בפרק שעבר דנו בנושא המקדש ביב. היום נרד קמעה מרומו של עולם אל עניני היום יום, שהעסיקו את אנשי יב. כהיסטוריון אני מוצא עונג רב יותר בִּקְרִיאת חומרים העוסקים בהבלי העולם הזה. החיבור שלי אל אנשי העבר גדול יותר במקרים אלה. המצבים שעמם הם התמודדו דומים למצבים השונים עמם גם אנו מתמודדים. בספר זכריה נכתב: כִּי מִי בַז, לְיוֹם קְטַנּוֹת? (ד' 10). אני בטוח איני בז ליום קטנות. אלו המקרים הכי מענינים. כתובות מלכים ומצבות מפוארות הן מקור היסטורי רב ערך. אבל המסמכים הפשוטים, שמשקפים את המציאות הפשוטה – מרימים תרומה חשובה להכרת אנשי קדם. בְּפֶרק זה נתמקד בארכיון מבטחיה. בחור שהארכיון שלו מקיף מגוון נושאים רב. נדל"ן, נישואים, ירושות, תביעות, חלוקת עבדים ועוד. הארכיון הפרטי מאפשר הצצה מרתקת אל חיי היום יום של אנשי קדם. המסמך הראשון עוסק באישור בעלות על קיר. ענין נדל"ני. קיר לא חשוב במיוחד, אבל כזה שנדון במסמך משפטי כדת וכדין. הפטפטת המשפטית אינה המצאה של ימינו. תאריך המסמך הוא מ-12 בספטמבר 471 לפני הספירה. ימי אחשורוש הראשון. רוחב המסמך הוא עשרים ושבעה ס"מ וחצי. גובהו הוא ארבעים וארבעה ס"מ נקודה שתיים. המסמך מכיל 20 שורות. סיפור המעשה הולך כך. למחסיה היה בית במגרש. הבית עצמו היה לא בשימוש, ומשכך – די מוזנח. משני צדי הבית המוזנח היו בתים נאים ומטופחים. נראה שמחסיה שמר את הבית לבתו, שיהיה לה מקום לגור לאחר נישואיה. הנישואים האמורים יקרו שתים עשרה שנה לאחר מכן). עד שזה יקרה הבית היה מעורב בשני הסכמים. הראשון עסק ב'שטר קיר בנוי'. בחור בשם קוניה פנה אל מחסיה כמי שפונה אל חמו לֶעָתיד, או כלווה לֶעָתיד או כְּבַעל חוב בְּפוֹעל. כך או אחרת הוא ביקש גישה לשער על מנת לבנות קיר צמוד לקיר המשותף בינהם. לא ברור מדוע יש צורך בקיר נוסף צמוד לקיר שכבר קיים. אפשר שההזנחה הייתה רבה, וצריך קיר שיעמוד כמו שצריך, או אולי דובר בחיזוק הקיר לצורך בניית קומה שניה. מטרת המסמך היא להבהיר שהקיר שייך למחסיה (ולא לקוניה שבנה אותו), וכן שקוניה (ויורשיו) לא יוכלו למנוע ממחסיה לבנות על הקיר או לגשת לשער. אם קוניה או יורשיו יפרו את ההסכם הם ישלמו קנס כבד. על ההסכם חתמו שמונה עדים ולא ארבעה כמקובל. אולי כי ההסכם נתפס כמעין ירושה או דבר מה דומה. שלושה עדים היו יהודים, ושאר העדים היו מרקע שונה. אות ועדות לקוסמופוליטיות של יב וסוונה. לא יפתיע אתכם לגלות שכסף עניין את אנשי קדם. דבר לא השתנה... (ציטוט): בשמונָה עשרה לאלול דלגתי קצת שנת חמש עשרה לחשיארש המלך (זה אחשורוש, כן?) אמר קוניה בן צדק, ארמי מסוון דלגתי על רשימת העדים. בינהם מחסיה בעל הנכס. 'אני באתי אליך ונתת לי שער הבית שלך לבנות קיר 1 שם. הקיר ההוא שלך הוא, שדבק לבית שלי בזוויתו שלמעלה. הקיר ההוא ידבק לצד ביתי מן הארץ דלגתי קצת ועד בית זכריה. מחר או ביום אחר לא אוכל לאסור עליך לבנות על הקיר ההוא שלך. דלגתי על ענין הקנס במקרה של הפרת החוזה. ואם מת קוניה (זה שבונה את הקיר) מחר או יום אחר, לא יוכל בן ובת, אח ואחות, קרוב ורחוק, בעל דגל (מה שזה לא יהיה) ובעל עיר לאסור על מחסיה בן שלו לבנות על הקיר ההוא שלו. עוד דילוג ואני קוניה לא אוכל לומר למחסיה לאמר: לא! השער ההוא לא שלך הוא ולא תצא לרחוב שביננו ובין בית פפטעונית המלח. דלגתי אל רשמת העדים עד מחסיה בן ישעיה, עד שתברזן בן אתרלי וזה ממשיך עם עוד ששה עדים (סו"צ 2.1).
הזכרנו שהקיר שבו דנו זה עתה נמצא במגרש ועליו בית מוזנח. המסמך השני עוסק בשטח הזה בדיוק. המסמך הוא מהשני בינואר שנת 464 לפני הספירה. כלומר שנתו הרביעית של ארתחשסתא הראשון בן אחשורוש. רוחב המסמך הוא עשרים וּשמונָה ס"מ וחצי, וגובהו חצי מטר. לא רע! המסמך כולל עשרים וּשתיים שורות. שש שנים וחצי אחרי שמחסיה הרשה לקוניה לבנות את הקיר הופיע בחור הקרוי דרגמן החרִזמי. דרגמן זה טען שמחסיה גזל את הקרקע שלו! למרות הרשות לבנות את הקיר, השטח נשאר מוזנח. הבעיה היא שאף אחד מהצדדים לא יכול היה להציג שטר בעלות על השטח. נוצר מצב של מילה מול מילה. הענין הובא בפני דמידת הפרסי אב בית הדין. החלטתו הייתה שמחסיה, אשתו ובנו ישבעו ביהו שהשטח לא שייך לדרגמן. לא נכתב אבל סביר שהשבועה הייתה במקדש יהו ביב. שבועה זו סיפקה את הדיינים ובעיקר את דרגמן. חשוב להבהיר דבר אחר. למילה בימי קדם היה כח אדיר. מי שנשבע בשם האל שלו, חזקה עליו שהוא דובר אמת. אחרת הוא מסתכן בזעם האל. לכן שבועה בשם האל הייתה מקובלת על הצדדים השונים. המסמך שממנו נקרא הוא מכתב של דרגמן למחסיה. במסמך דרגמן קבע קנס כבד לו או למי מיורשיו שיערער על ההחלטה. גם על מסמך זה חתמו שמונה עדים. חמישה מהם יהודים. סביר שדרגמן לא עיגן את הויתור בכתב מטוב לבו ונדבת רצונו. אלא הייתה זו החלטת בית המשפט, והוא ציית לה. קל וחומר לאחר השבועה ביהו (ציטוט): ... בראשית מלכות כאשר ארתחשסש המלך ישב על כסאו. אמר דרגמן בן חרשין, חוארזמי ... דלגתי קצת למחסיה בן ידניה יהודי... שוב דלגתי נשבעת לי ביהו האל ביב הבירה, אתה ואשתך ובנך. סך הכל שלושה, על הקרקע שלי שאני קבלתי עליך על דבָרה לפני דמידת וחברין הדיינים, והטילו עליך שבועה לי, להשבע ביהו על דבר הקרקע ההיא... דלגתי קצת הנה תחומי הקרקע ההיא שנשבעת לי... דלגתי על פירוט הגבולות. נשבעת לי ביהו והיטבת את לבבי על הקרקע ההיא. לא אוכל לטעון נגדך דין ודברים... ופה יש רשימה של מי שמנוע מלעסוק בענין. קרובי משפחה בדרגות קרבה שונות. עד הושע בן פטחונם, עד גדול בן יגדל זה השם שלו. נשבע לכם וזה ממשיך (סו"צ 2.2).
המסמך הבא ממשיך את קורות המגרש. בשנת 471 ניתן אישור לשכן העונה לשם קוניה לבנות קיר. בשנת 464 הסכסוך עם דרגמן שנגמר בשבועה ביהו. היה שכן רביעי, המלח המצרי פפטעונית (שמצדו העביר לבנו שלו אספמת את ביתו). והנה הגענו לאחד בדצמבר 459 לפני הספירה. המסמך הזה הוא ברוחב עשרים וששה ס"מ וחצי. גובהו הוא 73 ס"מ נקודה 95.זה ממש גבוה! המסמך מכיל 36 שורות. יפה. המסמך הוא ממחסיה לבתו מבטחיה. בשעה טובה ומוצלחת מבטחיה הגיעה לְפִרְקה ועמדה להתחתן. אביה העניק לה את המגרש המוזנח. בכל זאת, שיהיה לה היכן להתגורר. הבית האמור במסמך אמור להישאר בחזקת המשפחה, או לעבור ליורשים. כלומר לא לִמְכִירה למישהו מחוץ למשפחה. הערובות שנזכרו סודרו לפי סדר החשש מתביעות וערעור על הירושה. הסדר הוא: מוטבים אחרים הטוענים לחזקה במגרש ונתמכים במסמכים (אלה הם הכי מסוכנים מבחינת האוחזים בנכס), של מחסיה עצמו (שמא יחזור בו) ולבסוף דרגמן הזכור לטוב (שיחליט שהשבועה לא תקפה משום מה). ההגנה בפני התביעות השונות הוא המסמך שקראנו זה עתה מאת דרגמן שבו הוא קיבל את טענות מחסיה. מספר העדים, שנים עשר, רומז על חשיבות הענין בעיני מבטחיה. כל העדים הם יהודים, הגם שהתעודה נכתבה על ידי סופר ארמי בסוונה.
(ציטוט): ב-21 לכסלו... לארתחשסש המלך. אמר מחסיה בן ידניה היהודי, מחזיק נחלה ביב הבירה... לגברת מבטחיה בתו לאמר: 'אני נתתי בחיי ובמותי בית 1 קרקע – שלי... דלגתי על המידות ישר אל תחומי המגרש למעלה ממנו בית דרגמן בן חרשין דבק (זה שויתר על המגרש) למטה ממנו בית קוניה בן צדק אותו אחד שבנה את הקיר ממזר שמש לו בית יזן בן אוריה בעלך היא נישאה לשכן כן? ובי זכריה בן נתן. מערב לו בית אספמת בן פפטעונית מלח של המים הקשים (כלומר אחד שמשיט סירות באשדות הנילוס). הבית ההוא – קרקע- אני נתתיו לו בחיי ובמותי. את שולטת בו מן היום הזה ועד עולם ובניך אחריך. למי שתאהבי – תתני. אין לי בן ובת אחרים, אח ואחות, ואשה ואיש אחר השולט על הקרקע ההיא אלא את ובניך עד עולם....
דלגתי על הקנס שיוטל על מי שיערער על חזקתה בנכס. רק לא ברור כיצד יגבו את הקנס. ולא יוכלו להוציא עליך שטר חדש ועתיק (או עתיק הכוונה) בשמי על הקרקע ההיא, לתת לאיש אחר. השטר ההוא שיוציאו עליך כזב יהיה. לא אני כתבתיו, ולא יילקח (יתקבל הכוונה) בדין והשטר (כשהשטר הכוונה) הזה בידך. ואך אני מחסיה מחר או יום אחר לא אציל (אקח בכוונה) ממך לתת לאחרים... דלגנו על אישורי בעלות וּקְנסות שחוזרים על עצמם אף יש שטר מרחק 1 שדרגמן בן חרשין החוארזמי כתב לי על הקרקע ההיא... דלגתי על סיפור המקרה שכבר קראנו... כתב עתרשורי בן נבוזראבן השטר הזה בסון הבירה כפי מחסיה. וְפֹה באה רשימת עדים (סו"צ 2.3).
בו ביום נכתב מסמך נוסף. הילדה התחתנה וקיבלה בית כאמור. אבל מה עם בעלה? הלוא בעצם נישואיו הוא רכש חזקה כלשהי בִּרְכוש אשתו. אז צריך להסדיר את היחסים בין בני הזוג. אותו סופר עתרשורי בן נבוזארבן באותו מקום כתב גם את המסמך הזה. הם כבר היו אצלו – אז מדוע לא? רוחב המסמך הוא גם עשרים וששה ס"מ וחצי וגובהו הוא עשרים ושניים ס"מ נקודה ארבע. זהו מסמך ייחודי כיון שהוא נכתב משני צדי הפפירוס. בעלה של הבת קיבל אישור שימוש בבית לכל ימי חייו. יזניה הבעל קיבל זכות לשפץ את הבית ולגור בו עם רעייתו האהובה, אך אין לו זכות למכור את הבית או להוריש אותו לאיש, מלבד ילדיו ממבטחיה. ובמשתמע אם יש או יהיו לו ילדים מאשה אחרת – אין להם חלק ונחלה בבית הזה. במידה ומבטחיה תשנא את יזניה (כלומר הם יתגרשו), והיא תעזוב אותו לאחר השיפוץ, היא לא תוכל לקחת ממנו את הבית. אם היא תקח את בעלה בחזרה מסיבה כלשהי – חצי מהבית ישאר בידי יזניה גמול על עבודתו ותרומתו לשיפוץ הבית. הוא השביח את ערך הנכס כזכור. כמה וכמה פעמים מודגש שרק לילדיהם המשותפים יש זכויות בבית לאחר מות ההורים. אות וסימן שהיו מקרים בגו' שהיה צורך להתגונן בפניהם. (ציטוט): ... אמר מחסיה בן יזניה יהודי מיב... ליזניה בן אוריה... לאמר: יש קרקע לבית 1 שלי, ממערב לבית שלך, שאני נתתי למבטחיה בתי אשתך, ושטר כתבתי לה אחריו (כלומר אודותיו). דלגתי קצת... אבל הבית ההוא אינך רשאי למכרו ולתתו באהבה לאחרים, אלא בניך ממבטחיה בתי הם שולטים בו אחריכם... דלגתי שוב ואחר כך בתי תשנאך ותצא ממך, אין היא רשאית לקחתה ולתתה לאחרים (את הקרקע הכוונה) אלא בניך ממבטחיה הם שולטים בה תמורת העבודה שאתה עשית וזה ממשיך עם עוד חזרה על כך שהבנים המשותפים הם היורשים הבלעדיים של הנכס, וְכֵן רשימת העדים (סו"צ 2.4).
בדיעבד כל המהומה היתה על לא מאומה. כיון שלמרבה הצער מבטחיה הפכה לאלמנה מיזניה. מסמך מארבעה עשר באוקטובר 449 לפני הספירה הוא שטר אישות בין בעלה המיועד לבינה. אב טיפוס של כתובה. זו אינה כתובה, אבל זה באותו אזור חיוג. רוחב המסמך הוא עשרים וּשמונָה ס"מ וגובהו הוא שמונים ושלושה ס"מ וחצי. גבוה מאוד מאוד!
המסמך מכיל שלושים ותשע שורות. הסופר הוא נתן בן ענני. מבטחיה היא אלמנה אמנם, אבל לא ניתן לבקש את ידהּ סתם כך באופן ישיר, אלא רק באמצעות אביה. יש סדר. לא כל אחד עושה מה שהוא רוצה. עם נישואיה היא עברה מחזקת אביה לחזקת בעלה, ולאחר מותו היא שבה אל חזקת אביה. אסחור בן צחא המצרי פנה אל מחסיה בבקשת ידה של בתו. אסחור זה היה מאדריכלי המלך. בהחלט שידוך ראוי. מחסיה נענה לבקשה, ואסחור ומבטחיה נישאו כדת וְכַדִּין. אם כי לא כדת משה וישראל... מטרת המסמך היא להבטיח את זכויות האשה, בעיקר הכספיות, בעת הנישואים, וחשוב מכך – אם הם יגיעו לקיצם מחמת גירושים ביוזמת הבעל או מותו. שורות רבות הוקדשו לפירוט נכסי הניידי של הכלה. נכסים אלו ישבו לחזקתה במקרה של 'שנאה' מצד בעלה. כלומר גירושים. נראה שגם לאסחור אין מדובר בְּפֶרק א', וּסְעיפים מיוחדים היו נחוצים על מנת להבהיר את מעמדה. אסור היה לו, למשל, להוריש את נכסיו לאשתו הקודמת או לִילָדיה. לא ניתן להוציאהּ מהבית לאחר מותו. מעניין שהתנאים הנוגעים לשנאה או מות נוסחו בצורה הדדית, והבטיחו את זכויות הבעל והאשה כאחד. (ציטוט): בעשרים וארבע לתשרי... שנת 16 לארתחשסש המלך. אמר אסחור בן צחא אדריכל של המלך למחסיה ארמי מסוון (שימו לב שהוא נחשב כַּאֲרָמי ולא כִּיהוּדי. הזהות הייתה נזילה משהו) לאמר: אני באתי לביתך לתת (שתתן הכוונה) לי את בתך מפטחיה (שימו לב לחילופי ב' רפה ופ' רפה) לאישות. היא אשתי ואני בעלה מן היום הזה ועד עולם. נתתי לך מוהר בתך מפטחיה: כסף שקלים 5 באבני המלך. נכנס אליך (כלומר קיבלת) וטוב לבבך בו. הכניסה לי מפטחיה בידה: כסף מזומן... שנים עשר שקלים בסך הכל. דלגתי קצת לבוש 1 של צמר, חדש, מפוספס, צבוע פעמיים (או בִּשְני צבעים) דלגתי הרבה... קופסה 1 של עלי תמר חדשה. שמן קיק חופנים – חמש. זוג נעליים אחד. והנה הגענו אל מה יקרה אם... מחר או יום אחר ימות אסחור ובן – זכר ונקבה- אין לו ממפטחיה אשתו. מפטחיה היא שולטת בביתו של אסחור ובנכסיו ובקניינו, ובכל אשר יש לו על פני הארץ כולה... דלגתי על סעיף זהה אך הפוך. מה יקרה אם היא תמות וכו'... מחר או יום אחר תקום מפטחיה בַּעֵדָה ותאמר 'שנאתי את אסחור בעלי' – כסף שנאה בראשה תשיב על המאזנים ותשקול לאסחור כסף דלגתי קצת וכל אשר הכניסה בידה תוציא. מקש ועד חוט ותלך לה לאן שהיא רוצה, ואין דין ואין דברים... דלגתי על סעיף זהה אך הפוך. מה יקרה אם אסחור ירצה להתגרש. הוא גם יאבד את המוהר ששילם. מה שנקרא 'נגעת – נסעת'. ולא אוכל לומר: 'יש לי אשה אחרת מלבד מפטחיה ובנים אחרים לבד מבנים שתלד לי מפטחיה. אם אומר 'יש לי בנים ואשה אחרים לבד ממפטחיה ובניה' אתן למפטחיה כך וְכָך כסף. ובסוף יש את רשימת העדים (סו"צ 2.6). השנים חלפו, אסחור הלך בדרך כל בשר, וְּבָניו של אסחור היו מעורבים בדיון משפטי. שני אחים בשם מנחם וענניה נכדיו של אדם בשם שלומם, פנו אל בית הדין, בטענה ששלומם סבם הפקיד סחורה בידי אסחור. אסחור לא החזיר את הסחורה (אולי כי הוא מת). הבנים ידניה ומחסיה (כשם הסב, כן?) החזירו את הנכסים לתובעים, הפרשה באה על מקומה בשלום. המסמך הוא מספטמבר 420 לפה"ס. ימי דריוש השני. רוחבו עשרים ותשעה ס"מ וחצי. וגובהו ארבעים ושניים ס"מ וחצי (ציטוט): בחודש אלול שנה 4 לדריוש המלך אז ביב הבירה. אמרו מנחם וענניה סך הכל שניים בני משולם בן שלומם. יהודים שביב הבירה... דלגתי קצת לידניה ומחסיה בני אסחור בן צחא ממבטחיה בת מחסיה יהודים... אנחנו תבענוכם לדין נפא לפני רמנדין הקצין ווידרנג שר החיל לאמר: יש הנכסים – לבושי צמר ופשתים, כלי נחושת וברזל... דלגתי על פירוט הנכסים. נכסים אסחור אביכם לקחם משלומם בן עזריה אף אמר: 'יש (הנכסים הכוונה) אשר בפקדון הופקדו'. והוא החזיק בהם כיורש ולא השיב לו. ולכן תבענוכם. אחר כך נחקרתם ואתה ידניה ומחסיה בני אסחור היטבתם את לבנו בנכסים ההם, וטוב לבבנו בו. מן היום הזה ועוד עולם... דלגתי קצת. לא נוכל אנחנו ובנינו ובנותינו ואחינו ואיש שלנו קרוב ורחוק... עוד דילוג לא יוכלו לתבעכם, אתה (אותך הכוונה) ידניה ומחסיה, לדין ודברים ולא יוכלו לתבוע את בניכם ואחיכם זה ממשיך עם עוד סעיפים קטנים, ובסוף כמקובל העדים הבלתי נמנעים (סו"צ 2.9).
מסמך נוסף, שלא נקרא עוסק ביחסים בין בני מבטחיה לבין משפחת בעלה הראשון. תזכורת. מבטחיה נישאה ליזניה. כפי הנראה הוא נפטר בטרם נולדו להם ילדים. אחיינו של יזניה ויתר על בית יזניה למען בני מבטחיה מאסחור. כלומר בני אסחור, הנקרא כאן בשם 'נתן' משום מה, אולי שמו העברי, קיבלו את הבית של בעלה הראשון של אמם.
חלפו להם קצת יותר מחמש שנים לאחר שידניה וּמחסיה קיבלו את הזכיות על בית ידניה, הם החליטו לחלק בינהם שניים מארבעת עבדיה המצריים של אמם. גם במסמך זה הם בני נתן ולא בני אסחור. שני העבדים נצרבו בבשרם בשם מבטחיה. מחסיה, האח הצעיר כתב את המסמך עבור אחיו ידניה. החלוקה היא שפטוסרי שייך לידניה ואילו העבד השני בלא נשאר ברשות מבטחיה. נראה שמסמך זהה אך הפוך נכתב גם כן. כלומר מסמך של ידניה שהעביר את בלא לרשות מחסיה, ואילו את פטוסרי הוא השאיר לעצמו. הזכרנו ארבעה עבדים. השניים הנותרים: השפחה תבא ובנה לילו (ככל הנראה הקטן באותה עת) נותרו לחלוקה עתידית. אמם של פטוסרי ובלא נקראה תבא. זו אותה אחת שטרם חולקה. מדובר בעבדים די צעירים. מסמך זה הוא מעשרה בפברואר שנת 410 לפני הספירה. ימי דריוש השני מלך פרס. רוחב המסמך הוא שלושים ואחד ס"מ, וגובהו הוא ארבעים וששה ס"מ נקודה שלוש, והוא כולל שבע עשרה שורות (ציטוט): בעשרים וארבעה לשבט... שנת ארבע עשרה לדריוש המלך, ביב הבירה. אמר מחסיה בן נתן 1 ומחסיה בן נתן 1... דלגתי קצת. אנחנו השתחווינו כאחד וחילקנו אלינו (ביננו הכוונה) את עבדיה של מבטחיה אמנו. והנה זה החלק שהגיע לך בחלק אתה ידניה: פטוסרי (זה) שמו. אמו תבא עבד יוד (או יור. לא ברור). אחד מְשוּנָת (כלומר מסומן) על ידו בימין (ידו הימנית הכוונה) שֶנֶת שקריאתו בארמית כך: 'למבטחיה'. דלגתי על נוסח דומה בנוגע לעבד השני השייך למחסיה. ההמשך דן בִּתְנאים שונים. אף יש תבא, זהו שמה. אמם של נערים אלה ולילו בנה, שעוד לא נחלק אלינו (ביננו הכוונה). באשר תהיה העת ונחלק אותם אלינו. וגבר את חלקו נחזיק כיורשים ושטר חלוקתינו נכתב ביננו, ואין דין. כתב נבותכלתי בן נבוזראבן השטר הזה ביב הבירה וזה ממשיך עם העדים (סו"צ 2.11). שימו לב שנבותכלתי הוא אחיו של עתרשורי הסופר שנזכר מקודם. כלומר יש לנו דוגמה נאה למקצוע שעובר בתוך המשפחה. כמקובל בִּימֵי קדם.
בזאת תמה הסדרה על יב. ישנם עוד מסמכים שונים וּמְגוונים, אבל הצלחנו לקבל הצצה מרתקת אל עולמם של אנשי קדם. זאת ועוד, העובדה שהם היו יהודים, גרמה לי להתעניין בהם עוד טיפה. אדם קרוב אצל עצמו אמרו חז"ל (אם כי בהקשר שונה), וגם אנחנו קרובים אל אבותינו. ככה זה.
