בפעם שעברה סקרנו את הממצא ביב. בְּפֶרֶק זה נצלול לעומקם של הארכיונים. נתחיל בארכיון ידניה. ושם נקרא את מה שמכונה 'אגרת הפסח'. מדובר במסמך ברוחב עשרים ושמונָה ס"מ וגובהו עשרה ס"מ וחצי, וְכוֹלֵל עשר שורות. האגרת מתוארכת לשנת 419 – 418 לפה"ס. בערך דור אחרי ימי עזרא ונחמיה. האגרת עצמה מוכתמת למדי, ויש השערה שהיא שימשה כפלימפססט (Palimpsest). כלומר מסמך שנמחק או שהדיו המקורי גורד מעליו לצורך כתיבה חדשה. הסיבה למחיקה היא ברורה. קלף הוא מוצר יקר. ואם צריך לכתוב משהו חדש ומאוד חשוב, הרי לפעמים מוחקים מסמך ישן. הגרסה הקדומה של מחיקת קובץ וּפִינּוּי זכרון במחשב. מנהג זה נזכר במשנה במסכת אבות (ציטוט): אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ; וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? והנה ההגדרה הכה יפה לפלימפסטט לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק (סו"צ. אבות ד, כ).
האגרת קטועה ולא כל פרטיה נהירים לנו. אבל אנו מקבלים תמונה לא רעה. בואו ונקרא את האגרת. האגרת כתובה בארמית, אך אני אצטט מהתרגום כמובן. נעזרתי בספרו המופתי של בצלאל פורטן על מכתבי יב. חלק מהאגרת חסר כאמור, אך אני אעקוב אחר ההשלמות של פורטן היקר, ועל מנת לשמור על רצף הקריאה לא אציין את ההשלמות, אלא אם זה יהיה חשוב מסיבה כלשהי (ציטוט): [אל אחי י]דניה וחבריו [ה]חי[ל] היהודי. אחיכם חננ[יה]. שלום אחי, האלוהים [ישאלו בכל עת]. ועתה השנה הזאת שנה 5 (ל) דריויש המלך, מן המלך נשלח אל ארש[ם]. עתה אתם כן מנו ארב[ע עשר ימים לניסן וב-14 בין הערביים פסח ע]שו, ומיום 15 עד יום 21 ל[ניסן חג המצות עשו. שבעת ימים מצות תאכלו. עתה,] טהורים תהיו והיזהרו. עבודה א[ל תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. כל שכר ] אל תשתו וכל דבר חמץ אל [תאכלו ואל ייראה בבתיכם מיום 14 לניסן ב]שקיעת השמש עד יום 21 לניס[ן בִּשְקיעת השמש וכל חמץ אשר יש לכם בבתיכם ה]כניסו לחדריכם וחתמו (אותם) בין הימים [האלה] (סו"צ). זהו מסמך מרתק. בואו נפרק אותו לגורמים. נתחיל בכך שאיננו יודעים מיהו חנניה, ומהי פקודת דריוש לארשם, ומיהו אותו ארשם הנ"ל? במסמכים אחרים נזכר ארשם כְּפָקִיד פרסי שישב במוף עיר הבירה של מצרים. סביר כי מדובר באותו אדם, אך אין ודאות בענין. חנניה הגיע מחוץ למצרים. אם כי לא ברור האם הוא הגיע ביוזמת שלטונות ירושלים, השלטון הפרסי המרכזי או בהזמנת קהילת יב עצמה. יש המשערים שכהנים מצרים הפריעו לחגיגת הפסח (בכל זאת, לחגוג את פסח במצרים זה לתקוע להם אצבע בעין...). נראה שחנניה השיג אישור מהמלך לזכות המסורתית לחגוג את חג הפסח, והזכיר להם כמה מן הדרישות בנוגע לחג הפסח. חלק נזכרו בתורה וחלק הם תורה שבעל פה. נראה כי בִּתְקופה זו, לאחר החלת התורה כחוק המחייב בעם ישראל, בימי עזרא ונחמיה, התחלה להתפתח התורה שבעל פה. מהאגרת לא ברור האם חגגו את הפסח (כלומר הקריבו את השה) בבית או במקדש.
אגרת זו מזכירה את אגרת הפסח של חזקיהו בספר דברי הימים (ציטוט): וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְגַם-אִגְּרוֹת כָּתַב עַל-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְבֵית-יְהוָה, בִּירוּשָׁלִָם--לַעֲשׂוֹת פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ... (סו"צ. דה"ב ל' 1). זה גם מזכיר את האגרת של מרדכי בנוגע לחג הפורים (ציטוט): וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. כא לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה (סו"צ. אס' ט' 20 – 21). מעניין לציין שחמישים שנה קודם, באגרת אחרת (אותה נקרא בהמשך) נכתב (ציטוט): שלח לי מתי תעשו את הפסח (סו"צ). לעשות את הפסח בלשון המקרא משמעו להקריב את קרבן הפסח. כלומר מתי תקריבו את הפסח?
ההוראות באגרת ברורות וְכוֹללות כמה סעיפים:
הראשון מנו ארב[ע עשר ימים לניסן וב-14 בין הערביים פסח ע]שו. את הפסח יש לַחֲגוֹג במוצאי י"ד בניסן. הוראה זה מקורה בספר שמות, במסגרת ההוראות שנתן משה לעם טרם יציאת מצרים (ציטוט): שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמ' י"ב 5 – 7).
הסעיף השני: ומיום 15 עד יום 21 ל[ניסן חג המצות עשו. שבעת ימים מצות תאכלו.
גם סעיף זה לקוח מהתורה, אני אצטט פסוק אחד מבין כמה, כי הם די חוזרים זה על זה (ציטוט): אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת (סו"צ שמ' כ"ג 15).
הסעיף השלישי הוא נכון באופן כללי: עתה,] טהורים תהיו והיזהרו. חשוב להיזהר כמובן.
הסעיף הרביעי גם לקוח מהתורה: עבודה א[ל תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. במקרה זה בספר דברים (ציטוט): שֵׁשֶׁת יָמִים, תֹּאכַל מַצּוֹת; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ--לֹא תַעֲשֶׂה, מְלָאכָה (סו"צ ט"ז 8). אמנם פה מדובר על היום האחרון, אבל ברור שגם ביום הראשון לא עובדים. איסור מלאכה ביום הראשון והאחרון משמעו שבשאר הימים המלאכה מותרת. מה שמכונה במחוזותינו 'חול המועד'. ימי מועד אמנם אך למתבונן מן החוץ הם נראים כִּימֵי חול רגילים.
הסעיף החמישי אינו מהתורה אלא הרחבה, הגיונית בסך הכל: כל שכר] אל תשתו. שכר בלשון המקרא משמעו בירה. ובירה, כידוע מייצרים מִשְעורה או חיטה. ומשכך מדובר בחמץ.
הסעיף השישי גם כן נשען על התורה: וכל דבר חמץ אל [תאכלו ואל ייראה בבתיכם מיום 14 לניסן ב]שקיעת השמש עד יום 21 לניס[ן בשקיעת השמש. טרם יציאת מצרים נכתב (ציטוט): וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל-גְּבֻלֶךָ (סו"צ. שמ' י"ג 7).
והנה הסעיף השביעי שאינו בתורה, ולמיטב ידיעתי זו אחת הפעמים הראשונות אם לא הראשונה בה נזכר מנהג זה: וכל חמץ אשר יש לכם בבתיכם ה]כניסו לחדריכם וחתמו (אותם) בין הימים [האלה]. אמנם אסור לראות חמץ. אבל חמץ הוא מקור קלוריות ממש טוב. לא נזרוק חמץ משובח בגלל שבוע בשנה. אז ננעל אותו איפשהו ולא נתקרב אליו. זה כמו היום שמרכולים, בימי הפסח, מכסים מדפי חמץ, וכך מונעים מהלקוחות לחטוא בחמץ בהיסח הדעת.
האגרת מלמדת אותנו שבסוף המאה החמישית לפה"ס כבר חגגו את הפסח בערך באופן שאנו חוגגים אותו. למעט ענין הקרבן. זה מעניין כי כל המעיין בספרי נביאים רואה שֶהֶחָג שגיבש אותנו כעם – לא נזכר כמעט. יש אזכור בספר יהושע, בזיקה לכניסה לארץ. אזכור אחד בִּיחֵזקאל, וציון הפסח בתיאור רפורמת יאשיהו. זהו! אין כל התייחסות אחרת. נכון, יש לא מעט התייחסויות בספר דברי הימים, אבל הוא ספר מאוחר מהתקופה הפרסית, ואין להתפלא על כך. מדוע חג הפסח כמעט ואינו נזכר בספרי נביאים? שאלה טובה. אציין שתי תשובות בקיצור. הראשונה היא שאין טעם לספר על משהו ברור וּמוּבן מאליו. השניה היא, שהפסח כחג לאומי (להבדיל מפסח וחג המצות שהם חגים חקלאיים) הוא חידוש של יאשיהו. אני משער שהאמת היא אי שם באמצע. ציינו את האירוע, אך לא כמו שאנו חושבים. ונחזור ליב.
ענין הפסח מעביר אותנו אל המסמך הבא, הכולל ענינים שונים וּבְמֶרכזם דיווח על עימות וּבַקָּשת סיוע. רוחבו הוא 32 ס"מ (אם כי בפועל שרדו רק ששה עשר הימניים) וגובהו 13.1 ס"מ, והוא כולל שבע עשרה שורות. זהות הכותב אינה ידועה למרבה הצער. הצד השמאלי של האגרת חסר ורב בה השמא על הברי. בואו נקרא (ציטוט): אל אדונָי ידניה, מעוזיה, אוריה והחיל. עבדכ[ם חסר. זה צד שמאל כאמור]. שלום אדונָי. האלים כולם ישאלו בכל עת. שלום לנו פה. עתה, בכל יום אשר [פגום] הוא קָבַל (או קיבל. שתי האפשריות קבילות) (לפני) החוקרים. אחד (בשם) זיוך, הוא קבל (לפני) חוקר שוב הגענו לצד שמאל. יש לנו, באשר המצרים שוחד להם נותנים, ומאז ש [פגום] של המצרים לפני ארשם אבל בגניבה עושים. אף [קטוע] מדינת נוא, וכן אומרים: עובד מזדא הוא פקיד למדינה [שוב פגום] נירא באשר אנו פחותים ב2. עתה, הסבירו פנים [פגום] אילו גילינו פנינו אל ארשם לפני כן, לא כך הי[ה נעשה לנו שוב פגום] יאמר דברינו לפני ארשם. פיסן משקיט פנינו [פגום]. תמצאו דבש, שמן קיק, חוטים, חבלים, עורות, כפיסים, [פגום] מלאים חמה עליכם. בא פסו בן מנכי למנפי [פגום] והחוקר, ונתן לי כסף סְתָתֶריִם 12 ושמח בו [אני. פגום]. חורי נתן לי כאשר כלאוהו על דבר הכד. אמר תירי [פגום] במצוות המלך כולאים אותם ונזק ארשם וכופר צחא [פגום] וחורי אשר כלאו. ביום 6 לפאפי הגיעו האגרות [פגום] נעשה הדבר.
אל אדונָי יאדניה מעוזיה, עבדכם (סו"צ. 1.2).
זוהי אגרת מרתקת. שמות הנמענים הם יהודים ללא ספק זאת לפי הרכיב התיאופי –יה בשמם. והנה הפתעה לא צפויה: האלים כולם ישאלו בכל עת. רגע! מה קורה פה? בסוף מאה חמישית, סביב שנת 400 (מיד נסביר מדוע), אחרי עזרא ונחמיה, מישהו מברך יהודים בשם האלים כולם? מה זה בעצם? שאלה טובה. כמה הסברים אפשריים לדבר. וכמו שאתם יודעים, כשיש הרבה הסברים אז אף אחד מהם אינו שלם.
שאר הפרק, הזמין למנויים, עוסק בצרות אליהן נקלעו ראשי היהודים ביב, ועל הדרך בה הם נחלצו מהן.
הסבר אחד הוא, כי מדובר בְּבָחור לא יהודי, וממילא אין בעיה. הסבר שני מציע שמדובר בִּיהוּדי שכתב בנוסחה הכללית המקובלת ולא דקדק במיוחד. הסבר נוסף הוא שרעיון המונותיאזם עדיין נאבק על מקומו, ולא כל היהודים היו חדורי אמונה יוקדת. רק אזכיר שכמה מאות שנים אח"כ, בימי אנטיוכוס הרביעי יהיו יהודים כשרים שלא ראו בעיה להקריב קרבן לאלים אחרים. לאחר מכן נזכר עימות כלשהו וחוקר בשם זיוך. לא ברור מה מהות החקירה, והאם הנחקר קיבל או קבל לפני החוקר. לפי ההקשר נראה שמדובר בִּקְבילה ולא בקבלה. אם כי מישהו קיבל פה שוחד, כן? מהות הסכסוך אינה ברורה ככתוב: באשר המצרים שוחד להם נותנים, ומאז ש [פגום] של המצרים לפני ארשם אבל בגניבה עושים. אין ספק שמדובר בעסק לא תקין בלשון המעטה. במסמך נזכר פקיד בעל השם המעניין עובד מזדא. יש פה שילוב של רכיב שמי (עובד) ואלוהות פרסית – מזדא. מזדא הוא האל הטוב בדת זרטוסטרה. זו דת דואלית. כלומר יש בה שני כוחות. האל הטוב אהורה מזדא, והאל הרע אהרימן. אז יש לנו בחור שהוא עבדו של מזדא. השם מקביל לשם עובד-יה או עבד-אללה. מצב הביש נבע מנחיתות מספרית. ככתוב: נירא באשר אנו פחותים ב2. לא נעים. מכאן ניתן להסיק שמדובר בקבוצה מצומצמת בה שניים הם אחוז נכבד מהכח. הלוא יש הבדל רב אם מדובר בשלושה נגד חמישה או בִּשְלוש מאות נגד שלוש מאות וּשניים. הכותב קונן על התזמון הלקוי. אילו גילינו פנינו אל ארשם לפני כן, לא כך הי[ה נעשה לנו. אילו רק היינו בקשר עם ארשם לפני כן, קל וחומר אילו אנחנו היינו משחדים אותו – הכל היה שונה... אבל לא הכל שחור. אדם בשם פיסן עוזר להם בצורה כלשהי. לא ברור כיצד הסתיים הסיפור. כאן המסמך פגום, ואנו עוברים לנושא אחר בתכלית. ישנה רשימת מצאי, שסופה קטוע: דבש, שמן קיק, חוטים, חבלים, עורות, כפיסים. שוב פגום ושוב דילגו לנושא הבא: מלאים חמה עליכם. לא ברור מי מלא חמה עליהם, אבל ניתן לשער כי מדובר במצרים שנזכרו לעיל. נזכרו עוד שני אנשים פסו ומנפי, והנה קטע מעניין. המילה הראשונה שייכת לקטע הקודם: והחוקר. וּפֹה חוזרים לנושא שנזכר קודם לכן, ושאיננו יודעים מהו לאשורו ונתן לי כסף סְתָתֶריִם 12 ושמֵחַ בו [אני. פגום]. חורי נתן לי, כאשר כלאוהו על דבר הכד. כד כלשהו נגנב או ניזוק, ובחור בשם חורי נכלא בעוון הכד. אז לפני זה הוא נתן לכותב 12 סתתרים. ופה אני מוקיר תודה לדני הרמן חברי מומחה המטבעות, שפתר לי את זהות המטבע. מדובר ב stater, שהוא מטבע יוני מאותה עת. ערך הסטאטר נע בין 2 דרכמות לארבע דרכמות. נטבעו מספר סטאטרי זהב שערכם היה 20 דרכמות. מכובד לכל הדעות. אזכור הסתתרים גרם לקריילינג לתארך את המסמך לאחר שנת 402 לפה"ס, הגם שלא ברורה לי מהות התארוך, כיון שהמטבע הופיע כבר בשנת 500 לפני הספירה. המשך האגרת קטוע ולא ברור מלבד העובדה שעוד אנשים נכלאו בשל נזק לארשם או דבר מה דומה.
סוף האגרת הוא: אל אדונָי יאדניה מעוזיה, עבדכם. כלומר מי הנמען. לאן הדוור צריך להביא את המכתב. כפי הנראה מדובר בִּקְהילה המונה כמה מאות פרטים, ולכן די לציין את השם על מנת שהשליח ידע למי להביא את המכתב.
בקשת הסיוע מובילה אותנו לצרה צרורה שסיוע בהחלט נדרש בה. האגרת הבאה מתוארכת לסוף המאה החמישית, כלומר סביב שנת 400 לפני ספירה. רוחבה הוא שלושים
ושניים סנטימטרים וחצי, גובהה הוא שלושה עשר ס"מ, והיא מכילה 12 שורות. הכותב הוא מעוזיה בר נתן, הממליץ לסייע לשני אנשים שגמלו חסד. מעוזיה הוא ממנהיגי קהילת יב, אך הוא פונה אל הנמענים כאדונָי. לשון כבוד מן הסתם. ויש פה גם גרסה מוקדמת של טְרוּמפַלְדִינוֹ. משרתם של שני אדונים... בואו נקרא (ציטוט): אל אדונָי ידניה, אוריה, וכהני יהו האל, מתן בן ישביה, ברכיה בן [פגום] עבדך מעוזיה. שלום אדונָ[י, אלהי השמיים ישאל הרבה בכל עת ו]לרחמים היו לפני אלהי השמים. ועתה כשוידרנג שר החיל הגיע לאבוט (היא אבידוס) אסרני על דבר אבן צורף (כלומר אבן חן) שמצאו גנוב ביד הרוכלים. לבסוף צחא וחור נער ענני השתדלו עם וידרנג וחרנופי בעזרת אלהי השמים עד שהצילוני.
עתה הנה (הם) באים שם אליכם. אתם הסתכלו (כלומר: השגיחו) עליהם. מה החפץ והדבר שצחא וחור יבקשו מכם, אתם עמדו לפניהם, כך שדבר רע לא ימצא בכם. ידוע לכם שחנום הוא נגדנו מ(זמן) שחנניה במצרים עד עתה. ומה שתעשו לחור ול [פגום] כם עושים אתם. חור (הוא) נער חנניה. אתם פזרו מביתנו נכסים כפי שמוצאת ידכם , תנו לו. לא הפסד הוא לכם. בדבר ההוא שולח אני (להודיע) לכם. הוא אמר לי 'שלח אגרת לפני'. אם ההפסד רב - מושם אחר במקומו בבית ענני. לו לא ייסתר מענני.
אל אדוני ידניה, אוריה והכהנים, והיהודים. עבדכם מעוזיה בן נתן (סו"צ. 1.3).
לאחר הברכות המקובלות בשם אלהי השמיים (הכוונה היא לה' אלהי ישראל כמובן). אבן חן כלשהי נעלמה והתגלתה אצל הרוכלים. מן הסתם סוחר שניסה למכור את השלל. בין אם הוא ידע שמדובר בִּרְכוש גנוב וּבֵין אם לאו. אין זה משנה לענייננו. החשוב הוא שוידרנג שר החיל האשים את מעוזיה בגנבה. ובתור שר החיל הייתה לו את היכולת וגם את הכוונה לאסור את מעוזיה באשמת היותו חשוד בִּגְנבת האבן הטובה. מעוזיה אכן נאסר. העלילה קיבלה תפנית עת צחא וחור פנו אל וידרנג וחרנופי. לא ברור מפה מיהו אותו חרנופי אך נראה שהוא היה מאותו אזור חיוג של וידרנג. פקיד פרסי ככל הנראה. אולי ממונה, אולי מקביל ואולי נמוך מוידרנג. אך כזה שיש לו השפעה כלשהי על וידרנג. מעוזיה לא שכח לציין, שמי שבאמת שחרר אותו הוא אלהי השמיים. צחא וחור הם רק שליחי המצווה. אמנם להווי ידוע ששליחי מצווה אינם ניזוקים, אבל במקרה דנן אולי כדאי לגמול להם במשהו מוחשי. וכך נכתב: מה החפץ והדבר שצחא וחור יבקשו מכם, אתם עמדו לפניהם, כך שדבר רע לא ימצא בכם. במילים אחרות: הם הצילו אותי, אז תנו להם מה שהם רוצים. במכתב ישנו רמז ליחסים העכורים בין היהודים לחלק משכניהם המצרים: ידוע לכם שחנום הוא נגדנו מ(זמן) שחנניה במצרים עד עתה. חנום הוא אל מצרי שכהניו היו מסוכסכים עם כהני ה'. הסכסוך הגיע לִכְלַל אלימות, ואני מקדים את המאוחר, ומציין פה קלקלן (ספוילר בלעז), כי כהני חנום יתקפו ויהרסו את מקדש ה'. חנום, כלומר כהניו הם נגדנו מאז שחנניה הגיע למצרים ועד זמן כתיבת המכתב. לא ברור מה העלה את חרונם של כהני חנום. לאור הנסיון המצטבר, סביר כי מדובר במאבק על כח, כבוד וְּכֶסֶף. כרגיל לאורך ההיסטוריה. חור שהוגדר כ-נער ענני מתגלה גם כ-נער חנניה. לא ברור מדוע הוא משרתם של שני אדונים ומה פשר הכינוי הכפול נער זה ונער ההוא. גם שמו הוא דו משמעי. אפשר לקרוא כחוּר, כמו זה שתמך בידי משה בעת המלחמה בעמלק. וניתן לקרוא כחוֹר – שהוא האל הורוס. כיון שאנשים לא נוטים לפתוח את בתיהם לכל דיכפין, שיבוא ויטול כרצונו, רק כי מישהו, נכבד ככל שיהיה הפציר בהם, הרי מעוזיה חזר על הבקשה, וניסה להרגיע את הנמענים המודאגים: אתם פזרו מביתנו נכסים כפי שמוצאת ידכם , תנו לו. לא הפסד הוא לכם. בחייכם, תנו לו מה שהוא רוצה. אתם לא תפסידו מזה. ומדוע? אם ההפסד רב - מושם אחר במקומו בבית ענני. במילים אחרות: תנו לו מה שהוא רוצה ענני כבר יחזיר לכם. לא ברור האם ענני אכן התחייב לפצות כל נזק שיגרם לנמענים בשל הנדיבות של מעוזיה כלפי צחא וחור, או שמא מעוזיה חתם על המחאה ללא כיסוי. לא ברור כיצד הסתיימה פרשה זו והאם צחא וחור אכן זכו לִגְמול. סביר כי מאמציהם של צחא וחור לא נעשו מטוב לבם, אלא בִּתְמורה לקבלת טובה הנאה, וסביר לא פחות כי הם גם שיחדו את וידרנג וחרנופי. על כן אין מדובר רק בתשלום כשכר טרחה אלא גם בהחזר הוצאות שנגרמו להם. יש דברים שלא משתנים...
מפרשת הגמול אל מאסר לא עלינו. האגרת הבאה עוסקת במאסר של מנהיגי היהודים. לא פחות. רוחבה הוא עשרים ושבעה ס"מ וחצי, גובהה הוא 12.7 ס"מ והיא מכילה כעשר שורות. (ציטוט): [אל אחי פגום אחיך יסלח (יסלח זהו שמו הפרטי). שלום לי פה]. האלים ישאלו שלומך בכל עת. ועתה [פגום] בן יח[פגום] הלך לסון ועשה ליהו [פגום] והנה אלה שמות הגברים אשר נאסרו ביב: ברכיא, הושע [פגום] פחנום. הנה, אלה שמות הנשים אשר נ[מצאו בשער בנֹא ונתפסו א]סירות. רמי אשת הודו, אסרשות אשת הושע, פלול אשת יסלח, רעיא [אשת פגום], תבלא בת משולם וקולא אחותה. הנה שמות הגברים אשר נמצאו בשער נֹא ונתפסו אסירים: ידניא בן גמריה, הושע בן יתום, הושע בן נתום (לא התבלבלתי. מדובר בשני אנשים שונים), חגי אחיו, אחיו בן מכיה, הם עזבו את הבתים אשר פרצו אליהם ביב והנכסים אשר לקחו השיבו אמנם אל אדוניהם, אך הזכירו לאדוניהם כסף כרשים 120. עוד צו לא עוד יהי להם פה! שלום לביתך ולבניך עד שהאלים יראוני את פניך בשלום.
אל אחי פגום בן גדול אחיך יסלח בן נתן (סו"צ 1.4).
זהו מכתב פרטי. המעניין הוא שבפתיחה וּבַסִיום נזכרו האלים. אותה תהיה מקום תקפה גם פה. נראה כי מדובר בשילוב נוסחת פתיחה מקובלת וחוסר ענין במספר המדויק של האלים.
במכתב נזכרו חמישה גברים ושש נשים שנאסרו בנוא, היא נוא אמון. הגברים הואשמו בִּפְריצה לבתים. אין הכוונה לפריצה לצורך גניבת רכוש אלא פריצה לצורך השתלטות. מצרים, כמו בבל, שוכנת על גדת נהר גדול ורחב. לפיכך חומר בניה העיקרי הוא בוץ המשמש להכנת לבנים. את הבוץ המעורב בקש (כמסופר בשעבוד מצרים) הניחו בתוך תבנית (מלבן בלשון המקרא) ויצרו לבני בוץ. את הלבנים הניחו ליבוש בשמש. במקרים נדירים אפו אותן בתנור, וקיבלו לבנה חזקה מאוד. כמסופר בסיפור מגדל בבל (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן (סו"צ. ברא' י"א 3). אבל זהו המקרה הנדיר, כשרוצים לבנות מבנה חזק במיוחד. רוב הבתים נבנו מלבני בוץ מיובשות בשמש. היתרון ברור: מהיר, קל ובעיקר זול מאוד ליצר לבנים כאלה. החסרון הוא שמדובר בבוץ יבש. 2 – 3 בעיטות ואולי מהלומת פטיש, ופרצתם את הקיר. זהו מקור הביטוי 'לפרוץ לבית'. פריצה ממש. מה שאנו מכנים 'פריצה' כיום - זו כניסה דרך פתחים קיימים. כך או אחרת הגברים הואשמו בִּפְלישה לִרְכוש לא להם, מן הסתם פרצו ממש את הקיר, ולקחו משם נכסי דניידי. מתברר שהרכוש היה שייך למישהו אחר. או לכל הפחות למישהו אחר הייתה טענת חזקה על הרכוש. כך או אחרת הפורצים נתפסו, נאסרו, החזירו את נכסי דניידי והוטל עליהם קנס בן 1200 שקלים. אבל עכשיו הם בנוא אמון ממתינים. אם הייתה תקוה שבהשבת הרכוש והקנס תם הענין – הרי לא ברור כיצד הסתיימה פרשה זו. אפשר, אם כי אין ודאות, שהפריצה לנכסי דלא ניידי והוצאת נכסי דניידי, קשורים לסכסוך הממושך עם כהני חנום. סכסוך שיוביל בסופו של דבר להרס מקדש ה' ביב. לא מן הנמנע כי כהני חנום ניצלו את שעת הכושר בה מנהיגי היהודים אסורים בנוא אמון, על מנת להרוס את מקדש ה' ביב.
