בהכירכם את רומא ועצמתה, לא תופתעו לשמוע, שהרומאים השתרבבו בדרך לא דרך גם למקרא. ברור שמדובר בספרים המאוחרים של המקרא, וליתר דיוק לספר המאוחר ביותר במקרא. אמנם נוהגים להגדיר את התנ"ך כ'ספר', אך מדובר באסופת ספרים שונים ומגוונים. אין ספר בראשית כספר איוב, ואין ספר מלכים כספר ויקרא.
באומרי 'הספר המאוחר ביותר' הכוונה היא לספר דניאל. מבחינה מעשית מדובר בספר חיצוני לכל דבר וענין, שהצליח להסתנן למקרא בדקה האחרונה של זמן הפציעות. ספר דניאל הוא מעין חולית קישור בין ספרות המקרא לספרות הבתר מקראית, המתבטאת בספרים החיצוניים, במגילות הגנוזות ובספרות חז"ל.
העיסוק בספר דניאל הוא מרתק, אבל חורג מתחום פינה זו. רק אציין שהספר בצורתו הנוכחית הוא משנת 167 לפני הספירה, ערב פרוץ מרד המכבים.
בפרקים י' עד י"ב ישנה סדרת נבואות אסכטולוגיות (כלומר של אחרית הימים). הנבואה הנוגעת לענייננו היא בפרק י"א. זוהי נבואה בדיעבד. כלומר מישהו כותב היסטוריה, אבל את הכותרת הוא מתארך 200 שנה קודם לכן. וכך יש לנו "נבואה עתיקה" במרכאות, שהאירועים "הוכיחו" שוב במרכאות את נכונותה.
"נבואה" במרכאות זו מתארת את המאבקים בין בית סלווקוס ששלט בסוריה לבית תלמי ששל במצרים, על השליטה בארץ ישראל. שליטה לה יש השפעה מכרעת על עם ישראל. הנבואה אינה נוקבת בשמות מפרושים כמעט, אלא רומזת. כך למשל: הִנֵּה-עוֹד שְׁלֹשָׁה מְלָכִים עֹמְדִים לְפָרַס וְהָרְבִיעִי יַעֲשִׁיר עֹשֶׁר-גָּדוֹל מִכֹּל וּכְחֶזְקָתוֹ בְעָשְׁרוֹ יָעִיר הַכֹּל אֵת מַלְכוּת יָוָן (דנ' י"א 2). המלך הרביעי והעשיר הוא ככל הנראה אחשורוש, ו-יָעִיר הַכֹּל אֵת מַלְכוּת יָוָן – זו כנראה פלישתו ליון, כמתואר בסרט 300. בהמשך נזכר: וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ (דנ' י"א 3). המלך הגיבור הוא אלכסנדר מוקדון, שלאחר מותו נחלקה ממלכות: וּכְעָמְדוֹ תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם (דנ' י"א 4). בהמשך מתוארות המלחמות בין בית סלווקוס לבית תלמי. למשל: וְיָבֹא בְּמָעוֹז מֶלֶךְ הַצָּפוֹן... דלגתי קצת ט וּבָא בְּמַלְכוּת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב (דנ' י"א 7 – 9).
כזכור, ניסה אנטיוכוס השלישי לישר את ההדורים עם בית תלמי, באמצעות נישואי בתו עם מלך מצרים. לאחר נישואים אלה, הפנה אנטיוכוס השלישי את מרצו כלפי אסיה הקטנה (תורכיה של ימנו). בשנים 200 – 201 לפני הספירה התארחה משלחת רומית אצל אנטיוכוס, על מנת לכונן קשרים בין שתי המדינות. אנטיוכוס סבר כי, מבחינת הרומאים הוא יכול להתקדם מערבה. הערה גיאוגרפית: בירת האימפריה שכנה באנטיוכיה, בקצה המערבי של האימפריה (כיום העיר אנטקיה, שבחבל הטאי בדרום תורכיה). עיקר האימפריה השתרעה מזרחה לכיוון סוריה, עירק ואירן של ימנו. אנטיוכוס רצה שבירתו תהיה קצת יותר במרכז. ניתן אמנם להעתיק את הבירה, אבל ניתן גם לדחוף את הגבול מערבה...
הפניה מערבה עוררה את חששה של רומא. היו כמה התנגשויות קטנות (כולל באתר תרמופילאי המפורסם. הסרט 300 וזה), אולם הקרב המכריע נערך במגנסיה (לא רחוק מאיזמיר של ימנו). מי שסייע לאנטיוכוס היה לא אחר מאשר חניבעל המפורסם. הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת לסלווקים, ואנטיוכוס נאלץ לחתום על הסכם שלום קשה מבחינתו, המכונה 'שלום אפמיה' (apameia).
פרשה זו מתומצתת בפסוק אחד: וישב (וְיָשֵׂם) פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ (דנ' י"א 18). הקצין המדובר הוא לא אחר מאשר המצביא הרומי לוקיוס קורנליוס סקיפיו.
אנטיוכוס עצמו נהרג זמן קצר לאחר מכן בעילם (דרום מערב אירן של ימנו). המלך שבא אחרי אנטיוכוס השלישי היה סלווקוס הרביעי, אבל אותנו מעניין מי שהחליף אותו: אנטיוכוס הרביעי. חנוכה, מכבים וכל זה. אנטיוכוס הרביעי ניהל מדיניות פרו רומאית בעיקרה, בזוכרו את ההפסד הצורב במגנסיה.
בשל התערערות היחסים עם בית תלמי, פרצה המלחמה הסורית השישית, במהלכה פלש אנטיוכוס השלישי למצרים. הרומאים לא ראו בעין יפה את התפשטות אנטיוכוס למצרים והורו לו לסגת ממצרים תיכף ומיד. מה שאכן קרה.
ענין הנסיגה תומצת בצורה נאה: וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ (דנ' י"א 30).
ה'ציים כתיים' הוא כינוי למשלחת הרומית בראשות פופיליוס לָאִיְנַאס.
הכינוי 'ציים כיתיים' נלקח בקללת בלעם, אותה פירשו על הרומאים: וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר (במד' כ"ד 24). כלומר הרומאים יפגעו ב'אשור' היא הממלכה הסלווקית.
ראוי לציין, שמגילת פשר חבקוק שנכתבה לאחר פרק זה, אבל לפני כיבוש הארץ על ידי הרומאים ב-63 לפני הספירה, הרומאים מכונים כיתיים כדבר שבשגרה.
