ספר משלי הוא חלק ממה שמכונה 'ספרות החוכמה'. על כן אקדים ואומר כמה (במילה כמה הטעם הוא ב-מ) מילים על ספרות החוכמה. השרש חכ"ם מופיע, בהטיות שונות (שם ועצם וּפוֹעל) במקרא כ-340 פעמים. זה המון! עיון במונח 'חכם' מעלה כי למונח 'חכם' יש כמה משמעויות במקרא. אבל נקפוץ אל לשון חז"ל, שתעזור לנו להבין טוב יותר את המונח 'חכם' במקרא. נתחיל בעובדה הפשוטה שעצם הקיצור: חז"ל: חכמינו זכרונם לברכה מעיד על המשמעות. בלשון חז"ל 'חכם' משמעו גדול בתורה. וזה בדיוק מה שהם היו. גדולים בתורה. בִּימֵי בית שני, החכמים הם מורי הדור וּמַנהיגיו. כך התנאים בִּימֵי
המשנה. (ציטוט ממסכת אבות): יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם דלגתי הרבה... אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל: (סו"צ אבות א'4 - 11). מהמובאות לעיל עולה בבירור כי חכם הוא מלומד בתורה, ולו תלמידים. ראוי לציין כי לא פעם מופיע במשנה הביטוי: 'וחכמים אומרים', במובן של 'המורים (או) המלמדים אומרים'. אי אפשר להתעלם מהביטוי המוכר 'תלמידי חכמים'. משמעות הצירוף היא: אנשים הלומדים תורה מרבותיהם. צורת היחיד של 'תלמידי חכמים' הוא 'תלמיד חכמים', ולא השגיאה הנפוצה 'תלמיד חכם'. החכמים הם המורים, לא התלמידים...
שרשי הזיהוי של החכמה עם התורה מצויים כבר בִּימֵי בית שני. בספר עזרא נכתב על עזרא עצמו (ציטוט): הוּא עֶזְרָא, עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה (סו"צ. עזרא ז' 6). כלומר עזרא הוא מבין בתורה. וּבְהֵמשך הספר נכתב (ציטוט):וְאַנְתְּ עֶזְרָא, כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי-בִידָךְ (25) (והנה בעברית: ואתה עזרא, כחוכמת אלהיך אשר בידך. סו"צ). עזרא הוא סופר מהיר בתורת משה, והוא יפעל כחוכמת אלהיו כלומר לפי תורת אלהיו.
בספר בן סירא, שהוא ספר חיצוני, בסוגת ספרות החוכמה המקראית, סביב שנת 300 לפה"ס בערך נכתב (ציטוט): החכמה תהלל נפשה ובקרב עם אלהים תתפאר. בעדת אל תפתח פיה ובתוך עמו תתהדר... דלגתי קצת בכל אלה מנוחה בקשתי ואיה איפו מקום מנוחתי. אז פקד עלי יוצר כל ואל עשני אמר לי. ביעקב תשכון ובישראל תשתרר... דלגתי שוב במשכן קדשו לפניו עבדתי ושם בציון אתו קמתי. בקריה אהובה נחתי וִירוּשלים עיר ממשלתי... דילוג אחרון כל אלה בספר ברית יי כתובים. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. מלאה חכמה כפישון וכנהר חדקל בימי האביב. מטיפה שכל כנהר פרת וְכַיַּרדן בימי הקציר... (סו"צ בן סירא כ"ד 1 – 26). בקטע יש תיאור מלבב של החוכמה המחפשת מקום. היא חיפשה היטב, ומצאה את מקומה בעם ישראל, ובהשאלה בִּירוּשלים. ואין חוכמה אלא תורה.
אבל, ברוב המקראות בתנ"ך לחכמה יש מובן אחר לחלוטין. לא קשור לתורה או לִמְנת המשכל. ברוב המקראות 'חכמה' היא מומחיות מקצועית כלשהי. כך למשל בצלאל ואהליאב בוני המשכן (ציטוט): וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. ד לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. ה וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה. ו וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. ופה יש פירוט של מה שהם צריכים להכין (סו"צ. שמ' ל"א 1 – 6). מדובר בשני בנאים אומנים, שהקימו את המשכן. בצלאל הוא חכם מתכת ועץ, ואהליאב הוא חכם כלים והבגדים. יחד הם צוות מנצח. עוד מומחה חכם יש בתיאור בניית מקדש שלמה בִּירוּשלים (ציטוט): וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיִּקַּח אֶת-חִירָם מִצֹּר. יד בֶּן-אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי, וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת, וַיִּמָּלֵא אֶת-הַחָכְמָה וְאֶת-הַתְּבוּנָה וְאֶת-הַדַּעַת, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת; וַיָּבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיַּעַשׂ אֶת-כָּל-מְלַאכְתּוֹ (סו"צ. מל"א ז' 13 – 14). חירם הוא בנה של אשה משבט דן ואיש צורי. אל תבלבלו עם חירם מלך צור, ששלח ארזים לבית המקדש של שלמה. חירם הוא מומחה בִּנְחושת. כלומר ארד. שימו לב כמה פעמים נזכרת המילה 'נחושת' בהמשך הפרק. אני אקרא בדילוגים רבים, ולא אציין אותם (ציטוט): וַיָּצַר אֶת-שְׁנֵי הָעַמּוּדִים, נְחֹשֶׁת... טז
וּשְׁתֵּי כֹתָרֹת עָשָׂה, לָתֵת עַל-רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים--מֻצַק נְחֹשֶׁת: חָמֵשׁ אַמּוֹת, קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת, וְחָמֵשׁ אַמּוֹת, קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית... וַיַּעַשׂ אֶת-הַיָּם, מוּצָק: עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד-שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב... (לא נכתב פה, אבל בתיאור חורבן המקדש הוא נקרא 'ים הנחושת') כז וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר, נְחֹשֶׁת: ... ל וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת, וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת, ... לח וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת, נְחֹשֶׁת: אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד.... מה וְאֶת-הַסִּירוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת, וְאֵת כָּל-הַכֵּלִים האהל (הָאֵלֶּה), אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בֵּית יְהוָה--נְחֹשֶׁת, מְמֹרָט. מו בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ, בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, בֵּין סֻכּוֹת, וּבֵין צָרְתָן. מז וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-הַכֵּלִים, מֵרֹב מְאֹד מְאֹד--לֹא נֶחְקַר, מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת (סו"צ. מל"א ז' 15 – 47). המון נחושת. הרבה נחושת. תועפות נחושת.
בואו ונראה עוד כמה בעלי מקצוע המכונים חכמים. באופן לא מפתיע גם יוצרי אלילים הם חכמים. כך כתב ישעיהו (השני במקרה זה) (ציטוט): הַמְסֻכָּן (הלוא הוא ה mashkanu האכדי. מעמד חברתי כלשהו) תְּרוּמָה, עֵץ לֹא-יִרְקַב יִבְחָר; חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ-לוֹ, לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט (סו"צ. ישע' מ' 20). מומחה בְּפִיסּול אלילים הוא 'חכם'. בעל מקצוע או לא בעל מקצוע? גם ירמיהו החרה החזיק אחריו בְּתָאֳרוֹ (ה-ת בקמץ קטן, וה-ר בחטף קמץ קטן. כלומר שתיהן צריכות להגות כחולם)את האלילים (ציטוט): כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא, וְזָהָב מֵאוּפָז--מַעֲשֵׂה חָרָשׁ, וִידֵי צוֹרֵף; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם, מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם (סו"צ. ירמ' י' 9). יש וחכם הוא מומחה ספנות. כך אמר יחזקאל בִּנְבואתו על צור השולטת בימים (ציטוט): יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד, הָיוּ שָׁטִים לָךְ; חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ, הֵמָּה חֹבְלָיִךְ. ט זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל-אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ, לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ (יחז' כ"ז 8 – 9). רב החובל המביא את אוניתו בשלום לִמְחוז חפצה הוא בהחלט חכם. מי שהתמחתה בקינה וּבְעֶצב היא חכמה גם כן. כך אמר ירמיהו (ציטוט): כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה; וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה (סו"צ. ירמ' ט' 16). גם מומחה בשלטון הוא חכם. כך סופר בסיפור חלומות פרעה (ציטוט. יוסף מדבר, כן?): וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם דלגתי הרבה... וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. מ אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (ברא' מ"א 33, 39 - 40). באופן מתבקש, מיומנות נפוצה, המעניקה לבעליה את התואר 'חכם' היא מיומנות הדיבור והשכנוע. לאחר שאבשלום רצח את אמנון (בשל אונס תמר אחותו), הוא ברח וחזר לירושלים. למרות חזרת אבשלום דוד סירב לראותו. יואב בן צרויה, בן דודה של אבשלום פעל על מנת להפגיש בין המלך לבנו האהוב (ציטוט): וַיֵּדַע, יוֹאָב בֶּן-צְרֻיָה: כִּי-לֵב הַמֶּלֶךְ, עַל-אַבְשָׁלוֹם. ב וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית, כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. ג וּבָאת, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו, כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים, בְּפִיהָ (סו"צ. שמ"ב י"ד 1 – 3). האשה החכמה מִתְקוע באה אל דוד לכאורה לְבַקשת צדק. לכאורה היו לה שני בנים. אחד הרג את השני בְּשְגָגה, וקרובי המשפחה רוצים לִנְקום את דם הֶהָרוג. אבל היא תשאר ללא ילדים... דוד פסק שהילד יחיה, והאשה אמרה (לא במילים האלה, אבל זו רוח הדברים'): 'ומה קורה עם אבשלום?'. דוד הבין את הרמז, ונפגש עם אבשלום.
ליואב הייתה חולשה לנשים חכמות מסתבר. בעת מרד שבע בן בכרי יואב צר על אבל בית מעכה. אנשי אבל בית מעכה לא התלהבו למות למען שבע בן בכרי. אשה חכמה שכנעה את יואב שלא להרוס את אבל בית מעכה (ציטוט): וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב, קְרַב עַד-הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. יז וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי; וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. יח וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ. יט אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל (מיד נתייחס למשפט הזה); אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל--לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת יְהוָה? (סו"צ. שמ"ב כ' 16 – 19). יואב טען שאין לו כל כוונה להרוס את העיר, אלא שהוא רוצה רק את הראש של שבע. ואכן ראש שבע נמסר ליואב, והמצור הוסר. בדברי האשה יש ביטוי לא ממש ברור: שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ. אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל ע"פ תה"ש יש לגרוס: שאול ישאלו באבל ובדן התמו. אשר שמו אמוני ישראל. כלומר: קודם שואלים באבל הגדולה, ואחרי זה בדן הקטנה.
חכמים היו גם בַּחֲצר המלך. תפקיד הֶחָכם הוא לעוץ עצה – יועץ. זה מתקרב לַהֲבָנת המושג 'חכם' בימנו. כך אמרו מתנגדי ירמיהו (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ, לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל-יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת--כִּי לֹא-תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם, וְדָבָר מִנָּבִיא; לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן, וְאַל-נַקְשִׁיבָה אֶל-כָּל-דְּבָרָיו (סו"צ. ירמ' י"ח 18). אדם היועץ עצות מועילות הוא יונדב, אחיין של דוד ובן דוד של אמנון וגם של תמר וגם של אבשלום (ציטוט): וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה--וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. ב וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ--כִּי בְתוּלָה, הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. ג וּלְאַמְנוֹן רֵעַ, וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב, בֶּן-שִׁמְעָה, אֲחִי דָוִד; וְיוֹנָדָב, אִישׁ חָכָם מְאֹד. שימו לב חכם מאוד. ד וַיֹּאמֶר לוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר? הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַמְנוֹן, אֶת-תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי, אֲנִי אֹהֵב. ה וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, שְׁכַב עַל-מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל; וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ (סו"צ. שמ"ב י"ד 1 – 5). יונדב המודאג יעץ לאמנון עצה. העצה שתגרום לתמר לבוא אל אמנון. תכלית העצה ברורה: פיתוי או אונס. אני משער שיונדב רצה להשאיר את אמנון לבד עם תמר ומשם אמנון בְּכֹח לשונו כבר ימצא מסילות אל לבה של תמר. בתור אדם חכם מאוד, הוא היה יכול להניח, שאמנון לא יסתפק בדיבורים. כך שלדעתי הוא שותף עקיף אך בכיר במעשהו של אמנון.
ואם כבר דברנו על עצה ויועץ, לא ניתן ללא היועץ מפורסם בה"א הידיעה הלוא הוא אחיתופל הגילוני. כלומר מהעיר גילה. אחיתופל הוא סָבָהּ (יש מפיק, כלומר דגש, ב-ה, והמהדרים משמיעים את ה-ה) של בת שבע ככל הנראה. הוא לא אהב מה שדוד עשה עם הנכדה שלו. כשאבשלום מרד, אחיתופל מיהר להצטרף אל אבשלום. לאחר שדוד נמלט מירושלים ואבשלום הגיע אל העיר, סופר (ציטוט): וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, אֶל-אֲחִיתֹפֶל: הָבוּ לָכֶם עֵצָה, מַה-נַּעֲשֶׂה? כא וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל, אֶל-אַבְשָׁלֹם, בּוֹא אֶל-פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ, אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת; וְשָׁמַע כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי-נִבְאַשְׁתָּ אֶת-אָבִיךָ, וְחָזְקוּ, יְדֵי כָּל-אֲשֶׁר אִתָּךְ. כב וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל, עַל-הַגָּג; וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל-פִּלַגְשֵׁי אָבִיו, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. כג וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל- (אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם (סו"צ. שמ"ב ט"ז 20 – 23). מעבר לעובדה שזו התגשמות נבואת נתן לדוד, לאחר חטא בת שבע, הרי אחיתופל נחשב כיועץ הטוב ביותר שיש. כזה יועץ טוב, עד שדוד ביקש מה' (ציטוט): וַיֹּאמֶר דָּוִד, סַכֶּל-נָא אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהוָה (סו"צ. שמ"ב ט"ו 31). לאחר שאבשלום העדיף את עצת חושי הרעה, על פני עצת אחיתופל הטובה (!) הרי (ציטוט): וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה, כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-בֵּיתוֹ אֶל-עִירוֹ, וַיְצַו אֶל-בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק; וַיָּמָת, וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו (סו"צ. שמ"ב י"ז 23). אחיתופל הבין שעצת חושי תביא על אבשלום את מפלתו. לאחיתופל הייתה בחירה בין התאבדות לבין הוצאה להורג בִּידֵי דוד.
מבלי לזלזל באחיתופל, הרי הֶחָכם המקראי המפורסם בה"א הידיעה הוא שלמה המלך (בשל חוכמתו יוחסו לו חיבורי משלי וקהלת. על זמן חיבור משלי נדון בהמשך). מעבר לתחכום בה הגה מן המסילה את אויביו בזה אחר זה (יואב, אדניה, שמעי ואביתר) הרי לאחר ביסוס מלכותו הוא הלך לגבעון וחלם חלום (ציטוט): בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה יְהוָה אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ?. ו וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה... דלגתי קצת ט וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. י וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי אֲדֹנָי: כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו, ...דלגתי שוב. יב הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ (סו"צ. מל"א ג' 5 - 12). שלמה לא ביקש כח או עושר אלא יכולת לשפוט משפט צדק. אז הוא קיבל הכל. חכמה, עושר וְכֹח. מיד לאחר החלום קרה מקרה שהמחיש את חכמת שלמה כי רבה. זהו סיפור עממי ומקסים (ציטוט): אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת--אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו. יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת. יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו. כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי! כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי!'. כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת: לֹא! כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא! כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי-חָרֶב! וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם! וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת. כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה—גְּזֹרוּ! כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ: הִיא, אִמּוֹ. כח וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ: כִּי רָאוּ, כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט (סו"צ. מל"א ה' 16 - 28).
תיאור חוכמת שלמה הוא מַחֲמיא ביותר. מחמאות ניתכות מכל עבר (ציטוט): וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם (קדם וּמִצרים הם מרכזי חכמה ידועים ובעלי מוניטין רב שנים. וּשְלמה עלה אפילו עליהם. ונמשיך) יא וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל (עוד צבר חכמים ששלמה התעלה עליהם); וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב. יב וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. יג וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים. (שימו לב. הוא דיבר 'על' ולא 'אל'. הבנה שגררה את התפיסה המוטעית ששלמה דיבר בִּשְפת החיות) יד וַיָּבֹאוּ, מִכָּל-הָעַמִּים, לִשְׁמֹעַ, אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה--מֵאֵת כָּל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-חָכְמָתוֹ (סו"צ. מל"א ה' 10 – 15). שלמה היה כל כך חכם, עד שכל מלכי הארץ שלחו משלחות לבחון האם שלמה כזה חכם. ביקור כזה נזכר במקרא. ביקור שהצית את דמיון הפרשנים לאורך הדורות (ציטוט): וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה--לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת. ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה; וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ. ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ: לֹא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ. ד וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר בָּנָה. ה וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו, וְעֹלָתוֹ, אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה; וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּחַ. ו וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי--עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ. ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי: הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.
ח אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ. ט יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל--בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. י וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב (סדר גודל ל 360 קילו), וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד--וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה (סו"צ. מל"א י' 1 – 10).
ואחרי שטחנו עד דק את הֶחָכם המקצועי נעבור לִמְאפייני ספרות החכמה במקרא. ספרות החכמה המקראית כוללת את ספרי משלי, קהלת ואיוב. ישנם גם חלקים המסווגים כחוכמתיים בספר תהילים. אבל עתה נדון רק בִּשְלושת הגדולים כאמור. ספרות החוכמה נחלקת לשני סוגי חוכמה. הסוג הראשון הוא חוכמה עיונית. חוכמה העוסקת בִּדְברים שברומו של עולם. הסוג השני הוא חוכמה מעשית. חוכמה העוסקת בעצות, פתגמים והמלצות על הדרך הטובה לו לאדם.
ספר איוב נמנה על הסוג הראשון. הספר עוסק בִּשְאלה פילוסופית נכבדה של תורת הגמול. תורת הגמול הקלאסית גורסת כי: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. ואיך גומלים לאדם על צדיקות? בעושר וַאֲריכות ימים. ככתוב בעשרת הדברות בגרסת ספר דברים בדיבר על כיבוד אב ואם: לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ (זו אריכות ימים), וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ (זה עושר דב' ה' 15). למרבה הצער במציאות זה לא כך. לא פעם זה בדיוק ההיפך. לא מעט צדיקים נוטים למות צעירים כשהם עניים מרודים, ולא מעט רשעים נוטים למות בשיבה טובה, כשהם עשירים כקורח. מובן שלא כל עשיר הוא רשע.
ספר איוב מאתגר את התפיסה הזו, בסיפור על צדיק מוחלט. צדיק שידוע בצדיקותו. צדיק שידוע שלא חטא. צדיק גמור, שנענש על לא עוול בכפו. לא אצטט מספר איוב, אלא מיחזקאל דווקא (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. יג בֶּן-אָדָם, אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא-לִי לִמְעָל-מַעַל, וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ, וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה-לָחֶם; וְהִשְׁלַחְתִּי-בָהּ רָעָב, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. יד וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, בְּתוֹכָהּ--נֹחַ, דנאל (דָּנִיֵּאל) וְאִיּוֹב: הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה (סו"צ. יחז' י"ד 14). מדובר על דנאל האוגריתי ולא דניאל מהמקרא. אפילו יחזקאל מכיר את איוב הצדיק. ספר איוב הוא ויכוח בסגנון 'כן נכון – לא נכון'. ולא נרחיב בו כאמור.
משלי וקהלת לעומת זאת הם ספרי 'חוכמה מעשית'. הספרים מכילים אוסף עצות, פתגמים וּמִכתמים – הממליצים על הדרך הטובה לאדם כאמור. שני הספרים מיוחסים לִשְלמה המלך. ואני מדגיש 'מיוחסים'. לא נרחיב, רק אציין, שספר קהלת הוא ספר מימי בית שני (לשונו היא לשון מאוחרת). על התגבשות ספר משלי נדון בהמשך.
מלבד ספרי החכמה במקרא, גם בימי בית שני יש פעילות חכמה ספרותית. למשל: ספר בן סירא ממנו קראנו לעיל (נכתב עברית. נשמר ביונית. התגלה בקומרן), משלי אחיקר (נכתב בארמית. ספר לא יהודי, אבל היה מוכר בעם ישראל), וּמַסכת אבות. מסכת אבות היא מסכת יוצת דופן במשנה. המסכת אינה עוסקת בהלכה, אלא בעצות, בפתגמים, בהשקפות עולם וכו'.
ראוי לציין, כי ספרות החכמה לא הייתה ייחודית לעם ישראל. גם בקרב אומות העולם נֶחֱלקה החכמה לשניים: חכמה מעשית (פתגמים משלים, עצות...) וחכמה עיונית (פילוסופיה ברומו של עולם). ספרות חכמה ענפה מאוד הייתה במצרים. החיבור המפורסם ביותר (המגלה זיקה לספר משלי) הוא 'משלי אמנופה' (והיה פרק ב'דבר היום' על משלי אמנופה).
גם במסופוטמיה, כתבו השומרים (ממציאי הכתב) חיבורי חוכמה. המפורסם ביותר הוא החיבור המיוחס לשורופךּ אביו של גיבור המבול השומרי: זיוסודרה.
