הנבואה על הילל בן שחר מופיעה בספר ישעיה. הנבואה היא על מלך בבל לכאורה. ואני מדגיש את ה'לכאורה'. נקרא את החלק המתמקד בהילל בן שחר. (ציטוט): וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל--וְאָמָרְתָּ: אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ, שָׁבְתָה מַדְהֵבָה. ה שָׁבַר יְהוָה, מַטֵּה רְשָׁעִים--שֵׁבֶט, מֹשְׁלִים. ו מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה, מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה; רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ ז נָחָה שָׁקְטָה, כָּל-הָאָרֶץ; פָּצְחוּ, רִנָּה. ח גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ. ט שְׁאוֹל, מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ--לִקְרַאת בּוֹאֶךָ; עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים, כָּל-עַתּוּדֵי אָרֶץ--הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם, כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם. י כֻּלָּם יַעֲנוּ, וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: גַּם-אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ. יא הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ; תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה. יב אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. יד אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר. טז רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ: הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת. יז שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס; אֲסִירָיו, לֹא-פָתַח בָּיְתָה. יח כָּל-מַלְכֵי גוֹיִם, כֻּלָּם--שָׁכְבוּ בְכָבוֹד, אִישׁ בְּבֵיתוֹ. יט וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ, כְּנֵצֶר נִתְעָב--לְבֻשׁ הֲרֻגִים, מְטֹעֲנֵי חָרֶב; יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס. כ לֹא-תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה, כִּי-אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ; לֹא-יִקָּרֵא לְעוֹלָם, זֶרַע מְרֵעִים (סו"צ. ישע' י"ד 3 - 23). קצת ארוך אז בואו ונפרק את הנבואה המרתקת הזו. הנבואה מיועדת למלך בבל. דבר זה מעורר שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא שאיננו מכירים שום מלך בבלי העונה לשם 'הילל בן שחר'. אם כי ניתן לטעון (בצדק יש לומר) כי מדובר בשם סמלי, ולא בשמה של דמות היסטורית ממשית. בין ההצעות לזיהוי הילל בן שחר ניתן למנות את: כוכב נגה, הירח, סוג של יללה, האל אנליל, ואדם בשם אנליל – בני – אישכור, שהיה ככל הנראה, שר צבא בבלי כלשהו. בהמשך הפרק אנסה לקשור את הילל בן שחר אל דמות בשר ודם. הבעיה השניה היא שבימי ישעיהו בבל הייתה רחוקה, לא חשובה, ולא איימה על יהודה. אימפריה אחרת, גדולה וחזקה ממנה הייתה פה. אשור כמובן, בהמשך ננסה לזהות את המלך עליו נאמרו הדברים. הנבואה היא שיר שמחה לאיד על מותו של הילל בן שחר, שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
מהנבואה עולה כי הילל בן שחר היה בחור לא נחמד במיוחד. אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ, שָׁבְתָה מַדְהֵבָה (4). נוגש מזכיר כמובן את הנוגשים והשוטרים במצרים. המדהבה שבתה גם כן. מילה זו היא קשה מעט. יש המפרשים מלשון 'דהב' כלומר זהב בארמית. כלומר רדיפת הבצע שבתה, ויש הסבורים, בעקבות מגילת ישעיהו מקומראן, שיש לקרוא מרהבה. מלשון רהב וגאווה. פירוש זה מתאים יותר לדעתי. התיאור השלילי של הבחור נמשך: שָׁבַר יְהוָה, מַטֵּה רְשָׁעִים--שֵׁבֶט, מֹשְׁלִים (5). ה' בכבודו ובעצמו שבר את המטה או השבט של השליט הרשע הזה. בהחלט סיבה לשמחה וששון. והנה תיאור מעללי האיש: מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה, מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה; רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ (6). זה שהכה עמים בכעס, בעברה. מכה שלא סרה, כלומר מתמשכת. רודה כלומר שלוט באף, כמו בהמה שיש לה נזם באפה. זה שרודף ללא הספק וחסך. והנה התגובה לנפילת הרשע: נָחָה שָׁקְטָה, כָּל-הָאָרֶץ; פָּצְחוּ, רִנָּה. ח גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ (7 – 8).
כל הארץ שקטה סוף סוף. אחדים פצחו ברינה, התחילו לשיר. עצי הברוש והארז שמחים גם כן, כי הכורת לא יעלה עליהם. המושל שכרת עצים רבים לצורך בניית כלי מצור, כבר לא יכרות יותר עצים. אפילו העצים נאנחים אנחת רווחה. הלעג ממשיך גם בתיאור השליט בשאול: שְׁאוֹל, מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ--לִקְרַאת בּוֹאֶךָ; עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים, כָּל-עַתּוּדֵי אָרֶץ--הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם, כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם. י כֻּלָּם יַעֲנוּ, וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: גַּם-אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ. יא הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ; תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה (9 – 11). אפילו השאול, הקולטת את המתים – התרגזה. הוא כזה לא רצוי, שהשאול מעדיפה אותו חי, ולא אצלה. כל המלכים המתים עונים, במקרה זה שרים, ולא משיבים תשובה. הם שרים שיר לעג. הילל בן שחר חשב שהוא בן אלמות? אז חשב. הוא בדיוק כמו כולם. הוא הגיע לאותו מקום בדיוק אליו כולם מגיעים בסוף. והנה לנו תיאור מעניין של השאול. תיאור הרומז שאנשי קדם ידעו היטב מה קורה לגופה לאחר המות. בשאול - המצעים עשויים מרימות והשמיכה מתולעים. היום ניתן לעיתים לקבוע את שעת המות, בהתאם למצב החרקים שעל הגופה. דיברנו על השליט ומארנו ששמו הילל בן שחר. ופה לראשונה הוא ננקב בשמו: אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. יד אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר (12 – 15). השם הילל נגזר מהשרש הל"ל במשמעות זרח, האיר. הילל בן שחר, 'הזורח בן כוכב הבוקר' או משהו כזה (מכאן הזיהוי עם נגה אגב). ברור שזהו שם סמלי ולא של אדם אמיתי (אם כי הדמות היא דמות היסטורית ככל הנראה). הילל בן שחר חשב שהוא אל. הוא נגע בשמיים, אך כמו עץ שנדגע, צמרתו נוגעת בקרקע. זה שחלש, כלומר שלט על עמים – נפל. הילל בן שחר חשב שהוא אל. הוא רצה לעלות לשמיים, מעל הכוכבים! לא פחות. הוא חשב שהוא מעל כוכבי אל. אל במקרה זה הוא ראש הפנתיאון הכנעני. אביו של בעל. אל חשוב שמקדשו המרכזי בארץ ישראל היה בבית – אל. למזלו של אל הוא הפך משם עצם פרטי לשם עצם כללי, וזוהה מאוחר יותר עם ה' אלהי ישראל. הוא דימה עצמו לעליון. אביו של אל. הילל בן שחר חשב לשבת בהר מועד. אני נמנה על אלו הסבורים שהר מועד שובש ביונית, בה אין ע' להר מוגד. כמו עזה וגזה. מהר מוגד השם התגלגל לארמוגד, ובסופו של דבר לארמגדון. אין כל קשר בין ארמגדון למגידו. אגדה אורבנית ותו לא. הלעג ממשיך: רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ: הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת. יז שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס; אֲסִירָיו, לֹא-פָתַח בָּיְתָה (16 – 17). כל מי שישגיח, כלומר ישים לב אליו (שימו לב, הוא כבר לא כזה חשוב. לא כולם ישמיו אליו לב) יתהה וירים גבה: זה האיש שהרגיז ארץ? זה האיש שהרעיש ממלכות? זה? זה האיש שהפך את העולם לשומם, הרס ערים ולא שחרר אסירים? זה? האיש הזה הגיע לזאול כמו כולם? והנה הניגוד בינו לבן השאר: כָּל-מַלְכֵי גוֹיִם, כֻּלָּם--שָׁכְבוּ בְכָבוֹד, אִישׁ בְּבֵיתוֹ
יט וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ, כְּנֵצֶר נִתְעָב--לְבֻשׁ הֲרֻגִים, מְטֹעֲנֵי חָרֶב; יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס. כ לֹא-תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה, כִּי-אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ; לֹא-יִקָּרֵא לְעוֹלָם, זֶרַע מְרֵעִים (18 – 20). כל המלכים שמתו לפניו שכבו בקברם בכבוד. אבל הילל בן שחר – לא. הוא הושלך מקברו כענף נתעב. בגדיו הם בגדי הרוגים. כפי הנראה בגדים קרועים מדקירות ומכות, ולא תכריכים ראויים. הוא אכן פגר מובס. חש שהוא אל, אבל מת ולא זכה לקבורה ראויה. אפילו את ארצו שלו הוא שיחת, ואת בני עמו הוא הרג.
לאחר שעברנו על הנבואה עולה השאלה: האם ניתן לקשור את דמותו של הילל בן שחר עם מלך כלשהו מימי ישעיהו. מתוך הנבואה עולה כי מדובר במלך אכזר, שהטיל את חיתתו על העמים במרחב, שנקט ביד קשה כלפי בני עמו, שמותו היה אות לשמחה וששון, ושהוא לא זכה לקבורה ראויה, אלא הושלך כמו פגר בשדה. ידידי אלנתן וייסרט טרח ומצא מלך העונה בדיוק לתיאור הזה. אבל בדיוק נמרץ. מדובר בסרגון השני מלך אשור. מלך תקיף, שעלה לכס בדרכים עקלקלות, סילק כמה מתנגדיו, כבש ערים וממלכות. לפי כתובותיו הוא זה שכבש את שומרון בירת ממלכת ישראל והגלה את תושביה. מלך שידע להיות אכזר כלפי הנכבשים, למשל אנשי אשדוד שטעו ומרדו באשור. עד כאן התיאור מתאים לכמה מלכים אשוריים אפשריים (אשורנצירפל השני, שלמנאסר השלישי, אשורבניפל) . אבל תיאור המות מתאים רק לסרגון השני. בשנת 705 לפני הספירה יצא סרגון במסע צבאי לארץ תבל. דרום תורכיה של ימנו. במהלך המסע נקלע המלך למארב. הוא נהרג, ולא זאת אף זאת – גופתו נחטפה, ומעולם לא הובאה לקבר אשור. האשורים, כעם שמי, ייחסו חשיבות רבה בהבאת אדם לקבר אשור. צאו וראו את מדינת ישראל של ימנו, החולקת עם אשור את אותה תפיסת מות. כמה מאמצים עושה המדינה על מנת להביא לקבר ישראל את חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע? גופתו נחטפה כאמור ולא הובאה לקבורה מסודרת. לכן מלכי הגויים לועגים לו, לכן הוא הושלך מקברו.
לאור הידוע על מות סרגון השני ניתן לתארך את הנבואה לשנים 705 או 704 לפני הספירה.
לאחר מות סרגון, ובמסגרת השמחה הכללית – פרצו 2 מרידות נגד אשור. מרד אחד היה בבל בראשות מרודך בלאדן. המרד דוכא בשנת 702 לפה"ס. המרד השני היה בארץ ישראל בראשות חזקיהו. המרד דוכא בשנת 701 לפני הספירה. בהסכת היו לנו כמה וכמה פרקים על המרד או ספיחיו. יש הסבורים כי הלוח ה-12 בעלילות גלגמש, בו גלגמש ביקר את אנכידו בשאול – נכתב כתוספת לאחר מות סרגון, על מנת לנסות ולרכך את המכה של מות המלך ואי הבאתו לקבר.
