משה רבנו תופס מקום מרכזי במסורת היהודית, והוא גם דמות נערצת הן בנצרות והן באיסלם. בפרק נבחן מסורות שטושטשו והועלמו מהתורה, אך מקורות בתר מקראיים חשפו בפנינו. אם ברמז דק, ואם במפורש.
נתחיל עם לידת משה. הרקע ללידת משה היא גזירת פרעה כזכור (ציטוט): וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. ..דלגתי קצת כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן (סוף ציטוט. שמות א' 15 - 22).
ועולה התמיהה, מדוע להרוג את הזכרים??? זהו כח עבודה טוב? אם רוצים להכחיד את העם – מוטב להרוג את הנקבות. גבר יכול לעבר 365 נקבות, ואף יותר בשנה. נקבה, לעומת זאת, יכולה להתעבר פעם בשנה (בערך).
חז"ל שהתלבטו בענין זה השיבו במדרשים השונים.
המדרש עונה על השאלה שהזכרנו: מדוע להרוג את הזכרים? (ציטוט): אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: אף על עמו גזר (פרעה הכוונה) ולמה עשה? כן שהיו אסטרולוגין אומרים לו (לפרעה): 'גואל ישראל נתעברה ממנו אמו ואין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי הוא' (סוף ציטוט. שמות רבא א' י"ח).
פרעה חשש שמא התינוק יגאל את ישראל משעבוד מצרים, ושאף להרוג אותו. היות ולא ידוע מיהו? ליתר בטחון – נהרוג את כולם.
וממשיך המדרש (ציטוט): למה גזרו להשליכן ליאור? לפי שהיו רואין האסטרולוגין שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה (יענש הכוונה). והיו סבורין שבמים יטבע. ולא היה, אלא על ידי באר מים נגזר עליו גזרת מות, שנאמר (ציטוט במדבר כ' 12 - 13): יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי (כשהוציאו מים מהסלע הכוונה. סוף ציטוט).
האסטרולוגים זיהו נכונה, שמושיעם של ישראל יענש במים. אבל הם לא הבינו כי מדובר במעשה הכאת הסלע ובעונש של אי הכניסה לארץ.
וממשיך המדרש (ציטוט): מה צורך לפרעה לקיים הנקבות? אלא כך היו אומרים (המצרים הכוונה): נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה (סוף ציטוט).
מדובר, כנראה, במסורת שנדחתה מהתורה, תוך נסיון (די מוצלח) לגמד את דמותו של משה ככל הניתן. הרי מעשיו המופלאים של משה יכלו בקלות לגרום לטשטוש ההבדל בין השולח לשליח. המרחק מפה ועד פולחן אישיות הוא זעום. שימו לב, שכל דמות מקראית – יש בקורות חייה, לפחות, מעשה אחד שלילי. אברהם הפקיר את אשתו ושיקר. יעקב – גנב את הברכה וכו'. אין צדיק מושלם. וממילא אין מה להעריץ אדם שהוא לא צדיק מושלם. זה גם. זו בדיוק הסיבה שמקום קבורתו לא נודע.
הסבר דומה נתן יוספוס בספרו 'קדמוניות היהודים', ספר בו הוא תיאר את ההיסטוריה של עם ישראל עבור הקהל ההלניסטי רומי. קהל שתהה מיהם אותם יהודים שמרדו באימפריה הרומית.
וכך כתב יוספוס (ציטוט): אחד האצטגנינים... הודיע למלך שעתיד באותו זמן להיוולד איש בישראל שישפיל את כבוד מלכות מצרים וינשא את עם ישראל... (סוף ציטוט. קדמוניות ב' ט' ב').
דמות מעניינת המאירה את משה היא ישו. מן המפורסמות הוא כי, ישו מעוצב, מבחינה ספרותית, כמשה שני (משה הביא את הברית הישנה וישו את הברית החדשה. כך למשל בכנסית ההשתנות בהר תבור יש ציור של ישו שהוא בדיוק כמו משה בהר סיני). עיצוב דמותו של ישו בזיקה למשה רבנו - נועדה ליצור זיקה ברורה בינו למשה. ומתוך עיצוב המסורת על ישו ניתן להשליך אחורה על מסורות. מי שעיצב את ישו בדמות משה, התבסס על מסורות המוכרות לקהל קוראיו. אחרת מה הטעם? (ציטוט מהברית החדשה): בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה, בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ (הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול), בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם חֲכָמִים מִן הַמִּזְרָח. 2 שָׁאֲלוּ: "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלַד? כִּי רָאִינוּ אֶת כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וּבָאנוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ" 3 כַּאֲשֶׁר שָׁמַע זֹאת הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶך נִדְהַם הוּא וְכָל יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ ...דלגתי קצת וּמַלאַךְ יהוה נִרְאָה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלוֹם וְאָמַר: "קוּם, קַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ וּבְרַח לְמִצְרַיִם וֶהֱיֵה שָׁם עַד אֲשֶׁר אֹמַר לְךָ, כִּי הוֹרְדוֹס יְחַפֵּשׂ אֶת הַיֶּלֶד כְּדֵי לְהַשְׁמִיד אוֹתוֹ" 14 הוּא קָם וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ בַּלַּיְלָה וְיָצָא לְמִצְרַיִם. 15 שָׁם נִשְׁאַר עַד מוֹת הוֹרְדוֹס... 16 כַּאֲשֶׁר רָאָה הוֹרְדוֹס כִּי הֵתֵלּוּ בּוֹ הַחֲכָמִים רָגַז עַד מְאֹד וְשָׁלַח לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְלָדִים שֶׁבְּבֵית לֶחֶם וּבְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ, מִבְּנֵי שְׁנָתַיִם וָמַטָּה, לְפִי הָעֵת אֲשֶׁר קָבַע מִפִּי הַחֲכָמִים. (סוף ציטוט. הבשורה ע"פ מתי, ב' 1 – 16).
סיפור דומה סופר על הנסיון להרוג את כורש (לימים הגדול) על מנת למנוע ממנו לרשת את סבו. ידוע הסיפור על אדיפוס, שאביו רצה להרגו, פן אדיפוס יהרוג את האב. והדברים ידועים. מכלל המסורות לעיל עולה כי גזרת פרעה כוונה לפגוע ישירות במשה.
למרות הגזירה – משה נולד. תיאור לידת משה הוא סתמי. סתמי מידי לדמות כזו משמעותית ומרכזית (ציטוט): וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן (סוף ציטוט. שמות א' 1 - 2).
אנשים סתמיים, ללא שם. איש לוי. בת לוי. זהו. התורה ניסתה לגמד את סיפור הלידה, וקיצרה ככל יכולתה. המשך סיפור על משה רומז לעוד רכיבים שהועלמו.
בסיפורי לידה פלאיים יש מספר רכיבים: זוג חשוך ילדים, לא פעם מדובר בקשישים שהריון כבר לא בא בחשבון, אשה עקרה, הודעה אלהית. לפעמים אויבי הילד מנסים להרגו, ולבסוף – הריון קצר ו/או לידה פלאית.
כך יצחק אבינו, יעקב ועשו, שמשון, שמואל, ובן השונמית במקרא, ומחוץ למקרא מוכרים אדיפוס, כורש מלך פרס, הורדוס ועוד.
באופן מפליא – דווקא גואל ישראל ממצרים נולד כבדרך אגב. שום כלום של לידה מוכוונת על יד האל. לכפי הנראה, היה סיפור שתאם את הדגם הזה (פחות או יותר), סיפור שעוקר וסורס לצורתו הנוכחית על מנת להפחית את דמותו של משה רבנו. מסורות בתר מקראיות העלו על פני השטח את מה שהתורה ניסתה לדחוק.
הבשורה על הלידה מופיעה אצל יוספוס (ציטוט): ואלהים רחם עליו (על עמרם) ונתרצה לתחינתו ועמד עליו בשנתו... 'כי אותו הבן שבגלל פחדם מפני היוולדו דנו המצרים למיתה את ילדיהם של כל ישראל שלך - יהיה, וייעלם מעיני השוקדים עליו לאבדו' (סוף ציטוט. קדמוניות היהודים ב' ט' ג').
מהמסורת הבתר מקראית ברור מדוע פרעה גזר על הזכרים. וסיכם זאת המדרש (ציטוט):
אמר לו הקדוש ברוך הוא (לפרעה הכוונה): רשע! מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, היה לך להרוג את הנקבות, אם אין נקבות אין זכרים, מהיכן ישאו נשים?! אשה אחת אינה יכולה ליטול שני אנשים, אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או מאה (סוף ציטוט. שמות רבה י"ח א').
אף הריונה של יוכבד היה בו מן הפלא. לפי המדרש היא הייתה בת 130 בלידת משה (ציטוט): את בת לוי (כלומר מצטטים קטע מקראי ודנים בו:
אפשר בת מאה ושלושים שנה היתה, וקרי לה בת?!
ואמר רבי חמא בר חנינא: יוכבד היתה, והיא היתה הורתה בדרך (כלומר אמה התעברה כשבני יעקב ירדו מצרימה), ולדתה בין החומות (נולדה בדיוק עם ההגעה למצרים), שנאמר (בספר במדבר כ"ו, 59): וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם, יוֹכֶבֶד בַּת-לֵוִי, אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי, בְּמִצְרָיִם. לידתה במצרים ולא הורתה. וקרי (קורא) לה בת. אמר רבי יהודה בר רבי זבינא: שנולדו בה סימני נערות (סוף ציטוט. שמות רבה י"ט).
קביעת הגיל של 130 מתבססת על מדרש אחר, לפיו שעבוד מצרים נמשך 210 שנה (בניגוד לנתון המקראי המדבר על 400 או 430 שנה). לפי המקרא משה הוציא את בני ישראל בגיל 80, ויוכבד נולדה בדיוק ביום בו בני ישראל הגיעו למצרים (ולדתה בין החומות כאמור) – הרי היא הייתה בת 130 בלידת משה.
אף לידתה את משה הייתה קלה וחלקה (ציטוט): ותהר האשה ותלד בן - אמר רבי יהודה: מקיש לדתה להורתה: מה הורתה שלא בצער, אף לדתה שלא בצער. מכאן לנשים צדקניות, שלא היו בפתקה של חוה (סוף ציטוט. שמות רבה כ').
הריונה קל ולידתה ללא כאב, וללא אפידורל! נשים צדיקות לא זכו בגורלה (פתקה) של חוה. הקללה 'בעצב תלדי בנים' – לא חלה עליה.
במדרש הגדול (שהוא חיבור יהודי מתימן מהמאה ה14) נכתב על זמן הריונה (בגיל 130 כאמור): (ציטוט): באותו לילה שנתעברה ראה פרעה החלום, וממנו מנו תשעה חודשים.. והן לא ידעו שכל הנביאים לא נולדו אלא לשבעה חודשים. ומשה הוא אב לנביאים... ונולד לששה חודשים ושני ימים מן החודש השביעי שהוא ז' באדר (סוף ציטוט. המדרש הגדול לשמות ב' 2).
כלומר, לא רק שהלידה הייתה קלה, אפילו ההריון היה קצר במיוחד. הלידה לאחר ששת חודשים מסבירה, מדוע יוכבד הצליחה להצפין אותה שלושה חודשים בלבד. המצרים חשדו ביוכבד שהיא נושאת את גואלם של ישראל, חיכו תשעה חודשים מיום שעמרם החזיר את יוכבד (במדרש אחר סופר שהיא גורשה והחזרה). אבל יוכבד ילדה כבר בחודש השישי, ואחרי שלושה חודשים באו המצרים לחפש אותו. לכן היא הצפינה אותו שלושה חודשים.
ונמשיך (ציטוט): וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (סוף ציטוט. שמות ב' 2). ומאליה עולה השאלה כלום יש אמא שלא רואה את בנה כיפה וכמושלם מהילדים? מה זאת אומרת: ותרא אותו 'כי טוב'? יש פתגם בערבית: כל קירד בעין אומו ע'זל (כל קוף – בעיני אמו איילה) הרי כל ג'וק בעיני אמו ראוי לבוק. כל תיקן – בעיני אמו חתן.
המדרש נתן לנושא זה לחמוק (ציטוט): ותרא אותו כי טוב הוא (ופה התפתח דיון, ואני מדלג לעיקר) ... אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. (נימול. לא מהול...). ורבנן אמרי: בשעה שנולד משה, נתמלא כל הבית כלו אורה. כתיב הכא (כלומר כאן): 'ותרא אותו כי טוב הוא' וכתיב התם כלומר שם. בבר' א' 4): וירא אלהים את האור כי טוב (סוף ציטוט. שמות רבה כ').
הדרשן חיבר בין 'כי טוב' בפרקנו, לבין ההופעה הנוספת (והיחידה) של הביטוי 'כי טוב' במקרא (בבריאת העולם), והסיק שהבית התמלא אור.
גם נולד נימול – כלומר עם קשר חזק לאלהים, וגם הבית התמלא אור. בזכרנו את לידת ישו, שעוצב כמשה שני, כזכור, ענין האור יקבל חיזוק (ציטוט): בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה, בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ, בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם חֲכָמִים מִן הַמִּזְרָח. 2 שָׁאֲלוּ: "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלַד? כִּי רָאִינוּ אֶת כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וּבָאנוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ"... (דילגתי קצת) 9 הֵם שָׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ וְהָלְכוּ, וְהִנֵּה הַכּוֹכָב שֶׁרָאוּ בַּמִּזְרָח הִתְקַדֵּם לִפְנֵיהֶם עַד אֲשֶׁר בָּא וְנֶעֱמַד מֵעַל לַמָּקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם הַיֶּלֶד 10 כִּרְאוֹתָם אֶת הַכּוֹכָב שָׂמְחוּ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד. 11 הֵם נִכְנְסוּ לַבַּיִת וְרָאוּ אֶת הַיֶּלֶד עִם מִרְיָם אִמּוֹ. נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וּפָתְחוּ אֶת צְרוֹרוֹתֵיהֶם וְהִגִּישׁוּ לוֹ מַתָּנוֹת: זָהָב וּלְבוֹנָה וָמוֹר (סוף ציטוט. הבשורה ע"פ מתי, ב' 1 – 11).
ברקע הסיפור על ישו (הבשורה לאב, ההריון הפלאי, האור, נסיון הרג התינוק) – עומדת המסורת על משה. יש לזכור כי הבשורה לפי מתי (היהודי) נועדה ליהודים (בטרם פילוג הנצרות מן היהדות). ומובן שהשימוש הוא בדימויים הברורים לקהל קוראיו.
ונמשיך עם סיפור הצלת משה (ציטוט): וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ (סוף ציטוט. שמות ב' 2 - 4).
התיבה הונחה על שפת היאור! וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. אל תאמינו למה שרואים בסרטים. גם שיבוש של שיר הילדים הידוע של קדיש סילמן תרם את חלקו לרעיון שמשה שט בזרם. ואלו מילות השיר הנכונות!:
דומם נחה תיבה קטנה על שפת היאור הזך
ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך.
הס הגלים השובבים משה הקטן פה נח.
לא יטבע. חיה יחיה ילד זה הקט.
נחה! לא שטה. נחה!!!
מרים השאירה את התיבה בין קני הסוף, ועמדה בצד לשמור עליו. הרי אילו התיבה הייתה שטה בזרם – איך הייתה שומרת עליו?
המילה 'תיבה' מופיעה במקרא רק בעוד מקום אחד(ציטוט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ ...דלגתי קצת יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר (סוף ציטוט. בראשית ו' 13 - 16).
הבחירה במילה 'תיבה' אינה מקרית, ונועדה ליצור קשר רעיוני בין הצדיקים שניצלו באמצעות תיבה.
לחלק מסיפורי המקרא יש מקבילות חוץ מקראיות (הבריאה, המבול...). וגם לסיפור לידת משה יש מקבילה מרתקת. מדובר בסיפור לידתו של סרגון מלך אכד (מלך בסביבות 2400 לפה"ס). סביב דמותו נקשרו אגדות רבות. הנה אחת מהן דנה בלידתו והצלתו המופלאה על ידי תיבה השטה בזרם. בדבר היום הקדשתי פרק מיוחד ללידת סרגון. בדף הפרק שמתי קישור (לשים קישור).
והמשך הסיפור (ציטוט): וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו--וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי, אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ; וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. (סוף ציטוט. שמות ב' 5 - 10).
בת פרעה מצאה את משה, ומרים הייתה ברגע הנכון ובמקום הנכון על מנת שיוכבד תניק את משה.
נקודה חשובה לציון. משה גדל כמצרי. שפת אמו היא מצרית, לא עברית. הטענה כי הוא כבד פה וכבד לשון – משמעה כי הוא מדבר עברית עם מבטא. הרי עם פרעה הוא דיבר חופשי (סביר שבמצרית).
והנה סוף סוף לילד יש שם: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ . הו מדרש שם, כלומר הסבר לשם. הילד נקרא משה כי הוא נמשה מהמים. למרבה הצער מדרש שם זה הוא שגוי. מי שמשו אותו מהמים הוא משוי, לא משה. ספק אם בת פרעה דיברה עברית בכלל. 'משה' הוא שם מצרי. מדובר בחצי שם. פירוש המילה 'משה' היא 'הילוד'. זה שנולד. כך למשל השם רעמסס –משמעו 'זה שנולד לאל רע' (אל השמש). המלך תחותמיס (השלישי) פירוש שמו 'זה שנולד לאל תחות'. שמו של גואל ישראל היה משה-משהו (זה שנולד... חסר שם האל). מחבר הסיפור על משה, הכיר את השם 'משה' – ונתן לו הסבר עברי. בין אם לא הבין מצרית. ובין אם הבין, אבל העדיף להשמיט את הרקע המצרי של השם. גם פנחס הוא שם מצרי שמשמעו: 'הכושי'.
אות מעבר
ענין פנחס הכושי מעביר אותנו לפסוק מוזר מעט על אשתו של משה (ציטוט): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח (סוף ציטוט. במדבר י"ב 1).
אזכור האשה הכושית מעורר בעיה. הרי ידוע שמשה התחתן עם ציפורה, אז מהיכן הופיעה האשה הכושית? היו שפתרו את הבעיה בפשטות. ציפורה היא הכושית. וזהו. בלשון המקרא 'כוש' היא הארץ שמדרום למצרים. סודן של ימנו, לכל היותר אתיופיה.
מסורות בתר מקראיות מגלות לנו פרק נוסף מחיי משה, שהועלם מהתורה. כזכור, משה הכה איש מצרי, וברח למדין. מסורות מאוחרות מספרות שעד שהגיע למדין – משה עשה עוד כמה דברים בחייו. המקור הקדום ביותר על אירועים בחיי משה לפני הגעתו למדין יש אצל ארטפאנוס, שהיה היסטוריון, ככל הנראה יהודי מאלכסנדריה שחי במאות השלישית והשניה לפה"ס. כתביו אבדו אמנם, אך קטעים מחיבורו 'על היהודים' צוטטו אצל קלמנט מאלכסנדריה ואוזביוס אב הכניסיה. וכך סופר: (ציטוט של אוזביוס את ארתפנוס): אך חנפרע קינא במשה (בשל הצלחותיו ואהבת ההמון אליו), וחשב להתנכל לו. כשפלשו הכושים למצרים נמצאה ההזדמנות. חנפרע שלח את משה נגדם, עם צבא איכרים, במטרה שהצבא יובס ומשה ימות בקרב. אבל משה נצח את הכושים, ופלש לארצם. לאחר הנצחון הוא בנה עיר. הכושים התפעלו ממשה, אהבו אותו, ואף למדו ממנו את מנהג ברית המילה (סוף ציטוט. אוזביוס ט' 27).
בטרם משה ברח למדין, הוא היה בארץ כוש. את ביקורו של משה בארץ כוש הרחיב ופיתח יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים. שם סופר, כי הצבא המצרי בהנהגת משה צר על בירת הכושים שבא (ציטוט): למלך הכושים הייתה בת ותרביס שמה. היא ראתה את משה כשהוא מוליך את צבאו סמוך לחומה ונלחם בגבורה, והשתוממה לתבונה שבתכסיסיו, ושיערה שהוא הוא שגרם למצרים את הצלחתם... (דילגתי קצת) ואהבה גדולה מאוד אליו תקפתה. וכשגבר הרגש בליבה שלחה את הנאמנים שבעבדיה לדבר עמו בדבר נישואים. והוא הסכים לדבר בתנאי שתוסגר העיר. ועשו אמנה בשבועה שישא את האשה באמת ולא יפר את החוזה לאחר כיבוש העיר. הדיבור והמעשה באו בזה אחר זה, ומשה הודה לאלהים, לאחר שעשה שפטים בכושים, וכרת את ברית הנישואים והוליך את המצרים חזרה לארצם (סוף ציטוט. קדמוניות ב', י' ב').
אותה מסורת מצויה בתרגום של הפסוק מספר במדבר בפסאודו יונתן (תרגום ארמי לתורה, מארץ ישראל. יוחס בטעות לתנא יונתן בן עוזיאל. בתרגום נכתב (ציטוט. בתרגום חופשי לעברית): ודברו מרים ואהרון במשה דברים לא הגונים על אודות האשה הכושית שהישיאוה הכושים למשה, כשברח לפני פרעה, והרחיקה, כי לאשה נשא את מלכת כוש ורחק ממנה (סוף ציטוט).
לפי התרגום, ששמר על מסורת נישואי משה לכושית, משה התחתן איתה, לא קיים עמה יחסי מין. לא יעלה על הדעת שאבי הנביאים התחתן עם אשה מבנות חם, ואם כבר התחתן, בלית ברירה, אז הוא שמר על תומתו.
סיפור דומה, ועל כן לא נביא אותו מופיע גם בחיבור המכונה 'דברי הימים של משה' (מדרש עברי ממקור לא ידוע. כפי הנראה מדובר בחיבור עברי מימי הביניים. מאות 10 – 11).
המסורות הללו על משה שנשא אשה כושית, מסבירות את הופעת הכושית יש מאין בספר במדבר. אך מדוע לטרוח ולהמציא סיפור ארוך ומפותל על משה המצביא רק על מנת להסביר פסוק, התקוע הרחק הרחק בימי נערותו של משה? גם במקרה זה, הייתה מסורת על משה המצביא המהולל, שטרם הגעתו למדין נשא אשה כושית. מסורת שהד עמום לה נמצא בפסוק אחד בספר במדבר.
אות מעבר
מפאת קוצר הזמן ורוחב היריעה נדלג על סיפור הכאת המצרי והבריחה למדין, ונגיע להתגלות בסנה. סיפור ההתגלות למשה הורכב ממסורות שונות, וכך ניתן להסביר את החספוסים והתהיות בסיפור. משה מתואר כאדם הבורח מהשררה והכבוד. הוא ניסה חמש פעמים לחמוק מהשליחות (ציטוט) וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה (סוף ציטוט. שמות ג' 1).
משה רועה צאן אצל חותנו. כלומר הבחור הסתדר בחיים. גם אשה גם עבודה גם קביעות. מהסיפורים על משה מצטיירת דמות של איש צעיר ופעיל, אחד עם כושר גופני מעולה. הוא הרי תפר את הר סיני מעלה מטה מעלה מטה. הקביעה כי הוא היה בן 80 היא חישוב לאחור. הוא מת בגיל 120 (הגיל האידיאלי), הנדודים נמשכו 40 שנה – כלומר הוא יצא ממצרים בגיל 80. ספר שמות גם קבע זאת במפורש.
משה הגיע אל 'הר האלהים', הקרוי גם חורב. זהו שם נוסף להר סיני (ציטוט): וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה ד. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (סוף ציטוט. שמות ג' 2 - 3).
הסקרנות הרגה את החתול, אבל לא את משה. אלהים ראה שמשה התקרב ופנה אליו. משה לא חשש ולא פחד. כשאלהים קורא – מתייצבים ללא שאלות מיותרות.
כזכור משה ניסה להתחמק מהתיק שנפל עליו, אבל בסוף הוא 'קבל את דין התנועה' והסכים לגאול את ישראל ממצרים. קוצר הזמן וקוצר היריעה גורמים לנו לדלג על מכות מצרים. מכות מצרים נידונו בפרק על הנסים במקרא. חלק א. חלק ב. חלק ג. בדף הפרק שמתי קישור.
אות מעבר
חצית ים סוף, היא אירוע מרשים ומוכר, שזכתה לפרק משל עצמו. בדף הפרק שמתי קישור.
פה נתייחס למדרשי חז"ל בנדון. חז"ל דרשו (ציטוט): היה רבי מאיר אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים (מתווכחים) זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה... אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (סוף ציטוט. סוטה לו ע"ב - לז ע"א).
נחשון בן עמינדב הוא נשיא שבט יהודה, אחיה של אלישבע (אשת אהרון הכהן). כלומר אדם מכובד. מדרש זה הפך את השם 'נחשון' למשהו חלוצי. ואזכיר את מבצע נחשון, פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור.
אבל נזכיר את סוף הסיפור, כי יש לו חשיבות להמשך (ציטוט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. (סוף ציטוט. שמות י"ד 26 – 31).
. ה' הושיע את ישראל. בני ישראל ראו את המצרים מתים, וחשוב מזה – הם נוכחו בגדולת ידו של האל, כאילו כל מכות מצרים לא הספיקו להם. הסיפא היא החשובה: וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. לאחר כל הניסים והנפלאות העם מאמין בה'. ויש פה תוספת מוזרה: 'ובמשה עבדו'.
פה יש בעיה, ממתי מאמינים באדם??? כזכור לכם ציינתי שמחברי התורה עשו מאמצים כבירים לגמד את דמותו של משה (ראינו בסיפור הלידה, פה בחציית הים ובעיקר בסיפור מות משה להלן). סביר ש-'ובמשה עבדו' הוא הנוסח המקורי, ועורך מאוחר הוסיף את 'ב-ה'' על מנת להמעיט ממשה ולהאדיר את ה'. אני יכול להסביר מדוע עורך מאוחר הוסיף את ה' למשה. קשה לי להסביר מדוע עורך מאוחר הוסיף את משה לה'.
מוטיב חציית ים סוף נפוץ במקרא לאורכו ולרוחבו. קודם כל יש את שירת הים. לא נדון בה. חציית הים נזכרת הן בנביאים והן בכתובים. מפורסמות הן חציות הירדן - השתקפויות ברורות של חציית ים סוף. הירדן נחצה שלוש פעמים. פעם ראשונה עם יהושע בעת הכניסה לארץ כזכור (ציטוט): וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם; וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר. טז וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ. יז וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה, בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן--הָכֵן; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עֹבְרִים בֶּחָרָבָה, עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי, לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן (סוף ציטוט. יהו' ג' 15 - 17).
פעם שניה נחצה הירדן על ידי אליהו שחצה מזרחה, תוך רמיזה ברורה לחציית ים סוף (ציטוט): וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. (סוף ציטוט. מל"ב' ב' 8). המים נעמדו משני הצדדים ואליהו ואלישע עברו בחרבה!
ובהמשך הפרק אלישע שחצה מערבה (ציטוט):וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו; וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד, עַל-שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. יד וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֹּאמַר, אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר, אֱלִישָׁע (סוף ציטוט מל"ב' 13 – 14). שימוש בלשון זהה רומזת בבירור לים סוף.
בספר יהושע יש עוד התייחסויות לחציית הים. הראשונה היא של רחב, בדבריה למרגלים, והשניה היא בנאום הפרידה של יהושע. בכתובים נזכר הענין בכמה מזמורי תהילים.
האזכור המעניין ביותר לטעמי הוא אזכור חוץ מקראי. באתר במזרח סיני הקרוי כונתילת עג'רוד, מתקופת המלוכה, מהמאה השמינית לפני הספירה, התגלו מספר כתובות מרתקות (שלא נדון בהן). באחת מכתובות שנשמרו (בצורה חלקית ביותר יש לציין) על טיח הקיר נכתב (ההשלמה היא של מפרסם הכתובת פרופ' נדב נאמן) וכך נכתב:
לידתו והוא (סוף שורה חסר)
עני ועשוק, בן אביון, איש דל (גם סוף השורה הזו חסר)
לבושם יוון (כלומר רפש או זוהמה) מדיו נגאלו בדם (גם סוף שורה זה חסר).
והנה השורה החשובה:
נד חלף וים יבש עד (חסר)
חרון בשנת דבר, רעב וחרב, שיחת קין (כלומר חנית) שקר ומרמה.
מדובר במסורת חוץ מקראית, הדנה ביציאת מצרים. מסורת זו שונה מהמסורת המקראית המוכרת לנו. בעיקר בנוגע לגיבור העני והמסכן. אבל המילים 'נד חלף וים יבש' – מדברות על חציית ים סוף! לפנינו תיאור קדום של חצית ים סוף, מסורת שנכתבה עוד טרם המסורת המקראית עוצבה בדמותה הנוכחית! לא פחות ממדהים.
אות מעבר
נדלג אל מות משה וקבורתו. סיפור מות משה אפוף בערפל מסתורין קל. לאחר שה' העה את משה להר נבו, והראה לו את הארץ המובטחת הרי (ציטוט): וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי יְהוָה. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה. (סוף ציטוט. דברים פרק ל"ד פסוקים 5 – 7).
משה מת עַל-פִּי יְהוָה. ועולה השאלה- מדוע להזכיר דבר כזה? הרי כל אחד מת בסוף. אין זאת כי יש פה פולמוס עם מסורת שמשה לא מת. במקרא יש שני אנשים שלא מתו. אחד הוא חנוך בבראשית פרק ה', ולא נדון בו, והשני החשוב לנו הוא אליהו, שמעוצב כמשה שני. על שניהם הרחבתי בפרק על עשרת הצדיקים, בדף הפרק שמתי קישור. (לשים קישור) שניהם הסתלקו מהעולם בעבר הירדן המזרחי (שהרי אליהו יכל לעלות השמיימה מכל מקום שהוא). אבל בעוד אליהו עלה בסערה השמיימה, הרי בנוגע למשה מודגש כי הוא מת על פי ה'. כלומר הייתה פה בעיה, שצריך לפתור. הבעיה היא המסורת שמשה לא מת. ואם הוא לא מת – הרי החשש מפולחן האישיות הוא מוחשי ואמיתי. ההמשך מרתק לא פחות: וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ. יש פה נסיון למנוע פולחן קברי צדיקים, אבל מצד שני, אולי לא ידע איש את מקום קבורתו כי הוא לא מת?
ואזכיר את ישו, שניתן לגזור ממנו אחורה על אליהו ומשה. החיבור לאליהו נזכר בעת הצליבה (ציטוט): וּבְשָׁעָה שָׁלוֹשׁ צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֱלָהִי, אֱלָהִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי ?" שֶׁתַּרְגּוּמוֹ "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" 35 כַּמָּה מִן הָעוֹמְדִים שָׁם שָׁמְעוּ זֹאת וְאָמְרוּ: "הִנֵּה לְאֵלִיָּהוּ הוּא קוֹרֵא. 36 מִישֶׁהוּ רָץ וּמִלֵּא סְפוֹג בְּחֹמֶץ, הִצְמִיד אוֹתוֹ אֶל קָנֶה וְהִגִּישׁ לוֹ לִשְׁתּוֹת(בְּאָמְרוֹ: "הָבָה נִרְאֶה אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ לְהוֹרִיד אוֹתוֹ. (סוף ציטוט. הבשורה לפי מרקוס ט"ו 34 - 36). לגבי ישו יש שתי מסורות בנוגע לסיום חייו. אחת היא שהוא עלה ישירות השמיימה (ציטוט): לְאַחַר שֶׁדִּבֵּר אֲלֵיהֶם (אל תלמידיו) נִשָּׂא הָאָדוֹן (כלומר ישו) הַשָּׁמַיְמָה וְיָשַׁב לִימִין אֱלֹהִים (סוף ציטוט. הבשורה לפי מרקוס ט"ז 19).
השניה היא שהוא מת וקם לתחיה: (ציטוט) נִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַקֶּבֶר (מרים המגדלית, מרים אם יעקב ושלומית) וְרָאוּ בָּחוּר אֶחָד יוֹשֵׁב מִיָּמִין וְהוּא לָבוּשׁ גְּלִימָה לְבָנָה. הֵן נִדְהֲמוּ. 6 אָמַר לָהֶן: "אַל תִּבָּהַלְנָה. אֶת יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת אֲשֶׁר נִצְלַב אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת? הוּא קָם לִתְחִיָּה וְאֵינֶנּוּ פֹּה עוֹד (סוף ציטוט. הבשורה לפי מרקוס ט"ז 5 – 6).
הסיפור על ישו, עוצב לפי קורות חייו של משה. וסביר שהמסורת על אי מותו של משה מהדהדת בסיפור אי מותו / קימתו לתחיה של ישו.
בנוגע למקום קבורתו, העלה מורי ורבי פרופ' אלכסנדר רופא הצעה מעניינת. משה נקבר באזור הר נבו. והנה במצבת ישע (מצבה ארמית מהמאה התשיעית לפני הספירה. נדון בה בפרק הבא) כתב מישע מלך מואב כך (למרות שהמצבה כתובה במואבית, לא אתרגם כי תבינו הכל. ציטוט): ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | וא 15. הלכ. בללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואח16. זה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגר17. ת. ורחמת (נשים צעירות) | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משמ. א[ת. כ]18. לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש
(סוף ציטוט. מצבת מישע שורות 14 – 18). האל כמוש הורה למישע המלך לתקוף את העיר נבו. מישע תקף אותה, כבש את העיר והחרים אותה. כלומר הרג את כולם. 7000 גברים, ילדים, נשים, ילדות ונערות צעירות. ובנוסף הוא לקח משם את כלי ה'. שימו לב, זו הפעם הראשונה ששמו של אלהי ישראל נזכר במפורש בכתובת חוץ מקראית. י-ה-ו-ה. זאת ועוד, מהעיר נבו נלקחו כלי ה'! וכלי ה' משמעם מקדש לה'. הצעת פרופ' רופא היא, כי בעיר נבו היה מקדש לה', שהוקם על קברו של משה רבנו. וכי איזה סיבה יש להקים מקדש במקום כזה? רק דמות מיתית כמשה רבנו יכולה להיות סיבה להקמת מקדש ה'. הצעה מעניינת ללא ספק.
