בכל סיפור עלילה טוב (וגם לא טוב), יש רגעי מתח ורגעי רפיון. הלוחות הבאים הם לוחות רפיון בעקרון. רק בלוח התשיעי יש תזוזה קדימה. אבל לפני זה נצלח את לוחות שבע ושמונה. מדובר בקטע חשוב מאין כמותו לקידום העלילה. אבל כמו שקורה לא פעם בחיים: החשוב הוא לא בהכרח המעניין.
בפרק זה (וסליחה שאני מתחיל מהשורה התחתונה) – אנכידו ימות, וגלגמש יצא לדרכו בנסיון חיפוש אחרי חיי נצח. אבל עד שאנכידו יואיל בטובו למות – זה יקח כמו נצח. ערש דווי אמנם, אבל לא סותם את הפה לרגע.
בסוף לוח שש, כזכור, אנכידו חלם חלום בלהות. ובלוח שבע הוא מתכוון לספר את החלום לגלגמש. עלינו לזכור כי, החלום נתפס בימי קדם כמסר מאת האלים (חלומות יוסף, חלומות פרעה וכל זה). אז אנשים התייחסו ברצינות לחלומות. וכזכור לכם - גלגמש עצמו חלם כמה חלומות בדרך ליער הארזים.
והנה החלום (ציטוט): אנו, אנליל, אאה ושמש בן השמיים נועצו יחדיו (ארבעת האלים הגדולים. זה נשמע כמו התחלת בדיחה, אבל זה עצוב) ויאמר אנו אל אנליל: 'המה את פר השמים הרגו, וגם את ח'ומבבה הרגו, אשר את יער הארזים נטר. אמר אנו: 'אחד מן השניים מות ימות!' (והנה, קללת ח'ומבבה עומדת להתגשם) אמר אנליל: 'אנכידו מות ימות! וגלגמש לא ימות' (ברור, זה עלילות גלגמש לא עלילות אנכידו). ויען שמש בן השמיים לאנליל הגיבור, דבר: 'האם לא במצוותי הרגו את פר השמים? את ח'ומבבה?' (סוף ציטוטVII 4 – 12).
כלומר, הם ביצעו את רצון שמש, ועל כן אין להענישם. אנליל התרגז והטיח בשמש ואני מצטט: הן כרֵעַ הלכת עמם יום יום. כלומר ללא עזרת שמש (עזרה שהכריעה את ח'ומבבה כזכור), סביר שח'ומבבה היה רוקד על גופת גלגמש, ולא להיפך.
אנכידו המבוהל החל לבכות, וקונן על מר גורלו. כדבריו: עם רפאים אשב, בשערי רפאים אבוא, ואת אחי אהובי לא אראה לעולם. אבל אם האלים החליטו שאנכידו ימות, הרי רק האלים יכולים לבטל את רוע הגזירה. הפה שאסר הוא הפה שיתיר, כידוע. לכן שניהם פנו אל מקדש אנליל בניפור. אניל גזר, אז אנליל אולי יבטל את רוע הגזירה.
בהגיעם למקדש אנליל בניפור, את מה הם ראו? כמובן! את הדלת מעץ הארז, שהם כרתו לאחר הריגת ח'ומבבה. קצת אירוני יש לציין. אנכידו לא אהב את האירוניה שבדבר, חרף, גידף וקלל את הדלת קללות נמרצות. אנכידו הצטער צער רב, שהוא כה טרח ועמל בכריתת הארז, והכנת הדלת המעפנה הזו. דלת במקדש אנליל, דלת שברגע האמת לא עוזרת לו כהוא זה. למה כל הטורח הזה? היה עדיף להכין מהעץ משהו שימושי כמו דוברה או משהו דומה. אפילו האל בִּבּוּ (אל זוטר האחראי על הדֶבֶר ככל הנראה. פה כינוי לכוכבי לכת ולכוכבי שביט לא מזוהים), נקרא אל הדגל והתבקש לקלל את שוערי הדלת.
לאחר הקללות הנמרצות אנכידו פרץ בבכי, כי הוא הבין שמאנליל לא תבוא הישועה. גלגמש ניסה להרגיע את חברו בשיטה הידועה של 'עזוב, שטויות' אבל גם גלגמש לא האמין לעצמו. גלגמש תהה מדוע אנכידו מדבר שטויות, או בלשונו הציורית של גלגמש ואני מצטט: שפתיך הומות כמו זבוב. גלגמש אמר שיפנה לאנליל בנדון, אבל אם זה לא יעזור (וזה לא יעזור), אז לפחות אנכידו יזכה לפסל מזהב. מעין גרסה מוקדמת של בודהא. בהמשך, בנסיון כושל לנחם את אנכידו ובעיקר את עצמו אמר לו גלגמש, ואני מצטט: גזירת הגורל בוא תבוא על בני אנוש. אירוניה מזוקקת בצורתה הטהורה ביותר. חוסר מודעות עצמית במיטבו. גזירת הגורל - זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שגלגמש מנסה להתחמק ממנו.
עם עלות השחר אנכידו בכה לשמש והחל לקלל, לנאץ ולזעום על מי, שלדעתו הביאוהו עד הלום. את הציד, שתלונתו לגלגמש התחילה את המסע של אנכידו אל בני האנוש, ואת שמח'ת הקדשה, שעזרה לאנכידו לחצות את הנהר מגדת החיות לגדת האדם. מובן שאנכידו לא חשב לרגע לראות מה חלקו במצבו. האם התעקשותו הבלתי מוסברת להרוג את ח'ומבבה תרמה, אולי במעט, למצבו? אולי דבריו המחוצפים לאישתר יש להם השפעה כלשהי על מצבו? אבל אנכידו הוא זך וטהור לשיטתו. כולם אשמים. רק הוא לא (ציטוט): אחלה פניך על אודות הציד 'האיש פורש הרשת', אשר מנע ממני רוב עושר כחברי. הציד, אל ימצא רוב ציד כחברו, עמלו אַבֵּד! שכרו המעט, שללו, חלקו לו ימעט לפניך. אל תבוא החיה ברשתו, תחמוק כענן! והנה מגיעים למנוולת הראשית אליבא דאנכידו. כבר אז ידעו להפיל את האשמה על האשה. אחר אשר קלל את הציד כאוות ליבו, נשא ליבו לארר גם את שמח'ת הקדשה. 'הבה שמח'ת אחרוץ לך גורל. גורל אשר לו יסור עד דור ודור. אקללך נמרצת. חיש מהרה תבואנה עליך קללותיי. לא תבני לך בית כחשק לבך. לא תאהבי אהוב כאוות נפשך. לא תשבי בבית המשתה, מושב העלמות. שימרי שיכר יתפיחו את חיקך המתוק (הוא עדיין זוכר את חיקה לטובה, מסתבר, אך הוא מאחל לה בטן מלאה גזים) כסות חגך – שיכור יטנף בקיא. דודך (אהובך הכוונה) יחמוד עלמות יפות תואר וטובות מראה. לו ירמסוך כחומר קדרים (כידוע לכל, כרוב כבוש, יין וטין – צריך לדרוך עליהם כחלק מתהליך ההכנה). אבן בהט זוהרת לעולם לא תרשי. אוצר כסף טהור, שמחת אנוש וגאוותו לא ייאצר בביתך. יהיה הפתח משכן חשקך (כלומר לעבוד בחוץ) אם הדרך – תהי מושבך. חורבות תהיינה מלונך. צל החומה יהיה מעמד רגלך (כלומר באזורי העוני של העיר) קוצים ודרדרים יקלפו רגליך. שיכור וצמא יכו לחייך, בשבתך במושב רעים – ירימו עליך קול. כתלי ביתך בנאי לא יטוח. בחרכי ביתך ישכון הינשוף. בחדרך לא יערכו כרה. הלוח שבור קצת בגד התכלת אשר לך לו יטמא תמיד. כסות בושת מזוהמת – לו יהי אתננך. יען אשר אותי ביזית, אחר אשר היית לי רעיה (הוא לא הבין כנראה את הרעיון העומד מאחורי הזנות) ואנוכי הטהור בי פשעת (סוף ציטוט VII 96 - 134).
גם על ערש דווי, אנכידו שומר על פאסון בקללות. אין, אין עליו. שמש לא אהב את דברי אנכידו. שמח'ת מלאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר. אף אחד לא הצמיד לו אקדח לרקה על מנת שישכב איתה, יאכל לחם או ישתה בירה. הוא רצה להיות בן אנוש – וזה המחיר. אין ארוחות חינם! (תרתי משמע במקרה זה). והכי חשוב – אילולי שמח'ת אנכידו לא היה מכיר את גלגמש!
אנכידו הבין שהוא התעצבן על האדם הלא נכון, וחזר בו. הוא שינה טעמו, וכמו שהוא יודע לקלל הוא גם יודע לברך. אנכידו איחל לה שפע אושר, עושר וכושר.
אנכידו על ערש דווי, ובכל זאת לא מפסיק לחלום. ממש 'אנכידו בעל החלומות'. והנה עוד חלום מפחיד ולא נעים בכלל. בחלומו הוא נמצא בין שמים וארץ (רמז ברור למצבו בין החיים ובין המתים) ו- (ציטוט): יצור אחד פניו – חושך. כפני נשר האנזו נמשלו פניו (נשר האנזו הוא נשר מיתולוגי אימתני ומפחיד למדי. תיאורו להלן. אצל השומרים מדובר בדמות חיובית למדי, אבל אצל האכדים הוא עבר לצד של הרעים, והפך לדמות מפלצתית, המאיימת על סדרי בראשית. למרות שנשר אוכל נבלות, אז לא ברור פשר השינוי בדימוי. ונמשיך) כרעי אריה כרעיו (ולא כרעיים עוף, כמו שהיינו מצפים) ציפורני נשר ציפורניו. אחז במחלפותיי ויחזק ממני הכיתיו, וינתר כמו דלגית (וזה מעניין, כי השומרים נהגו לקפוץ בחבל במשחקים ששוחקו בחגים. הדילוג בדלגית היה נפוץ בעיקר בפולחן אישתר משום מה) הכני וכמו סערה היטבעני, כמו ראם עלי דרך, לפת סביב כל גווי (ראוי לציין כי lapatum באכדית משמעו נגיעה רכה ועדינה. גם שמשון לפת את עמודי מקדש דגון, רק נגע בהם בקלילות. אבל בגלל כוחו ועוצם ידו של שמשון, השרש לפ"ת קבל בעברית משמעות של אחיזה חזקה, גדולה ועצומה). 'הושיעני חברי' – אך אתה לא הושיעתני (כלומר בחלום אנכידו נזקק לעזרה, אך גלגמש לא הושיע. רמז מטרים למה שיקרה עוד מעט) הכני, ליונה אותי הפך. וכציפור כוסו ידי בנוצות. (נשר בעל כוחות פיזיים. בכל זאת לנצח את אנכידו זה לא ענין של מה בכך, וגם כוחות מגיים) אחזני הובילני אל הבית האפל (כלומר לקבר או לשאול) מושב אלת אִרְכַּלַּה (Irkala ארכלה הוא אחד מכינוי השאול. מילולית בשומרית Eri – Gal כלומר 'העיר הגדולה' והנה תיאור השאול) אל הבית אשר באיו – לא יצאו. אל הדרך אשר נתיבתה – לא תשוב. אל הבית אשר באיו – חשוכי (בשי"ן שמאלית) אור (למרות שבמקרה זה גם שין ימנית באה בחשבון: חשוכי אור. זה כמובן משחק מילים בעברית. לא באכדית). מקום בו עפר לחמם, מאכלם טיט. לבושים כציפורים אדרת כנף. ואור – לא יראו. בעלטה ישבו. עלי דלת ובריח נערם העפר דלגתי על קטע בו אנכידו פירט כמה משוכני השאול. בעיקר אנשי שם קדומים שהיו ואינם, ונגיע לדמויות העיקריות בשאול) ישבה מלכת השאול אֶרֶשְכִּגַל (אחותה של איננה, עמה מבלה דומוזי חצי שנה. ואני מזכיר את הפרק האחרון בדבר היום, על שירי אהבה שומריים, שם דנו במשולש הרומנטי דומוזי – איננה - ארשכגל) בלת צֵרִי (מילולית: גברת המדבר. 'מדבר' הוא אחד מכינויי השאול באכדית) סופרת השאול כרעה לפניה, החזיקה לוח סופרים (כלומר לוח טין) וקראה בו לפניה. נשאה ראשה, ראתה אותי. 'מי הביא את האיש הזה הלום?' (סוף ציטוט. VII 170– 209). פה חסרות 50 שורות בהן סופר, ככל הנראה על הדיון בין אנכידו למלכת השאול. ב50 שורות אלה הסתיים החלום.
תיאור השאול מאוד מעניין, ולא נרחיב בנושא, רק אזכיר בקצרה, שתיאור השאול מצוי גם במקרא, בנבואת ישעיהו על הילל בן שחר. הילל בן שחר הוא למעשה סרגון מלך אשור. הנבואה היא קינת לעג על מות סרגון (מוות הקשור גם ללוח 12 בעלילות גלגמש. לוח עליו נרחיב בהמשך). וכך תואר השאול בקצרה: תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה (סוף ציטוט. ישעיה י"ד 11). המזרן עשוי מרימות והשמיכה ארוגה מתולעים. לא נעים.
וכמו שהבנתם, אנכידו יכול לחלום כמה חלומות שהוא רוצה, אבל הוא ימצא גם ימצא את מותו. אנכידו גסס שנים עשר ימים, וברגעים האחרונים בהם נותרה נשמה באפו הוא קרא לגלגמש ואמר (ציטוט): חברי, קיללוני האלים קללה נמרצת. לא כנופל בשדה קרב אמות. יראתי מלחמה על כן אמות בלא שם. חברי – אשר יפול במלחמה – יבורך. ואנכי אשא חרפה במותי (סוף ציטוט VIII 273 - 277). אנכידו הצטער שהוא מת במיטתו ולא נפל בקרב, כיאה לגיבור כמוהו. ואם נזכור שלאישתר יש יד ורגל בענין, אז הבזיון גדל עוד יותר. כולנו זוכרים את אבימלך בן גדעון, שנפגע בראשו מאבן רכב שהושלכה על ידי אשה. אבימלך ביקש מנושא כליו להמיתו, כדי שלא יגידו שאשה הרגה אותו.
בסוף הלוח חסרות 20 שורות בהן סופר, ככל הנראה, על מות אנכידו. בלוח שמונה מות אנכידו הוא כבר עובדה מוגמרת. דבר שכבר קרה.
הנה כי כן, קללת ח'ומבבה התמלאה במלואה. רק להיפך. אנכידו הוא שמת, וגלגמש נותר ללא חבר. ואני לא בטוח מי נענש יותר. מי שדאג להמית את ח'ומבבה לשוא – מת לשוא גם כן. ככה זה. בסוף היקום מתאזן.
אות מעבר
והנה אנו בלוח שמונה. גלגמש נשא קנה ארוכה, ודי מרגשת, על אנכידו חברו המת. גלגמש עצוב. מאוד. (ציטוט): וכמו השחר עלה (בתרגום פה מהדהד, כמובן הפסוק המפורסם מסיפור סדום ועמורה, שם כתב בדיוק באותן מילים על הזמן בו חרבה סדום: וכמו השחר עלה. המתרגמים שאלו את הביטוי המקראי הנאה לגלגמש. ונמשיך) פתח את גלגמש את פיהו ואמר לחברו (כמוקבל בהספדים, פונים ישירות אל המנוח) 'אנכידו חברי, אמך הצביה ואביך הֶערוד (למרות שאנכידו נוצר על ידי האלה אַרֻרוּ, הרי הדימוי שלו כילד טבע הוא הדימוי הרווח) על חלב אתונות פרא אותך גידלו (ח'ומבבה צדק אחרי הכל) דלגתי קצת אל רשימת האבלים על מות אנכידו הדרכים, אנכידו, ביער הארזים, תבכינה לך. עוד דילוג יבכו לך זקני ארך, 'הנוה' העיר הרחבה, יבכו לך העם אשר ברכונו בלכתנו (להרוג את ח'ומבבה הכוונה) יבכו לך פסגות ההרים הגבוהות והרכסים אשר עלינו בהם יחדיו. יבכו לך יילילו כרי מרעה, כמו אמך. יבכו לך יער אורן וארז, אשר באנו אל בינהם בזעמנו. יבכו לך דב, צבוע, נמר, פנתר, צבי, ברדלס, אריה, ראם, איל, יעל, בהמות וחיות השדה. יבכה לך נהר האולי הקדוש (זהו אחד מיובלי החידקל. הזורם מאזור שושן מערבה. כלומר נהר בארץ עילם, דרום מערב אירן של ימנו. מכונה כיום 'כַּארוּן'. הנהר נזכר בספר דניאל (שימו לב ציטוט בתוך ציטוט): וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַיְהִי בִּרְאֹתִי וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל-אוּבַל אוּלָי (סוף ציטוט בתוך ציטוט. דניאל ח' 2). אזכור נהר 'אולי' תמוה מעט. לא ידוע, בגרסה האכדית, על מסע החברים לעילם. אולי יש לפנינו הד למסורת שומרית קדומה, שמיקמה את יער הארזים בעילם ולא בלבנון. ונחזור לקינה בדילוג קל) יבכה לך נהר הפרת הטהור.... יבכו לך העלמים בני ארך, 'הנוה' העיר הרחבה, אשר יחדיו חזינו קרב הרגנו את פר השמים (סוף ציטוט. VIII 1 - 22).
וזה ממשיך עם כל מי שיבכה על אנליל. האיכר, הרועה הנאמן, המוזג, וכמובן הקדשה, שלא נזכרת בשמה, אבל ברור לכל מיהי. אולם מעל לכל יבכה גלגמש עצמו על חברו הטוב.
כחלק מהקינה גלגמש העתיר כינוים על אנכידו, ואני מצטט: פרד דוהר, ערוד בן הרים, נמר בן מדבר. וכמו שאתם כבר יודעים – רק כרישים מתים. סרדינים אף פעם לא מתים. כל אחד שנפטר מתברר שהוא היה כריש על במהלך חייו. מעולם לא נישא הספד על סרדין. רק על כריש. וגם אנכידו הוא כריש. בצדק במקרה הזה.
כידוע, לפי מודל קובלר רוס (ידוע גם כחמשת השלבים באבל) כשמת אדם קרוב, יש חמישה שלבים. הראשון ההכחשה. וגם גלגמש עובר את שלב ההכחשה. הוא פנה אל אנכידו בשאלה רטורית: ועתה, מהי השינה אשר תפשה אותך? גלגמש לא הפנים לחלוטין את עובדת מות אנכידו. הוא מקוה שזו רק שינה ארוכה, ותו לא. ואני מזכיר את אימרת חז"ל: שינה – אחד משישים למיתה (ברכות נז ע"ב). כלומר שינה היא אחד חלקי שישים המות.
גלגמש התחיל להבין שאנכידו כבר לא יחזור. אם כי הוא נע בין קוטב התקוה לקוטב הייאוש (ציטוט): העביר גלגמש קול בארץ: חרש ברזל, חרש אבן, חרש נחושת, חרש זהב, וחרט – עשו דמות חברי, צורו צלמו. האמנים בראו צלם חברו, הֶחבר אשר שלמו מידותיו. אנכידו אשר ספירים חזך, אשר זהב גווך (סוף ציטוט. VIII 65 – 70).
גלגמש לקח את ענין הנצחת אנכידו ברצינות רבה. הוא התחיל להראות סימני השלמה: התיר את קשרי החגורה, קרע מעל צווארו שרשרת, ואת חותם הספירים שבר. מדובר בפעולות אבל ידועות, בהן אדם מתנקה מכל תכשיטיו. פה חסרות 130 שורות בערך. על סמך ההמשך, משערים שבשורות אלה נכתב כי גלגמש לא נתן לקבור את אנכידו במשך שבוע, עד שיצאה לאנכידו תולעת מאף. ענין התולעת היוצאת מהאף הוא מאוד מעניין, ונרחיב כשנגיע ללוח 10, שם, בהבטה לאחור גלגמש הזכיר את התולעת שיצאה מהאף, ומה הוא עשה לאחר מות אנכידו. כך או אחרת, אנכידו, שלא עבר חניטה, מתחיל להתפורר, וסביר שגם הצחנה עולה וגואה – וצריך לקבור אותו. לאחר שגלגמש הפנים את מות אנכידו, הוא ערך שולחן לפני שמש. סוף הלוח חסר גם כן, אך נראה כי, גלגמש ערך לאנכידו לוויה מפוארת במיוחד. הוא שלח אותו לשאול עם מתנות רבות.
אות מעבר
לאחר שאנכידו הפך רשמית ליורד דומה, גלגמש הבין שמתישהו, גם הוא יקבל חלקה של 2 על 1 מטרים. וזהו. עכשיו אתה חי, עכשיו אתה לא. הפתרון: ללכת אל ההוא שזכה לחיי נצח (מצד שני גם אשתו זכתה בחיי נצח, אז בסוף זה מתאזן), ולשאול אותו הכיצד? אולי הוא ידע את התשובה (ציטוט): אנוכי, הלוא כמו אנכידו מות אמות! באה תוגה בתוך מעי, מות יראתי ואשעט בשדה, אל מושב אותנפישתים בן אֻבָּרְתֻתוּ אחזתי דרכי ואלך חיש (סוף ציטוט IX 3 – 7).
והנה אחד מגיבורי המשנה של העלילה עולה לבמה: אותנפישתים בן אוברתותו. אותנפישתים היה מלך העיר שורופךּ, וגיבור המבול האכדי. הוא זכה לחיי נצח, וקבל נחלה ב'דילמון' שהוא מקום גן העדן השומרי. כפי הנראה האי בחריין של ימנו. אותנפישתים באכדית :uta napišti מילולית: מצא - חיים. napištum באכדית זה 'חיים'. וזו בדיוק המילה 'נפש' בעברית. השם אותנפישתים הוא תרגום אכדי של שמו של הגיבור של סיפור המבול השומרי: זי-יו- סודרה. כלומר 'בעל החיים הארוכים'. בגרסה האכדית המתחרה של סיפור המבול, הגיבור נקרא אגב, אתרח'סיס שפירוש שמו הוא 'רב החוכמה'.
הבעיה: אותנפישתים גר בקצה העולם, מעבר לים הקוסמי המקיף את הארץ. והדרך לשם – מי ישורנה. לא קלה היא לא קלה דרכנו. בדרך גלגמש נתקף פחד וחשש, בטח ובטח ללא אנכידו, וחלם חלום. כמו ששמתם לב, העלילה גדושה בחלומות. לפרויד היה הרבה מה לעשות עם גלגמש ואנכידו. החלום קטוע, ולאחריו מופיעים דברי שמש ותשובת גלגמש (ציטוט): שמש נעצב יצא אליו. אמר אל גלגמש: 'גלגמש, אנה תנוד? החיים אשר בקשת – לא תמצא'. גלגמש אמר אליו, אל הגיבור שמש: 'אחר אשר עלי שדה התהלכתי, נדדתי, בלב הארץ אשים ראשי? (כלומר בקבר) אישן כל השנים? עיניי לו תראינה את השמש ואורו אשבע. ארוכה החשיכה, כמה אור יִמָצֶא (בסביל. ימצאו אותו)? מתי יראה המת זוהר השמש? (סוף ציטוט. XI 30 – 40).
פה הלוח שבור (כמובן). מההקשר עולה כי, שמש ניסה להניא את גלגמש מלצאת למסע, אבל גלגמש נחוש בדעתו, ויצא לכיוון הר מַשוּ, שמעבר לו נמצא חוף הים הקוסמי. הר 'משו' – מילולית 'תאומים'. כנראה הר בעל שתי פסגות זהות, מין גירסה מוגדלת של קרני חיטין. בין הפסגות יש גיא צלמות, או מנהרה חשוכה. המנהרה מוליכה מזרחה אל גן שעציו מניבים אבנים יקרות. ליד הגן נמצא חוף הים הקוסמי. אבל בהר משו יש מכשול לא נעים (ציטוט): ההר 'משו' שמו דלגתי קצת פסגותיהם עד רקיע השמיים תגענה. מתחת, שאולה ירדו מורדותיהם. בני 'אדם עקרב' ינצרו שערו (אדם עקרב הוא יצור מפלצתי, הנראה כהכלאה מתבקשת של אדם ועקרב. הבחור מוכר היטב מפולקלור המסופוטמי. אדם עקרב היה אחד מעוזרי תיאמת במאבקה נגד מרדוך, באפוס ה'אנומה אליש'. אפוס שגם יזכה לפרק או שניים בעתיד. על פניו יצור שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה, או לפגוש בכלל. תפקיד אדם-עקרב הוא לשמור על השער למנהרה, דרכה ניתן להגיע לחוף הים הקוסמי. ונמשיך) אשר איום הוד יראתם, מבטם – מות. נורא הוד אימתם – יכסה רכסים. בצאת שמש ובהערב שמש – ינצורו שמש (כלומר הם הש.ג של השמש. לפי האמונה השמש יוצאת בבוקר מהשאול לסיבובה היומי, ובאה בערב לשאול לשנת הלילה שלה. צאת השמש ובוא השמש – באכדית sit šamši ו – erib šamši. ואם sit ו – erib מזכיר לכם את אסיה – sit השמש, ואת אירופה erib השמש – אתם בהחלט צודקים. מבחינת המסופוטמים - באסיה השמש זורחת ובאירופה היא שוקעת. וכמובן יש קשר אטימולוגי בין erib ל'ערב'. ונמשיך) ראה אותם גלגמש, יראה ומגור עטפו פניו. אזר רוחו ויקוד לפניהם. אדם עקרב קרא אל אשתו: 'האיש אשר בא אלינו – בשר אלים גוו!'. אשת אדם עקרב השיבה לו: 'שני שלישים ממנו – אל. שליש – בן אדם'. אדם עקרב הזכר קרא, ויען את חוטר האלים (כלומר גלגמש) דבר: 'על מה יצאת אל זו הדרך הרחוקה? על מה באת עד הלום? עברת נהרות אשר קשה לעברם? השיבני דבר, הליכותך אלמד. אנה מועדות פניך ללכת? השיבני דבר – את הליכותך אלמד (סוף ציטוט. XI 51 - 73).
קדם כל הם לא אכלו אותו. כבר סימן טוב. דבר שני אדם עקרב גילה סקרנות. סוף סוף, לא כל יום מגיע מישהו לבקר. ואם הוא כבר הגיע, סימן שיש בו משהו, ולא למאכל. חסרות כ-28 שורות, בהן גלגמש סיפר, ככל הנראה את תקציר העלילה, וסיים (ציטוט): יצאתי אל הדרך הרחוקה, באתי עד הלום למען אראה את פני אותנפישתים 'אבי' (במרכאות. לשון כבוד כמובן. ונמשיך) אשר התייצב במפחרת (כלומר מועצת) האלים, חיי נצח מצא. על אודות חיים ומות אשאלנו (סוף ציטוט. XI 102 - 106).
אדם עקרב התרשם מדברי גלגמש, וניסה להניא אותו מהמשימה, בטענה שמעולם איש לא הגיע עד אותנפישתים, שלא לדבר על לחזור בחיים, שזו בדיוק הנקודה! ועל מנת להמחיש את דבריו הוא תאר את הדרך (ציטוט): ההר, אשר סתרו איש לא ראה. עד שתים עשרה פרסאות חשכת נבכיו (פרסה היא בערך 4 ק"מ. כלומר מדובר ב-48 ק"מ). סמיכה החשיכה. אין בה אור. עד מזרח השמש תשרור עלטה. עד מבוא השמש תשרור עלטה (סוף ציטוט. XI 110 - 114).
פה יש 68 שורות מקוטעות, שבורות או סתם לא ברורות. בשורות אלה יש את סוף דברי אדם עקרב, ואת תחילת תשובת גלגמש.
אבל המעניין הוא הסוף, וכן דברי אדם עקרב (ציטוט): בתוגה ובצער, בצינה ובשרב, באנחה ובבכי – הלוך אלך! עתה, התפתח לי את שער ההר? (למרות שגלגמש לא אמר את מילת הקסם 'בבקשה' הרי) פתח אדם עקרב את פיהו וידבר, ויען את גלגמש דבר: 'לך גלגמש, אל תירא, נתתי את הר משו לפניך, חצה את ההרים והרכסים לבטח. בשלום יובילוך רגליך בנתיבותיו. שער ההר פתוח לפניך! (סוף ציטוט. XI 184 - 194).
אדם עקרב למרות חזותו המפחידה, התגלה כיצור רגיש, עדין ובעל אינטליגנציה רגשית. גלגמש הוא לא מסוג האנשים שצריך לומר להם פעמיים, ומיד הוא זינק כחץ מקשת אל הנהרה, שמצדה השני יש גן ולידו חוף הים הקוסמי (ציטוט): כשמוע גלגמש את הדברים האלה, לאימרי אדם עקרב הטה אוזנו. בנתיב השמש הלך. מהלך פרסה אחת עבר. סמיכה החשכה אור אין (לא ברור באיזו מהירות הוא התקדם. האם הוא הלך וביד אחד נגע בקיר כל הזמן, או שכמו שיש אדם עקרב, התגלו בגלגמש תכונות של אדם-עטלף , או אדם-חולד. מי יודע? ונמשיך). לא תתנהו לראות לפניו ולאחוריו. מהלך שתי פרסאות עבר. סמיכה החשכה אור אין. לא תתנהו לראות לפניו ולאחוריו (סוף ציטוט XI 195 - 203). כך זה נמשך עד הפרסה השמינית בה הוא נחפז ללכת. בפרסה התשיעית רוח הצפון נשבה, כלומר מתקרבים לקצה. והנה בסוף (ציטוט): מהלך אחת עשרה פרסאות עבר – הפציע השחר (מה שנקרא האור בקצה המנהרה) מהלך שתים עשרה פרסות עבר – ויהי אור (סוף ציטוט. XI 245 - 246).
בצאתו מהמנהרה התגלה לפניו גן מופלא. בהחלט מזכיר את גן עדן (ציטוט): עץ האודם ישא פירותיו, אשכולות תלויים בו, טובים לעיניים. עץ הספיר ישא עלווה. אף הוא ישא פירות נחמדים למראה. חסרות 23 שורות כמו ארז, בענפיו, כמו תמרי דילמון, תלויות אבני בהט. שיחי חלבלוב הים עמוסים אבני 'סס' (מה שזה לא יהיה. 'סס' זה פרפר, אגב) תחת שיטה וצלף ינצו אבני ברקת. הֶחרוב והדולב יצמיחו אבני... (חסר) ואבני ירקן, שבו וכדכוד, תרשיש ואחלמה כמו עשב השדה יציצו, כמו... (שבור) יצמחו אבני פטדה ולשם (סוף ציטוט. XI 248 - 283).
גן פלאי ומרשים ביותר. תיאור של גן זה או דומה לו נמצא גם בתנ"ך. בספר יחזקאל. יחזקאל היה כהן ירושלמי שיצא לבבל בגלות יהויכין, ואין תמה שהוא הושפע מאוד מהתרבות המסופוטמית. בנבואה על מלך צור, נזכר גן אלהי המלא וגדוש אבנים טובות (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יב בֶּן-אָדָם שָׂא קִינָה עַל-מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. יג בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. יד אַתְּ-כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי-אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ (סוף ציטוט. יחזקאל כ"ח 11 – 14).
אגב, קטע זה שימש בסיס להכללת חירם מלך צור, כאחד מעשרת הצדיקים שעוד בחייהם הובטח להם להיכנס לגן עדן. ואני מזכיר את הפרק הכפול 'ימשיך כבודו' הדן באותם עשרת הצדיקים. חלק א. חלק ב.
בעודו משוטט ביער, הבחינה בו עלמת חן. שמה לא נזכר בלוח זה אלא רק בלוח הבא. מדובר בסידורי המוזגת. האטימולוגיה של השם לא ברורה, אם כי אטימולוגיה עממית (כלומר לא נכונה) גוזרת את שמה מהצירוף si-duri כלומר 'היא חומתי'.
(ציטוט): היא, אשר מעולם לחוף ימים תשב, עוטיה יפעה וחן, מָלְאָה חמדה. בהתהלך גלגמש בין עצי אבני היקר, נשאה עיניה ראתה אותו (סוף ציטוט.XI 284 – 287).
בנקודה זו הלוח נגמר, לפיה השיטה הידועה של יצירת מתח מיני לקראת הלוח הבא. רמז: לא יקרה דבר וחצי דבר. גלגמש רוצה את אותנפישתים. זהו. כל מה שיסיט אותו ממטרתו, יוסט מדרכו של גלגמש.
