כל המעיין בסיפורי המקרא מבחין כי המסורת המקראית מצביעה על קשרים מתמשכים וַאֲרוּכים בין העברית לְבֵין הארמית. קשרים אשר התחילו כבר בִּתְקופת האבות (מבלי להיכנס לשאלות הסבוכות של זמנהּ ורקעהּ (בשתי המילים האחרונות יש מפיק, דהיינו ה-ה נהגית) של תקופת האבות. נושא השנוי בְּמַחֲלוקת עזה בין החוקרים השונים), ושנמשכו עד סוף ימי המקרא ,עמוק בתקופה הפרסית, וּבַמִקרה של ספר דניאל בתקופה ההלניסטית. אמנם פרטים רבים במערכת יחסים זו בין השפות האחיות אינם מחוורים די הצורך, אולם עם זאת יש בידנו די נתונים על מנת לצייר את תמונת היחסים הלשוניים בקוים כלליים.
המסורת על יחסי ישראל וארם, וּבְמשתמע יחסי העברית והארמית מצויים כבר במחזור סיפורי יעקב אבינו עליו השלום. לאחר שיעקב ברח מפני לבן דודו וחמו, לבן דלק אחריו, וּלְאחר משא ומתן קצר הרי (ציטוט): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. מז וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד (סוף ציטוט. ברא' ל"א 46 - 47). המקרא מספר לנו על שני ענפים במשפחת האבות. הענף היעקובי ששפתו היא עברית, ושקרא לערמת האבנים גל-עד והענף הלבני ששפתו היא ארמית, ושקרא לאותה ערמה בדיוק יגר שהדותא. מדובר בתרגום מדויק של המונחים העברים 'גל' ועד'. יגר זה גל. נתעלם מהיו"ד, ונזכור שאותיות למנ"ר נוטות להתחלף זו בזו ולכן (י)גר שוה ל'גל'. ושהדותא משמעו עד. כמו הביטוי 'שהדי במרומי' כלומר עדי במרומים, או במונח המוכר מהשפה הערבית: שהיד. יש פה תופעה ידועה בשפות השמיות של חילופי שין ימנית בשין שמאלית ובסמך. שהיד משמעו עד. המונח 'שהיד' מתאר היום היבט מסוים של העדות. השהיד המודרני בעצם מותו מעיד (כלומר שהיד) על אמונתו העזה באללה. הזכרתי מקודם שיש מַחֲלוקת חריפה בין החוקרים בנוגע לִתְקופת האבות. אבל כולם ממקמים אותה באלף השני לפני הספירה. מאליה עולה השאלה מה מידת האמינות הבלשנית של הסיפור הקצר הזה? האם היחסים בין הארמית לכנענית (שהעברית היא מגלגוליה) באלף השני לפני הספירה דמו ליחסים בין העברית לארמית באלף הראשון לפני הספירה? שאז הועלה הסיפור על הַכּתב. גם במקרה זה יש הרואים בסיפור עדות בלשנית מהימנה, ויש הרואים בסיפור השלכה מאוחרת.
הפעם הבאה בה נזכרת הארמית היא עמוק בִּימֵי ממלכת יהודה. באופן מוזר משהו, למרות אופיו הצפוני – ישראלי של ספר מלכים, ולמרות שפע הסיפורים על מלחמות בין ישראל לארם, אין אף סיפור הקשור לממלכת ישראל המזכיר את הארמית באופן מפורש. רמז אפשרי יש בדברי מלך ארם (ציטוט): וּמֶלֶךְ אֲרָם, הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּוָּעַץ אֶל-עֲבָדָיו לֵאמֹר, אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי. (אני אחנה הכוונה. כלומר אציב מארב) ט וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר, מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-שָׁם, אֲרָם נְחִתִּים.(שם הם חונים, אורבים כאמור). י וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ אִישׁ-הָאֱלֹהִים וְהִזְהִירֹה--וְנִשְׁמַר שָׁם: לֹא אַחַת, וְלֹא שְׁתָּיִם (כלומר מלך ארם השקיע במארבים, אבל למלך ישראל יש מידע מודיעיני מפי אלישע, ולכן הוא נזהר. כלומר כל ההשקעה של מלך ארם ירדה לטמיון. ונמשיך). יא וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּקְרָא אֶל-עֲבָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, 'הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי, מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' (סו"צ. מל"ב ו' 8 – 11). השיחה בין המלך לעבדיו התנהלה בעברית לכאורה. אבל מחבר הסיפור סטה מהעברית המקראית המקובלת: 'היה נלחם', 'תחנותי', 'נחיתים', 'משלנו', ויצר סגנון ארמי בעברית. סגנון שאמור לשקף את דברי מלך ארם, שמן הסתם דיבר ארמית.
דווקא לאחר חורבן ממלכת ישראל, בממלכת יהודה, יש התייחסות מפורשת לארמית. לאחר שחזקיהו מלך יהודה מרד, עלה רבשקה על ירושלים ונשא נאום שהוא מלאכת מחשבת של לוחמה פסיכולוגית. עבדי חזקיהו נחרדו מההשפעה על רוח הלחימה של אנשי ירושלים (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה. כז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חריהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם. כח וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית (סו"צ מל"ב י"ח 26 - 28). || הקטע מציג את נסיונם התמים משהו, של שרי יהודה להשפיע על רבשקה שידבר ארמית ולא עברית (מה שהכתוב מכנה 'יהודית'. כלומר לשון ארץ יהודה). זאת על מנת שהחיילים על החומה לא יבינו את איומיו. רבשקה גיחך והמשיך לדבר עברית ביתר שאת. חשיבות הסיפור הזה מבחינתנו בפרק זה היא, שיש לנו עדות, אגב אורחא, המשיחה לפי תומה, כי הארמית שימשה כשפה הדיפלומטית באימפריה האשורית. או לכל הפחות בחלקיה המערביים. זאת ועוד, השפה הדיפלומטית הייתה נחלתם של המשכילים והשרים, אך לא שגורה אצל המוני העם. זה מזכיר את הצרפתית שהייתה במשך שנים שפת הדיפלומטיה, עד שהאנגלית דחקה אותה לחלוטין.
התייחסות עקיפה למעמד הארמית כשפה הבינלאומית יש בספר ירמיה דווקא עת הוא מזהיר את אנשי יהודה שלא לעבוד אלילים. בִּדבריו הוא פנה אל אנשי יהודה, וניסח עבורם פניה אל עובדי האלילים כיוון שהם אינם דוברי עברית הרי יש לפנות אליהם בשפתם (ציטוט): כִּדְנָה, תֵּאמְרוּן לְהוֹם, אֱלָהַיָּא, דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ; יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא, אֵלֶּה (סו"צ י' 11). יש פה משחק מילים בין אב"ד לבין עב"ד. ובתרגום לעברית: כך תאמרו להם (לעובדי האלילים הכוונה) האלהים ששמים וארץ לא עשו, יאבדו מהארץ ומתחת שמיים אלה. ספק אם ירמיהו באמת האמין שמישהו ממש ילך לעובד אלילים ויטיח בו את האמירה הזו. האמירה כוונה כלפי יושבי יהודה, והמסר עבורם הוא: 'יאללה, יאללה, אתם והאלילים שלכם'.
קפצנו לִימֵי שיבת ציון. צרי יהודה וּבִנימין התלוננו בפני השליט הפרסי על מעשי היהודים בירושלים (ציטוט): וּבְמַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּתְחִלַּת, מַלְכוּתוֹ--כָּתְבוּ שִׂטְנָה, עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. ז וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא, כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָוֺתָו, עַל-אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא, מֶלֶךְ פָּרָס; וּכְתָב, הַנִּשְׁתְּוָן (האגרת הכוונה), כָּתוּב אֲרָמִית, וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית. (סו"צ. עז' ד' 6 – 7). יש בעיה מסוימת בכך שהמסמך גם כתוב ארמית וגם מתורגם ארמית, וכפי הנראה יש לגרוס: כתוב עברית ומתורגם ארמית. אך לעניינו חשובה הנקודה שהמסמך או הנספח אליו, שנשלחו אל מלך פרס, היה כתוב בארמית. כלומר הארמית הייתה שפת הדיפלומטיה גם בימי האימפריה הפרסית. הדבר עולה גם מעדויות מקראיות נוספות כגון הפרקים הארמיים בעזרא ודניאל, וגם ממקורות חוץ מקראיים כמו אגרות יב, להם נקדיש פרק מיוחד.
הפיכת הארמית לִשְפת השלטון דחקה אט אט את רגלי העברית, לפחות בגליל, אם כי פחות בִּיהוּדָה. עדות מעניינת לִדְחיקת העברית יש בספר נחמיה (ציטוט): גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. כד
וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית--וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם (סו"צ י"ג 23 - 24). לא ברור מהו טיבה של אותה 'אשדודית'. יש הסבורים כי מדובר בניב פלשתי כלשהו. הן מהמקרא והן מִכְּתובת עקרון עולה כי הפלשתים דיברו בעברית או ניב קרוב לה. אז יש המציעים שהאשדודית היא להג ארמית כלשהו. תהא האשדודית אשר תהא – ברור שהיא דחקה את רגלי העברית, דבר שגרם לִנְחמיה חרון אף גדול.
מן העדויות המקראיות הללו עולה תמונה חלקית, מקוטעת, , וּבָהּ (גם כאן יש מפיק) מחסור רב בִפְרָטים. שאלות רבות נותרות ללא מענה. אולם ניתן בהחלט להצביע על המגמות ביחס בין העברית לארמית בִּתְקופת המקרא. ראשית המגע בין העברית לארמית נעוצה בפרה היסטוריה של עם ישראל. בִּתקופת האבות (ושוב, אני מתעלם מהבעייתיות של התיאורים המקראיים של תקופה זו). כעבור כמה מאות, בִּזמן מצור סנחריב על ירושלים, הארמית כבר הפכה לִשפת הדיפלומטיה באימפריה האשורית (או לפחות באזורים שממערב לנהר הפרת). שהמשכילים והשרים ידעו ארמית, אך המוני העם לא. חלפו עוד כמה דורות, וּבִימֵי שיבת ציון הארמית כבר הייתה השפה הדיפלומטית כמקודם, אך קנתה אחיזה כִּשפת הדיבור. בארץ יהודה עדיין דיברו עברית כשפת אם, אך ידעו ארמית (כמו היום שבמדינת ישראל מדברים עברית, אבל חלקים נרחבים באוכלוסיה יודעים אנגלית ברמה בסיסית לכל הפחות). בגליל לעומת זאת המצב היה הפוך. ארמית הייתה שפת האם, והם ידעו עברית ברמה סבירה ומעלה (ממש כמו ערביי ישראל כיום).
ולא נסיים את הפרק מבלי התייחסות לארמית בברית החדשה. לפי המסופר, בעודו על הצלב זעק ישו 'אלי אלי למה שבקתני?'. זהו תרגום ארמי של הפסוק מתהילים: 'אלי אלי למה עזבתני?'. העובדה שישו, ברגעי חייו האחרונים, בעודו סובל יסורי תופת על הצלב, פנה לאביו שבשמים בארמית, רומזת שזו הייתה שפת אמו. ישו ידע עברית היטב אבל בלילה בלילה הוא חלם בארמית.
