סיפור ביקור המלאכים אצל אברהם ושרה מוכר וידוע. הפעם נראה את גרסת הקוראן לאירוע. למרות שגרסת המקרא ידועה נקרא אותה בדילוגים. אני לא אציין את הדילוגים (ציטוט): וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא... וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים... ג וַיֹּאמַר... וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ... ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו... שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.... יב וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן. טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ (סו"צ. ברא' י"ח 1 - 15). וּבְטֶרם נגיע לגרסת הקוראן, אז ברשותכם כמה מילים על הקוראן. הקוראן הוא כתבי הקודש של האיסלם. לפי התפיסה המוסלמית הבשורה האלהית קיימת בגנזי מרום ומכונה הלוחות הגנוזים. אלהים הוריד את הבשורה האלהית ליהודים. אבל הם עיוותו וסירסו אותה. לאחר מכן אלהים הוריד את המסר האלוהי, שוב, לנוצרים. אבל גם הנוצרים עיוותו וסירסו את המסר. אז אין ברירה והמסר האלהי ירד בפעם השלישית. הפעם למוחמד. הגרסה האחרונה היא היא הגרסה הנכונה לפי האיסלם. כלומר הדמיון בין סיפורי הקוראן לסיפורי המקרא והברית החדשה אינו נובע מהעתקה ושימוש משני של האיסלם במסורות שקדמו לו, אלא מכך שמדובר בסיפורים מאותו מקור אלהי. וחשוב מכך – השוני בין גרסת הקוראן לבין גרסת המקרא או גרסת הברית החדשה אינו נובע מִשִּיבושי מסירה למוחמד או שמוחמד שינה את הסיפורים לִצְרכיו, אלא מכך שהיהודים והנוצרים עיוותו וסירסו את הסיפורים, אבל הגרסה המוסלמית לאירועים היא הנכונה.
והנה גרסת הקוראן לאירוע (ציטוט): וּלְפָנִים בָּאוּ שְׁלִיחֵינוּ אֶל אַבְרָהָם בַּבְּשׂוֹרָה, וַיֹּאמְרוּ: "שָׁלוֹם", וַיֹּאמֶר: "שָׁלוֹם". וְלֹא אֵחַר לְהָבִיא עֵגֶל צָלוּי: עג וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ, כִּי יְדֵיהֶם לֹא תִגַּעְנָה בוֹ, זָרוּ בְעֵינָיו, וַיָּבוֹא בְּלִבּוֹ פַּחַד מִפְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: "אַל תִּפְחַד, כִּי שְׁלוּחִים אֲנַחְנוּ אֶל עַם לוֹט": עד וְאִשְׁתּוֹ עוֹמֶדֶת וַתִּצְחָק. וַנְּבַשְּׂרָהּ בְּיִצְחָק וְאַחֲרֵי יִצְחָק יַעֲקֹב: עה וַתֹּאמֶר: "אוֹי לִי, הַאֵלֵד וַאֲנִי זְקֵנָה וְזֶה בַּעֲלִי זָקֵן? אָכֵן דְּבַר פֶּלֶא הוּא זֶה" : עו וַיֹּאמְרוּ: "הֲתִתְמְהִי עַל דְּבַר אֱלֹהִים. רַחֲמֵי אֱלֹהִים וּבִרְכוֹתָיו עֲלֵיכֶם בְּנֵי-הַבָּיִת, כִּי הוּא מְהֻלָּל וּמְפֹאָר" (סו"צ. הוד 72 - 76).
הדמיון מעניין אבל ההבדלים מעניינים פי כמה.
הבדל ראשון הוא שבתנ"ך המלאכים זכו לבֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, אך לא צוין אופן הכנתו. מבושל? אפוי? קציצה? צלוי? נא? לא ברור. || ולמען האמת לא באמת משנה. בקוראן צוין אופן ההכנה: עֵגֶל צָלוּי. הבדל נוסף קשור לתוספת. בתנ"ך, בנוסף לעגל הוגשו גם חֶמְאָה וְחָלָב. ואילו בקוראן אין שום תוספת. יתהה הקורא וירים גבה: הכיצד זה אברהם אבינו עליו השלום הגיש בשר וחלב יחד? אל חשש – עוד נתייחס לִנְקודה זו. אבל קודם לכן נמשיך עם ההבדלים בין הסיפורים.
בתנ"ך המלאכים אכלו. אבל בקוראן יְדֵיהֶם לֹא תִגַּעְנָה בוֹ. לא אכלו... גם באי האכילה הזו נדון בהמשך. בתנ"ך הובטח לשרה בן, מבלי שננקב בשמו: וְהִנֵּה-בֵן. הקוראן הרחיב את השושלת ונקב בשמם: וְאַחֲרֵי יִצְחָק יַעֲקֹב. הקוראן מכיר את המשך הסיפור.
הזכרנו כי לפי המקרא אברהם הגיש בשר וחלב יחד וּלְפי הקוראן המלאכים לא נגעו באוכל. הפסוק: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר מעורר בעיה פרשנית מאוחרת. כיצד אברהם אבינו הצדיק הגיש בשר וחלב יחד? כיצד אברהם פעל בניגוד לחוק המקראי? וראוי להזכיר כי הוא אינו האב היחיד שפעל בניגוד לחוקי התורה. יעקב אבינו עליו השלום הקים מצבה והתחתן עם שתי אחיות.
באופן עקרוני לא אמורה להיות בעיה. האבות חיו לפני מתן תורה, וממילא חוקי התורה לא חייבו אותם. זה פתרון שמספק אותי, אבל לא סיפק את חז"ל. התפיסה החז"לית גורסת שאבות האומה קיימו את התורה כולה עוד בטרם היא ניתנה במעמד הר סיני. ככתוב: אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה (יומא כח ע"ב). לכן לא יתכן שאברהם הגיש, קל וחומר אכל, בשר וחלב יחד. כמה פתרונות הוצעו לבעיה: הראשון הוא שהוא הגיש את החמאה וְהֶחָלב ורק אחרי חצי שעה הגיש את הבשר. שמר על הפרדה ואין בעיה. פתרון שני הוא שהוא הגיש יחד אבל כל אחד אכל משהו אחר – ולא היה ערבוב. כמו שיש סניפי מקדונלד'ס כשרים בהם מגישים בשר, ומעבר למחיצה יש חלק אחר לחלוטין המגיש גלידה חלבית. היו שהציעו שהיו אורחים נוספים (אשכול, ענר וממרא) שלא הקפידו על כשרות והם אכלו יחד. וּפִתָרוֹן אחר שיעביר אותנו לאמירה קוראנית הוא מדרש שמלאכים לא אוכלים (ציטוט): אמר רבי תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג. שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם. מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. ואכלו - סלקא דעתך? (עולה בדעתך) אלא: אימא נראו כמי שאכלו ושתו (סו"צ .בבא מציעא פו ע"ב). המלאכים רק עשו רושם של מי שאכלו ושתו, אבל לא באמת. הלא כל ילד בימי חז"ל ידע שמלאכים אינם זקוקים למזון על מנת להתקיים.
הקוראן לקח את זה צעד קדימה: כִּי יְדֵיהֶם לֹא תִגַּעְנָה בוֹ. המלאכים לא אכלו ולא שתו. גם במקרה זה הקוראן מהדהד תפיסה חז"לית. בתלמוד יש ויכוח האם מלאכים אוכלים (ציטוט): תנו רבנן: לֶחֶם אַבִּירִים, אָכַל אִישׁ (תה' ע"ח 25) לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו. דברי ר"ע (רבי עקיבא). וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר: (פה אני מצטט את תחילת הפסוק: וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה ומפה זה הציטוט בתלמוד) לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי (דב' ט' 9) (יומא עה ע"ב).
בתנ"ך המלאכים התחילו כִּשְלִיחים רגילים ללא כנפיים. במהלך הדורות הם הפכו לִיצוּרִים אלהיים וּמְכונפים. כִּיצוּר אלוהי, למלאך אין צורך בהבלי העולם הזה כאוכל ושתיה. התפיסה של מלאך שהוא סוללה שלא נגמרת, התפיסה המרחיבה הזו, עברה לנצרות ולאיסלם. זו הסיבה שהמלאכים היו לא מנומסים וסירבו לאכול. ואל יֵקַל הדבר בעיניכם. בתרבות הערבית הקדומה (וגם של ימינו), בה הכנסת אורחים היא נדבך מרכזי – אורח שלא אוכל מסתכן בהעלבת המארח. וזה לא לענין.
