בפעם שעבר דנו בסיפורים בהם נזכרו זונות במקרא. היום נרחיב בתחום. חשוב לחדד דבר אחד. הזנות היא תופעה אנושית שאינה מושפעת מִזְמן, מקום או מצב כלכלי. גם בִּמְדינות רווחה עשירות – קיימת זנות. זאת ועוד, גם שמרנות או מתירנות מינית לא משנות מהותית את היקף התופעה. ונעבור לפרק של היום.
נתחיל באופן המעשי בו התבצעה הזנות. אין כוונתי לעצם המשגל, אלא לפרקטיקה המעשית בחיי הזונות. ההיבט הראשון הוא מקום מתן שירותי הזנות. כמו היום גם בִּימֵי (ה-י אינה נהגית) קדם היו זונות שהציעו את שירותיהן במרחב הציבורי והיו כאלה שפעלו בתוך מבנים. בסיפור יהודה ותמר נזכרת זונה מהסוג הראשון (ציטוט): וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה (סו"צ. ברא' ל"ח 14). תמר הסירה את בגדי אלמנותה (שים לב שה-מ בשוא, כפי שמופיע במקרא), והתכסתה בצעיף. בין הפרק הקודם לפרק הנוכחי נחשפתי לויכוחים אדירים האם הצעיף הוא חלק מִלְבוש הזונה אם לאו. לא מענייננו כעת. מה שחשוב הוא שתמר יצאה מבית אביה אל המרחב הציבורי. בחברה שמרנית פטריארכלית, אשה היוצאת לבדה אל המרחב הציבורי (בודאי ללא רשות אביה או בעלה) – מאותתת על מקצועה. יהודה לא היה צריך הרבה על מנת להבין שלפניו זונה לכאורה. הלוא היא לבד בחוץ.
אני מזכיר את הפסוק משיר השירים בו האהובה מבקשת מאהובה שיתן לה נ.צ. מדויק. אחרת (ציטוט): שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ (סו"צ. שיה"ש 7). כדי שחבריך לא יחשבו שאני עוטיה, כלומר זונה. עדות לזונה המשוטטת בִּרְחובה של עיר יש בִּנְבואת ישעיהו על צור (ציטוט): וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא, וְנִשְׁכַּחַת צֹר שִׁבְעִים שָׁנָה, כִּימֵי מֶלֶךְ אֶחָד; מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה, יִהְיֶה לְצֹר, כְּשִׁירַת, הַזּוֹנָה. טז קְחִי כִנּוֹר סֹבִּי עִיר, זוֹנָה נִשְׁכָּחָה; הֵיטִיבִי נַגֵּן הַרְבִּי-שִׁיר, לְמַעַן תִּזָּכֵרִי (סו"צ. ישע' כ"ג 15 - 16). במקרה זה מדובר בזונה מוזיקלית, המושכת לקוחות בעזרת נגינת הכינור ואולי קול השירה. התשובה המקראית לסירנה של אודיסאוס. גם ירמיהו הזכיר את הזונה המצויה במרחב הציבורי (ציטוט): וְאַתְּ, זָנִית רֵעִים רַבִּים--וְשׁוֹב אֵלַי, נְאֻם-יְהוָה. ב שְׂאִי-עֵינַיִךְ עַל-שְׁפָיִם וּרְאִי, אֵיפֹה לֹא שגלת כתיב (שֻׁכַּבְתְּ קרי)--עַל-דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם, כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר; וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ, בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ (סו"צ. ירמ' ג' 1 – 2). ירמיהו תיאר זונה היושבת על דרכים ומחכה לעוברים ולשבים. הזונה אצל ירמיהו מדומה לערבי, במקרה זה הכוונה למה שאנו מכנים כיום 'בדואי', כמי שחי בדרכים. גם יחזקאל הזכיר אגב אורחא, בנבואה על ירושלים, את הזונה במרחב הציבורי (ציטוט): וַתִּבְנִי-לָךְ, גָּב; וַתַּעֲשִׂי-לָךְ רָמָה, בְּכָל-רְחוֹב. כה אֶל-כָּל-רֹאשׁ דֶּרֶךְ, בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת-יָפְיֵךְ, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת-רַגְלַיִךְ לְכָל-עוֹבֵר; וַתַּרְבִּי, אֶת-תזנותך (תַּזְנוּתָיִךְ) כו וַתִּזְנִי אֶל-בְּנֵי-מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ (סו"צ. יחז' ט"ז 24 – 25).
גם בספרות החכמה בספר משלי יש תיאור של הזונה במרחב הציבורי. אם כי במקרה זה המרחב הציבורי משמש לזונה רק כִּשְדה הציד של לקוחות. המעשה עצמו כבר יתרחש בתוך הבית פנימה (ציטוט): נַעַר חֲסַר-לֵב. ח עֹבֵר בַּשּׁוּק, אֵצֶל פִּנָּהּ; וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד... דלגתי קצת י וְהִנֵּה אִשָּׁה, לִקְרָאתוֹ; שִׁית זוֹנָה, וּנְצֻרַת לֵב. יא הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת; בְּבֵיתָהּ, לֹא-יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. יב פַּעַם, בַּחוּץ--פַּעַם בָּרְחֹבוֹת; וְאֵצֶל כָּל-פִּנָּה תֶאֱרֹב. יג וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ, וְנָשְׁקָה לּוֹ (סו"צ. משל' ז' 7 – 13).
בקורת על יציאת בנות ירושלים למרחב הציבורי יש בדברי הנביא ישעיה (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה, יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן, וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם; הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. יז וְשִׂפַּח אֲדֹנָי, קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן; וַיהוָה, פָּתְהֵן יְעָרֶה. (סו"צ ישע' ג' 16 – 17). על הליכן בראש חוצות ה' ישפח (כל הנראה יגרום לספחת) את ראשיהן ויערה (כפי הנראה יגלה) את פתיהן.
לעומת הזונה העוסקת במקצועה במרחב הציבורי יש את הזונה העוסקת במקצועה בין ארבעה כתלים. בספר ירמיה באחת מנבואות הזעם על ירושלים נכתב על אנשי ירושלים החוטאים (ציטוט): שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם, וּרְאוּ-נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ, אִם-תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם-יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה--וְאֶסְלַח, לָהּ... דלגתי הרבה כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם, עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם. ז אֵי לָזֹאת, אסלוח- (אֶסְלַח-) לָךְ--בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי, וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים; וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ, וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ (סו"צ ירמ' ה' 1 – 7). בקטע זה נזכרים אנשי ירושלים החוטאים. במקום לעסוק בתורה, מצוות ומעשים טובים הם מתגודדים בבית הזונה בחיפוש אחרי תענוגות הבשר. אמת, ניתן ללכת לזונה המציעה את שירותיה ברחוב, אבל נוח בהרבה ללכת אל מקום מסודר, בין ארבע קירות וּבִפְרָטיות (ה-ב וה-פ רפות). הקטע מדבר על בית זונה אחת, אבל ברור, שמה שהתחיל כזונה אחת בעלת יוזמה, הפך מהר מאוד להתאגדות של כמה זונות, אשר גרו במבנה אחד לצורך הפחתת עלויות. שתי זונות שגרו יחדיו נזכרו במשפט שלמה כזכור (ציטוט): אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת--אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו. יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד (סו"צ מל"א ג' 16 - 17). פה אמנם מדובר על שתי זונות בלבד, גם לרחב היה בית (ציטוט): וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב--וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה (סו"צ. יהו' ב' 1). סביר שהבית המדובר שימש את רחב לצורך מקצועה, והיא לא הייתה טייקון נדל"ן ולה כמה בתים שונים בִּירִיחו (ה-י אינה נהגית).
בעלילות גלגמש, להן נתייחס בהמשך שוב, נזכר ההבדל בין הזונה לה יש בית משלה, לבין הזונה המשוטטת בחוצות העיר. כאשר אנכידו חברו של גלגמש היה על ערש דווי הוא קילל את שמחת הזונה (ציטוט): אחר אשר קלל את הציד כאוות ליבו, נשא ליבו לארר גם את שמח'ת הקדשה... דלגנו לקללה לא תבני לך בית כחשק לבך... דלגתי קצת אבן בהט זוהרת לעולם לא תרשי. אוצר כסף טהור, שמחת אנוש וגאוותו לא ייאצר בביתך (הוא איחל לה שתרד מנכסיה). יהיה הפתח משכן חשקך (כלומר לעבוד בחוץ) אם הדרך – תהי מושבך. חורבות תהיינה מלונך. צל החומה יהיה מעמד רגלך (כלומר באזורי העוני של העיר) קוצים ודרדרים יקלפו רגליך. שיכור וצמא יכו לחייך, בשבתך במושב רעים – ירימו עליך קול. כתלי ביתך בנאי לא יטוח. בחרכי ביתך ישכון הינשוף. בחדרך לא יערכו כרה. (סוף ציטוט VII 96 - 133). שמח'ת היא במעמד כלכלי נכבד, ואנכידו מאחל לה שתרד מנכסיה, ומזונה עשירה לה יש בית, הוא איחל לה להפוך לזונת רחוב עלובה ובזויה.
מוסד נוסף הקשור לִזְנות הוא רועה הזונות, או סרסור. בספר משלי בקטע המעמיד זה מול זה תופעות טובות ורעות נכתב (ציטוט): בִּרְבוֹת צַדִּיקִים, יִשְׂמַח הָעָם; וּבִמְשֹׁל רָשָׁע, יֵאָנַח עָם. ג אִישׁ-אֹהֵב חָכְמָה, יְשַׂמַּח אָבִיו; וְרֹעֶה זוֹנוֹת, יְאַבֶּד-הוֹן (סו"צ. מש' כ"ט 2 - 3). מול האיש החכם המשמח את אביו ניצב רועה הזונות שיאבד הון באירוע לא ברור. מפה ניתן ללמוד עד כמה הזנות הייתה מקצוע מכניס (וסליחה על הבדיחה השחוקה). החוק המקראי (עליו נרחיב בהמשך) אוסר על האב להזנות את בתו, אולם לא נקבע עונש לאב זה. מכאן נראה שהיחס לסרסורים לא היה חמור. ואם האב לא נענש, קל וחומר איש זר המשמש סרסור. היחס הסלחני לתופעת הזנות (ובמשתמע גם לרועי הזונות) משתקף בספר הושע בו נכתב (ציטוט): עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ; עַל-כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם, תְּנָאַפְנָה. יד לֹא-אֶפְקוֹד עַל-בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה, וְעַל-כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה--כִּי-הֵם עִם-הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ, וְעִם-הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ (סו"צ. הו' ד' 13 - 14). ה' לא יפקוד, כלומר יעניש, את הזונות. קל וחומר את הסרסורים. על מנת לעמוד על תופעת הסרסור בזונות נפנה אל מסופוטמיה. במסמך מניפור מהתקופה הבבלית הקדומה (חמורבי וכל זה) נכתב (ציטוט): אשה בשם אִנַ – אֻרֻק – רִשַת (Ina – uruq - rišat) אימצה את אֶתֶרְתֻם (Etertum) לבת. היא שלמה חמישה שקלים של זהב. היא רשאית להשיאה לאשה (כלומר להרוויח את המוהר), או היא (אתרתם הכוונה) יכולה לעבוד כזונה של אִנַ – אֻרֻק – רִשַת. אבל היא (האשה המאמצת הכוונה) אינה רשאית להפוך אותה לשפחה. אם היא תהפוך אותה לשפחה, תהיה הבת המאומצת רשאית לשוב אל בית אביה (סו"צ). מפשוטו של כתוב עולה כי האם המאמצת יכולה להעסיק את בתה המאומצת בזנות. כלומר להיות הסרסורית שלה. מסמך מבבל מהמאה השישית לפני הספירה מאפשר הצצה אל ענין הסרסור. במסמך נזכרת אשה בשם בלטא (balta) לה תינוק בן שבעה עשר ימים. אחיה אימץ את התינוק. והנה הקטע הרלוונטי (ציטוט): כל עוד בלטא תמשיך לעבוד כזונה הוא (אחיה, שלמעשה שימש כסרסור שלה) יגדל את דַּנֻ -אַחִ - אִבְּנִ (זהו התינוק בן יומו). והיה אם תלך בלטא למָר - בַּנִי (מוסד המעניק מחסה תמורת תשלום) הוא (מוסד המר בני) ישלם שליש מנֶה כסף לאִנִן שֻם אִבְּנִ (האח / סרסור) תמורת הטיפול בתינוק. והנה פירוט ההוצאות: מזון, משקה, מלח, שמן ובגדים לבלטא (סו"צ). כל עוד בלטא עובדת תחת השגחת אחיה – היא תעביר לו את ההכנסות. אבל אם היא תעבור למר - בני – ההכנסות יעברו למר - בני, שיממן את אחזקת תינוקה של בלטא אצל אחיה (הסרסור לשעבר). ממסמך זה והעדות המקראית בעקיפין, ניתן להניח שזנות הייתה דרך פרנסה אפשרית, ולאו דווקא מגונה. אמנם החוק המקראי גינה את התופעה – אבל החיים חזקים מכל כידוע. עדות לצורך של החברה בזונות יש בעלילות גלגמש. תקציר קצר. גלגמש היה מלך ארך. יצור פלאי. הוא הציק לבני ארך, ולכן האלים יצרו את אנכידו שיהיה עזר כנגדו. אנכידו נוצר כילד טבע. פרא אדם מגודל, החי עם החיות. גרסה מוקדמת למוגלי. הוא אמנם חי עם החיות, אבל יכולותיו הקוגנטיביות הן של בני אדם. הוא עזר לחיות נגד בני האדם. הציידים חפרו בורות יקושים, והוא מלא אותם. הם פרשו רשתות – והוא עקר אותן. הם טמנו מלכודות – והוא פירק אותן. הם ארבו בשקט לבעלי החיים – והוא הבריח את החיות. הציידים התלוננו בפני גלגמש ושיוועו לעזרה. הפתרון שהוצע היה לקחת את שמח'ת הקדשה. שמה של שמח'ת נגזר מהשרש שמ"ח. אבל המילה šamhatum משמעה 'זונה'. אז יוצרי עלילות גלגמש יצרו אפוס מדהים וּגְאוני. אבל בשם של הזונה הם עיגלו פינות... אנכידו הוא אדם, אך תודעתית הוא חיה. צריך להסביר לו שהוא בן אדם. ומה יסביר לו מהר, חזק ובאופן אלגנטי שהוא אדם? כמובן, מיניותו! וכך היה. (ציטוט): הערתה שמח'ת שוליה (של השמלה הכוונה) ערוותה גילתה, חמדתה לקח, לא חתה (פחדה) לקחה אונו. פרשה לבושה, שכב עליה, עשתה לו, ליצור, כמשפט הנשים, דודיו שקקו עלי בשרה. ששה ימים, שבעה לילות התנשא אנכידו, בעל את שמח'ת (סוף ציטוט. I 188 - 192). בנוסף היא לימדה אותו לאכול לחם ולשתות בירה. הרעיון הצליח מעל ומעבר. מרגע שאנכידו ידע אשה, הוא הפך לאדם במלוא מובן המילה.
משני המסמכים הבבליים שקראנו לא נזכרת הסיבה בעטיה אֶתֶרְתֻם או בלטא תעסוקנה בִּזְנות. אך סביר כי מצב כלכלי ירוד הוא הגורם העיקרי לעיסוק במקצוע זה. חיזוק לדבר יש בדברי עמוס לאמציה כהן בית אל, לאחר העימות בבית אל. עמוס התרגז על אמציה וקילל אותו קללות נמרצות. אחת מהן (ציטוט): לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה, אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה (סו"צ. עמ' ז' 17). אמציה הכהן ירד מנכסיו עד כדי כך שאשתו תאלץ לעבוד כזונה בעיר על מנת לכלכל את נפשה. הפגיעה פה היא כפולה. גם באמציה כְּבַעל שאינו מפרנס את רעייתו, וגם באמציה כְּכֹהֵן שאשתו הפכה לזונה. אשת כהן העוסקת בִּזְנות היא נקודת זינוק מעולה לחוק המקראי.
נעבור אפוא לחוק המקראי. החוק הראשון בו נדון בו היא מקרה בו בת כהן עוסקת בִּזְנות. בהחלט מתקשר לאשת אמציה שנזכרה לעיל. בספר ויקרא מצאנו (ציטוט): וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת--אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (סו"צ. וי' כ"א 9). פסוק מעורר תהיות. הלוא ראינו שהזנות כתופעה הייתה נסבלת בימי קדם. מדוע בת כהן צריכה להיענש במות, ועוד באופן אכזרי כמו שריפה? לצורך מתן מענה אפשרי נפנה לחוק אחר בספר ויקרא (ציטוט): אַל-תְּחַלֵּל אֶת-בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא-תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה (סו"צ. ויק' י"ט 29). החוק פשוט. אסור לאב להפוך את בתו לזונה, ובעצם להיות הסרסור שלה. שימו לב שלחוק זה לא מוצמד עונש. דהיינו זהו חוק בעל היבט של המלצה. חוק מעיד על תופעה. מדוע נאמר 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב'? כי אנשים רצחו, נאפו וגנבו. העובדה שיש חוק האוסר על אב להפוך את בתו לזונה - מעידה כאלף עדים שהיו אבות שהפכו את בתם לזונה. מן הסתם לצורך פרנסה.
שימו לב, החוק הוא נגד הפיכת הבת לזונה בידי האב. רק במקום אחד בתורה יש איסור על זנות מאוד מסוימת. ונרחיב בענין כשנדון בזנות הפולחנית. אין חוק האוסר על הזנות הכללית. אין איסור על אשה להפוך לזונה. לא נזכר כל עונש לאשה העוסקת בזנות. זאת ועוד, מסיפורי המקרא המזכירים זונות לא עולה כל איסור או עונש לזונות. המסקנה היא שהזנות הייתה לכל הפחות נסבלת בישראל של ימי קדם. בספר עמוס יש בתיאור חטאי אנשי ישראל חטא של התנהגות מינית לקויה (ציטוט): וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי (סו"צ עמ' ב' 7). אדם ואביו הולכים אל נערה יחד. סביר כי מדובר בזונה המספקת את שירותיה לאב ולבנו יחדיו. שימו לב, החטא הוא של האב והבן ולא של הנערה! האב והבן חוצים את הגבול המפריד בין הורה לילד. לאחר שדנו בהיבט החוקי נַחֲזור לְבַת הכהן שזנתה. אם אין איסור, אין עונש ויש יחס נסלח - מדוע היא נענשת בעונש חמור של מות בשריפה? במה מתייחדת בת כהן משאר הנשים שעסקו בזנות? התשובה נעוצה לא בה אלא באביה. הכהן נתפס כישות מקודשת, ובתו, שעד נישואיה היא תחת חסותו, מטמאת את קדושת האב. בפסוק נכתב במפורש: אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת. מוקד הענין הוא האב, ולא הבת. עונש השריפה נקשר לאש כגורם מחטא. רק אש תבער כזו טומאה חמורה.
הפועל לזנות מציין לא רק אשה העובדת כזונה, אלא התרחב לתיאור ניאוף מצד האשה. בספר דברים תואר מקרה בו נערה בתולה נישאה לאיש. לאחר הנישואים בא הבעל וטען שאשתו לא הייתה בתולה. הורי הנערה אמורים להוכיח את בתולי בתם כתוב: וְהוֹצִיאוּ אֶת-בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ, אֶל-זִקְנֵי הָעִיר (דב' כ"ב 15). לא ברור לחלוטין כיצד הדבר נעשה, אבל לענייננו חשוב ההמשך. מה קרה אם התברר שאכן הנערה אינה בתולה? (ציטוט): וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנַּעֲרָ אֶל-פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה--כִּי-עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ (דב' כ"ב 21). עצם העובדה, שתחת חסות אביה הנערה קיימה יחסי מין עם גבר – כבר הופך את פעולתה לזנות. גם אם היא שכבה פעם אחת עם גבר אחד בלבד. עצם העובדה שזה קרה לפני הנישואים מעביר את מעשיה לִתְחום הזנות. שימו לב, שבמקרה זה העונש הוא מות, כצפוי במקרי ניאוף. הרחבת ענין הזנות גם לניאוף גרמה להתפתחות מעניינת. יחסי ישראל – ה' במקרא תוארו לא פעם כיחסי בעל ואשה. כך אמר הנביא ירמיהו (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (סו"צ. ירמ' ב' 1 - 2). ניתן עוד דוגמה מספר הושע (ציטוט): וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי ( סו"צ הו' ב' 18). יש עוד כהנה וכהנה פסוקים – אבל הענין ברור. אם עם ישראל הוא האשה וה' הוא הבעל, מה קורה כשהאשה 'בוגדת' במרכאות עם אלים אחרים? כלומר מה קורה כשהעם עובד אלילים? בִּתְחילת ספר שופטים, במבוא לספר נכתב (ציטוט): וַיָּקֶם יְהוָה, שֹׁפְטִים; וַיּוֹשִׁיעוּם, מִיַּד שֹׁסֵיהֶם. יז וְגַם אֶל-שֹׁפְטֵיהֶם, לֹא שָׁמֵעוּ--כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם (סו"צ. שופ' ב' 16 – 17). עבודת האלילים, בגידת האשה – עם ישראל בבעלה – ה' מדומה לזנות. כך נכתב בספר שמות עת משה הלך להביא את לוחות הברית בפעם השניה (ציטוט): כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל אַחֵר: כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא. טו פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית, לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם (סו"צ שמ' ל"ד 14 – 15). ודוגמה אחרונה מספר תהילים (ציטוט): וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי, דַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ, לַעֲצַבֵּי כְנָעַן; וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ, בַּדָּמִים. לט וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם; וַיִּזְנוּ, בְּמַעַלְלֵיהֶם (סו"צ. תה' ק"ו 38 – 39). עכשיו סיפור בעל פעור בספר במדבר, מיד אחרי כִּשְלוֹן בלעם בן בעור לקלל את העם, מקבל משמעות כפולה. גם זנות ממשית וגם זנות רעיונית (ציטוט): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; (עבודת אלילים כזנות) וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן... דלגתי קצת. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל (סו"צ. במד' כ"ה 1 - 6). העם גם עבד אלילים וגם שכב עם בנות מואב, שהן למעשה זונות.
הזכרנו שבמקרא יש חוק אחד נגד סוג מסוים של זנות, וקולמוסים רבים נשברו על הענין. כוונתי היא לזנות הפולחנית. כבר אקדים ואומר שעצם קיום הזנות הפולחנית אינו מקובל על כל החוקרים. בוא ונתחיל בפסוק (ציטוט): לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה, מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יט לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לְכָל-נֶדֶר: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, גַּם-שְׁנֵיהֶם (סו"צ. דב' כ"ג 18 – 19). המילה 'קדשה' מופיעה במקרא חמש פעמים. שלוש פעמים בסיפור יהודה ותמר, פעם פה בספר דברים וּפַעַם בספר הושע. קשה לעמוד על המשמעות המדויקת מהיקריות כה מעטות. בסיפור יהודה ותמר אותו קראנו בפרק שעבר קדשה היא מילה נרדפת לזונה. נעבור להופעת המילה בספר הושע, בפסוק שכבר נתקלנו בו (ציטוט): לֹא-אֶפְקוֹד עַל-בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה, וְעַל-כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה--כִּי-הֵם עִם-הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ, וְעִם-הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ (סו"צ. הו' 14). גם במקרה זה הקדשה עומדת במקביל לזונה, וברור ששתיהן עסקו בִּפְעִילות מינית. הדיון נסוב סביב השאלה מדוע הם יזבחו עם הקדשות. האם מדובר במצב מוסרי כה ירוד, עד שהעם לא רואה כל בעיה ללכת לזונה, ומיד אח"כ לזבוח בנוכחותה במקדש? או שמא מדובר בזונות פולחניות? כלומר כאלה שמשמשות כזונות כחלק מפולחן כלשהו במקדש. אל נכון מדובר בְּפוּלְחן פריון כלשהו. גם הפסוק בספר דברים לא מסייע. פה, בנוסף לִקְדֵשה נזכר הקדש. פרשנים רבים סבורים כי קדש הוא זונה ממין זכר, וכי הופעתו בפסוק יחד עם הקדשה רומזת לזנות פולחנית של גברים דווקא. הקדשים נזכרו גם בתיאור רפורמת יאשיהו (ציטוט): וַיִּתֹּץ אֶת-בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים, אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה (סו"צ. מל"ב כ"ג 7). עובדת קיום בתי קדשים בבית ה' רומזת על תפקיד פולחני כלשהו. רוב המקורות רומזים כי הייתה זו פעילות הומוסקסואלית. אמנם מסופר על חופני ופנחס בני עלי ששכבו עם הנשים שבאו למקדש שילה, אך סביר כי הדבר נבע מחרמנותם כי רבה, ולא כחלק מטקס פריון כלשהו.
כמקובל במחזותינו, כשאנו נתקלים בבעיה במקרא נפנה אל מסופוטמיה למצוא מזור לבעיה במגוון התעודות משם.
ברשימת המילים הנרדפות (סינונים בלעז) המכונה malku – šarru כלומר 'מלך – מלך' נכתב: šamuhuhtum – qadištum. כלומר 'זונה – קדשה'. ובהמשך: Ugbabtum – assiantum. כלומר זונה – זונה ממין זכר. המונחים הללו מצויים בתוך רשימה של נושאי תפקידים במקדש. מכאן חיזוק לטענה כי הקדשות היו זונות פולחניות. תעודות אחרות ממסופוטמיה קשרו את הקדשות לתפקיד המיילדות והמניקות. במקרא אין כל ראיה שהקדשה עסקה בזנות פולחנית. יש הטוענים כי אף במסופוטמיה אין עדות ממשית לזנות פולחנית. כך או אחרת עדיין מרחפים כמה סימני שאלה על מהות הקדשה בעם ישראל.
ענין הזנות הורחב במהלך השנים ושימש את נביאי ישראל כְּכַר דימויים פורה. כשרוצים לתאר משהו בהקשר שלילי משווים אותו לזונה או זנות. כך אמר ישעיהו הנביא בִּנְבואה שכוחה יפה גם לימנו אנו (ציטוט): אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם.
כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (סו"צ. ישע' א' 21 - 23). מנהיגי ירושלים שאינם שופטים בצדק הם זונות. או בלשון ימינו 'בני זונות'. ספר נחום הוא נבואת שמחה לאיד על נפילת נינוה, בירת האימפריה האשורית בשנת 612 לפה"ס. וכך הוא כתב (ציטוט): הוֹי, עִיר דָּמִים; כֻּלָּהּ, כַּחַשׁ... דלגתי קצת ד מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה, טוֹבַת חֵן בַּעֲלַת כְּשָׁפִים; הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ, וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ (סו"צ. נחו' ג' 1 - 4). בִּנְבואת יואל על הגויים המתאנים לעם ישראל נכתב (ציטוט): וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה, וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ (סו"צ יו' ד' 3). מחיר העבדים יהיה כה נמוך עד שילד יימכר בִּמְחיר אתנן זונה, והילדה תימכר בִּמְחיר של כוס יין. דבר של מה בכך (לעומת מחיר העבד). יחזקאל היה נביא ירושלמי שיצא לגלות יחד עם יהויכין מלך יהודה. מגלותו בבבל הוא הרבה לשפוך אש וגופרית על ירושלים. באחד הפרקים הוא תיאר את הסתמכות אנשי ירושלים על מעצמות זרות ולא על ה' אלהי ישראל. יחזקאל שם את הנצרה על אוטומט וסחט את ההדק (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם, הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ... דלגתי קצת וַתִּבְנִי-לָךְ, גָּב; וַתַּעֲשִׂי-לָךְ רָמָה, בְּכָל-רְחוֹב. כה אֶל-כָּל-רֹאשׁ דֶּרֶךְ, בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת-יָפְיֵךְ, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת-רַגְלַיִךְ לְכָל-עוֹבֵר; וַתַּרְבִּי, אֶת-תזנותך (תַּזְנוּתָיִךְ). כו וַתִּזְנִי אֶל-בְּנֵי-מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ, גִּדְלֵי בָשָׂר; וַתַּרְבִּי אֶת-תַּזְנֻתֵךְ, לְהַכְעִיסֵנִי. כז וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ, וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ; וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ, בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים--הַנִּכְלָמוֹת, מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה. כח וַתִּזְנִי אֶל-בְּנֵי אַשּׁוּר, מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ; וַתִּזְנִים, וְגַם לֹא שָׂבָעַתְּ. כט וַתַּרְבִּי אֶת-תַּזְנוּתֵךְ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, כַּשְׂדִּימָה; וְגַם-בְּזֹאת, לֹא שָׂבָעַתְּ.
ל מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--בַּעֲשׂוֹתֵךְ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה, מַעֲשֵׂה אִשָּׁה-זוֹנָה, שַׁלָּטֶת.
לא בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל-דֶּרֶךְ, וְרָמָתֵךְ עשיתי (עָשִׂית) בְּכָל-רְחוֹב; וְלֹא-הייתי (הָיִית) כַּזּוֹנָה, לְקַלֵּס אֶתְנָן. לב הָאִשָּׁה, הַמְּנָאָפֶת--תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח אֶת-זָרִים. לג לְכָל-זֹנוֹת, יִתְּנוּ-נֵדֶה; וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת-נְדָנַיִךְ, לְכָל-מְאַהֲבַיִךְ, וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב, בְּתַזְנוּתָיִךְ. לד וַיְהִי-בָךְ הֵפֶךְ מִן-הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ, וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה; וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן, וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן-לָךְ--וַתְּהִי לְהֶפֶךְ. לה לָכֵן זוֹנָה, שִׁמְעִי דְּבַר-יְהוָה.... דלגתי הרבה והגעתי לסוף העונש מא וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ, בָּאֵשׁ, וְעָשׂוּ-בָךְ שְׁפָטִים, לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת; וְהִשְׁבַּתִּיךְ, מִזּוֹנָה, וְגַם-אֶתְנַן, לֹא תִתְּנִי-עוֹד... (וזה ממשיך. סו"צ. יחז' ט"ז). קטע קשה. ירושלים היא הזונה של מצרים, של כנען, של אשור ושל הכשדים. בנות הפלשתים המבינות דבר או שניים בזנות יסמיקו ממעשי ירושלים. זאת ועוד זונה ,מקבלת אתנן, אבל ירושלים שילמה לִמְאהביה על מנת שיבואו אליה. כמה עלובה וּבְזויה היא הזונה המשלמת לאחרים כדי שישכבו איתה. נבואת זעם נוספת של יחזקאל מופיעה בהמשך. גם כאן הסתמכות יהודה על מעצמות זרות מדומה לזנות. חרון אפו של הנביא יצא גם על שומרון אחותה הגדולה של ירושלים. נקרא קטע קצר (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם--שְׁתַּיִם נָשִׁים, בְּנוֹת אֵם-אַחַת הָיוּ. ג וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם, בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ... דלגתי קצת. ה וַתִּזֶן אָהֳלָה, תַּחְתָּי; וַתֶּעְגַּב עַל-מְאַהֲבֶיהָ, אֶל-אַשּׁוּר קְרוֹבִים... עוד דילוג. ז וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ עֲלֵיהֶם, מִבְחַר בְּנֵי-אַשּׁוּר כֻּלָּם; וּבְכֹל אֲשֶׁר-עָגְבָה בְּכָל-גִּלּוּלֵיהֶם, נִטְמָאָה. ח וְאֶת-תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם, לֹא עָזָבָה--כִּי אוֹתָהּ שָׁכְבוּ בִנְעוּרֶיהָ, וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ; וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם, עָלֶיהָ (וזה ממשיך לעונש. סו"צ. יחז' כ"ג 1 - 8). יש עוד רבים. אבל הענין ברור לדעתי.
ענין הזנות בתנ"ך ובמזרח הקדום גדול ורחב – אך שני פרקים אלו מיצו את הענין לטעמי
