כלי הנשק מחולקים לפי תפקידם וטווח הפעולה שלהם. יש כלים הגנתיים וכלים התקפיים. לטווח הקצר ולטווח הארוך. כלי נשק התקפיים לטווח הקצר הם חרב, כידון, גרזן, אלה, פגיון וכו'. כלי נשק אלו מחייבים קרבה בין המתקיף למותקף. החרב יעילה למרחק מטר – מטר וחצי בערך. אם נחבר לה מקל ארוך הרי לנו חנית הטובה לעוד מטר או שניים. לא יותר. כלי נשק לטוח הארוך הם הכידון הדומה לחנית אך משמש להטלה (לא מדויק ונרחיב בהמשך), הקלע המעיף אבנים למרחק רב (בהתאם לגודל האבן, גודל הקלע ומיומנות הקלע) והקשת המעיפה חיצים הן לטווח של מטרים בודדים והן לטווח של מאות מטרים. הכלים להגנה הם: מגן הנישא ביד וניתן להזיזו בהתאם לפעולות התוקף, שריון שנלבש על הגוף והוא קבוע. וכן כובע הנחבש על הראש וקבוע גם כן. פה ושם יש חפצים שלא נועדו לשימוש צבאי, אך בכורח הנסיבות הפכו לכלי נשק. ונזכיר אותם בהמשך.
כלי הנשק מאפשרים, להלכה לפחות, לחיל לפגוע באויב, ולהגן על החיל מפני האויב. התקפת האויב והגנה מפניו מעמידות שתי דרישות סותרות. החייל לא יכול להיות מוגן מידי, אחרת הוא כבד, מסורבל ולא יעיל. כך מודגם בסיפור דוד וגליית, עת שאול נתן לדוד ציוד קרב מלא (ציטוט): וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת-דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. לט וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא-נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו (סו"צ שמ"א י"ז 38 – 39). מצד שני, לא כדאי שיהיה חשוף מידי. שוב מסיפור דוד וגליית (ציטוט): וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי-הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה. מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד בֵּאלֹהָיו. מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת-בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. (סו"צ. שמ"א י"ז 42 – 44). למרבה הצער חייל שיהיה מוגן מספיק אך לא מסורבל וזריז – אינו בנמצא. המיגון בא על חשבון הזריזות, והזריזות באה על חשבון המיגון. לא פלא איפוא שניתן למצוא חיילים מסוגים שונים. כבדים וקלים. בהקבלה לימנו – חייל חי"ר שרץ בסמטאות ובתעלות, לעומת הטנקיסט שמוגן היטב – אך בסמטאות הוא בנחיתות ברורה. ואם נקביל לעולם הספורט – הרי בכדורגל האמריקני (מה שמכונה פוטבול) יש שתי קבוצות. קבוצת הגנה המורכבת ממקררים מגודלים וחסונים אך כבדי תנועה, וקבוצת התקפה המורכבת מאצנים זריזים וכחושים אך בעלי עמידות של נייר אורז.
אני רוצה להתחיל דווקא בחפצים תמימים, שבידיים נכונות הפכו לכלי נשק קטלניים. אחד השופטים החידתיים ביותר בספר שופטים הוא שמגר בן ענת. מעלליו נזכרו בספוק אחד דל וצנום. שמגר נזכר גם בשירת דבורה, אך רק ננקב בשמו ותו לא. הנה מה שנכתב על שמגר (ציטוט): וְאַחֲרָיו (אחרי אהוד) הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל (סו"צ. שופ' ג' 31). מלמד הבקר הוא מקל ובראשו מסמר קטן. המקל נועד לדרבן את הפרות ללכת בכיוון הנכון. בניגוד לכבשים ועזים ההולכים אחרי מנהיגת העדר הקרויה משכוכית (מלשון משיכה), הרי הפרות מטיילות כל אחד בכיוון אחר. מישהו צריך להסביר להן לאן ללכת. לא נתפלא איפוא למצוא רועה צאן השולט בעדר צאן גדול ללא כל בעיה (כי הוא צריך לכוון אר כבשה אחת). אבל הבוקרים משתמשים בסוסים, וכלבים, והם תמיד כמה אנשים. ביד הנכונה מלמד הבקר הוא נשק רב עוצמה שקטל 600 פלשתים טבין ותקילין. עוד שופט שנעזר בחפץ מוזר משהו לקטל פלשתים היה שמשון (ציטוט): וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר טְרִיָּה (חושב. לא משומרת או קפואה. רק טריה) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ. טז וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ. (סו"צ. שופ' ט"ו 15 - 16). שמשון מצא לחי חמור, והשתמש בו כמו מגל, והכה 1000 פלשתים. בהחלט מעשה מרשים ביותר!
נעבור איפוא אל מלכת שדה הקרב – החרב (ואני מזכיר את הפינה שהייתה בשלושה שיודעים על החרב). זהו הנשק האישי של החייל, כמו הרובה היום. היום ניתן לנהל קרבות ממרחק רב, מבלי שהלוחמים רואים את האויב כלל. אבל כל הקרבות בימי קדם היו קרבות מגע, ואין קרב כזה ללא החרב. חשוב לציין כי בקרבות סיוף, בסגנון שלושת המוסקטרים או משחקי הכס, החרב יכולה לשמש גם כנשק הגנה, לצורך הדיפת חרב היריב. נתחיל בנתון מספרי. המילה חרב מופיעה במקרא מעל 400 פעמים! ללמדנו עד כמה החרב תפסה מקום חשוב בימי קדם. 'לחם' מופיע 297 פעמים בלבד. החרב מורכבת משלושה חלקים: ניצב, שמורה ולהב. הניצב הוא הידית בה אוחזים את החרב. השמורה היא החלק המפריד בין הניצב ללהב. יש לשמורה תפקיד כפול. הראשון הוא למנוע מידי המזיעה להחליק מהניצב אל הלהב ולהיפצע. התפקיד השני הוא ולמנוע מלהב האויב להחליק על הלהב שלי ולפצוע את ידי האוחזת בחרב, שהיא גם ידי החזקה. כשאין לצבא חרבות בכמות מספיקה המצביע מצוי בבעיה חמורה. עת מלחמת מכמש בין שאול לפלשתים נכתב (ציטוט): וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי-אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית... דלגתי קצת כב וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת(יש להוסיף 'מכמש' ככל הנראה) וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ. (שמ"א י"ג 19 – 22). שאול המלך היה בבעיה רצינית ביותר. גם בקרב דוד וגליית סופר על דוד שהלך לקרב ללא חרב, למרות ששאול הציע לו, כפי שקראנו לעיל. רבים הם הסבורים שדוד רק קלע אבן אל ראש גליית ובזה נגמר הסיפור. אבל לא. שימולב מה נכתב לאחר מכן (ציטוט): וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ (של גליית הכוונה), וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה. נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד. אז מה הוא עשה? נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת-בָּהּ, אֶת-רֹאשׁוֹ (סו"צ. שמ"א י"ז 49 - 51). קלע או לא – בסוף היה צריך את חרב גליית על מנת לכרות את ראשו מעליו.
לחרב ישנם שלושה תפקידים: הכאה, שיסוף ודקירה. הכאה כשמה כן היא מתן מכה בחרב, רצוי בחלק החד של הלהב. אם תרצו מדובר במקל משודרג. שיסוף הוא חיתוך לרוחב. דקירה היא חיתוך לעומק. חרב הכאה היא חרב בצורת מגל, השימוש בה הוא בתנועת קציר החיטה. מצד לצד, כאשר החלק הקמור, החיצוני הוא החלק הפעיל, בניגוד למגל בו החלק הקמור, הפנימי הוא הפעיל. הביטוי המקראי 'להכות בחרב או להכות לפי חרב' מעיד על השימוש הזה. הנה כמה דוגמאות. לאחר שיהושע העמיד בדום מתוח את השמש בגבעון ואת הירח בעמק איילון סופר (ציטוט): וְאֶת-מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיַּכֶּהָ לְפִי-חֶרֶב וְאֶת-מַלְכָּהּ--הֶחֱרִם אוֹתָם וְאֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ, לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד; וַיַּעַשׂ לְמֶלֶךְ מַקֵּדָה, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ. (סו"צ. יהו' י' 28). ברור שיהושע וחייליו לא רק הכו בחרב, אלא גם דקרו בחנית, ירו בקשת, שרפו והרסו באופן כללי. אבל ההכאה בחרה היא הפעולה החשובה והעיקרית. בימי ירמיהו היה נביא שניבא רעה על ירושלים. בחור בשם אוריהו בן שמעיהו. המלך יהויקים לא אהב את מה ששמע, אז אוריהו ברח למצרים. לא שזה עזר לו (ציטוט): וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם, וַיְבִאֻהוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים, וַיַּכֵּהוּ, בֶּחָרֶב; וַיַּשְׁלֵךְ, אֶת-נִבְלָתוֹ, אֶל-קִבְרֵי, בְּנֵי הָעָם (סו"צ. ירמ' כ"ו 23). דוגמה אחרונה החביבה עלי באופן אישי, ולו רק בשל הפרק הארוך בדוקטורט שכתבתי על מקרה זה. בעת רצח סנחריב נכתב (ציטוט): וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר (בָּנָיו) הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ, אֶרֶץ אֲרָרָט; וַיִּמְלֹךְ אֵסַר-חַדֹּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו. (סו"צ. מל"ב י"ט 37). מקרה זה מעניין במיוחד, כי מכתובת של אשורבניפל, נכד סנחריב, עולה כי הקושרים הפילו על סנחריב פסל כבד, ולא השתמשו בחרב. כלומר הסופר המקראי שמע שנסחריב נרצח, והניח לתומו שזה היה בחרב. כמקובל... חרב המגל מופיעה לא מעט בתבליטים מרחבי המזרח הקדום ממצרים, ממסופוטמיה ומהאימפריה החתית.
חרב שיסוף וחרב דקירה זו אותה חרב. אל תתבלבלו עם החרבות בקרבות הסיף באולימפיאדה. החרבות הללו הן חרבות דקירה בלבד, ונועדו לספורט ולא לקטול את היריב (הגם שהן יכולות לעשות גם את זה). הן עדינות יחסית, וכל חרב קדומה הייתה מרסקת אותה כבר בפעם הראשונה שהם היו נחבטות אשה באחותה. חרב השיסוף והדקירה הן אותה חרב כאמור, אלא שהשימוש הוא בחלקים שונים של החרב. בחוד או בלהב. במקרה זה להב החרב הוא ישר ולא מעוגל. יתרון החרב הזו ברור. יש לה שני צידי להב פעילים, כלומר יכולת תקיפה טובה יותר. בחרב מגל צריך להפנות את החלק הפעיל אל האויב. אם היכיתי בחרב מצד ימין לשמאל, ואויב חדש מופיע מימין – המצב סביר, אני רק צריך לסובב את פרק כף היד על מנת שהצד הפעיל יופנה כלפי האויב. גוזל קצת זמן, אבל סביר. אבל אם האויב מופיע בצד שמאל? אני צריך להחזיר את החרב לימין, ושוב להכות מימין לשמאל. פעולה הגוזלת זמן. או במקרים שדורשים אימון רב – להעביר את החרב ליד שמאל החלשה, וכך להאריך את מוטת התקיפה של החרב. אשרי, אבל זו היד החלשה, כן? החסרון הוא שמשתמש לא מיומן (ורוב הצבא שמורכב מאיכרים מגוייסים) מאבד זמן ו/ או יעילות. או עלול לפצוע את עצמו.
בסיפור על מות עשהאל אחי יואב בן צרויה, אבנר בן נר שאל את יואב: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? אין הכוונה שיואב יאכל חרב, אלא החרב תאכל. יש פה דימוי ברור לפיו החרב אוכלת בשר. בחרב מגל יש רק צד או פה אחד ש'אוכל בשר' במרכאות. בחרב ישרה יש שני צדדים או שתי פיות ש'אוכלים' במרכאות. חרב כזו מכונה חרב פיפיות. זכור לכל אהוד בן גרא עליו נכתב (ציטוט): וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת (סו"צ. שופ' ג' 16). ישנו פסוק מתהילים (ציטוט): רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (סו"צ. תה' קמ"ט 6). וגם דוגמה מספרות החוכמה (ציטוט ממשלי): כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. ד וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת (סו"צ. משלי ה' 5). היו כאלה שהסבירו שחרב פיפיות היא חרב כפולת להב. כלומר יש ניצב ומשני צידיו יש להבים. וכך ניתן, בתנועות ימינה ושמאלה, לפגוע באויבין משני הצדדים. על מנת שתבינו עד כמה רעיון זה הוא מופרך אני מציע לכם אתגר. בפעם הבאה שתכנסו למטבח על מנת לבשל, קחו שני סכינים חדים. הצמידו ידית לידית, חברו את הידיות בסרט הדבקה חזק. קיבלתם סכין דו ראשי. עכשיו לכו לבשל תוך שימוש בסכין הזה. שיהיה בהצלחה. אני אבוא לבקר אתכם בבית החולים.
בואו ונראה דוגמאות לחרב דקירה. בנבואת ירמיהו לאנשי ירושלים בעת המצור הבבלי נאמר (ציטוט): כִּי אִם-הִכִּיתֶם כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ-בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ (סו"צ. ירמ' ל"ז 10). דקירת החרב יכולה להיות מטפורית ככתוב במשלי (ציטוט): יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. (סו"צ. משלי י"ב 18). ודוגמה לשיסוף. לאחר מלחמת עמלק שאול לא הרג את אגג מלך עמלק. אבל אל חשש יש מי שהתנדב למשימה זאת (ציטוט): וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל (אל אגג) כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל. (סו"צ. שמ"א ט"ו 33). יש פרשנים הסבורים כי השיסוף לפני ה' משמעו קרבן אדם. חשיבות החרב במקרא היא כזו עד שהחרב במקרא הפכה כבר לשם נרדף למלחמה. והזכרנו את דברי אבנר ליואב. אני מזכיר שבערבית המילה 'חרב' משמעה מלחמה. והמילה סיף בערבית היא חרב. בלטינית המילה gladius משמעה חרב. זהו הנשק האישי של הלגיונר הרומי בימי קדם. האיש האוחז ב- gladius לצורך שעשוע הלוא הוא הגלדיאטור. ומשהו אופטימי על החרב. הפרח הדומה בצורתו לחרב, הנקרא בעברית סייפן, אך מוכר יותר בשמו הלועזי הנגזר מה gladius הלטיני. – הלוא היא הגלדיולה.
כלי נשק נוספים שיש בינהם חפיפה מסוימת, ולא תמיד ברור מהמקרא מה ההבדל בינהם הם החנית והכידון. יש להם קרוב משפחה העונה לשם רומח. על הרומח להלן. בשני המקרים מדובר במקל ולו להב. ניתן לדקור באמצעותו אויב קרוב או להטיל אותו על אויב מעט יותר רחוק. כיום מקובל (ואני מדגיש מקובל) לכנות את כלי הדקירה כחנית, ואילו את כלי ההטלה ככידון. לכן באולימפיאדה יש מקצוע הקרוי 'הטלת כידון'. אבל בתנ"ך יש אי בהירות מסוימת.
בספר שמואל סופר על נסיון הריגת דוד על ידי שאול. כך נכתב (ציטוט): וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל-שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ-הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד-שָׁאוּל. יא וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם (סו"צ. שמ"א י"ח 10 - 11). במקרה זה החנית שימשה להטלה. אמנם מדובר בטווח של מטרים בודדים, אך שאול הטיל את החנית. וזו לא הטלת החנית האחרונה של שאול. בהמשך גם יונתן היה מטרה להטלת החנית (ציטוט): וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת-דָּוִד (שמ"א כ' 33).
בסיפור גניבת החנית וצפחת המים של שאול סופר (ציטוט): וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל-הָעָם, לַיְלָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה-בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו; (כלומר נעוצה בקרקע בעזרת החלק האחורי, שהיה מעט חד למטרה זו בדיוק) וְאַבְנֵר וְהָעָם, שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו.
ח וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל-דָּוִד, סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת-אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ; וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ, פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה, לוֹ (סו"צ. שמ"א כ"ו 7 – 8). במקרה זה החנית יכלה הייתה לשמש לצורך דקירה קרובה. ברשימת גיבורי דוד (להם נקדיש פרק) סופר על בניהו בן יהוידע (ציטוט): וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע בֶּן-אִישׁ-חי (חַיִל) רַב-פְּעָלִים (אחראי על פועלים. לא מפא"יניק זקן), מִקַּבְצְאֵל; הוּא הִכָּה, אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת-האריה (הָאֲרִי) בְּתוֹךְ הַבֹּאר, בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. (והנה החשוב לענייננו) כא וְהוּא-הִכָּה אֶת-אִישׁ מִצְרִי אשר (אִישׁ) מַרְאֶה, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית, וַיֵּרֶד אֵלָיו, בַּשָּׁבֶט; וַיִּגְזֹל אֶת-הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ (סו"צ. שמ"ב כ"ג 20 - 21). בניהו ירד עם מקל (שבט), הצליח לקחת למצרי את חניתו, ובחנית זו הוא הרג ארת המצרי. ברור שלקיחת החנית חייבה מאבק צמוד, וההריגה הייתה מטווח אפס. בסיפור על המלחמה בבריכה בגבעון סופר על מרדף שערך עשהאל בן צרויה אחרי אבנר בן נר. אבנר ניסה לשכנע את עשהאל שיניח לו, כי לא נעים לאבנר לפגוע בעשהאל מחמת יואב אחי עשהאל (ציטוט): וַיְמָאֵן לָסוּר (עשהאל הכוונה) וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל-הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו, וַיִּפָּל-שָׁם, וַיָּמָת תַּחְתָּו (סו"צ. שמ"ב ב' 23). במקרה זה ההכאה הייתה בחלק האחורי של החנית. אבל זה הספיק על מנת לקטול את עשהאל. בניגוד לחנית לה נלוו פעלים המבהירים מה תפקידה, הרי הכידון נזכר ככלי נשק. כך סופר על יהושע בעת כיבוש העי (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר-בְּיָדְךָ אֶל-הָעַי--כִּי בְיָדְךָ, אֶתְּנֶנָּה; וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר-בְּיָדוֹ, אֶל-הָעִיר (סו"צ. יהו' ח' 18). יהושע הטה את הכידון בכיוון מסוים וזה היה האות עבור אנשי המארב לקום ולתקוף את העי. בתיאור גליית נכתב (ציטוט): וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו (סו"צ. שמ"א י"ז 6). יפה אך לא מסביר מה הכידון עושה.
בסיםור על בניהו בן יהוידע סופר שהמצרי היה עם חנית ולבניהו היה שבט כלומר מקל. מכאן ניתן להבין כי בלית ברירה גם המקל שימש כנשק. הלוא חנית, כידון או מלמד הבקר הם מקל עם תוספת בקצה. בספר יחזקאל בנבואה על גוג ומגוג נכתב (ציטוט): וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים, וּבְמַקֵּל יָד, וּבְרֹמַח; וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ, שֶׁבַע שָׁנִים (סו"צ. יחז' ל"ט 9). מכלל הרישמה עולה שגם מקל יד שימש כנשק לעת מצוא. בקטע נזכר גם הרומח, שהוא, ככל הנראה בין חרב לחנית. חרב ארוכה או חנית קצרה. תלוי מאיפה אתם מסתכלים. בעת התחרות בכרמל בין אליהו לנביאי הבעל סופר על נביאי הבעל (ציטוט): וַיִּקְרְאוּ, (נביאי הבעל הכוונה) בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ (מלשון גדיד, כלומר חיתוך, ולא התגודדות, התאספות. כן?) כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם (סו"צ. מל"א י"ח 28). נביאי הבעל המשולהבים הכו עצמם עד זוב דם בחרבות ורמחים. מכאן עולה כי הרומח הוא כלי קצר דיו לצורך פציעה עצמית. גם בחנית ניתן להיפצע באופן עצמי, אבל זה יותר מסובך. חישבו היום על האנשים המאבדים עצמם לדעת. כמה מהם מתאבדים בעזרת אקדח וכמה באמצעות רובה. ניתן להתאבד באמצעו רובה. אבל בעזרת אקדח זה קל ופשוט יותר. בספר נחמיה סופר על נסיונות מתנגדי נחמיה להפסיק את בניית חומת ירושלים. נחמיה לא התכוון לותר (ציטוט): וָאַעֲמִיד אֶת-הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת, עִם-חַרְבֹתֵיהֶם רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתֹתֵיהֶם... דלגתי קצת וַיְהִי מִן-הַיּוֹם הַהוּא, חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים, וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים... דלגתי שוב טו
וַאֲנַחְנוּ, עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה; וְחֶצְיָם, מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים, מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר, עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (סו"צ. נחמ' ד' 7 – 15). מהתיאור עולה כי הרומח הוא כלי לטווח הקצר בדומה לחרב אך בניגוד לקשת.
אם החרב היא מלכת שדה הקרב, אז הקשת היא הנסיכה. לקשת שני תפקידים: ירי לטווח קצר (2 – 20 מ'. מדויק יחסית), וירי לטווח ארוך (ירי סטטיסטי). הירי לטווח קצר הוא בכינון ישיר. כלומר הקשת מכוון את החץ ישירות אל המטרה, יורה והחץ עף אל המטרה. שימוש זה הוא הנפוץ פחות. בטווחים קרובים, שליפת חץ מאשפת החיצים, התאמתו למסגרת ולמיתר, משיכת המיתר, כיוון החץ, ושחרורו – לוקחים זמן. בזמן הזה האויב כבר יזרוק חנית, מקל, חרב או יטיח את המגן בקשת. השימוש העיקרי בקשת הוא ירי לטווח רחוק. במקרה כזה הירי הוא בכינון עקיף. כלומר מכוונים את הקשת בזוית כלשהי כלפי מעלה (בהתאם לטווח המבוקש). ויורים. במקרה זה אין מדובר בקשת אחת, אלא בשורה או עדיף, כמה שורות של קשתים, שכולם מכוונים לשמיים ויורים בעת ובעונה אחת. עשרות, מאות או אלפי חיצים עפים בדבוקה אחת לעבר האויב הניצב מנגד. אמנם האויב רואה את החיצים המתקרבים, ויכול להניף את המגן מעל הראש, אבל מתוך X חיצים שנורו Y חיצים יחדרו את ההגנה ויפגעו ב-Z חיילי אויב. לכן הקשת היא נשק סטטיסטי. ממש כמו ארטילריה טיפשה בימנו. יורם כך וכך פגזים, חלק כזה וכזה נופל בתוך אליפסה כזו וכזו, וגורמים כך וכך נזק לאויב. מי שצפה בסרט 300 זוכר ודאי את הסצינה ובה מטר חיצים שהרעיפו הפרסים על ליאונידס ומרעיו.
הקשת עצמה מורכבת ממסגרת עץ, ומיתר גמיש (גיד חיה). גיד החיה הוא המעניק לקשת את עוצמתה. החץ נע במהירות ומכאן יכולת הנזק שלו. סוד הקשת טמון בתנע שלה. תנע הוא מושג המציין את המסה כפול המהירות. על מנת להבהיר את מושג התנע אשאל שאלה. מה יותר מדאיג אתכם: אבן במשקל 40 גרם שנעה לקראתכם ממרחק עשרה מטרים או קליע 5.56 במשקל 4 גרם הנע לקראתכם ממרחק 100 מטרים?
היתרון הגדול של הקשת, הוא היכולת לפגוע באויב ממרחק גדול יחסית. אין צורך להגיע למגע איתו. בסיפור גירוש הגר יש עדות לטווח הקשת (ציטוט): וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. (סו"צ. בראשית כ"א 16). המילה החשובה היא 'הרחק'. רחוק מספיק כדי לא לשמוע או לראות את ישמעאל. על מנת לירות בקשת יש למצות את האנרגיה הטמונה במיתר. את הקשת מושכים, רומים או דורכים. כך נכתב על מות אחאב מלך ישראל (ציטוט): וְאִישׁ, מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ, וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן (סו"צ. מל"א כ"ב 34). כך נכתב על בני אפרים באחז ממזמורי תהילים (ציטוט): בְּנֵי-אֶפְרַיִם, נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי-קָשֶׁת; הָפְכוּ, בְּיוֹם קְרָב (סו"צ. תה' ע"ח 9). השרש רמ"ה מוכר מארמית ומערבית ומשמעו זר"ק. כך נכתב בשירת הים (ציטוט): אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (. זרק אותם למים. סו"צ. שמ' ט"ו 1). בנבואת ירמיהו על מצרים בקרב כרכמיש נכתב (ציטוט): עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב, וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים--כּוּשׁ וּפוּט, תֹּפְשֵׂי מָגֵן, וְלוּדִים, תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת. (סו"צ. ירמ' מ"ו 10). והנה התייחסות בספר איכה (ציטוט): דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי, כַּמַּטָּרָא לַחֵץ (סו"צ. איכה ג' 12). זה מעניין. הרעיון של הקשת פשוט. מיתר מתוח שמשתחרר ומעיף את החץ. ההגיון אומר, ובצדק, שכככל שהמיתר יהיה עבה יותר וחזק יותר המרחק אליו יעוף החץ גדול יותר. בדיוק כמו היום. ככל שיש יותר אבק שריפה – הקליע עף רחוק יותר. חשבו על קליע 5.56, לעומת פגז טנק ולעומת פגז ארטילריה. אבל יש בעיה. מיתר עבה וחזק מחייב כח רב יותר על מנת למשוך אותו לאחור. גם אם מדובר במיתר הטוב בעולם, אבל כשאני לא מצליח למשוך אותו כראוי, והיריה, תחת שתעוף למרחק, יוצאת דרדל'ה – לא עשיתי דבר. על מנת לפתור את הבעיה החלו להביא את המיתר אחורה לא באמצעות כח הידיים אלא באמצעות כח הרגליים. כידוע הרגליים חזקות פי שש מהידיים. כל מי שטיפס על חבל ששה מטרים בצה"ל יודע שהידיים רק אוחזות בחבל. מי שמרימות את הגוף למעלה הן הרגליים. על כן החלו לדרוך, פשוטו כמשמעו, על הקשת על מנת לטעון אותה בחץ. הקשת דרך על המיתר, תפס אותו בזיז, ורק כשהחץ היה במקום שוחרר המיתר. עד היום פעולת טעינת הנשק נקראת 'דריכה'. כשמפקד המטווח צועק לדרוך את הנשק, כולם מושכים בידית כלשהי בנשק, ואיש אינו רוקע בחוזקה...
כאשר הקשת מוכנה לירי הרי היא קשת מלאה. בסיפור הפיכת יהוא נכתב (ציטוט): וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ (סו"צ. מל"ב ט' 24). שימו לב שבמקרה זה מדובר בכינון ישיר. העוצמה הייתה כה עזה, עד שהחץ נכנס בצד אחד ויצא מהצד השני. בספר זכריה יש נבואה העוסקת בענין (ציטוט): כִּי-דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה, (שימו לב למשחק המילים בין דריכה רגילה לדריכת קשת) קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן, עַל-בָּנַיִךְ יָוָן; וְשַׂמְתִּיךְ, כְּחֶרֶב גִּבּוֹר. (סו"צ. זכ' ט' 13). כאשר הקשת לא בשימוש, מתירים צד אחד של המיתר, על מנת לשמור על גמישותו, במצב זה הקשת קרויה 'קשת רמיה' או רומיה. כך אמר הנביא הושע (ציטוט): יָשׁוּבוּ לֹא עָל, הָיוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה--יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם, מִזַּעַם לְשׁוֹנָם; זוֹ לַעְגָּם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (סו"צ. הושע ז' 16). בהשאלה מדובר במשהו שלילי ופגום. כך נכתב בתהילים (ציטוט): וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ, כַּאֲבוֹתָם; נֶהְפְּכוּ, כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה (סו"צ. תה' ע"ח 57).
כלי נשק נוסף לטווח רחוק הוא הקלע. תפקיד הקלע - להשליך אבנים אל האויב. בדומה לקשת גם פה לתנע יש תפקיד משמעותי בהפיכת הקלע לנשק מטיל אימה. אם כי במקרה זה אין מדובר בתנע אלא בתנע זויתי. כלומר מסה כפול מהירות כפול רדיוס הסיבוב. שימו לב, אצלי לומדים גם פיזיקה לא רק תנ"ך. מהירות הסיבוב, אורך הקלע ומשקל האבן (התנע הזויתי כאמור) הם המעניקים לקלע את עוצמתו. בתשובת אלהים מן הסערה בספר איוב נכתב (ציטוט): לֹא-יַבְרִיחֶנּוּ בֶן-קָשֶׁת; לְקַשׁ, נֶהְפְּכוּ-לוֹ אַבְנֵי-קָלַע. (סו"צ. איוב מ"א 20). בסיפור פילגש בגבעה סוםר על בני בנימין (ציטוט): מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ: כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא (סו"צ. שופ' כ' 16). פסוק זה על 700 איטרי יד ימין, בוספת הסיפור על אהוד בן גרא שהיה איטר יד ימינו יצרו את הגישה לפיה בני בנימין היו איטרי יד ימין בכמות גבוהה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. נוצר הרושם שני ימין היו אנשי יד שמאל. אבל זוהי טעות. בסיפור פילגש בגבעה דווח על 26,700 חיילים. מתוכם 700 שמאליים. אחוז השמאליים בחברה הכללית עומד על 10 אחוזים בערך. עשרה אחוזים מ-26,000 (עשיתי להם הנחה) הוא 2600 איש. ואילו להם היו רק 700. אז לא רק שבני בנימין לא היו שמאליים יותר מהחברה הכללית אלא פחות. הרבה פחות.
בתבליטים האשוריים (למשל בתבליט לכיש) רואים בבירור את הקלעים המחפים על הכוחות הפורצים את החומה. בחפירות ארכיאולוגיות התגלו מגוון אבני קלע אשוריות. הדבר המעניין הוא שרובן שוקלות אותו הדבר בסטיה של גרמים בודדים. כלומר האשורים ייצרו אבני קלע בגודל אחיד. וכך הקלעים התאמנו על אבן אחת למעשה, ולכן, אחרי אימון בסיסי, יכלו לירות אותה או העתקיה בדיוק נמרץ.
השימוש המפורסם ביותר בקלע הוא בסיפור דוד וגליית כמובן (ציטוט): וְהָיָה כִּי-קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. מט וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה. נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד. (סו"צ שמ"א י"ז 48 – 50).
לאחר שסקרנו את הנשק ההתקפי המרכזי נעבור לנשק ההגנתי. נשק המגן הבסיסי והנפוץ הוא המגן. כשמו כן הוא – מגן. המגן הוא לוח עץ או מתכת, שנועד לעצור את נשק האויב (חרב, חץ, חנית...). בדומה לחרב, אף המגן נפוץ בקרב הלוחמים. כך נכתב על שניים וחצי השבטים (ציטוט): בְּנֵי-רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט-מְנַשֶּׁה, מִן-בְּנֵי-חַיִל, אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת, וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה (סו"צ. דה"א ה' 18).נושא המיגון מעורר דילמה כאמור. ככל שהמגן גדול ועבה יותר – הוא יעניק הגנה טובה יותר. מצד שני זה בא לדי ביטוי במשקל המגן... מילה נרדפת למגן, ככל הנראה, היא צינה. כך נכתב בסיפור דוד וגליית (ציטוט): וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל-דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו. (סו"צ. שמ"א י"ז 41). יש הסבורים כי הציוד של גליית היה כה כבד עד שהוא נזקק לאיש מיוחד שיסחוב עבורו את המגן או הצינה. הסבר הדיוני, אבל אני רוצה להציע הסבר נוסף. נדמה לי שיגאל ידין היה זה שהציע את הרעיון. הישראלים ראו את גליית מרחוק. אין להם מושג כמה הוא גדול ומאיים. לכן שמו לידו איש רגיל, על מנת שהישראלים יקבלו את קנה המידה הנכון ויבינו איזה ענק אימתני עומד בפניהם. כמו היום, שאנחנו לא מבינים כמה שחקני כדורסל הם גבוהים. הלוא הם במגרש הם מתרוצצים ליד אנשים גבוהים כמותם. אבל כשהשופט שורק וניגש לשחקן כדורסל – מתחוור עד כמה הוא גבוה...
באותה נבואה של ירמיהו על מצרים נכתב (ציטוט): עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה, וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה. (סו"צ. ירמ' מ"ו 3). מה עולה כי המגן והצינה הם שני דברים נפרדים. אבל לא ברור במה הם שונים. אם כי יתכן שירמיהו השתמש במילה נרדפת לצורך הנבואה. גם בתהילים נזכרים המגן והצינה זה לצד זה (ציטוט): הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה; וְקוּמָה, בְּעֶזְרָתִי. (תה' ל"ה 2).
שדרוג למגן הוא השריון. השריון הוא בגד חסין פגיעה (עד רמה מסוימת). בדומה לשכפ"ץ כיום. בעוד שאת המגן יש להזיז אנה ואנה בהתאם לאיומים כלפי הלוחם, הרי השריון הוא 'שגר ושכח' . ברגע שעטיתם שריון – הוא שם. בסיפור דוד וגליית נזכר השריון אצל גליית וכן אצל דוד (ציטוט): וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו... דלגתי הרבה וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת-דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ, שִׁרְיוֹן. (שמ"א י"ז 38). לגליית היה שריון קשקשים. כלומר לא שריון העשוי מיציקה אחת (טכנולוגיה מורכבת שלא הייתה קיימת אז), אלא שריון המורכב מהמון לוחיות מתכת, חיבור הלוחיות זה לזה יצר הן את המיגון, ובעיקר את הגמישות של השריון. בקטע זה נזכר עוד כלי הגנה ייחודי שהוא שריון יעודי לרגל. מדובר על מצחת הנחושת שעל רגלי גליית. סביר שבמקרה זה מדובר ביציקה אחת (המצחה הגנה על קדמת הרגל ולא על אחורי הרגל). בסיפור מות אחאב שוב נזכר שריון קשקשים (ציטוט): וְאִישׁ, מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ, וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן (סו"צ. מל"א כ"ב 34). החץ (האקראי. מישהו משך בקשת לתומו) פגע בתפר בין השריון לבין השרוול. תחת בית השחי. פציעה שהתבררה כקטנית עבור אחאב.
פריט הגנה נוסף הוא הכובע בכ"ף או הקובע בקו"ף. מדובר במילה פלשתית שנכנסה לעברית, ולכן היא נכתבת בתנ"ך באותו פרק בפעם בכ"ף ופעם בקו"ף. הכובע המקראי הוא שריון לראש. כך נכתב (ציטוט) : וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, (זה גליית ויש לו כובע בכ"ף)... דלגתי הרבה וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת-דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ (זה כבר קובע בקו"ף. שמ"א י"ז 38).
נושא כלי הנשק במקרא הוא מרתק וארוך. ואין מתאים מאשר לסיים את הפרק באיווי של ישעיהו ומיכה (ציטוט מישעיה וגם ממיכה): וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת (סו"צ. ישע' ב' 4, מיכה ד' 3).
