת את ידיי, הקיף זרועותיי, עלם אחד משכני מתחת לראם, ועל הארץ נגע במצחי, השקני מים מנאדו דלגתי לפתרון הראם אשר ראי הלוא הוא שמש המאיר. יאחז בימיננו בעת צרה... הלוא הוא אלך המרומם ראשך (סוף ציטוט IV 56 - 67).
חדי האוזן מבינכם שמו לב ודאי כי גלגמש חולם חלומות מפחידים ומרושעים, אבל אנכידו מפרשם כאוות נפשו לכיוון החיובי. גם שאר חלומות גלגמש ופתרונם עונים לדפוס הזה. חלום שלישי על אש שורפת מהשמיים התפרש כאות לכריתת הארז, חלום רביעי על יצור גדול ועצום המשליך משהו לנהר התפרש כחומבבה המנוצח. וחלום חמישי, לא ממש ברור, כי הטקסט קטוע, על שמיים שנאספו פורש (גם הפירוש קטוע) כברכה של שמש.
בהמשך הלוח גלגמש פנה לשמש. עם כל הכבוד לאנכידו והפסיכואנליזה, כדאי להתייעץ עם שמש. והנה תשובת שמש (ציטוט): החפז, התייצב נגדו, לבל יבוא אל היער, לבל ירד אל החורש, לבל ימלט! טרם יעטה שבעת שריוניו הנוראים. אחד העטה וששה פשט (סוף ציטוט. IV 209 – 212).
העצה פשוטה: תקוף עכשיו! לפני שחומבבה יהיה מוכן.
אבל לפני הקרב, כמה מילים על חומבבה, שהם כה משתוקקים להרגו. חומבבה הוא שומר יער הארזים, מקום משכן האלים. מזכיר בהחלט את הכרובים בכניסה לגן עדן. הוא קיבל את המינוי מאנליל, ותקפידו הוא להטיל מורא על בני האדם המתקרבים ליער הארזים. הוא עצמו נראה כמו הכלאה של נרגילה ואקורדיון כפות ידיו כשל אריה, ציפורני רגליו כשל נשר, גופו עטוי קשקשים חדים, מעין קיפוד. לראשו קרני שור אימתניות. זנבו וזכרותו מסתיימים בראש נחש. קצת מזכיר את החיה במעשה המרכבה של יחזקאל.
בעוד גלגמש ואנכידו דנים במצב הרי (ציטוט) אחת שאג שאגה מלאה אימה. נוטר היער (הוא חומבבה) ישאג, עמי היער רעדו (סוף ציטוט IV 214 – 215). הם די נבהלו, ועודדו זה את זה. דברי העידוד חסרים ברובם, אבל ניתן להבין זאת מתוך שברי השורות.
אות מעבר
לוח חמש הוא אחד השיאים הדרמטיים של העלילה. המאבק בין חומבבה לגלגמש. אמנם חומבבה שאג, מי לא יירא?, אבל היער יפה (ציטוט): על מורדות ההר יעטה הארז ירק שפעתו, ינעם צילו, יימלא צהלה (ציוץ הציפורים הכוונה) סבוכים השיחים, עבות היער. סבוכים הארז והתאשור, ניחוחם הטוב ייתנו (סוף ציטוט V 7 - 10).
מקום פסטורלי למדי. לא ממש מתאים לחומבבה הנורא והאיום. בלוח חסרות 38 שורות. פה אגב, נכנס, כנראה, הקטע החדש שהתגלה לפני שנים ספורות כנזכר בפרק הקודם. לפי קטע זה, חומבבה ניחש, שמי שבא לביקור זה אנכידו, ונראה כי לשניים הייתה הכרות מוקדמת. אנכידו היה ילד טבע כזכור, ואורחו ורבעו של חומבבה לא היו זרים לו. חומבבה לא חשד כלל באנכידו, ואולי אפילו שמח. קצת (ציטוט. לא מהתרגום העברי אלא ממאמר שפורסם בנושא): מדוע (ככל הנראה חברי) בפחד? כיצד באמת (שבור) במיטתי (שבור. כנראה אנכידו ישן במיטת חומבבה. אות וסימן לקרבה בינהם) לבטח אנכידו (שבור. כנראה מילות שבח) ברצון טוב הוא (שבור) אם מילה אל (שבור. כפי הנראה חומבבה הבין מה אנכידו מתכוון לעשות) לו אנליל יקלל אותו! (סוף ציטוט. V 65 – 71).
אם שחזור זה נכון, הרי זה מאיר באור שונה את כל המפגש. אנכידו למעשה בגד בחומבבה, והביא עליו את מותו. למען האמת, אין הסבר מניח את הדעת מדוע גלגמש ואנכידו התאוו להרוג את חומבבה? הוא לא עשה להם כל רע, אלא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. יש פה חור בעלילה, ואיני יודע להסבירו. סביר שבמאה ה-21 לפני הספירה לא שאלו שאלות הנשאלות במאה ה-21 לספירה. ככה זה.
מלבד זאת, בשורות נוספות שלא ציטטתי מתואר היער כמקום פסטורלי, בו החיות שמחות ויש איזון והרמוניה. מה שגלגמש ואנכידו עומדים להרוס.
החברים מתכוננים לקרב, אבל כנראה משמעת לילה והליכה שקטה זה לא הצד החזק שלהם (ציטוט): אחרי כן נשלפו החניתות מן החגור, והחרבות הוצאו מהנדנים. הגרזנים נמשחו בחמת מות, הניפו את החרבות ואת החניתות אחד אחד. התגנבו וירדו אל לב היער. כשמוע ח'ומבבה את קול צעדיהם שאג: 'איש לא בא אל יער הארזים מאז ומעולם! איש לא בא אל מושב חומבבה מימים קדמונים חסרות 7 שורות, וחומבבה סיים לוּ ישיב לכם אנליל כגמולכם! (סוף ציטוט.V 51 – 54). כנראה הם איימו עליו או משהו מעין זה.
חומבבה, שלא חשד באנכידו, הניח לצמד החברים להתקרב אליו, במקום לחסלם מרחוק. לכן הוא מקוה שאנליל יקללם. עונש על בגידת אנכידו.
ופה מתחיל ויכוח בסגנון עדות ה'כן נכון – לא נכון'. ויכוח בו כל צד מנסה לשכנע את הצד השני שחבל לו להתמודד כי הוא יובס. ראשון הדוברים הוא אנכידו (ציטוט): שמע חומבבה, לא תוכל לנו! האחד לא יכה את האחד דלגתי קצת שניים, שלושה טובים מן האחד. החבל המשולש לא יינתק. הארי החזק – שני גוריו יפילוהו! עוד דילוג קל הוא יהיה בעזרי, אני אהיה בעזרו – מה תוכל אתה לעולל לנו? (סוף ציטוט V 69 - 78)
תשובת חומבבה אל השניים היא עוקצנית, ומופת להעלבה בחן (ציטוט): נקלה, אויל גלגמש, איש כסיל? מדוע באת אלי? לך אנכידו, 'בן דגים' אשר לא ידע את אביו, זרע קרפדה וצב, אשר לא ינק חלב אמו. הלוא בילדותך התבוננתי בך ואליך לא קרבתי. ועתה אהרגך ואשביע כרסי! מה ראית, כי את גלגמש הבאת אלי, ואתה כמו אויב וזר התייצבת כנגדי? (לאור השורות החדשות שהתגלו דברי חומבבה מקבלים משנה תוקף. ונחזור) אבתר את גלגמש צוואר ועורף, אאכיל בבשרו את 'ציפור הנחש' הצורח (לא ברור האם זו ציפור בצורת נחש מעוף, או ציפור האוכלת נחשים. סוג של חיוויאי או משהו כזה) הנשר והעיט! (סוף ציטוט. V 80 – 88).
אתם חייבים להודות שחומבבה הוא בעל יכולת ביטוי נאה ביותר!
נראה שהדברים מחלחלים אל גלגמש והוא פנה אל אנכידו ואמר שהוא קצת ירא. אנכידו, שהבין שהוא כבר שרף את הגשר האיץ בגלגמש להרוג את חומבבה (ציטוט): כי ישים הנפח בכור נחושת להתיך, אם לובו הגחלים שעתיים –עד שעתיים תעלה הלהבה לגובה (פתגם שמשמעו: המעשה הנכון מניב את התוצאה הרצויה. ונמשיך) שלח 'המבול' (כאן, כלי נשק מיתולוגי של האלים) הצלף במגלב. אל תעקור רגליך, אל תשוב לאחוריך. הרבה מכתך, הפלא מחצך (סוף ציטוט V 97 – 101).
הלוח שבור, כמובן, ומיד עוברים לקרב בין גלגמש לחומבבה (ציטוט): הכה בקרקע... התייצב כנגדו. תחת רגליהם נפערה הקרקע, ובחוגם (כלומר כשהסתובבו) נבקעו שֹריון (שי"ן שמאלית) ולבנון. חשכו הֶעבים הלבנים. מות כמו ערפל ירד עליהם. ופה מתערב שמש לטובת גלגמש. לא ממש הוגן. שמש עורר על חומבבה רוחות סער אדירות. רוח דרום, רוח צפון, רוח מזרח, רוח מערב, רוח זעף, רוח זלעפות, רוח פרא, רוח רעה, רוח הרים, סער קטב, רוח צינה, רוח סער, סופת חול (שילוב של צאלים ואנטארטיקה) שלוש עשרה הרוחות התנשאו כנגדו, הליטו את פני חומבבה. לא יגח לפניו, לא ינוע לאחוריו. וכלי הנשק אשר לגלגמש השיגו את חומבבה (סוף ציטוט V 136 – 146).
לאחר שהובס התחנן חומבבה על נפשו, ופרט על כל הנימים האפשריים. הוא ציין כי מותו לא יועיל, אבל חייו כמשרתו של גלגמש יועילו גם יועילו. הוא הבטיח לכרות עבור גלגמש כל עץ שיעלה על דעתו. אפשר שהתחינה הייתה מתקבלת, אלמלא אנכידו התערב ודרש מגלגמש במפגיע, להרוג את חומבבה!
חומבבה הבין שהמפתח לחייו נמצא אצל אנכידו. חומבבה הפיל את תחינתו בפני אנכידו. אבל אנכידו אטם אוזנים משמוע (ציטוט): הן התבוננת אל משפטי יערי, משפט ארזיי, ותדע את המצוות כולן. לו לקחתיך, לו הרגתיך במבוא סבכי יערי. לא האכלתי בשרך את 'ציפור הנחש' הצורח, הנשר והעיט (אבל חומבבה לא עשה את כל זה, ולכן) ועתה אנכידו בידך לקרוא לי דרור. דבר אל גלגמש ועל הנפש יחוס. (זה לא עשה רושם על אנכידו. ונמשיך) פתח אנכידו את פיהו וידבר, אמר א גלגמש: 'חברי, את חומבבה נוטר יער הארזים, כתוש אותו! הרוג אותו! טחן אותו! ואת עפרו פזר! את חומבבה נוטר יער הארזים, כתוש אותו! הרוג אותו! טחן אותו! ואת עפרו פזר! בטרם ישמע אנליל ראש וראשון לאלים. חרום ימלאו עלינו אלי האיגיגי (נבחרת האלים הגדולה בשמים בעיקר אלה שיוזכרו מיד) אנליל בניפור (140 ק"מ דרומית מזרחית לבגדד. היא 'תל אביב' המקראית, עירו של יחזקאל הנביא. אנליל הוא אל הרוח) שמש בלרסה (120 ק"מ דרומית מזרחית לניפור) ואאה בארידו (170 ק"מ צפונית מערבית לבצרה. אאה הוא אל המים המתוקים והחוכמה). הקם מצבת עולם וצוה לחקוק עליה כי, גלגמש עשה מלחמה עם חומבבה (סוף ציטוט V 189 – 203).
תשובת חומבבה חסרה אמנם, אבל הוא שוב התחנן על חייו, ואנכידו ענה באותן מילים של כתוש, הרוג, טחן ופזר. שוב חסר קטע, אך מההמשך נראה כי, חומבבה פנה שוב אל גלגמש, שהחל לגלות סמני רפיון. אנכידו האיץ בגלגמש להורג את חומבבה, וגלגמש התלבט (ציטוט): עתה... קרני האימה תמלטנה אל הסבך, קרני האימה תמלטנה, הזוהר יעלם בעבי החורש (סוף ציטוט. V 301 – 312).
חומבבה היה מצויד בקרני האימה כזכור. לא שזה עזר לו. הבעיה עם קרני האימה היא, שהן ישויות עצמאיות, היכולות לפעול גם ללא בעליהן. שגר ושכח. כלומר, אם נהרוג את חומבבה, קרני האימה יברחו וימשיכו להזיק. אבל אם נשאיר אותו בחיים, הוא כבר ירסן אותן. אבל אנכידו להוט להמית את חומבבה (ציטוט): חברי, את הציפור לְכוֹד, ואנה ילכו גוזליה? הבה נבקש את קרני האימה אחרי כן. כמו אפרוחים יתרוצצו בדשא. שוב והכה אותו ואת עוזריו הרוג! (סוף ציטוט.V 314 – 317).
כלומר, אין מה להחפז, נהרוג את חומבבה, וקרני האימה כבר יתפוגגו מאליהן.
חומבבה הבין כי גורלו נחרץ, וקלל את שניהם קללה נמרצת, שלא יאריכו שניהם ימים יחדיו. הוא קלל את גלגמש שימות ראשון, ושאנכידו לא ימצא חבר כמותו. אנא זכרו את הקללה, עוד נחזור אליה בהמשך...
תאוות הדמים של אנכידו לא ממש ברורה, ואולי יש לקשור זאת להיכרותם המוקדמת. מי יודע כיצד חומבבה העליב את אנכידו אי אז?
גורלו של חומבבה נחרץ (ציטוט): שמע גלגמש את דבר חברו, שלף את החנית אשר על צידו. הכהו גלגמש בערפו, ואנכידו בא לעזרו, עד אשר עקרו את ריאותיו. אנכידו התנפל עליו מלמעלה, ערף את קדקדו, ועקר את שיניו דלגתי קצת דמו נבלל באדמה. את חומבבה הנוטר הכהו לקרקע. עד מהלך שתי פרסאות בכה הארז. אנכידו הכה אמו את ה... שבור. אולי קרני האימה או עץ כלשהו ברא את הסבך שוב שבור הכה את הנבל את נוטר היער דלגתי קצת אחר אשר כילה להכות את קרני האימה השבורות והרצוצות אשר לחומבבה (סוף ציטוט. V 338 – 359).
והנה סוף כל סוף הם יכולים לכרות את הארז שבלב היער. הארז שעליו שמר חומבבה באדיקות רבה. באופן לא מפתיע תיאור כריתת הארז חסר. הלוח שבור. לא נהיר לחלוטין מדוע הארז הזה דווקא היה כה חשוב. אולי, בדומה לעץ הדעת או עץ החיים – היה לו מעמד מיוחד, תכונות מיוחדות וכו'. קהל היעד המקורי של הסיפור ידע. אנחנו כבר לא. אבל יש התייחסות בהמשך (ציטוט): פתח אנכידו את פיהו וידבר, אמר אל גלגמש: ' חברי כרתנו את הארז הרם, אשר צמרתו נגחה בשמיים (וכל זה עבור מה?) אעשה דלת – שבעים ושתיים אמה גבהה, עשרים וארבע אמרה רוחבה, אמה אחת עוביה (36 על 12 מטר, ועובי חצי מטר. חתיכת דלת) דלגתי קצת אל בית אנליל יובילנה הפרת. ישמח ה'רועה' (הוא אנליל) אשר לאנשי ניפור, יעלוץ בה אנליל מלך האלים (סוף ציטוט. V 367 – 384).
כריתת עץ קדוש ישנה גם בסרט אווטאר, עת הקולונל קוואריץ' הרס את עץ הנשמות של הנאבי (בי"ת רפה). אתם רואים, גלגמש משפיע על כולם. אפילו מחוץ למערכת השמש!!!
אות מעבר
עייפים ומרוצים חזרו גלגמש ואנכידו לארך. דבר ראשון: מקלחת (ציטוט): רחץ סובך שערו, מרק תִּלְיוֹ, ניער מחלפותיו על גבו, פשט בגדיו הצואים (כפי הנראה הכוונה למוכתמים בדם. ונמשיך) לבש בגדיו הנקיים, מעיל עטה, ויחגור אזור (סוף ציטוט VI 1 – 4).
עתה, לאחר שהוא נקי ורחוץ, ונאה ביותר, הוא לכד את תשומת ליבה של אישתר, אלת האהבה. היא מאוד אהבה את מה שראתה והציעה לגלגמש הצעה שלא יכול לסרב לה (ציטוט): הבה גלגמש לו חתני יהיה, הענק תעניק לי מגדיך, לו תהיה אתה בעלי, לו אהיה אני אשתך. דלגתי קצת ואל ביתנו תבוא עם ניחוחות ארז, אל ביתנו תבוא (סוף ציטוט VI 7 – 14). בהמשך דבריה היא הציעה פריון ועוצמה יוצאי דופן לבהמות ארך. אבל גלגמש הוא רווק בנשמה. מלבד זאת, לאישתר יצא מוניטין בעייתי משהו ביחסיה עם גברים. גלגמש התבסס על נסיונם המר של אחרים. בהתחלה הוא הצטנע וטען שאין ביכולתו הכלכלית לשאת אשה כמו אישתר. אבל מהר מאוד הוא עלה להתקפה. בהתחלה הוא השמיץ אותה, ואחרי זה מנה את גורל מאהביה של אישתר בזה אחר זה. לא נעים (ציטוט): כי אקחך – את נפשי אאסור בעבותות! צל החומה – שם מושבך (בעצם הוא רמז לה שהיא מופקרת ומפוקפקת. אבל למה לרמוז אם אפשר להיות ישיר?) סודר זונה לו תעטי תחת גלימה. לא אשאך לאשה! והנה הסיבות, שימו לב ללשונו הציורית, ולשפע הדימויים של גלגמש. פעם ידעו להעליב כמו שצריך את כירה אשר לא תָּחֵם בכפור, דלת פרוצה אשר לא תכלא רוח ומשב, היכל המנפץ את גיבוריו, עכברה המכרסמת את מצעה, זפת המטנפת את נושאיה, חמת (מים הכוונה) הפוצעת את נושאיה, לבנת גיר הממוטטת חומת אבן, איל (ניגוח הכוונה) אשר לא ינתץ מבצר בארץ אויב, נעל נושכת רגל בעליה, אחרי רשימת עלבונות מכובדת לכל הדעות, הזכיר גלגמש את הזכרים הקודמים בחייה של אישתר. הבעיה נעוצה לא במספרם או זהותם, אלא בגורלם המר. ונמשיך איה חתנך אשר אהבת עד עולם? איה השרקרק אשר נשא חן בעיניך כנראה היה לה קטע עם ציפור או משהו. הבה אגיד לך גורל מאהבייך: 'בעל הכתפים' - שברת זרועותיו. לתמוז חתן נעורייך, מידי שנה בשנה ימי בכי הועדת (ואני מזכיר את הפרק הראשון ב'דבר היום' על תמוז) אהבת את השרקרק המנומר, הלוא הכית אותו ואת כנפו שברת. אהבת אריה אדיר כח, הלוא חפרת לו שבע ושבע שוחות (כלומר טמנה לו מלכודות) אהבת סוס נאמן בקרב, הלוא מגלב, דורבן ופרגול הועדת לו דלגתי קצת על עלילותיה עם הסוס ואמו אהבת רועה נוקד אביר רועים דלגתי קצת על הפגנות האהבה של הרועה כלפי אישתר הלוא הכית אותו, ולזאב הפכת אותו. יניסוהו נערי הצאן, מקנת כספו, וכלביו ינשכו את אחוריו. אהב את אִישֻלַנוּ הגנן ושוב דילגתי עד כמה אישלונו היה שפוט שלה. רק אציין כי אהבת אישתר והגנן מבוססת על מיתוס שומרי אחר. במיתוס השומרי הקרוי בשמותיהם השומרים של הגיבורים: 'איננה ושֻכְּלָתוּדָה', הגנן אנס את האלה ושילם על כך בחייו. ונחזור הכית אותו, לחולד הפכת אותו. הושבת אותו בחשכת אדמת גן. לא יעלה מעלה לא ירד מטה. והנה העיקר ועתה, אם אותי תאהבי – הלוא כמותם תשימני (סוף ציטוט VI 29 – 79).
במילים אחרות 'לא תודה!'. אישתר הנעלבת והזועמת פנתה אל אביה, אַנוּ אל השמיים כזכור לכולנו, והתלוננה שגלגמש העליב אותה ואני מצטט: קלל קיללני, מָנֹה מָנַה חרפותי. שימו לב, היא לא אמרה שהוא שיקר, אלא רק שהוא העליב אותה. יש דברים בגו. או במקרה שלה יש גברים בגו. אנו תהה, שמא היא התגרתה בו ראשונה, ולכן הוא מנה את חרפותיה. איתשר, התעלמה משאלה / תהייה זו ובקשה בקשה (ציטוט): אבי, את פר השמיים (פר מיתולוגי אימתני למדי, שסיפור הריגת על ידי גלגמש ואנכידו התקיים כסיפור עצמאי, ושולב בעלילות גלגמש בלוח השישי. ונמשיך) אנא תן לי. לו יהרוג את גלגמש במשכנו, ועילה את משכנו באש! והנה האיום של אישתר אם לא תתן לי את פר השמים, אנפץ את דלתות השאול, אכתוש אותן עד דק, אשיפ פני אל שאול תחתית. אעלה את המתים. הם יאכלו את החיים. ירבו המתים מן החיים (סוף ציטוט. VI 94 – 100). כלומר המתים המהלכים זו לא המצאה של משחקי הכס.
אנו ניסה לחמוק, אבל מה אבא לא יעשה על מנת לשמח את בתו? הוא נתן לה את פר השמים. אישתר לא בזבזה זמן, ולקחה את הפר אל ארך (ציטוט): אך הגיע הפר אל חוצות ארך, ביער את סבך הביצה, את הסוף רמס. ירד אל נהר הפרת, גמע שבע פעמים, שפלו מי הנהר (טוב, הוא היה צמא) בנשיפת הפר נפערה שוחה. מאה עלמים בני ארך נפלו לתוכה. בנשיפתו השניה נפערה שוחה. שתי מאות עלמים בני ארך נפלו אל תוכה. בנשיפתו השלישית נפערה שוחה. אנכידו נפל אל קרבה, קפץ אנכידו ויאחז את הפר בקרניו. פר השמים התיז את קצפו אל פניו. בכפתרו זנבו הטיל את פרשו (סוף ציטוט. VI 116 – 127).
הקרב החל במפתיע, אך אנכידו התאושש מהר. הפר השליך את צואתו על אנכידו. לא נעים.
אנכידו עם הצואה עליו, פנה לגלגמש בהצעה מעשית. הוא יתפוס את הפר מזנבו, וימשוך חזק. ואילו גלגמש יבוא מקדימה וינעץ בו חרב בעורפו. וכך קרה (ציטוט): אנכידו סבב אל אחורי הפר, תפסו בכפתור זנבו, אנכידו החזיק בו מאחוריו, וגלגמש כרב טבחים (כלומר זה שטובח חיות) גיבור ומאומן בין שרש קרניו לערפו נעץ חרבו. אחר אשר את הפר הרגו (וזה הלך הרבה יותר קל מאשר עם חומבבה זכר צדיק לברכה) עקרו את ליבו, לפני שמש שמהו (סוף ציטוט. VI 140 – 145).
מי שזוכר את חאליסי דופקת ביסים בלב הסוס ב'משחקי הכס' אז זה אותו רעיון. רק בלי הביסים. ובכלל יש לי חשד שג'ורג' מרטין קרא את עלילות גלגמש בטרם ישב לכתוב את הבסיס למשחקי הכס.
אישתר ההמומה עלתה על חומת ארך וקללה את גלגמש ואנכידו. אנכידו לא בזבז זמן וזרק עליה את שוק ימין של הפר. ופה הוא עשה טעות. הוא איים על אישתר. ואני מצטט: ואת, לו לכדתיך, כאשר עשיתי לו – כן אעשה לך.
אבל שור השמיים לא מת לשוא, את קרניו עקרו, ציפו באבני ספיר, והן הוקדשו ללוגלבנדה. את הקרניים ימלאו בשמן. בדיוק כמו שמשחו את דוד בעזרת קרן מלאה בשמן.
והנה שיר הלל לגלגמש, המזכיר את 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו (ציטוט): ענה גלגמש לנערות היכלו וימר: מיהו הנאוה בעלמים? מיהו המפואר בגברים והנה מקהלת הבנות עונה גלגמש הנאוה בעלמים. גלגמש המפואר בגברים. זו התשובה הנכונה (סוף ציטוט. VI 168 – 172).
גלגמש ואנכידו הלכו לישון סוף סוף. אנכידו חלם חלום. חלום אותו הוא סיפר לגלגמש בלוח השביעי.
