בפרק הקודם הזכרנו את הסכסוך בין כהני חנום לכהני ה'. בפרק זה נרחיב בענין המקדש,
הריסתו ושיקומו החלקי. המסמך הראשון אותו נקרא הוא טיוטת עתירה לשיקום המקדש.
זהו אחד המסמכים הראשונים שהתגלו, לפי גל הגילויים הגדול. המסמך התגלה ב - 1898
או 99. ישנה אי בהירות מסוימת. הוא פורסם כבר בשנת 1903. המסמך מתוארך לסוף
המאה החמישית לפני הספירה. בין 410 – 407 לפני הספירה אם נהיה מדויקים. רוחבו הוא
שישים וארבעה נקודה שלוש ס"מ. וגובהו הוא שבעה נקודה שבע ס"מ. המסמך ערוך בשני
טורים מקבילים, אך כמקובל בגילויים מהסוג הזה, השורות הראשונות והאחרונות חסרות לא
עלינו. ברור. אחרת איך נוכל להתרגז בכל פעם מחדש? הנמען אינו ידוע כאמור, אך ברור כי
מדובר בפקיד פרסי רם דרג. פקיד שיש לו את הסמכות לאשר בקשות מסוג זה. או לפחות
כזה הלוחש על אוזנם של מקבלי ההחלטות. מדובר בטיוטה ראשונית בלבד. המכתב הרשמי
לא התגלה אמנם (כי הוא נשלח) אך טיוטות מתקדמות יותר התגלו גם כן. לכן נקרא את
עיקרי הדברים, ובטיוטה הרשמית (הראשונה מבין שתיים) נאריך (בין הטיוטות הרשמיות יש
כמה הבדלים קלים, כך שנקרא רק טיוטה אחת, ורק נזכיר את ההבדלים. להלן) (ציטוט):
דגלים (כפי הנראה יחידות צבא) של המצרים מרדו. אנחנו, משמרתנו לא עזבנו ודבר
חבלה לא נמצא בנו. בשנת 14 לדריוש (השני) כאשר אדוננו ארשם הלך אל המלך, זהו
הפשע אשר כמרי חנוב האל (הוא חנום הנזכר במסמכים אחרים) בעצה אחת עם וידרנג
אשר קצין היה פה. כסף ונכסים נתנו לו. יש חלק מבית השעורים אשר למלך הם ניתצו
אותו, וקיר אחד בנו באמצע בירת יב. המילה 'בירה' בא מאכדית ומשם לארמית, ומשמעה
'מצודה'. זהו. פה חסרות שלוש שורות שדיברו על חורבן המקדש. ועתה הקיר ההוא בנוי באמצע הבירה נ(המצודה כאמור) יש באר אחת אשר בנויה בתוך הבירה ומים לא חסר להשקות את החיל כדי שהם יתבצרו, ובבאר ההיא מים יהיו שותים. כמרי נוב ההם את הבאר ההיא סתמו (סו"צ טיוטת העתירה). לפני שנדון במכתב אנקדוטה. האירוע קרה בשנה ה-14 של דריוש השני. משום מה חישבתי את השנה ה-14 של דריוש הראשון. הוא עלה בשנת 522 לפני הספירה, שבחישוביי הפכה ל-422. המספרים לא הסתדרו. יומיים שלמים הסתובבתי עם אי ההתאמה הזו. עד שהבנתי שטעיתי במלך... ככה זה. לא למדתי לימודי ליבה....
האגרת פותחת בהכרזה שהמצרים מרדו אבל הם לא. הכרזה זו נועדה ליצור הזדהות בין הנמען הפרסי לבים הכותבים. בבחינת 'אנחנו מאותו צד של המתרס'. הם נשארו נאמנים לפרסים, ולא נטשו את עמדתם. מסיבה כלשהי ארשם (אל נכון מפקד יב או פקיד פרסי רם דרג) הלך לראות את פני דריוש השני. הנסיבות בהן הוא הלך אינן ברורות, וזה לא משנה לעניננו. הוא הלך וזהו. להזדמנות הזו חיכו כהני חנום או חנוב. הם פנו אל פרסי אחר בשם וידרנג ושיחדו אותו. ככה פשוט. השוחד נועד לכך שוידרג יסייע להם, או לפחות יעלים עין ממעשיהם. המצרים התחילו בבית השעורים אשר למלך. מהתיאור נראה כי מדובר במחסן שעורים של המלכות. לא בור האם מדובר בשעורים ששימשו ללחם עניים, הכנת בירה, מזון לסוסים – או הכל יחד. בכל מקרה ברור שמדובר בנזק כספי שגרמו המצרים למלך, ובמשתמע, היהודים לא הזיקו. זאת ועוד המצרים בנו קיר באמצע המצודה. גם מהו הקיר הזה אינה ברורה. חומה פנימית כחלק ממרד כלשהו? קיר שחסם דרך? קיר תמך? מרוח הדברים עולה כי הקיר נבנה כחלק ממאמץ להזיק למלך. זו הרוח הנושבת בין שורות המכתב. זאת ועוד. לא רק שנבנה קיר באמצע המצודה, אלא שבאר המים, מקור החיים של המצודה בעת מצור אפשרי, הבאר הזו נסתמה על ידי המצרים. פגיעה מהותית ביכולת הצבאית של אנשי המצודה להתגונן.
לאחר התיאורים הקודרים ישנה בקשה (ציטוט): אם חקירה תיעשה אצל הדיינים, השוטרים והמצותתים אשר ממונים במדינת תשטרס ייודע לאדוננו כפי זה אשר אנו אומרים (סו"צ 1.6). היהודים הפצירו בנמען שיבדוק. מדוע לא? אצל מי ניתן לבדוק? אצל הדיינים – שופטי המקום. השוטרים – יודעי קרוא וכתוב, שתפקידם לאכוף את פסקי הדין. ואצל המצותתים. במילים אחרות – המודיעים והמלשנים. אלה ששומעים פה, מרחרחים שם, ומוסרים מידע למי שצריך. אז הם, ובעיקר הם, יוכלו לאמת את טענות היהודים. מדינת תשטרס היא האזור המנהלי. בטור השני (הדי מקוטע יש להודות) נזכרו קרבנות ובקשה כלשהי, כפי הנראה לשיקום המקדש. זו הייתה טיוטה ראשונית.
לאחריה באה טיוטה נוספת, בנוגע לשיקום המקדש. הפעם ישנה בקשה למכתב המלצה.
בספר ממנו אני מצטט ייחסו את המכתב לתאריך 25 בנובמבר שנת 407 לפה"ס. התאריך
המדויק נובע מכך, שבניגוד לטיוטה הקודמת המכתב הרשמי נשא תאריך: כ' במרחשון. שנת
17 לדריוש המלך. שזה בדיוק 25 בנובמבר שנת 407 לפה"ס.
האגרת בנויה משני חלקים (דיווח ובקשה). זו בקשה של ידניה, הכהנים וכל היהודים לבגוהי מושל יהודה! שימו לב עד כמה הם הרחיקו בבקשת העזרה שלהם. האגרת נפתחה בברכה מחומשת (רווחה, חן, אריכות ימים, אושר וכח) ונגמרת בברכה משולשת (קרבן, תילה וזכות). בחלק הדיווח יש שלושה חלקי משנה: הריסה, תקדימים ותוצאות ההריסה. סעיף ההריסה מדגיש את הקשר בין כהני חנום לבין המושל הפרסי המקומי וידרנג ובנו נפין. סעיף התקדימים היה כפול. גם מכלי מצרים אישרו את הקמת המקדש, וגם מלכי פרס אישרו את קיומו. בעקבות ההרס התחוללו כמה אירועים: הפורעים נענשו בשל התפילה והצום, האבל הקהילתי והפסקת הפולחן. כמו כן יש ישנה טרוניה מרומזת של שתיקת שלטונות ירושלים בנוגע לעתירה הקודמת. העתירה עצמה כוללת בקשה משולשת: להתחשב, להסתכל ולכתוב.
ראוי לציין כי תחילת המסמך נכתבה על ידי סופר אחד, ואילו ההמשך על ידי סופר שני. הסופר הזה היה תותח על, בקי היטב בכל נוסחאות הכתיבה, וידע לפרוט על המיתרים הנכונים. המר שלו היה פשוט: הפורעים הם הרעים והיהודים הם הטובים. דיברנו די, אז בואו ונקרא מהמסמך (בדילוגים מתבקשים). (ציטוט): אל אדוננו בהוגי פחת יהודה, עבדיך ידניה וחבריו הכהנים אשר ביב הבירה. שלום אדוננו, אלהי השמים ישאל הרבה בכל עת ולרחמים יתנך לפני דריוש המלך... דלגתי קצת וחיים ארוכים יתן לך, ושמח ובריא הייה בכל עת. עד כאן דברי הברכה והנימוס המקובלים. והנה התלונה:
עתה, עבדך ידניה וחבריו כן אומרים: בחודש תמוז שנת 14 לדריוש המלך, כאשר ארשם יצא והלך אל המך, כהני חנוב (שם אחר לחנום) אשר ביב הבירה, בעצה אחת עם וידרנג אשר קצין פה היה (אמרו) לאמר: מקדש יהו האל אשר ביב הבירה יסירו משם. אחר כך וידרנג ההוא הרשע, אגרת שלח אל נפין (nafin או napin. לא ברור) בנו אשר היה שר חיל בסון הבירה לאמר: המקדש אשר ביב- ינתצו! אחר כך נפין נהג את המצרים על החילים האחרים. באו לבירת יב עם תליהם (כלומר נשקם. הנשק התלוי על כתפיהם) פרצו אל המדש ההוא, נתצוהו עד הארץ ועמודי אבן אשר היו שם – אותם שברו. אף היה: שערי אבן חמישה בנוים אבן גזית, אשר היו במקדש ההוא – נתצו. דלתותיהם העומדות וצירי הדלתות ההן נחושת, והגג של עצי ארז – הכל עם שאר האביזרים, וכל דבר אחר אשר היה שם היה את הכל שרפו. ומזרקי הזהב והכסף (אין מדובר במזרקים במובן המודרני, אלא בכלים לניסוך) והדברים אשר היו במקדש ההוא, את הכל לקחו ולעצמם עשו (כלומר נטלו) (סו"צ 1.7).
הקטע הדרמטי אותו קראנו דן בתכנית הזדונית של כהני חנום או חנוב להרס מקדש ה', ובביצוע התכנית. באופן לא מפתיע התיאור מזכיר ספר מלכים בתיאור בניית מקדש שלמה ובתיאור חורבן הבית הראשון. נתחיל בבנין הבית (ציטוט): וַיִּבֶן אֶת-הַבַּיִת, וַיְכַלֵּהוּ; וַיִּסְפֹּן אֶת-הַבַּיִת גֵּבִים, וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים. י וַיִּבֶן אֶת-היצוע (הַיָּצִיעַ) עַל-כָּל-הַבַּיִת, חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ; וַיֶּאֱחֹז אֶת-הַבַּיִת, בַּעֲצֵי אֲרָזִים (סו"צ. מל"א ו' 9 – 10). לאחר שצוין ביובש כי נבוזראדן שרף את בית המקדש הגיעה רשימת שלל, שמאוד מזכירה באופיה את הרשימה מיב (ציטוט): וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-יְהוָה--שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים; וַיִּשְׂאוּ אֶת-נְחֻשְׁתָּם, בָּבֶלָה. יד וְאֶת-הַסִּירֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת-הַכַּפּוֹת, וְאֵת כָּל-כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-בָם--לָקָחוּ. וזה ממשיך עוד ועוד (סו"צ. מל"ב כ"ה 13 – 17).
לפי העתירה, כהני חנום ניצלו את העדרו של ארשם, שהיה הפקיד הפרסי הבכיר, על מנת להתנכל למקדש. החתול הלך והעכברים חוגגים. ולאחר תיאור המקרה המצער, פונה העתירה ומתארת את ההצדקה לקיום המקדש ביב (ציטוט): ומימי מלך מצרים אבותינו בנו את המקדש ההוא ביב הבירה, וכאשר כנבוזי נכנס למצרים את המקדש ההוא בנוי מצאו, ומקדשי אלהי מצרים את הכל מיגרו, ואיש דבר במקדש ההוא לא חיבל (סו"צ 1.7).
זהו קטע מרתק. טענת היהודים היא, כי המקדש הוא עתיק, וכי יש לו לגיטימציה כפולה. הן מצד מלכי מצרים והן מצד מלכי פרס. למרבה הצער לא נכתב מיהו המלך המצרי שבימיו נבנה המקדש. אני מזכיר את הפרק הראשון בסדרה בה דנו בהיווצרות הגלה היהודית במצרים. העלינו את ימי מנשה מלך יהודה, כאפשרות סבירה להיווצרות הקהילה. כזכור שלח מנשה חיילים לעזרת מלכי אשור במסעם למצרים. ואשר שחלק מאותם חיילים יהודאים נותרו על אדמת מצרים. הלו הם חיילים מקצועיים החיים על חרבם. אז מה זה משנה מי משלם את שכרם? כל עוד השכר מגיע בזמן – הם משרתים את מי שמשלם. כיום, בעידן צבאות העם – נראה לנו קצת מוזר לשכור שכירי חרב. אבל פעם זו הייתה הדרך המקובלת. למעשה גם כיום. חלק לא מבוטל מהכוחות האירנים הפועלים בסוריה הם אפגנים ופקיסטנים הנלחמים עבור שכר. תהא התקופה אשר בה נבנה המקדש אשר תהא – הרי יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שהמקדש נבנה לפני רפורמת יאשיהו. כלומר האיסור על בניית מקדשים לה' מחוץ למקדש היחידי בירושלים טרם היה קיים. אפשרות שניה היא, שרפורמת יאשיהו כבר התחוללה., אבל אנשי יב לא התייחסו אליה ברצינות. וכמובן ישנה אפשרות שלישית, שהמקדש קדם בזמן ל-622 (רפורמת יאשיהו), אבל גם לאחר מכן אנשי יב לא התרגשו ממנה. מספר ירמיה עולה בבירור, שלאחר מות יאשהיו הרפורמה שלו כשלה כשלון חרוץ. רק חורבן ירושלים, באירוניה שרק ההיסטוריה יכולה ליצור, גרם לרופרמה להתנחל בלבבות. בין אם המקדש הוקם לפני רפורמת יאשיהו או לאחריה, ברור שאנשי יב לא התרשמו ממנה. הא ראיה: בקשתם לשקם (!) את המקדש, בעוד שבית המקדש השני עומד על מכונו. כלומר זה שיש מקדש בירושלים זה נחמד. זה שיש את ספר דברים זה גם נחמד. אבל היה לנו מקדש לה', ואנחנו רוצים לשקם אותו. עדות מאוחרת עד כמה רפורמת יאשיהו לא הפריעה יותר מידי יש אצל יוספוס. בספרו קדמוניות היהודים הוא תיאר סכסוך בין מנשה הכהן הגדול לבין אנשי ירושלים. מנשה הכהן הגדול (!) נשא לאשה את בתו של סנבלט משומרון (אחד מצאצאי סנבלט הנזכר בספר נחמיה). לא לענין בלשון המעטה... אנשי ירושלים דרשו מהכהן הגדול להתגרש מאשתו הנכריה. מנשה לא רצה להתגרש ממנה. אבל גם לותר על משרת הכהן הגדול הוא לא רצה. מה הוא יעשה? מנשה פנה לחמו ואמר שהוא אוהב את אשתו, אבל רוצה להשאר כהן גדול. אולי חמו יכול לסייע כך או אחרת? סנבלט חשב והציע הצעה מפתה. בתמורה לכך שמנשה ישאר נשוי לבתו, הבטיח לו סנבלט שהוא יבנה לו, בהר גריזים, מקדש שהוא העתק הדבק למקדש בירושלים. מקדש זה נבנה לאחר הגעת אלכסנדר, כאות תודה על העזרה של השומרונים לאלכסנדר בעת כיבוש צור. זן גרסת יוספוס לאופן בה הוקם מקדש השומרונים. לשומרונים יש סיפור אחר כמובן, ולא נרחיב. בפרק עתידי על השומרונים (וכבר היה לנו פרק על התורה השומרונית) – נרחיב. אמנם החפירות הארכיאולוגיות הראו שמהקדש בהר גריזים וסד לפחות 100 שנה לפני אלכסנדר, אבל הסיפור משקף את התפיסה, שאפילו הכהן הגדול לא ראה בעיה לעבוד את ה' במקדש אחר. עוד עדות יש כמה דורות אח"כ. סמוך למרד המקבים הקים חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי הכהן שהודח (ושהדחתו הייתה הניצוץ שנגמר במרד המקבים) מקדש לה' במצרים! אנחנו מדברים על סביב 150 לפני הספירה. עמוק מאוד בתוך ימי בית שני!
עוגן כרונולוגי ברור יש באזכור המלך הפרסי כנבוזי בן כורש, שמלך בין השנים 530 עד 522 לפני הספירה (בפרק על מצבת בהיסטון הרחבנו עליו לא מעט). בשנת 525 הוא כבש את מצרים. כלומר בשנה זו המקדש עמד על מכונו. לא ברור מדוע הפרסים מיגרו את מקדשי אלהי מצרים. אפשר שהעותרים רצו להראות שהמקדש שלהם הוא כשר וחוקי, ושהמצרים חוצפנים. אבל אפשר שמהדהד פה סיפור המובא אצל הרודוטוס על כך שכנבוזי פגע במקדש האפיס. אפיס הוא פר קדוש שנעבד במקדש ייעודי. כאשר פר האפיס הלך לעולמו, חנטו אותו, ובחרו פר אפיס חדש שייצג את האלוהות. כנבוזי הוציא להורג את פר האפיס, ובעצם ביזה את אלי מצרים, הרס את מקדשו, וכן בזז וחילל מקדשים מצרים נוספים. אז אולי זכר האירוע הזה משתקף בדברי העתירה. כלומר בעוד כנבוזי חילל והרס את מקדשי המצרים, את מקדש ה' הוא הותיר על כנו ללא פגע.
התגובות לחורבן היו כמקובל (ציטוט): וכאשר כך נעשה, אנחנו עם נשינו ובנינו שקים לובשים היינו, וצמים ומתפללים ליהו אדון השמיים, שהראנו בוידרנג ההוא. כלבים הוציאו את הכבל מרגליו, וכל נכסים אשר רכש אבדו, וכל הגברים אשר ביקשו את רעת המקדש ההוא כולם נהרגו וראינו בהם (סו"צ 1.7). התגובה המיידית והרגילה במצבי חורבן ואסון היא לבישת שק, צום, ותפילה לאל. וזה עזר. ה' הראה להם בוידרנג. כלומר הם ראו במפלתו. זה מזכיר מאוד את מצבת מישע, שם התפאר מישע (ציטוט): כי הושיעני מכל המלכין וכי הראני בכל שונאי (סו"צ). כלומר, מי שהתנכל לי – מת. יש פה ביטוי חביב, שגם אם משמעותו המדויקים אינה ברורה, הרי כוונתו ברורה בהחלט: כלבים הוציאו את הכבל מרגליו. לא ברור כיצד הדבר נעשה באופן טכני. אך ברור כי יש פה השפלה גדולה מאין כמותה. כמו האיווי המקראי ככתוב: הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים (מל"א י"ד 11). זאת ועוד, לא רק וידרנג מת בטרם עת, אלא כל נכסיו (שם מנומס לשלל שהוא נטל) – אבדו, וכל שותפיו מתו גם הם. הנזק שנגרם ליהודים, והעונש שנענשו החוטאים בהחלט מזכיר את מגילת אסתר. אמנם שם טרם נגרם נזק ליהודים, אבל אויבי היהודים שילמו בחייהם וחלק מנכסיהם אבדו. ציטוט): בַּיּוֹם הַהוּא, נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, אֶת-בֵּית הָמָן, צֹרֵר היהודיים (הַיְּהוּדִים)... דלגתי הרבה וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם. ו וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד--חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ. ז וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן ואת שאר בני המן (סו"צ אסתר ח' 1 – ט' 10).
לכאורה הכל בסדר. אבל לא (ציטוט): אך לפני זה (אובדן וידרנג ועוזריו) בעת אשר זו הרעה נעשתה לנו אגרת שלחנו אל אדוננו., ואל יהוחנן הכהן הגדול וחברין הכהנים אשר בירושלים, ואל אוסתן אחיו של ענני וחורי היהודים (אצילי היהודים הכוונה) אגרת אחת לא שלחו אלינו. לדריוש המלך ועד זה היום אנחנו שקים לובשים וצמים. והנשים שלנו כאלמנות עשויות. בשמן אין סכים ויין אין שותים. אף מן העת ההיא ועד יום שנת 17 לדריוש המלך מנחה, לבונה ועולה לא עשו במקדש ההוא (סו"צ. 1.7).
קטע זה מביא את תסכולם של יהודי יב במלוא חריפותו. הם שלחו מכתבים, בקשות ותחינות אל ירושלים. אבל מירושלים לא ענו להם! האמת היא שאין מה להתפלא. עמוק בימי בית שני. התורה היא החוק המחייב, אנחנו אחרי ימי עזרא ונחמיה. המקדש בירושלים ביסס את מעמדו כמקום היחיד אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. והנה מגיעה אגרת ממכתב ה' (לפ פחות) שאפילו לא נמצא בארץ ישראל, והם רוצים עזרה. לא פחות. מישהו פה לא מחובר למציאות אני בספק אם כהני ירושלים רצו בקימום מקדש מתחרה למקדשם הבלעדי, ועוד כזה המפר את חוקי ספר דברים! אנחנו עוד נחזור אל ענין הבלעדיות של מקדש ירושלים. נראה שאנשי יב הבינו בסופו של דבר, כי הישועה לא תצמח מכהני ירושלים, לכן הם כתבו אל בגוהי הפחה בתקוה שהוא יזיז משהו (ציטוט): עתה, עבדיך (ברבים) ידניה וחבריו היהודים כולם בעלי יב כן אומרים: אם על אדונינו טוב, התעשת למקדש ההוא לבנותו, באשר אין מניחים לנו לבנותו. ראה את בעלי טובתך ואוהביך אשר פה במצרים. אגרת ממך תשלח אליהם על מקדש יהו האל לבנותו ביב הבירה, כפי אשר היה בנוי לפנים. ואת המנחה, והלבונה והעולה יקריבו על מזבח יהו האל בשמך. ונתפלל בעדך בכל עת... דלגתי קצת אף כל הדברים באגרת אחת שלחנו בשמנו אל דליה ושלמיה בני סנבט פחת שומרון (סו"צ 1.7).
הקטע הזה הוא תכלית המכתב. 'בחייך, עשה טובה. שלח לנו אישור לשקם את המקדש. אנחנו מאוד נודה לך'. דבר מעניין המשתמע מהסייפא של המכתב הוא, שהם הבינו שאולי בגוהי לא יעתר לבקשתם. בכל זאת הוא פחת יהודה, והמקדש הירושלמי ובעיקר כהניו סמוכים על אוזנו הרבה יותר מאשר חיל מצב במוצב חוץ נידח בקצה האימפריה. אז הם למעשה פתחו מכרז. 'דע לך שאתה לא היחיד. פנינו גם לחבר'ה משומרון'. יש פה פניה לחוש התחרות בין פחת יהודה לפחת שומרון. וגם הבנה שאנשי שומרון, שסוגדים לה' – יהיו יותר סובלניים למקדש ה' אחר. אני מזכיר שלפי ספר עזרא אנשי שומרון ביקשו ליטול חלק בבניית המקדש בירושלים, כי זה גם האל שלהם. ואם בונים לו מקדש, אז מן הראוי שגם הם יעזרו. אולי מחשבה זו עמדה מאחורי הפניה אל אנשי שומרון דווקא. זו הייתה טיוטת עתירה אחת. בו ביום נכתבה העתירה הסופית. על ידי אותו סופר מוכשר. שתי העתירות דומות למדי, וההבדלים בינהן אינם גדולים. יש בערך חמישים תיקונים. חלק הם תיקוני כתיב, וחלק נועדו לבהירות ודיוק. כך למשל המילה שהזכרנו 'תליהם', לה יש גם משמעות של משהו תלוי מהכתף (תיק של לואי ויטון נניח) הוחלפה במילה 'זניהום' – כלי נשקם. גם פקודת וידרנג לבנו שמהקדש ביב יהרס הפכה לפקודה שמקדש יהו ביב יהרס. טיוטה זו הייתה אמורה להיות הנוסח הסופי. הסופר המיומן כתב רק בצד אחד, והשורות היו מרווחות ומאוד מאווררות. כראוי למכתב רשמי. למרבה הצער השורות היו מרווחות מייד, ושלוש השורות האחרונת גלשו לצד השני של המסמך. לכן גם מסמך זה נותר כטיוטה. המסמך הרשמי לא התגלה. כומר העותק. המסמך הרשמי נשלח לירושלים הרי. אם נשלחה תשובה לעתירה – היא לא התגלתה. אני בספק אם העתירה הזו זכתה לגורל טוב יותר מאשר הפניה הראשונה. מה שהתגלה הוא תשובה קצרה, תמציתית וממוקדת. הודעה מטעם השלטונות הפרסים בירושלים ובשומרון גם יחד. אות ועדות שהמקדש ביב העסיק גם את אלה וגם את אלה. נראה שהיה זה תפוח אדמה לוהט, שכל אחד גלגל אתו הלאה. ובסוף, בפשרה מפא"יניקית טיפוסית – כולם הסכימו על התשובה. ההודעה נכתבה על ידי אותו סופר שכתב את טיוטת העתירות. לא ברור האם הוא קבל הודעה בעל פה, והעביר אותה לכתב, או שהוא קיבל מסמך שהוקרא לו, והוא העביר את רוח הדברים הלאה. המסמך הוא המלצה מסויגת לשיקום המקדש. בואו נקרא (ציטוט): זכרון (דברים) שבגוהי ודליה אמרו לי לאמר: (והנה מה שנאמר לו לומר): זכרון דברים יהי לך (כלומר אתה רשאי) במצרים לומר לפני ארם ע דבר בית המזבח של אלהי השמים, שביב הבירה בנוי היה מלפנים, לפני כנבוזי, שוידרנג הרשע ההוא נתץ בשנת 14 לדריוש המלך – לבנותו במקומו כאש היה לפנים. ומנחה ולבונה יקריבו על המזבח ההוא כפי אשר לפנים היה נעשה (סו"צ 1.9). מהתשובה עולות כמה נקודות מעניינות. התשובה מקבלת את טענת ידניה לגבי הזמן הרב בו קיים המקדש, אך מתעלמת מתפקיד כהני חנום, וכל האשמה מוטלת לפתחם של הפרסים (וידרנג וחבר מרעיו). יש פה נזיפה מרומזת, שהיהודים היו צריכים לפנות אל ארשם ולא אליהם. אם כי זו היתממות. ארשם הוא הפקיד המקומי, ואילו הוא היה מתיר להם לבנות – הם לא היו צריכים להציק לפחות של יהודה ושומרון. מותר לבנות את 'בית המזבח'. שימו לב. לא 'מקדש' אלא בית מזבח. יש פה שנמוך. וזה לא הכל. מותר להקריב מנחה ולבונה. אבל ההמלצה מתעלמת מהבקשה לחידוש קרבן העולה. אין ספק שההתעלמות נבעה מלחצם של כהני ירושלים, שדאגו שקרבן העולה יוקרב רק ואך ורק אצלם. מסמך נוסף הקשור לפרשת המקדש ההרוס היא טיוטה של הצעת תשלום תמורת שיקום המקדש. מדבור בטקסט מתאריך לא ברור אחרי 407 לפני הספירה, אך לפני 402. מיד נסביר מדוע זה היה לפני 402. רוחב המסמך הוא ארבעה עשר נקודה 3 ס"מ, וגובהו הוא 24 ס"מ וחצי. הוא כולל 14 שורות. למרבה הצער בטקסט יש חורים המקשים על הפענוח, אך ניתן להבין את רוח הדברים (ציטוט): עבדיך: ידניה בן גמריה, זה שמו. מעוזי בן נתן דלגתי על עוד שלושה שמות סך הכל הגברים אנשי סון אשר ביב הבירה נוחלים. כן אומרים: אם אדוננו (פגום) ומקדש יהו האל שלנו ייבנה ביב הבירה כאשר לפנים בנוי היה, וצאן, שור, עז כליל לא יעשה שם, אלא לבונה ומנחה יקריבו שם. ואדוננו הודעה יעשה על זה אחר כך. ניתן על בית אדוננו כסף שעורים אדרבים אלף (סו"צ. 1.9). כמה דברים מעניינים עולים ממכתב זה. חמשת מגישי העתירה לא הזדהו ככהנים או יהודים בעלי יב', אלא אנשי סון אשר ביב הבירה נוחלים. הצגתם כאנשי העיר הגדולה בעלי נחלות ונכסים ביב נועדה להרשים את הנמען שכונה בתואר הכללי 'אדוננו'. אנחנו לא סתם יהודים מתחננים מיב, אלא בעלי נכסים. הרמז למעמדם הכלכלי האיתן רומז לנמען שהם מסוגלים לשלם את הכסף המובטח ועוד אלף אדרבים (מידת נפח כלשהי) של שעורים. מעניינת מאוד היא ההתחייבות שלא להקריב קרבנות. נראה שההמלצה שיקום המקדש התקבלה, תוך הבנה שההתעלמות מהקרבנות אינה מקרית. אפשר כמובן שנשלח מסמך הבהרה שאוסר עליהם להקריב קרבנות. עדות עקיפה לקיום המקדש יש בתעודה משלושה עשר בדצמבר שנת 402 לפה"ס. המסמך עצמו עוסק במכירת בית לחתן של הבת. בציינם את גבולות הנכס צוין (ציטוט): אלה תחומיו של הבית שמכרנו ונתנו לך. מזרח שמש לו – ביתך אתה... דלגתי קצת. מערב שמש לו – מקדש של יהו ורחוב המלך בינהם (סו"צ. 3.12). המשמעות היא שבין 407 (שאז נשלחו העתירות) ל-402 המקדש שוקם במתכונת משונמכת. מנחה ולבונה – כן. קרבנות – לא.
כך תמה, פחות או יותר, סוגיית מקדש יב. מה עלה בגורל המקדש המשונך – הוא נהרס. לא ברור מתי ועל ידי מי. האם באחת המרידות המצריות נגד הפרסים במאה הרביעית לפה"ס? האם בתקופה ההלניסטית? ואולי הרומאים הם שהרסו אותו, כשם שהרסו את מקדש חוניו. מי יודע?
