מכתבי יב הם ארכיונים של הקהילה היהודית וּשתי משפחות יהודיות, שישבו באי יב אשר ביאור בִּדְרום מצרים. מול אסואן של ימנו. סוונה בלשון המקרא. בטרם נדון בקורות קהילת יב והמסמכים המרתקים, נקדים כמה מילים על היווצרות הקהילה היהודית במצרים. קהילה גדולה וּמְפוארת, שחוסלה לאחר קום המדינה.
בתקופה ההלניסטית והרומית התגוררה במצרם תפוצה יהודית מרשימה מאוד. באלכסנדריה בירת מצרים באותה עת ישבו יהודים רבים. שניים מחמשת רוֹבְעֵי העיר היו מיושבים בִּיהוּדים (ה-י הראשונה אינה נהגית).. אלכסנדריה הייתה בירת התרבות העולמית. מי שהתיאור הזה מזכיר לו את ניו יורק – לא טועה. אולם מלבד אלכסנדריה ישבו יהודים בכל רחבי מצרים, והתפשטו אף מערבה לקירנאיקה, מזרח לוב של ימינו. הדמות הכי מפורסמת מקירנאיקה הוא שמעון הקירני, שעזר לישו לסחוב את הצלב, כמסופר בברית החדשה. קורות היהודים במצרים בתקופה ההלניסטית הן מרתקות. רק אציין שלא מעט מהם היו חיילים בצבא התלמי, וגנרלים יהודים עמדו בראש צבא תלמי שסייע לממלכת החשמונאים. אזכיר גם את מקדש חוניו. מקדש לה' אלהי ישראל, שהוקם במצרים במאה השניה לפני הספירה. המקדש המשיך להתקיים עד שנת 74 לספירה, שאז הרומאים הרסו אותו, מחשש שהמקום יהוה מוקד מרד לאחר חורבן המקדש בירושלים. גודלה ועצמתה של יהדות מצרים בתקופה ההלניסטית והרומית משכה עוד ועוד יהודים למרכז הכלכלי תרבותי הכה חשוב הזה. אך למרות עוצמתה וגודלה של הקהילה, הרי ראשית הקהילה היהודית במצרים קדמה בשנים רבות לתקופה ההלניסטית. אמנם שרשי הקהילה הללו לוטים בערפל (בלשון המעטה), אך ניתן לנסות ולשרטט אותם, ולו בקווים כלליים, לאור מידע מקראי וחוץ מקראי.
נתחיל בעובדה הפשוטה שמידע על הגעת אנשים ממוצא אסיאתי למצרים מתועדת היטב החל מהממלכה הקדומה של מצרים (2700 עד 2000 לפני הספירה בקירוב) ואילך. כלומר כבר באלף השלישי ישנו תיעוד כזה. סביר מאוד שהתופעה קדומה בהרבה, אך תיעודה החל לאחר המצאת הכתב. בימי הממלכה התיכונה (2000 – 1600 לפה"ס בקירוב) מתרבות העדויות על הגעת אסיאתים למצרים. אני מזכיר כמובן את החיקסוס, אסיאתים שהשתלטו על מצרים ומלכו בה. בהערת אגב אציין כי יש הרואים בשלטון החיקסוס את הרקע לסיפורי יוסף. בִּימֵי הממלכה החדשה (1600 – 1100 לפה"ס בקירוב) מזרח הדלתא מיושבת באנשים רבים ממוצא אסיאתי. בעוד שמערב הדלתא הייתה מיושבת באנשים ממוצא לובי.
הסיבה למשיכה הכה גדולה למצרים היא ברורה. עמק היאור הפורה היה אבן שואבת רבת עוצמה עבור תושביה של כנען השחונה למחצה. הסיפורים על ירידת אברהם ויעקב למצרים, והאזהרה ליצחק שלא לרדת מצרימה – משקפים תופעת קבע בתולדות כנען. עדות ברורה
לירידה מצרימה והאחזות בה יש לאחר רצח גדליה בן אחיקם. יוחנן בן קרח חשש מתגובת הבבלים ורצה לברוח למצרים. יוחנן ואנשיו פנו אל ירמיהו בבקשה לדעת האם תצלח דרכם אם לאו? ירמיהו שאל את פי ה', והתשובה הייתה שלילית. אל לאנשי יהודה לרדת מצרימה. אבל זה לא עשה רושם על יוחנן ואנשיו (ציטוט): וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֵת, כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה--אֲשֶׁר-שָׁבוּ, מִכָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, לָגוּר, בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. ו אֶת-הַגְּבָרִים וְאֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַטַּף, וְאֶת-בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן; וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, וְאֶת-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ. ז וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-תַּחְפַּנְחֵס (סו"צ. ירמ' מ"ג 5- 7). מצרים שימשה גם כמקום מקלט לאנשי ארץ ישראל כמודגם למשל בסיפור על ירבעם בן נבט.
(ציטוט): וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה, לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם; וַיָּקָם יָרָבְעָם, וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וַיְהִי בְמִצְרַיִם, עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה (סו"צ. מל"א י"א 40). גם אדד האדומי ברח למצרים, וּמָצא בה מקלט. אך סביר שגולים פוליטיים אלו לא הותירו חותם כלשהו בארץ מצרים. ניתן להניח שרק גולים או פליטים מסוף ממלכת יהודה יכלו להותיר חותם משמעותי, וּלְהוות את הבסיס לִקְהִילת יהודי מצרים. לאחר מות יאשיהו עלה לשלטון בנו יהואחז (ציטוט): בֶּן-עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה, יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם... דלגתי קצת
לג וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת, במלך (מִמְּלֹךְ) בִּירוּשָׁלִָם.... דלגתי שוב
לד וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת-אֶלְיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, וַיַּסֵּב אֶת-שְׁמוֹ, יְהוֹיָקִים; וְאֶת-יְהוֹאָחָז לָקַח, וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם (סו"צ. מל"ב כ"ג 31 - 34).
למרבה הצער גורל יהואחז לא ידוע, אך סביר שהוא גלה יחד עם אנשי חצר וּפַמליה. אפשר שנטמעו במצרים, או שנטמעו בגולי יהודה שהגיעו לאחר החורבן (עת יהואחז היה בן 45).
אשורבניפל מלך אשור ערך מסע צבאי למצרים ונלחם בתרהקה מלך כוש. הוא לקח עמו חילות עזר מהמלכים הכפופים לו. 22 מלכי החוף, שמנשה מלך יהודה המוכר והאהוב (עלי לפחות) היה אחד מהם (ציטוט): במהלך מסעי (אל מצרים הכוונה) 22 מלכי חוף הים, (האיים אשר) בים והיבשה.... דלגתי קצת את המלכים האלה יחד עם כוחותיהם, בספינותיהם בים וביבשה, עם צבאותי, הוצאתי לדרך... (סו"צ). היו שהציעו שחלק מאותם חיילים יהודאיים נשארו במצרים, והם הם התחלת הקהילה היהודית במצרים. הגיוני בסך הכל, אך ללא הוכחה.
הזכרנו שירמיהו הגיע למצרים. אז הוא הגיע למצרים ועשה את הדבר שהוא הכי טוב בו – ניבא (ציטוט): הַדָּבָר, אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר (סו"צ. ירמ' מ"ד 1). הֶחָשוב לענייננו הוא הידיעה על 'היהודים היושבים בארץ מצרים'. ברור כשמש שלא מדובר באותם אנשים שירדו עם ירמיהו מצרימה, אלא מדובר בִּקְהילות יהודיות שכבר היו שם. באומרי קהילות יהודיות אני מתכוון לאנשי יהודה. הסיפור משקף פריסה ישובית נרחבת של יהודים במצרים. ממגדול שבצפון מזרח מצרים, הסמוכה לתחפנחס, היא דפנה, המשך בנוף או מוף, בסביבות קהיר של ימינו, וכלה בפתרוס היא ארץ הדרום במצרים.
בהמשך נכתב (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, בְּתַחְפַּנְחֵס לֵאמֹר. ט קַח בְּיָדְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט בַּמַּלְבֵּן, אֲשֶׁר בְּפֶתַח בֵּית-פַּרְעֹה, בְּתַחְפַּנְחֵס--לְעֵינֵי, אֲנָשִׁים יְהוּדִים (סו"צ. ירמ' מ"ג 8 – 9). זה מעניין. הטמנת האבנים צריכה להעשות לעיני היהודים אשר בְּפֶתַח בית פרעה. האם יש קשר בין אותם אנשים יהודים לבין פרעה? מה הם עושים בְּפֶתַח בית פרעה? מה תפקידם? אם אותם אנשים הם יוחנן בן קרח וחייליו, האם מדובר בִּשְכירי חרב מִיהוּדָה שעברו לשרת בִּצְבא מצרים? שאלות רבות, וּתְשובות אין.
בהמשך נזכר ויכוח בין ירמיהו לִיהוּדי מצרים. ירמיהו האשים את העם בעבודת אלילים וּבִנְטישת ה'. תשובת העם היא לא פחות ממדהימה. שימו לב. אני אקרא 'מלכת השמים', הגם שהניקוד גורס 'מלאכת השמיים'. הנקדן המאוחר לטקסט בדורות רבים, לא רצה לחלוק כבוד לאלילה שהיא מלכת השמים, וניקד את 'מלכת' כמלאכת' ללא א' שהיא שרשית. אבל אנחנו נקרא את הפסוק בהקשרו הנכון (ציטוט): הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ, בְּשֵׁם יְהוָה (הנזיפה על עבודת מלכת שמיים)--אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים, אֵלֶיךָ. יז כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת-כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יָצָא מִפִּינוּ, לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ-לָהּ נְסָכִים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ, בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם; וַנִּשְׂבַּע-לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים, וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. יח וּמִן-אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ-לָהּ נְסָכִים--חָסַרְנוּ כֹל; וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב, תָּמְנוּ. (סו"צ. ירמ' מ"ד 16 - 18). זה מרתק. ירמיהו טען שצרות העם הגיעו בגלל האלילות. אנשי יהודה אמרו לו שבדיוק ההיפך. כל עוד הם עבדו את מלכת שמיים הכל היה טוב. מהרגע שהם חדלו לעבוד אותה – הם נענשו בחומרה. אז מה הוא מבלבל להם את המח עם הה' הזה שלו? מעבר לענין האמוני המעניין, הרי הֶחָשוב לענייננו שהנבואה ניתנה אל כל היהודים בכל ארץ מצרים. ברור שבאופן מעשי הוא לא יכול היה להתווכח בו זמנית עם כל היהודים בצפון מצרים וּבִדְרומה. אך הכוונה ברורה. אנשי יהודה, מעבר לִהְיותם עובדי אלילים, פזורים בארץ מצרים לאורכה ולרוחבה.
אזכור מלכת השמיים מתקשר לאזכור במכתבי יב (עליהם נעמוד להלן) של 'בית מלכת שמין' בסוֶן, היא אסואן של ימינו. יש עוד אזכורים כאלה ואחרים בירמיה וִישַעיה אבל הנקודה ברורה.
המועד המדויק בו נוסדה הקהילה היהודית ביב נסתר מעיננו. אך לפי טענתם הם ישיבתם ביב קדמה לכיבוש הפרסי של מצרים. כלומר לפני 525 לפה"ס. אני קצת מפקפק בטענתם זו, ונרחיב להלן.
במהלך חציה הראשון של המאה החמישית בִּימֵי אחשוורוש, כאשר עזרא הסופר החיל את התורה כחוק המחייב בעם ישראל וּנְחמיה בנה את חומות ירושלים – הוקמו שתי מושבות צבאיות בִּדְרום מצרים. הראשונה הוקמה בסון או סוונה על גְדַת היאור. מושבה זו אוכלסה בארמים. מולה, על אי בנהר הקרוי יב הוקמה מושבה שאוכלסה ביהודים, אשר היו שכירי חרב כאמור. שמו הלועזי של יב הוא אלפנטינה. השם אלפנטינה מעיד כי האי היה תחנה חשובה בסחר השנהב. השנהב מקורו בפילים או סוסי יאור. הפילים חיים באפריקה כידוע (נתעלם מהפיל האסיאתי הלא רלוונטי לסיפורינו), וסוסי היאור חיים ביאור... סחר השנהב מאפריקה עבר דרך מצרים, וממנה אל שאר העולם. יש המציעים שהמילה 'שנהב' בעברית מקורה בחיבור המילים 'שן' ו'יב' שמו של האי. השערה חביבה אך לדעתי מדובר במדרש שם עממי.
הקמת המושבה הצבאית בדרום הרחוק של מצרים בִּגְבול כוש תואמת להפליא את הפסוק בספר אסתר. ככתוב: הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ (אס' א' 1). כוש היא סודן של ימינו. מחבר מגילת אסתר הכיר היטב את האימפריה הפרסית וּגְבולותיה.
ציינתי שבמושבות אלו ישבו ארמים מצד אחד וִיהוּדים מהעבר האחר. אך התמונה מורכבת יותר. המושבות היו קוסמופוליטיות במהותן. מהמסכים עולה נוכחות של עמים רבים: פרסים, מדים, בבלים, כספים, חריזמים ובחתרים. וְכַמוּבן ארמים ויהודים. כל מגדל הבבל הזה דיבר וְכָתַב ארמית, שהייתה השפה הבינלאומית במרחב. זו השפה שבה נכתבו מסמכי כורש וארתחשסתא המצוטטים בספר עזרא, וזו השפה שבה נכתבו המסמכים ביב.
לארמים בסון היו מקדשים לאלים: בַּנית, נבו, מלכת השמים ואל מעניין בשם ביתאל. אל זה מזכיר את דברי ה' ליעקב. ככתוב: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר. (ברא' ל"א 13). וכן את הפסוק בזכריה (ז' 2). ככתוב: וַיִּשְׁלַח, בֵּית-אֵל, שַׂרְאֶצֶר, וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו--לְחַלּוֹת, אֶת-פְּנֵי יְהוָה. בית אל שראצר הוא אדם יהודי בעל שם מעורב. עברי ואכדי. פירוש השם: האל בית אל שמור את המלך. מענין.
ליהודים לעומתם היה מקדש על האי יש המוקדש ליהו. ה' אלהי ישראל בפי יהודי יב.
באומרי 'מכתבי יב' הכוונה היא לארבעים פפירוסים הכתובים ארמית ומקורם באי יב. מלבדם התגלו באתר גם עשר מגילות קלף, וְכַמָּה מאות אוסטרקונים. חרסים כתובים. השפה השלטת ללא עוררין היא ארמית, אך יש יצוג גם להיראטית ודמוטית (שני צורות כתיבה של המצרית העתיקה), פרסית, יונית, לטינית וקופטית. בְּפֶרק זה נתמקד בפפירוסים בלבד. כי הם המעניינים אותנו.
חלק מכתבי יב לא התגלו בחפירה מסודרת, אלא צצו בִּשְווקי העתיקות במצרים בסוף המאה התשע עשרה. חלק נוסף התגלה בחפירות הגרמניות בשנת 1907. מדובר בשני ארכיוני משפחה וארכיון קהילתי אחד. המסמכים הראשונים נרכשו בתחילת המאה העשרים (מה שמכונה ארכיון מבטחיה), וּפוּרְסמו בִּשְנת 1906 על ידי ארצי'בלד סאייס (Sayes) וארנסט קואלי (Cowley). שנים עשר מסמכים מארכיון ענניה משרת המקדש נרכשו כבר בשנת 1893 בידי צ'אלרס אדווין ווילבור (Wilbour), אך פורסמו רק בשנת 1953. שישים שנה מאוחר יותר, על ידי אמיל קריילינג (Kraeling). עוד עשרה מסמכים התגלו בחפירות הגרמניות והם שייכים לארכיון ידניה, אחיינה של מבטחיה. זהו הארכיון הקהילתי. השאלה איזה מסמך התגלה באיזה ארכיון פחות משמעותית לענייננו. הגרמנים כמו גרמנים, גילו את המסמכים ב-1907, ופרסמו כבר ב-1911 על ידי אדווארד זכאו (Sachau). כמו דכאו אבל בז'.
המסמכים מחולקים לחוזים וּלְמִכתבים. מעניין לציין שלא התגלה מכתב שנשלח אל הקהילה, אלא רק מכתבים שנשלחו החוצה. אל נכון מדובר בעותק של המכתב ולא במכתב המקורי.
מהפפירוסים עולה תמונה של יהודים המעורים בִּסְביבתם לחלוטין. היו להם עבדים מצרים (למבטחיה היו ארבעה עבדים כאלה. אם ושלושת ילדיה), מבטחיה עצמה נישאה לאיש מצרי בשם אסחר, וענניה משרת המקדש היה נשוי לתמת השפחה המצרית. למרות ההורה הלא יהודי, שמות הילדים הם יהודים למהדרין. בני ענניה ותמת נקראו פלטי ויהוישמע. בני מבטחיה ואסחר נקראו מחסיה וידניה. היהודים גם גרו בשכנות ללא יהודים. דרגמן החריזמי, המלח המצרי אספמת, וחרוץ בן פלתו, שהיה כהן אלילי כלשהו, היו שכניה הקרובים של מבטחיה היהודיה. ענניה גר ליד ווביל ובגזשת הזוג הכספי, וסמוך לדרך או אזור של האל המצרי חנום.
החוזים בארכיונים המשפחתיים נשאו תאריכים כמקובל במסמכים משפטיים. התאריך הורכב מיום, חודש (בבלי, וּבְרוב המקרים גם את החודש המצרי. במקרים בודדים צוין רק החודש המצרי), ואת השנה למלכות המלך הפרסי בעת חתימת החוזה. בסוף החוזים הופיעו שמות העדים וּטְביעות חותם. ברוב המקרים היו ארבעה או שמונה עדים. במקרים נדירים אפילו שנים עשר עדים. לפעמים הסופר שכתב את החוזה כתב את שמות העדים, אך בדרך כלל העדים עצמם כתבו את שמם. מי ביד אמונה ובוטחת ומי ביד שלא הורגלה בִּכְתיבה. לאחר חתימת החוזה גללו אותו מלמעלה למטה, ואז קיפלו משמאל לימין. לאחר מכן קשרו את החוזה, על הקשר הניחו גושיש טין קטן ועליו הטביעו טביעת חותם. מה שנקרא פלומבה, או בלשון החוקרים 'בולה'. שמות העדים נכתבו תמיד בצורת פלוני בן אלמוני. רוב השמות הן של העדים והן של אבותיהם היו שמות יהודים. דבר המעיד על הֶעֱדר התבוללות, לפחות בִּתְחום השמות. במרבית המקרים הצעד הראשון בהתבוללות הוא אימוץ שם זר (הערה: אימוץ שם זר לבדו אין משמעו התבוללות. בחלק מהמקרים זה נעצר שם. בחלק – לא).
הארכיונים המשפחתיים הפרטיים מספקים הצצה נדירה וּמְרַתקת אל חיי היום יום של מבטחיה. היא הורישה לִבְנָהּ, מלבד הארכיון, גם את מִסְמְכֵי (שים לב שה-מ בשוא) הבית שהעניק למבטחיה אביה – מחסיה. כלומר בית הסב עבר בסופו של דבר אל הנכד. בארכיון מבטחיה התגלו עשרה חוזים משישים ואחת שנה (471 עד 410 לפני הספירה). בדומה לְכָך, אף מִסְמְכֵי ענניה בר עזריה עברו הלאה. אל בתו יהוישמע במקרה זה, וּלְבַעלה, שנשא אף הוא את השם החינני ענני. מדובר על שלושה עשר חוזים במשך חמישים וארבע שנים (456 עד 402 לפני הספירה).
בנוסף לחוזים התגלו רשימות שמות וּמִכְתבים. ברשימות יש שמות יהודיים ולא יהודיים כאחד. אחד המסמכים המעניינים (שבו נדון בהמשך) הוא רשימה בה 120 שמות (מתוכן ארבעים נשים), שכל אחד ואחד מהם תרם שני שקלים ליהו. הדבר המעניין הוא, שבסוף הרשימה נכתב כי חלק מהתרומות הועברו לענתביתאל ולאשמביתאל. וזה מעניין. את התרומות אסף ידניה מנהיג היהודים...
מכתבים מרתקים נוספים (שבהם נדון להלן) מגוללים את פרשת הרס מקדש יהו על ידי כהני האל המצרי חנום, את מאמצי ידניה לגייס את מושלי יהודה ושומרון לסייע בשיקום המקדש, ואת הצלחתם החלקית בקימום מקדש ה' ביב.
בפפירוסים רשמו את הענינים החשובים יחסית (חוזים, נישואים, שחרור עבדים וכיוצא בזה), ועל חרסים את עניני היום יום. על המזח בסון עמד סופר אמרי אחד או שניים, שרשם מסרים מפי חיילים יהודים שהיו בחוף, אל בני משפחותיהם שעל האי. באופן מוזר משהו רק על חלק מהחרסים ישנה כתובת. ולא נותר לנו אלא לתהות כיצד ידע הדוור לאן להביא את הדואר. נשים תופסות מקום של כבוד בחרסים הכתובים. הן כנמענות ישירות והן כמי שמעורבותן נדרשת בענין כזה או אחר. קָוִילְיַה קבלה מכתב המפציר בה לבוא לסון על מנת לסייע לרועה מצרי בִּמְכירת צאנו. אחוטב התבקשה למכור מלח. יסלח נדרשה לפגוש סירה עמוסת קטניות בשבת, אם חייה יקרים לה. ויחמליה התבקשה לדאוג למאן דהוא שחלם חלום בלהות.
הזכרנו את מקדש יהו ששימש המוקד של חיי הקהילה במקום. חשיבות המקדש נזכרת בְּכַמָּה וְכַמָּה מכתבים, בנוגע לרצון לשקמו כאמור. על פרשת המקדש נדון להלן. ניתוח שמות היהודים הנזכרים במכתבים מעלה תמונה מעניינת. רוב השמות כולל את הסיומת –יה, האופיינית לשמות תיאופוריים של מאמיני ה'. שם תיאופורי הוא שם הכולל שם אלוהות בתוכו. חשוב לציין כי גם אדם בעל שם נכרי נחשב כיהודי אם אביו או בנו נושאים שם תיאופורי הכולל את שם ה'. מלבד הסיומת –יה, הרי גם התחילית –יהו מופיעה לא מעט. תחילית זו רומזת למוצאם היהודאי של אנשי המקום. כזכור, הרכיב –יהו אופייני לממלכת יהודה, בעוד הרכיב –יו אופייני לממלכת ישראל. בשני מקרים מופיעה הסיומת –יהה. בשני ה"א. וריאציה על יהו.
השבת וּפֶסַח תפסו מקום חשוב בחייהם של יהודי יב. עדות לַחֲשיבות השבת והחג, מלבד אזכורן בתעודות (נדון להלן בשבת ובפסח), יש בתפוצת השמות חגי ושבתאי לאנשים שנולדו בשבת ובחג. תעודה מרתקת קרויה 'אגרת הפסח'. האגרת מנוסחת כהוראה מלכותית עבור היהודים וּבָה הוראות כיצד עליהם לַחֲגוֹג את הפסח. בהנחה הסבירה ששלטונות פרס לא היו בקיאים בהלכות הפסח, ברור שמחבר האגרת היה יהודי רם דרג במלכות פרס. חנניה הוא 'אחיהם' במרכאות של ידניה וחבריו, מנהיגי החייל היהודי ביב. מהאגרת לא ברור האם חנניה ישב בירושלים, או באחת מבירות פרס בקרבה למלך. כמו נחמיה.
קיומה של הקהילה מקביל לִימֵי שיבת ציון. התעודות משתרעות בין השנים 495 עד 399 לפני הספירה. התעודה האחרונה שהגיעה לידנו היא משנת 399 לפני הספירה. התעודה מזכירה את אמורטיס ונפעורת מלכי מצרים. אמוריטס מלך בין השנים 404 עד 399 לפני הספירה, ושחרר את מצרים, באופן זמני יש לומר, מהכיבוש הפרסי. נפעורת מרד באמוריטס ומלך גם כן, עד 393 לפה"ס. נראה שמרד זה בשלטון הפרסי הוא הסיבה לסופה של קהילת יב. שכירי חרב בשירות השלטון הפרסי.
מכתבי יב מעניקים גם הצצה לחיי הנישואים של יהודי המקום. בכ"א בכסלו (12 בדצמבר 459 לפני הספירה) מבטחיה בת מחסיה נישאה לשכנה יזניה בר אוריה. מבטחיה קבלה מגרש מאביה. מגרש שגבל בבית החתן. החתן המאושר קיבל זכויות מסוימות בבית, תוך התניות שונות. למרבה הצער הזוג המאושר לא החזיק מעמד, כיון שיזניה נלקח לבית עולמו, כשהוא מותיר מאחוריו את מבטחיה כאלמנתו. מבטחיה ירשה את נכסי בעלה המנוח. מאחת התעודות עולה כי הזוג לא העמידו וולדות. כמקובל באותה עת, היא לא נותרה אלמנה זמן רב מידי, ובכ"ו בתשרי (14 באוקטובר) 449 לפה"ס נתנה אביה לאיש מצרי בעל השם החינני אסחר בר צחא. אסחר זה זכה להוליד ממבטחיה שני בנים: ידניה על שם סָבָהּ ומחסיה על שם אביה. ילדי היהודיה והמצרי הוגדרו כִּיהוּדִים. דבר נדיר בעת ההיא, עת הזהות נקבעה לפי האב. בתעודה משנת 410 לפה"ס, אותם ילדים תוארו כבני מבטחיה ונתן. ובתעודה אחרת הם מוגדרים לא כִּיהוּדִיםמיב אלא כארמים מסון. אנו רואים שההגדרות משתנות והן נזילות לפי המצב המתואר. המעניין פה הוא שינוי שם האב. האם אסחור הוא השם המצרי הנוסף של נתן היהודי? האם אסחור המצרי הצטרף לקהילת יב וקיבל שם עברי? האם נתן היה אב מאמץ? מי יודע?
הדבר המעניין בחוזה הנישואים של מבטחיה ואסחור (אל חשש עוד נדון בחוזה הזה) היא העובדה שהזכות להתגרש שמורה לשניהם. כלומר כל אחד יכול לגרש את השני בהצהרה מסוימת. די לאסחור או מבטחיה להצהיר את הצהרת הגירושים – והרי הם גרושים. ברור לכם, שאלמנה מנוסה כמבטחיה הכניסה לחוזה סעיפים הנוגעים לרכוש המשותף במקרה של גירושים. אין חכם כבעל נסיון, או כאלמנת נסיון במקרה זה. מעללי מבטחיה לא הסתיימו כאן. מדובר באיל נדלן מקומי. כזכור היה לה בית אחד שהיא קיבלה לרגל נישואיה ליזניה בעלה הראשון. לאחר מות יזניה היא ירשה את ביתו, בהמשך אביה העביר לה בית נוסף כהחזר הוצאות. לא ברור עבור מה, אבל נראה שמבטחיה שילמה עבור אביה או אולי אפילו הלוותה לו כסף. כך או אחרת, חלף הוצאותיה היא קיבלה בית נוסף. כלומר היו לה שלושה בתים ברשותה. ובכלל היא הייתה אשת חיל שידה בכל ויד כל בה. בִּתְעודה אחרת עולה התדיינות משפטית ארוכה עם בחור מצרי בשם פיא. הדיון נסוב על כסף, כלים תבואה וּשְטר אישות. מההקשר עולה ששטר האישות הוא חוזה הנישואים שלה. בסופו של דבר היא זכתה בדין, הגם שלא ברור מי היה התובע ומי היה הנתבע במקרה זה. מעניינת לא פחות העובדה ששטר האישות של מבטחיה היה אצל פיא. לא ברור כיצד שטר האישות התגלגל לידי פיא. האם זו הייתה ערובה כספית כלשהי?
מקרה מעניין של נישואי תערובת הוא של היהודי ענני או ענניה בר עזריה עם תמת או תפמת שפחתו המצרית. ראוי לציין כי המילה שפחה היא יסוד המילה משפחה. אדם נשוא שפחה, מביא עמה ילדים לעולם – והרי הם משפחה. כמו famoula שפחה בלטינית וfamilia משפחה.
ענני נשא את תמת, מבלי לשלם לה מוהר. אך בִּשְאר התחומים חוזה הנישואים הוא רגיל לחלוטין, כולל הזכות לגירושים הדדיים. אם כי במקרה של גירושים תמת תחזור אל אדוניה. כדי לסבך את הענין נולד להם ילד בשם פלטיה. המעניין הוא שצוין כי הילד שייך לאביו, כל עוד הוא נשוי לתמת. כלומר במקרים אחרים ילד של שפחה עבר לאדוניה הקודם. כדי לסבך את תמונת הירושה יש גם בת משותפת בשם יהוישמע. שגם לה יד וָרֶגל בְּהֵסְדְרֵי הירושה. נדון במקרה זה בהמשך. ;
נישואים בין מצרים לישראלים נזכרו גם במקרא. כך נכתב על המקלל בספר ויקרא: (ציטוט): וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי (סו"צ. וי ק' כ"ד 10). פרטי האירוע פחות חשובים כרגע, אך אדם שאמו ישראלית ואביו מצרי יצא עם שאר בני ישראל. עדות לנישואים בין מצרים לישראלים. מקרה מעניין יותר, המזכיר יותר את המקרה ממכתבי יב, נזכר בספר דברי הימים, בִּרְשימת היחס של שבט יהודה. בן חורין ישראלי ועבד מצרי נישאו (ציטוט): וְלֹא-הָיָה לְשֵׁשָׁן בָּנִים, כִּי אִם-בָּנוֹת; וּלְשֵׁשָׁן עֶבֶד מִצְרִי, וּשְׁמוֹ יַרְחָע. לה וַיִּתֵּן שֵׁשָׁן אֶת-בִּתּוֹ לְיַרְחָע עַבְדּוֹ, לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-עַתָּי (סו"צ. דה"א ב' 34 – 35).
מעתי זה השתלשלו שנים עשר דורות.
