מלח הוא תרכובת כימית הבנויה משני יסודות רעילים. נתרן וכלור. יחדיו הם התבלין החשוב ביותר לאדם. למלח תפקיד חיוני בגוף. הוא מאזן את היחס בין החומצות לבסיסים, מטפל בנפח הנוזלים (מה שקרוי לחץ דם), ותורם להעברת האותות העצביים. מחסור במלח עלול לגרום לחולשה, עוויתות, ואף מלח. אם כי בעולם המודרני הבעיה היא עודף מלח ולא מחסור... אין פלא איפוא שהמלח תפס מקום חשוב מאוד בימי המקרא. המלח בימי המקרא נחצב מהר סדום, או נאסף ממשקעי מלח שעברו אידוי בחופי הים. בספר בן סירא נזכרת חשיבות המלח כחלק מהתאנים הבסיסיים לקיום האדם (ציטוט): ראשי צרכי אדם: אש ומים ברזל ומלח יין ושמן דגן חלב ודבש כסות ובגד (סו"צ. בן סירא מ' 15).
היחס אל המלח במקרא הוא דו ערכי. מצד אחד הוא קשור לקדושה ולחיים, ומצד שני הוא מסמן הרס וחורבן. נתחיל בתפקיד המלח בפולחן. שימו לב מה נכתב בספר ויקרא (ציטוט): וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח (סו"צ. ויק' ב' 13). הכהן חייב לבזוק מלח על הקרבן! גם יחזקאל הנביא, שהיה כהן בהכשרתו, התייחס לענין המלח בפולחן בתארו את המקדש העתידי (ציטוט): בְּכַלּוֹתְךָ, מֵחַטֵּא--תַּקְרִיב פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, וְאַיִל מִן-הַצֹּאן תָּמִים. כד
וְהִקְרַבְתָּם, לִפְנֵי יְהוָה; וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח, וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַיהוָה (סו"צ יחז' מ"ג 23 – 24). המלח הוא המכשיר את הקרבן לאכילה. לא ברור האם המלח על הקרבן נובע מההיבט המחטא של המלח? מההיבט הטעים של המלח? או אולי, כדעתי, אין סתירה בין הנימוקים אלא הם משלימים איש את אחיו.
המלח שימש גם להכנת הקטורת, כנזכר בספר שמות (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה.(עד כאן הרכיבים. עכשיו מה עושים איתם) לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ. לו
וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה, הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, תִּהְיֶה לָכֶם (סו"צ. שמ' ל' 34 – 36). הקטורת חשובה במיוחד, כי היא עזרה להפיג את ריחות השחיטה הלא נעימים. מי שהזדמן לבית מטבחיים לא ישכח לעולם את הצחנה.
הברית בין ישראל (המיוצגים על ידי הכהנים צאצאי אהרון) לאלהיו מגולמת במלח. לא פחות (ציטוט): כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה--נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם (זו פניה לאהרון הכהן כאמור. ושימו לב להמשך): בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ (סו"צ. במ' י"ח 19). הביטוי 'ברית מלח' במשמעות של ברית נצחית נזר בקרא שוב. בספר דברי הימים סופר על מאבק בין אביה מלך יהודה לירבעם בן נבט מלך ישראל. רגע לפני הקרב עלה אביה ונאם בהר צמריים. נאום שלדעתי הושם בפיו על ידי מחבר דברי הימים. שימו לב לטענת אביה (ציטוט): וַיָּקָם אֲבִיָּה, מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם, אֲשֶׁר, בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיֹּאמֶר, שְׁמָעוּנִי יָרָבְעָם וְכָל-יִשְׂרָאֵל. ה הֲלֹא לָכֶם, לָדַעַת, כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם: לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח (סו"צ. דה"ב י"ג 4 – 5). כלומר הברית בין שושלת דוד לאל היא ברית נצחית. ואכן עד היום יהודים מתפללים להשבת משיח בן דוד, ולא בן של מישהו אחר. השימוש במלח כציון יחסים קרובים נשמר עד היום כשמקלים אדם בלחם ומלח. כשצרי יהודה ובנימין רצו לציין את נאמנותם הרבה למלך פרס הם כתבו (ציטוט. בתרגום לעברית): כָּעֵת, כָּל-עֻמַּת שֶׁמֶּלַח הַהֵיכָל מָלַחְנוּ,
וְעֶרְוַת הַמֶּלֶךְ לֹא יָאֶה לָנוּ לִרְאוֹת, עַל זֹאת שָׁלַחְנוּ וְהוֹדַעְנוּ לַמֶּלֶךְ. (סו"צ. עז' ד' 14). הם אכלו ממלח ההיכל. אז ברור שהם נאמנים למלך.
תפקיד שני וחשוב לא פחות הוא בתחום המזון. אם בהמלחת מזון ואם בשימורו. על טעמו התפל של המזון ללא מלח התלונן איוב. אני מזכיר שבשלב הזה איוב איבד את כ ילדיו ורכושו, הוא מוכה שחין, ונאלץ לסבול את דברי חבריו שלא רק שלא עוזרים אלא ממש מעצבנים אותו. איוב פצח בסדרת שאלות רטוריות. שימו לב לאחת השאלות הראשונות שעלו במחשבת איוב (ציטוט): הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח? (סו"צ. איו' ו' 6). ברור שלא! מלבד הענקת טעם, המלח משמש לשימור מזון. קדמונינו לא הכירו את החיידקים, אבל הם שמו לב שיש סביבות בהן המזון נשמר לאורך זמן. סביבה יבשה, סביבה מתוקה או סביבה מלוחה. יובש כמו בשר מיובש, מתיקות כמו בדבש או ריבה, ומלח כמו בזיתים כבושים – הם סביבה רעה לחיידקים. לכן המזון נשמר זמן רב יחסית.
במקרא יש רמז לשימור דגים. בספר נחמיה נכתב (ציטוט): וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר; וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה, וּבִירוּשָׁלִָם (סו"צ. נחמ' י"ג 16). לא נאמר במפורש, אבל סביר כי מדובר בדגים מומלחים או מיובשים, שהרי הדרך מיפו לירושלים בימי קדם ארכה שלושה ימים בקירוב. ובהעדר אמצעי קירור – הדרך להוביל דגים הייתה בצורה משומרת. ניתן לשער שפה ושם הביאו דגים חיים. אבל מדובר בלוגיסטיקה מורכבת שהתאימה לעשירים ביותר, מסדר גודל של הורדוס. בסמוך לעכו התגלתה ספינה טרופה מתקופת הברזל ובה גרעיני זיתים. סביר כי מדובר בזיתים שנכבשו למאכל, ולא זיתים במצבם הגולמי.
המלח שימש גם כחומר רפואי מן המעלה הראשונה. יחזקאל דימה את ירושלים לתינוקת אסופית אותה אסף אלהים. בדרך אגב, אנו מתוודעים לטיפול בתינוק לאחר לידתו (ציטוט): בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ... דלגתי הרבה אֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן (סו"צ. יחז' ט"ז 4 - 9). התינוקת נמצאה בשדה מבלי בחתכו את חבל הטבור כראוי, איש לא רחץ אותה, לא המליחו אותה, ולא חיתלו אותה. אלהים לקח את התינוקת (היא ירושלים כזכור), ניקה אותה מהדם וסך אותה בשמן. השאלה הנודעת לנו היא כמובן מה הכוונה בכך שלא המליחו אותה. יש הסבורים כי מדובר בפיזור מלח לצורך חיטוי לאחר הרחצה, ויש הסבורים כי מדובר בטקס מאגי כלשהו לצרוך הגנה מפני שדים, מזיקים ושאר מרעין בישין.
שימו לב לסיכה בשמן, כי זה מתקשר לרמז אפשרי לטיפול נוסף הנזכר במקרא. ישעיהו הנביא דימה את ארץ יהודה לאדם מוכה (ציטוט): מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה; לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן (סו"צ ישע' א' 6). ישעיהו תיאר את הטיפול המקובל בפצעים. לזרות, לחבוש ולסוך. הפירוש המקובל לזֹרוּ הוא ניקוז המוגלה מהפצעים לצורך זירוז החלמתם. אולם יש הסבורים כי מדובר בזריית מלח על הפצעים לצורך חיטוי. השימוש בשמן מתקשר לתיאור של יחזקאל, אז אולי יש קשר.
לפני סיום הערה. נושא המלח במקרא ארוך מפרק של דבר היום וקצר מפרק של דברי הימים. לכן החלטתי, באופן חריג, ליצור שני פרקי דבר היום. לכן השם המתבקש מלחים א. הפרק הבא יהיה מלחים ב.
