בפעם שעברה דנו במשמעות המילה 'חכם' והזכרנו באופן כללי את ספרות החכמה המקראית. היום נתמקד בספר משלי עצמו. ספר משלי מכונה על שום המילה הראשונה בו. ככתוב: מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִד מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל (מש' א' 1). הענקת שם לספר על שם המילה או אחת המילים הראשונות בו הינה תופעה מקראית ידועה. כך למשל: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ (ברא' א' 1). ספר בראשית. או וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה (שמ' א' 1). ספר שמות. וכן: וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויק' א' 1). ספר ויקרא. וגם: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במד' א' 1). ספר בְִּמדבר ולא בַּמִדבר... אבל הטעות כבר מושרשת עמוק מידי. אפילו אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן (דב' א' 1). ספר דברים. התופעה אינה מוגבלת לתורה בלבד. גם בכתובים (אך לא בנביאים) שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיה"ש א' 1). מגילת שיר השירים. ומשהו עצוב אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם (אי' א' 1). מגילת איכה. אם חשבתם שהתופעה ייחודית לעם ישראל – אתם טועים. התופעה מוכרת גם במזרח הקדום. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ה- enuma eliš (מילולית 'כאשר ממעל' או 'בעת ממעל'). מיתוס הבריאה הבבלי. אצל חז"ל הוא מכונה גם ממשלות. ככתוב: וספר תהלים אחד וספר איוב וממשלות (גיטין ל"ה ע"א).
הספר שייך למה שמכונה (בראשי תיבות הפוכים): ספרי אמ"ת: איוב, משלי, תהילים. הפוכים כי לפי סדר ההופעה בתנ"ך זה צריך להיות תמ"א. תהילים, משלי ואיוב. אבל אין חולק שראשי התיבות אמ"ת מושכים את הלב יותר מאשר ראשי התיבות תמ"א, שמעלים על הדעת ועדות תכנון ובניה. ראוי לציין את העובדה כי, ברוב כתבי היד והדפוסים של התנ"ך ספר משלי מופיע אחרי תהילים (ראשי התיבות אמ"ת או תמ"א כאמור). אבל יש כתבי יד בהם הסדר הוא: תהילים, איוב ומשלי (ראשי תיבות: תא"ם). חילופי מקומות בין איוב למשלי.
ספר משלי הוא נדבך מרכזי במגבש הכתובים בתנ"ך. אבל מקומו לא היה מובטח כלל ועיקר. היו שערערו על הכנסת ספר משלי לכתבי הקודש. כך נכתב בתלמוד, בדיון על חתימת התנ"ך. אני מזכיר שהתנ"ך, כלומר תורה ,נביאים וּ(U)כְתובים נחתמו אחרי חורבן בית שני(!) (ציטוט): ואף ספר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? אמרי (אמרו) ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא (האם לא עיינו ומצאו טעם?) הכא נמי ליעיינן (גם כאן יעיינו) ומאי דבריו סותרים זה את זה? (כלומר מהי הסיבה שרצו לגנוז אותו בטענה שדברין סותרים זה את זה, וזה לא יתכן) כתיב: אַל-תַּעַן כְּסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ (מש' כ"ו 4) וכתיב: עֲנֵה כְסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ (משל' כ"ו 5) (כלומר דבר והיפוכו בפסוק אחרי פסוק). לא קשיא (לא קשה). הא בדברי תורה הא במילי דעלמא (זה בדברי תורה, זה בדברי חולין. כלומר מדובר בשני מקרים. כשמדובר בדברי תורה – אין צורך לענות לכסיל. כשמדובר בדברי חול – חשוב לענות לדביל) (שבת ל ע"ב). לסתירה זו מצטרפים עוד כתובים בעלי אופי מיני. אבל אחרי שהכשירו את שיר השירים, אז הקטעים המיניים במשלי הם לא אתגר ממשי. כך או אחרת ספר משלי נכנס בקלות יחסית אל כתבי הקודש של האומה. זאת בניגוד לקהלת, שיר השירים ואסתר – שגררו ויכוחים, ושהספרים 'עבדו קשה' במרכאות על מנת להיכלל בכתבי הקודש. בלועזית הוא קרוי Proverbs.
ספר משלי מורכב מקבצים שונים, כאשר לכל קובץ יש את האופי והסגנון שלו. כל קובץ הוא עצמאי ומכיל הטפות, הוראות, עצות, נאומים, פתגמים ומשלים בודדים. ראוי לציין שאין ממש קו מחבר בין החלקים השונים. כלומר, כל פסוק בספר משלי (או קבוצת פסוקים) יכול להופיע בכל מקום שהוא כמעט, והספר יהיה הגיוני לחלוטין, ונוטף חוכמה לרוב.
אמרתי שהספר מורכב מקבצים שונים. עד פה יש הסכמה כוללת בין החוקרים. מפה כבר אין. חלוקת הספר לחלקי משנה, וזיהוי הקבצים השונים בספר שנויה במחלוקת בלשון המעטה. יש המחלקים, כמו בצה"ל, לשלושה חלקים. חלק ראשון הם פרקים א' עד ט' שכותרתם היא: מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִד מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל (מש' א' 1). החלק השני הם פרקים י' עד כ"ד שכותרתם היא: מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה: בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב; וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ (מש י' 1). ואילו החלק השלישי הם פרקים כ"ה עד ל"א שכותרתם היא: גַּם-אֵלֶּה, מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ, אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה (מש' כ"ה 1). באו חכמים אחרים וחילקו לארבעה חלקים. החלוקה דומה לחלוקה הקודמת, אלא שלדידם פרקים ל' עד ל"א נחשבים כיחידה נפרדת, שכותרתה היא: דִּבְרֵי, אָגוּר בִּן-יָקֶה--הַמַּשָּׂא: נְאֻם הַגֶּבֶר, לְאִיתִיאֵל; לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל (מש' ל' 1). עוד אלה מחלקים לארבעה, היו שהציעו חלוקה לחמישה חלקים. חלוקה כמו לארבעה חלקים, אלא שאצלם פרק ל' ופרק ל"א שכותרתו היא: דִּבְרֵי, לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא, אֲשֶׁר-יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ (מש' ל"א 1) הם יחידות נפרדות. יש המחלקים לששה, שבעה, ועד שלוש עשרה חלוקות הגענו. כל חוקר שחש צורך עז לפרסם מאמר, מוסיף חלוקה, או מזיז את קוי הגבול מפה לשם... אבל החלוקה הנפוצה ביותר היא חלוקה לשבעה חלקים. שבע הוא מספר טיפולוגי כידוע. כלומר מספר בעל משמעות החורגת מעובדת עמידתו בין 6 ל-8. אם כי חלוקה זו מתבססת על הכותרות. 1) פרקים א' עד ט' שכותרתם היא: מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִד מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל (מש' א' 1). 2) פרקים י' עד כ"ב 16 שכותרתם: מִשְׁלֵי, שְׁלֹמֹה: בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב; וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ (מש י' 1). כלומר זהו קובץ משלים נוסף.
3) פרקים כ"ב 17 עד כ"ד 22 שכותרתם: הַט אָזְנְךָ--וּשְׁמַע, דִּבְרֵי חֲכָמִים; וְלִבְּךָ, תָּשִׁית לְדַעְתִּי (מש' כ"ב 17). כלומר קובץ של חכמים כלשהם. 4) פרק כ"ד פסוקים 23 עד 34 שכותרתם: גַּם-אֵלֶּה לַחֲכָמִים: הַכֵּר-פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל-טוֹב (מש' כ"ד 23). דהיינו עוד קובץ של חכמים אלמונים. 5) פרקים כ"ה עד כ"ט 27 שכותרתם: גַּם-אֵלֶּה, מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ, אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה (מש' כ"ה 1). קובץ משלים שהועתקו בימי חזקיהו מלך יהודה. 6) פרק ל' שכותרתו: דִּבְרֵי, אָגוּר בִּן-יָקֶה--הַמַּשָּׂא: נְאֻם הַגֶּבֶר, לְאִיתִיאֵל; לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל (מ' ל' 1). קובץ של אגור בן יקה, מי שזה לא יהיה ו- 7) פרק ל"א שכותרתו: דִּבְרֵי, לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא, אֲשֶׁר-יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ (מש' ל"א 1). עוד קובץ, הפעם של למואל מלך משא. אני אישית הייתי מצמצם את קבצים 3 ו-4 (דברי חכמים). אבל זה לא באמת משנה לנו.
יש הרואים במזמור 'אשת חיל' (פרק ל"א 15 – 31) קובץ עצמאי. אבל גם אם היה עצמאי, הוא רותך לפרק והם בלתי נפרדים. הקבצים מחולקים לחלקי משנה, ואם הפרק יתקדם בכיוון הזה - נדון בהם באתרם.
למרות השוני בקבצים ובגודלם, ברור שיש יד מכוונת בסידור הקבצים. יש הסבורים כי, סכום הפסוקים הוא טיפולוגי או אפילו גימטרי. הקובץ השלישי (כ"ב 17 – כ"ד 22) - מכיל 70 פסוקים (טיפולוגי). הקובץ הרביעי (כ"ד 23 - 34) = מכיל 12 פסוקים (טיפולוגי). בקבצים 1 (א' – ט'), 6 (ל') ו7 (ל"א) יש ביחד 320 פסוקים (8 * 40. טיפולוגי). הקובץ השני (י' – כ"ב 16) – מכיל 375 פסוקים. 375 זה 'שלמה' בגימטריה. הקובץ החמישי (כ"ה – כ"ט 27) מכיל 138 פסוקים. אם נתעלם מהכותרת, ונחשיב את כ"ה1 כמוסף, נגיע ל136 פסוקים. 136 זה 'חזקיהו' בגימטריה. קצת דחוק יש להודות... הספר עצמו מכיל 915 פסוקים. שזה 'שלמה' ועוד 'ישראל' שוה = 916 בגימטריה. אם נשמיט פסוק כלשהו ונחליט שהוא מוסף – המספרים יתיישרו... נכון, זה לא מדויק בכל המקרים, אולם ברור שיש כוונה מספרית העומדת בבסיסי סידור הספר ועריכתו. אם ענין הגימטריה הוא נכון (ואני מדגיש את המילה 'אם'), הרי זה רומז לנו על זמן עריכת הספר: בתקופה ההלניסטית. הגימטריה מתן ערך מספרי לאותיות, הוא רעיון יווני, שנקלט בעם ישראל ולא נודע כי בא אל קרבו. יש השערות שהגימטריה היא ענין שמי קדום, אבל ספק בדבר.
הקובץ הראשון בספר עוסק בדמויות נשיות (חכמה, מוסר, אשה זרה), ואילו הקובץ האחרון עוסק גם הוא בנשים (אם למואל, ואשת חיל) כך יש מעין מסגרת ספרותית נשית לספר כולו.
הספר מורכב מקבצים שונים, לכל קובץ מחבר(ים) עורך ומעתיק משלו. אולם הקבצים צורפו זה לזה במחשבה תחילה, כאמור.
יש שלושה היבטים לחיבור הספר. ההיבט הראשון נוגע לחיבור הקבצים הבודדים. מי חיבר את הקובץ הבודד ומתי הוא חיבר אותו? האם הוא כתב אותו מראשו, או שחיבר פתגם מוכן למכתם קיים ויצר קובץ? ההיבט השני הוא שאלת חיבור הקבצים זה לזה? מי איחה אותם לכלל יצירה אחת? ומתי זה קרה? האם התהליך היה חד פעמי או מתמשך? ההיבט השלישי נוגע לעיבוד הספר בצורתו הנוכחית. אותן שאלות תקפות גם כאן. מי יצר את הספר בצורתו הנוכחית? כלומר מיהו העורך האחרון, וכמובן השאלה שמעניינת כל היסטוריון: מתי זה קרה?
עיון בספר עצמו מגלה כי הקבצים בספר מיוחסים לארבעה מחברים: שלמה, חכמים, אגור ולמואל. ונספחת אליהם קבוצת מעתיקים אחת: אנשי חזקיהו. כלומר, לפי עדות הספר עצמו יוצא כי התהוות הספר נמשכה לפחות מימי שלמה (סביב 950 לפה"ס) ועד ימי חזקיהו (700 לפה"ס). 250 שנה לכל הפחות. אם אגור ולמואל (שאיננו יודעים עליהם דבר וחצי דבר) הינם מאוחרים לחזקיהו, אז עסקינן בזמן רב יותר.
הקבצים הראשון והשני יוחסו לשלמה כאמור. יחוס הקבצים הראשונים לשלמה נשען בבטחה על המסופר בספר מלכים (ציטוט): וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף (סו"צ. מל"א ה' 12). כלומר במקור היסטורי (ספר מלכים) יוחסה לשלמה אמירת משלים. אך טבעי שהרצון להיתלות באילנות גבוהים עזר ליחס את הקבצים לשלמה. אבל קיים ויכוח במחקר עד כמה ייחוס המשלים לשמלה הוא מהימן, או שמא מדובר בהשלכה ספרותית ותו לא? כלומר האם קבצים 1 ו2 הם באמת מימי שלמה. למרבה הצער אין תשובה חותכת לענין. מחד גיסא לא ניתן לקבוע בודאות שהמשלים חוברו על ידי או בימי שלמה. מאידך גיסא גם לא ניתן לשלול בודאות שהמשלים חוברו על ידי שלמה או בימיו. אין שום עוגן כרונולוגי ממשי בקבצים הראשון והשני.
ספרות החכמה, מעצם טבעה, היא 'על זמנית' ואינה משקפת רקע היסטורי כלשהו. ספרות החכמה היא מה שמכונה בלעז ever green. ירוקת עד. היא תקפה ונכונה ללא נסיבות הזמן והמקום. משכך קשה עד בלתי אפשרי תאריכים. ניתן רק לשער. עדות לתארוך אפשרי של הקובץ החמישי יש בכותרת לפיה אנשי חזקיהו העתיקו משלים. לא ברור האם בתיבה 'העתיקו' הכוונה היא להעתקה ממקור כתוב, או העלאה על הכתב של מסורות על פה.
מקבילה מעניינת, בנוגע להעתקת יצירות, יש אצל אשורבניפל מלך אשור (ציטוט): דברי המלך אל שדונו: אני שלום. ייטב לך לבך! כאשר תקרא את לוחי... (רשימת שמות) ואת כל הלוחות שישנם בבתיהם, וכל הלוחות הנמצאים במקדש אזדה – תפוש! והלוחות של... (דלגתי על רשימת יצירות) – איספו!... (דילוג על עוד יצירות) אשר הם טובים למלכות... (שוב נדלג על עוד יצירות) וכל הנצרך לארמון, ולוחות יקרים הנראים לכם רצויים, ובארץ אשור אינם נמצאים – חפשו עבורי והובילו אלי... (סו"צ). אשורבניפל לקח את הלוחות על מנת להעתיקם לספרייתו הפרטית. לא מאהבת עתיקות או סקרנות. אותה ספריה אשר בה התגלה העותק השלם של עלילות גלגמש אגב. אשורבניפל העתיק את הלוחות לצורך איסוף מידע מועיל. ככתוב: 'אשר הם טובים למלכות... וכל הנצרך לארמון, ולוחות יקרים הנראים לכם רצויים, ובארץ אשור אינם נמצאים'. לדעתי לא נטעה אם נניח כי אנשי חזקיהו עשו אותו הדבר. אספו, ליקטו והעתיקו משלים לצורך קידום עניני המדינה.
יש הסבורים, והצעתם הגיונית בסך הכל, שהקובץ הנ"ל יוחס לחזקיהו בדיעבד, שנחשב כמלך צדיק, שהחיה את גדולת דוד ושלמה, וכי בפועל אין לחזקיהו או אנשיו יד ורגל בהעתקת הקובץ. היחס הזה, כמחזיר עטרה ליושנה, לחזקיהו מופיע גם בספר בדברי הימים שנכתב בתקופה הפרסית סביב 400 – 350 לפה"ס. זהו רמז אפשרי לתארוך בו התגבש הספר בצורתו הנוכחית.
בעוד שקשה לתארך חלק מהקבצים, הרי תארוך הקובץ השלישי (כ"ב 17 עד כ"ד 22) אמור להיות קל יחסית, הואיל והוא נסמך גם על משלי אמנופה. משלי אמונפה הם יצירת חכמה מצרית מהקופה הרעמססית (מאות 12 – 11 לפה"ס). והיה לנו פרק עליהם. באומרנו מאות 12 – ו-11 לפני הספירה אמרנו לפני ימי שלמה (מאה עשירית לפני הספירה). לכאורה מדובר בקובץ קדום לשלמה, או בימי שלמה בהנחה שהקובץ נזקק לזמן על מנת לעבור ממצרים לישראל. הדרך בה משלי אמונפה הגיעו והשפיעו על ספר משלי אינה ברורה. סברה אחת היא, שמגע בין חצר המלכות המצרית לישראלית הוא הצינור דרכו הגיעו משלי אמנופה לעם ישראל ומשם למקרא. מגע אפשרי כזה יש בימי שלמה (ציטוט): וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה, אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-פַּרְעֹה, וַיְבִיאֶהָ אֶל-עִיר דָּוִד (סו"צ. מל"א ג' 1). לא סתם נגע, אלא מגע הדוק בדמות נישואים דיפלומטיים בין ישראל למצרים. בת פרעה לא באה בגפה. נילוו אליה משרתות, פמליה וצוות. ואחד מהם יכול היה להביא עמו גרסה כלשהי של משלי אמנופה. אבל, וזהו אבל אימתני, תיאור גדולת שלמה במקרא מעורר בעיות אמינות היסטוריות רבות. לא כאן המקום לפרטן, אך אציין שיש פער מסויים, בלשון המעטה, בין תיאור גדולת שלמה לבין הממצאים הארכיאולוגיים שלא ממש תואמים את התיאור המקראי. זאת ועוד, משלי אמנופה נלמדו והועתקו במהלך דורות רבים. הם היו חומר לימוד בבית ספר. כך יכלו המשלים להגיע לארץ ישראל בכל שלב שהוא.
בנוסף, קובץ מספר 3 מגלה זיקה גם ליצירות מצריות אחרות (למשל משלי אני וספר המתים), וכן חיבורים לא מצריים (משלי אחיקר למשל). כך שההשפעות יכולות היו להגיע במגוון דרכים, מועדים ועיבודים. יוצא איפוא, שגם תארוך קובץ 3, לו יש עוגן כרונולוגי לכאורה, הוא משוער, ואין לו אחיזה היסטורית ברורה.
שני הקבצים האחרונים שייכים לדמויות לא ישראליות, אגור ולמואל כאמור, שאיננו יודעים עליהן דבר וחצי דבר. המשלים יכולים להיות קדומים מאוד או מאוחרים מאוד. פתגמים ומשלים, כמו שירים, משתנים מעט מאוד במהלך הזמן. זאת בניגוד לסיפורים בע"פ.
כמה ראיות לשוניות, המעידות על לשון בית שני, רומזות שהספר נערך וגובש בצורתו הנוכחי במהלך ימי בית שני. אבל, וזה אבל גדול - עריכה מאוחרת, אין משמעה שהחומר בספר מאוחר. היו כאלה שניסו להסיק מהמשלים נגד הנשים הזרות, שהרקע הוא ימי עזרא ונחמיה. כזכור, עזרא ונחמיה נאבקו בתופעת נישואי התערובת. היו כאלה שמצאו רקע פילוסופי יוני דווקא לחלק מהמשלים. כך למשל היו שזיהו את צוֹפִיָּה עם ה- Sofia - חכמה ביונית (פילו-סופיה. אהבת חכמה). היו כאלה שאפילו מצאו הקבלה בין צמדי מילים במשלי לבין ספרות אוגרית. לא פחות!
אך כל הנסיונות הללו הם עקרים מעיקרם. דמיון וזיקה בין ספרות חכמה כזו או אחרת היא בערבון מוגבל, כיון שנושאי החוכמה מעסיקים את החכמים בתרבויות שונות, בזמנים שונים ובמקומות שונים, ללא קשר הכרחי. לסיכום: כל נסיון לקבוע תארוך מדויק לקבצים השונים בספר הוא בערבון מוגבל ועל אחריות המציע.
היו שניסו לתקוף את הבעיה מכיוון אחר. הנחת היסוד: המשל הקצר בן שורה אחת או מספר מילים הוא הקדום, יצירות ארוכות ומורכבות – הן המפותחות והמאוחרת. לפי הגיון זה: המשלים הקצרים הם הקדומים, והמורכבים הם המאוחרים. קל ופשוט. למרבה הצער אין זה כך. כך למשל משלי אמנופה המוקדמים (מאות 12 – 11 לפני הספירה כאמור. ויש אף יצירות קודמות) הם מורכבים ומפותחים, ואילו פפירוס אינסינגר המורכב מפתגמים קצרים ופשוטים, הוא מאוחר (מאה ראשונה לספירה).
פתרון פשוט אחר הוא שסדר הקבצים הוא סדר כתיבתם. כלומר שהקובץ הראשון הוא הקדום ביותר. אליו נספח הקובץ השני, אליהם השלישי... אם נתחשב בשיקולים מספריים (אותם הזכרנו לעיל בנוגע למספר הפסוקים בקבצים השונים) – התמונה מסתבכת עוד יותר. ואין לי אלא לסכם בשתי מילים: וקשה הדבר.
כיוון שלא הצלחתי להשיב על השאלה מתי בדיוק התגבשו הקבצים השונים, אנסה לבחון את השאלה מתי התגבש הספר בצורתו הנוכחית? בתלמוד יש תשובה ברורה וחד משמעית בנוגע לכך (בדומה לשאר ספרי המקרא) (ציטוט): חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת (סו"צ. בבא בתרא טו ע"א). כלומר אם הספר יוחס לשלמה, ויש עדות על אנשי חזקיהו – אז בימי חזקיהו נוצר הספר בצורתו הנוכחית. אולם סימנים שונים מעידים שהספר בצורתו הנוכחית מאוחר לימי חזקיה. בספר יש סימנים לעברית של ימי בית שני. בנוסף, הגימטריה הגיעה לאזור רק לאחר הכיבוש היוני – והנה לנו שני רמזים בנוגע לתארוך אפשרי. סביר איפוא כי, עורך או מסדר מהתקופה ההלניסטית קבץ את החומר שעמד לפניו, סדר אותו בתבנית מספרית (ואפשר שהכפיל פסוקים בספר, על מנת ליצור את המסגרת המספרית. טיפולוגית או גימטרית), ויצר את הספר בצורתו הנוכחית. שימו לב. זה לא אומר דבר וחצי דבר על זמן חיבור המשלים / קבצים, אלא רק על זמן גיבוש הספר.
ספר משלי הוא חלק מספרות החכמה המקראית כאמור. הזכרנו שספרות החוכמה כוללת את: משלי, קהלת, איוב, וחלקים מתהילים. משלי וקהלת הם ספרי חכמה מעשית: עצות, רעיונות, הטפות... הם מרבים לעסוק בנסיון האדם, והנחלתו לאנשים אחרים. זהו רמז לכך שהפתגמים והמשלים התחילו במסורת על פה. הזקנים בעלי הנסיון, העבירו מנסיונם לדור הצעיר. איוב הוא ספר חכמה עיונית: גורל הצדיק, תפיסת הגמול... (הגם שבו חברי איוב בוחנים את מצבו לאור נסיונם האישי. כלומר: לא יכול להיות שאיוב נענש סתם כך).
נחתום את הפרק בזיקה שבין ספר משלי לספרות החוכמה במקרא בכלל. סוגת החכמה כוללת את משלי, קהלת, איוב כאמור, וכן כמה ממזמורי תהילים. ואולי עוד פסוק פה ושם. בנוגע למזמורי תהילים יש סיווגים שונים של מזמורים שלמים / חלקי מזמורים כמזמורי וכמה. שימו לב לרשימה הכוללת מגוון הצעות של חוקרים במהלך השנים. מזמורים: א', י"ט ,ל"ב, ל"ז, מ"ט, נ"א, ע"ג, ע"ח, צ', צ"א, צ"ב, צ"ד, ק"ד, ק"ה, ק"ו, ק"ז, קי"א, קי"ב, קי"ט, קכ"ז, קכ"ח, קל"ג, וקל"ט. ניתן להבחין מיד כי בין החוקרים יש חילוקי דעות... יש הרואים השפעות חכמה גם בסיפורים מקראיים כגון: סיפור גן העדן (האופן בו האדם רכש את החכמה), סיפורי יוסף (המוצג כחכם ונבון), סיפור ירושת הכסא (הדרך הערמומית בה שלמה הגיע לכס) ובמגילת אסתר (הדרך בה מרדכי ניצח את המן). יש המרחיקים לכת ורואים עקבות חכמה בדברים, ישעיה ועמוס. אבל כמו שאתם יודעים, מי שיש לו פטיש ביד, רואה כל בעיה כמסמר.
'ספרות חכמה' היא כמו אהבה. קשה להגדיר אותה, אבל כשנתקלים בה – מיד מזהים אותה. ספר משלי הוא ספר חכמה מובהק, ומהווה נקודת ייחוס לכל שאר קטעי החכמה. קטעים המסווגים כקטעי חכמה זכו למעמדם בשל קרבת לשון, נושא, קוי דמיון לספר משלי, או שמזכירים איכשהו את ספר משלי. בין ספר משלי לשאר קטעי החכמה במקרא ישנו קשר המבוסס על: 1) נושא (חכמה). 2) לשון (עברית). 3) השפעות בין יצירות. הקשר מתבטא במישור הרעיוני ובמישור הלשוני. לספרות החכמה רעיונות ייחודים ואופייניים, וכן
אוצר מילים ייחודי או מאפיין. למשל, רעיון בסיסי בספרות החכמה הוא: הנסיון. החכמה נובעת מהנסיון. הן נסיון אישי והן נסיון קבוצתי או לאומי. כך למשל (ציטוט): עַל-שְׂדֵה אִישׁ-עָצֵל עָבַרְתִּי; וְעַל-כֶּרֶם, אָדָם חֲסַר-לֵב. לא וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ, קִמְּשֹׂנִים--כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים; וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. לב וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי; רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר. לג מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת; מְעַט, חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. לד וּבָא-מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ; וּמַחְסֹרֶיךָ, כְּאִישׁ מָגֵן (סו"צ. מש' כ"ד 30 – 34). החכם צבר חכמה, ממראה עיניו ונסיונו. כך בנוסף (ציטוט): לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. ז אֲשֶׁר אֵין-לָהּ קָצִין-- שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. ח תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ; אָגְרָה בַקָּצִיר, מַאֲכָלָהּ. (סו"צ מש' ו' 6 – 7). גם במקרה זה, המסקנה החכמה נובעת מראיית הנמלה והסקת מסקנות. החכם רואה דבר מה ואת תוצאותיו, ומסיק מסקנה התנהגותית. יסוד הנסיון בחכמה בא לידי ביטוי נוקב בספר קהלת. קהלת בחן באופן אישי את החכמה המקובלת, והסיק את מסקנותיו (ציטוט): אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל--בִּירוּשָׁלִָם. יג וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי, לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, תַּחַת הַשָּׁמָיִם; הוּא עִנְיַן רָע, נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם--לַעֲנוֹת בּוֹ. יד רָאִיתִי, אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנַּעֲשׂוּ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. טו מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת. טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי, לֵאמֹר--אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר-הָיָה לְפָנַי עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה, חָכְמָה וָדָעַת. יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה, וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת: יָדַעְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב (סו"צ. קה' א' 12 – 18). מה שנקרא: אין שכל – אין דאגות. כל חכמת קהת נובעת מנסיונו האישי (הלא ממש מוצלח). גם בספר איוב (חכמה עיונית) לנסיון יש תפקיד חשוב. לא נצטט כיון שהנקודה ברורה.
התבססות החכמה על הנסיון האישי / קבוצתי / לאומי משמעה שהתגלות האל נדחקת לפינה. בספרות החכמה לא נמצא: 'כה אמר ה'', 'ויהי דבר ה' אלי לאמור' וכו'... האל מופיע פה ושם כמקור אפשרי לחכמה, אבל בשולי השוליים. לאלהים כמעט ואין תפקיד בספרות החכמה.
בספר משלי מופיעות המילים 'תורה' ו'מצוה' – אך ללא קשר לתורת משה רבנו. תורה ומצוה מתייחסות לתורת המורה או ההורה, והוראותיהם. ככתוב: שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ (מש' א' 8). ובהמשך. ככתוב: בְּנִי, אִם-תִּקַּח אֲמָרָי; וּמִצְוֹתַי, תִּצְפֹּן אִתָּךְ (מש' ב' 1).
גם עם ישראל אינו תופס כל מקום בספרות החכמה, שהיא כלל אנושית מטבעה. אין אזכור לאבות, יציאת מצרים, כיבוש הארץ, מלכים או נביאים. יש אמנם התייחסות למלכים בעצות השונות, אבל באופן כללי ולא למלכי יהודה וישראל. רוב ספרות החכמה מתייחסת לאדם הבודד, ולא לציבור. האופי הכלל אנושי מתבטא בכך ששני קבצים יוחסו לאנשים שאינם בני ברית: אגור בן יקה ולמואל. שניהם מלכים זרים, שלא ידוע עליהם דבר וחצי דבר.
מהבחינה הלשונית, יש בספר משלי מילים וצירופי לשון המופיעים רק בספר משלי. יש בו מילים וצירופי לשון המופיעים רק בספרות החכמה. יש בו מילים וצירופי הלשון המופיעים בעיקר בו או בספרות החכמה. חלק מהמילים אינם קשורות בהכרח לחכמה, אבל אופייניות לסוגה זו. נראה כמה דוגמאות לכ קטגוריה. נתחיל במה שיש רק בספר משלי ככתוב:
חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-יַעַזְבֻךָ: קָשְׁרֵם עַל-גַּרְגְּרוֹתֶיךָ; כָּתְבֵם, עַל- והנה הביטוי הייחודי לוּחַ לִבֶּךָ (מש' ג' 3). דוגמה נוספת ככתוב: והנה הביטוי הייחודי שְׂמָמִית, בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ; וְהִיא, בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ (מש' ל' 28).
הנה מילים המופיעות רק בספרות החכמה: ככתוב: הַדֶּלֶת, תִּסּוֹב עַל-צִירָהּ; והנה הביטוי הייחודי וְעָצֵל, עַל-מִטָּתוֹ (מש' כ"ו 14). דוגמה נוספת מקהלת הפעם. ככתוב: והנה הביטוי הייחודי דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים--מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קה' ט' 17).
נראה מילים הנפוצות בעיקר בספרות החכמה. הדוגמאות הן לא מספרות החכמה ככתוב בתהילים הפעם: והנה הביטוי אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב (תה' א' 1). ודוגמה מספר שמואל. ככתוב: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, אֶל-אֲחִיתֹפֶל: הָבוּ לָכֶם והנה הביטוי עֵצָה, מַה-נַּעֲשֶׂה (שמ"ב ט"ז 20).
חשוב לציין כי מילים מתחום החכמה, המופיעות בספרי מקרא אחרים כגון: בינה, בער, כסיל, לץ, לקח, נבון, ערום, תושיה.
