בפעם שעברה שוחחנו על ארכיון מבטחיה. הפעם נדבר על ארכיון ענניה. עוד אחד מאנשי יב הזכורים לטוב. המסמך הראשון אותו נקרא הוא שטר חוב של כסף מתאריך שלושה עשר בדצמבר שנת 456 לפני הספירה. המסמך מכיל 24 שורות. זהו המסמך היחיד שנמצא שלם על ידי החופרים הגרמנים. במסמך ישנה אשה (הנזכרת רק במסמך זה) בשם המקסים יהוחן ברת משלך. יש לציין כי הופתעתי מעט לגלות שהיא ברת מישהו. הלוא בארמית בר זה בן ובת זו בת. כמו בר ובת מצוה. ופה יש, מה שלי נראה כִּשְגיאה. אבל הם דיברו ארמית שוטפת ואני רק קורא ארמית. אז אולי הצדק עמם בכל זאת. כך או אחרת יהוחן זו לוותה סכום צנוע של ארבעה שקלים מאדם בשם משולם בר זכור. הריבית על ההלוואה היא גבוהה. חמישה אחוזים לחודש! וזו ריבית דריבית. כלומר על החוב עם הריבית יש ריבית נוספת. אם יהוחן לא תַחֲזיר את החוב עד לתום השנה, משולם יוכל לתפוס כל נכס שלה ניידי או לא ניידי עד להחזרת החוב. כמו שנאמר בסרט 'גבעת חלפון': "בלי עניבה ובלי החוב – אני מבקש לעזוב". אם יהוחן תמות טרם החזרת החוב, הרי החוב יעבור לִילָדיה. שטר החוב יישאר בידי משולם על מנת למנוע כל נִסְיון הכחשה או התחמקות. ההשערה המקובלת היא שהחוב לא שולם, ונכס כלשהו של יהוחן נלקח ממנה ונמסר ליהוישמע כחלק מהנדוניה שלה. שטר החוב הוא אישור הבעלות של יהוישמע על הנכס האמור (שאיננו יודעים מהו).
(ציטוט): ב-7 לכסלו הוא יום 4 לחודש תחות, שנת 9 לארתחשסתא המלך. אמרה יהוחן ברת משלך, גברת מיב הבירה אל משולם בן זכור מיב הבירה לאמר: נתת לי כסף שקלים ארבעה... דלגתי מעט יישא עלי ריבית כסף חלורים (מונח טכני כלשהו) שניים, לשקל אחד, לחודש אחד, שהוא כסף חלורים שמונה לחודש אחד (בספר ממנו ציטטתי נכתב שזה 5%. לא הצלחתי להבין את החישוב). אם הגיעה הריבית לקרן – תישא הריבית ריבית כקרן אחד כאחד (כלומר זו כמו זו). ואם הגיעה שנה שניה ולא שילמתי לך את כספך וריביתו הכתוב בשטר זה – אתה משולם ובניך רשאים לקחת לך כל ערבון שתמצא (ששייך ליהוחן הכוונה). בית של לבנים, כסף וזהב, נחושת וברזל, עבד ואמה, שעורים, כוסמת, וכל מזון שתמצא השייך לי. עד שתקבל את מלוא כספך וריביתו. ולא אוכל לומר לך לאמר: "שילמתי לך את כספך וריביתו" כשהשטר הזה בידך דלגתי קצת... ואם אמות ולא שילמתי לך את הכסף הזה וריביתו, בניי הם ישלמו לך את הכסף הזה וריביתו... דלגתי על הקטע הזה בו דנים מה יקרה אם הבנים לא ישלמו את החוב. כתב נתן בן ענני השטר כזה כפי יהוחן. ופה באה רשימת העדים (סו"צ 3.1).
מסמך זה קורע צוהר מעניין אל חיי הכלכלה בימי קדם. שטר זה סובב סביב הריבית, וברשותכם כמה מילים על הריבית. מהי ריבית בעצם? ריבית היא מחיר הכסף. לכל מוצר יש מחיר וגם ל'כסף' שהוא מוצר לכל דבר וענין יש מחיר. הריבית היא דמי השימוש במוצר. מי ששוכר מכונית משלם על השימוש בה. מי ששוכר בית משלם על השימוש בו. מי ששוכר כסף (מה שנקרא הלוואה) – משלם על השימוש בו. החוק המקראי מאוד לא אהב את הרעיון של ריבית. איסור לקיחת ריבית נזכר כמה פעמים בתורה. גם בנצרות ובאיסלם – הריבית נחשבת כדבר מגונה. מגונה אמנם אבל לא מעשי לקיים חיי כלכלה ללא ריבית. על כן ישבו חז"ל טיכסו עצה ואפשרו לקחת ריבית, רק שלא מכנים זאת ריבית אלא 'היתר עסקה'. לא נאריך בנושא זה – רק נציין שגם בנק פועלי אגודת ישראל לוקח ריבית מלקוחותיו. מסמך זה מעיד שהמציאות חזקה מכל חוק.
מסמך חידתי משהו עוסק בעסקה כלשהי. במסמך מוזכר המונח 'הירא' (ה"א, יו"ד, רי"ש, אל"ף). לא ברור מהו אותו הירא? סביר כי מדובר במונח טכני כלשהו. אבל לא יותר מכך. האם מדובר בעגה מקצועית? או אולי בסלנג מקומי? ואין יודע. לא נקרא את עיקרי המסמך, אלא רק את שמות העדים. שמות המעידים על הקוסמופוליטיות של אנשי יב וסוון. בתוך אותן משפחות היו אנשים עם שמות אכדים, ארמים, מצרים וּפַרסים.
(ציטוט של רשימת העדים): זבדי (שם ארמי) בן נבוז, שכאל (שם ארמי) בן נבוכצר (שם אכדי), מכיה בן אחיו (אולי יהודי) אחושן (שם אכדי) בן רנפנרי (שם מצרי). מחסיה בן ידניה (בטוח יהודי), מנכי (שם אכדי) בן בגין (שם פרסי), עתרמלכי (שם ארמי) בן פסמי (שם מצרי), זבוד בן זבעדרי (שם ארמי) (סו"צ. 3.2). חשוב לציין דבר אחד. שם ארמי, אכדי או מצרי – אין זה אומר שהאדם הוא אכדי, ארמי או מצרי. הזכרנו כבר שהזהות הייתה נזילה משהו. בנוסף – אפשר וּלְאדם יש שניים או שלושה שמות לפי קבוצת ההתייחסות שלו. כך, יהודים רבים בגולה (וּלְמרבה הצער הנגע הזה פשה גם בארץ הקודש) נקראים בשם נכרי לִמְהדרין. אבל כשהם עולים לתורה בבית הכנסת הם נקראים בשמם העברי.
מסמך מעניין אחר מתשעה באוגוסט 449 לפני הספירה הוא שטר אישות. כלומר עִנְיְניֵ חתונה. הנישואים הללו מעניינים כי הם בין אדם חופשי לבין שפחה שאינה שלו. המשא ומתן התרחש בין הגבר לבין האדון (ולא אבי הכלה). מעמד השפחה מזכיר את הביטוי המקראי בספר ויקרא: שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ (י"ט 20). הכלה שנקראה תמת היא חצי אמה וחצי בת חורין. כיוון שהיא טרם שוחררה, הרי החתן המאושר לא נדרש לשלם מוהר. מצד שני, הנדוניה שלה כללה את בגדיה אשר לעורה, נעליה אשר לרגליה, ועוד 2 – 3 פריטים.
במקרה של מות הבעל או האשה, האדון הקודם זכאי למחצית הרכוש. לתמת יש ילד בשם פלטי. לא ברור מי האב. אולי משולם אדונהּ. אולי לא. הילד הלך עם האם. סעיף יוצא דופן בהסכם נתן לאדון זכות לקחת את פלטי. כלומר הילד הולך עם האם, אבל במקרה גירושים – הילד יחזור אל האדון. יש פה מקרה מעניין שגם אם האם האמה השתחררה, הרי בִּנְסיבות מסוימות, בנה שייך לאדון הקודם. לא מן הנמנע כי משולם הוא אבי הילד, ובמקרה כזה מדובר בלא יותר מאשר יחסי אב וּבֵן ביולוגים. מהמסמך קשה לקבוע האם משולם הוא אבי הנער אם לאו. מִמִּסמך אחר, אליו נתייחס להלן, פלטי הוא בנו של ענניה הֶחָתן. סביר כי ענניה הֶחָתן אימץ את פלטי כִּבְנו. אמנם היו סעיפים לרעת תמת, אבל לא אלמן ישראל והסעיפים לטובת האדון שונו תוך כדי כתיבת המסמך, ונעמוד עליהם באתרם (ציטוט): בשמונה עשרה לאב הוא יום שלושים לחודש פרממותי שנת 16 לארתחשסתא המלך. אמר ענניה בן עזריה, משרת של יהה האל שביב הבירה. למשולם בר זכור ארמי מסון לדגל וריזת (שם יחידה צבאית) לאמר: אני באתי אליך לתת (כלומר שתתן) לי את תמת, זה שמה, שהיא אמתך, לאישות. היא אשתי ואני בעלה מן היום הזה ועוד עולם. הכניסה לי תמת בידה ... ופה יש רשימת פריטי קוסמטיקה שונים. מחר או יום אחר יקום ענני בעדה ויאמר 'שנאתי את תמת אשתי'... דילוג על הפיצוי, וכן סעיף הפוך אך זהה לתמת. ופה זה נהיה מעניין. שימו לב מחר או יום אחר ימות ענני. משולם בן זכור הוא תמת היא שולטת בחצי בכל הנכסים שיהיו בין ענני ותמת. משולם בן זכור זכאי למחצית הרכוש. והנה הקטע המעניין. המילים 'משולם בן זכור' נמחקו (אם כי רואים אותם באופן מטושטש). וכן המילה 'בחצי'. הנוסח החדש הוא: תמת היא שולטת בכל הנכסים שיהיו בין ענני ותמת. וכך, תוך כדי כתיבה – שונה ההסכם לטובת תמת. סעיף מקביל והפוך (מה יקרה אם תמת תמות) נוסח באופן זהה, ותוקן באופן זהה. והנה הגענו אל הילד. ואני משולם, מחר או יום אחר, לא אוכל להציל (לקחת בחזרה הכוונה) את פלטי מתחת לבבך (מידך הכוונה) חוץ מאשר (אם) תגרש את אמו תמת. ואם אצילו (אקח בחזרה הכוונה) ממך אתן לענני כסף כרשים 5 וּפֹה באה רשימת העדים (סו"צ 3.3).
ענני הוגדר כִּמְשרת במקדש יהה. כלומר מקדש ה'. מדובר במקרה בו משרת קודש נושא שפחה. החוק המקראי אוסר על כהן להתחתן עם מי שהוא רוצה (ציטוט): אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (סו"צ. ויק' כ"א 7). הכהן אינו רשאי להתחתן עם זונה (לפי התלמוד המילה 'זונה' מתייחסת לגיורת וּלְשפחה משוחררת), חללה (מה שזה לא יהיה. בתלמוד מגדירים חללה כבת כהן מנישואים לא ראויים), וּגְרושה. במשתמע מותר לכהן להתחתן עם רווקה או אלמנה (אם כי כהן גדול חייב להתחתן עם רווקה). ברור שתמת אינה רווקה, כיון שיש לה ילד. והמסגרת הלגיטימית היחידה להעמדת וולדות בימי קדם הייתה מסגרת הנישואים. אולי היא הייתה אלמנה. אבל סביר יותר, לטעמי, שהחוק המקראי לא הטריד את ענני כהוא זה. ניתן לטעון בדוחק שמשרת במקדש יהה הוא לוי ולא כהן. אפשרי אך לא סביר לאור מעמדו הרם של ענני בקהילת יב.
שתים עשרה שנה לאחר נישואי ענניה עם תמת, ענניה שילם ארבעה עשר שקלים עבור בית מוזנח של אפולי הכספי (כלומר מאזור הים הכספי). חלפו שלוש שנים, והגענו אל 30 באוקטובר 434 לפני הספירה. ענני שיפץ את הבית הנטוש, ולאחר שחלף פרק הזמן המזערי לצורך קביעת זכויות בנכס (שלוש שנים) הוא העביר לתמת חדר בגודל 11 על 7 נקודה 33 אמות. כמעט 21 מ"ר. (ציטוט): ב-25 לתשרי הוא יום 25 לחודש אפף שנת 31 לאתרחשסתא המלך אמר ענניה בר עזריה משרת של יהו האל ביב הבירה לגברת תמת אשתו לאמר: אני נתתי לך חצי האולם הגדול וחדרו של הבית שקניתי מאוביל בת שתיבר ומגבזושת כספיים שביב הבירה. אני ענניה נתתיו לך באהבה. שלך הוא מן היום הזה עד עולם, ושל בניך שילדת לי, אחריך... דילוג על מידות החדר וגבולותיו. וכן על איסור חרטה מצד ענניה. אבל אם תמותי בת שנים 100 בָּנַי שילדת לי, הם שולטים בו לאחר מותך. ואף אם אני, ענני, אמות בן שנים 100 – פלטי ויהוישמע (סך ה)כל 2, בני הם, שולטים בחלקי האחר. בהמשך נכתב מה יקרה אם מישהו יקח מהילדים את הבית. רמז: ישלם קנס. והנה רשימת העדים: גמריה בן מחסיה, הושעיה בן יתום. מתרסרה המגוש, תת המגוש (סו"צ 3.5). שניים מהעדים הם יהודים. אבל השניים האחרים מעניינים יותר במקרה זה. מתרסרה ותת הם אמגושים. כלומר כהנים של גת זרטוסטרה. הדת השלטת באירן באותה עת (ועד הכיבוש המוסלמי). כלומר לא רק ליהודים היו כהני דת שדאגו לִצְרכיהם הרוחניים, אלא גם לפרסים שישבו בקצה האימפריה היו כהני דת משלהם. זה כמו רב צבאי אמריקני שמוצב אי שם ביפן או בכל מקום אחר בו חונה הצבא האמריקני.
בשנים עשר ביוני 427 לפה"ס. 22 שנה לאחר נישואי תמת וענניה, הכתיב משולם (האדון ממנו היא יצאה על מנת להתחתן עם ענניה) צוואת שחרור, לפיה תמת ובתה יהוישמע (שהיא בתו של ענניה) – תצאנה לחופשי עם מותו. אך הן לא שוחררו לגמרי, אלא נספחו למשפחת משולם. הן הבטיחו לשרת את משולם עד מותו (דבר שיקרה תוך שנים ספורות) ואת בנו זכור. מדובר באימוץ של יהוישמע כבת משפחת משולם. הסופר חגי בר שמעיה כתב בחוזה ארבע מילים פרסיות. אל נכון בתור מונח מקצועי. אתם יודעים איך זה. לפעמים אין כח לתרגם מילה משפה זרה, ומשתמשים במילה הזרה. למשל אנשים האומרים משוום מה 'פודקאסט' ולא הסכת... המילים הן אָזָת שמשמעה 'חופשי', הַנגַיָת שמשמעה 'שותף בִמְטלטלין', הַנבָּג שמשמעה 'שותף במקרקעין', ואָבִּגַרַן שמשמעה הוא 'קנס'. כשם שפלטי נזכר כבן ענניה, פה יהוישמע בת ענניה נזכרת כבת משולם. כלומר בת ענניה אומצה למעשה ע"י משולם. לא ברור מדוע ענניה לא נזכר במסמך (ציטוט): בעשרים לסיון הוא יום שבע לפמנחתף שנת 38 לארתחשסתא המלך. אז אמר משולם בן זכור יהודי מיב הבירה... דילוג קל לגברת תפמת (היא תמת) זה שמה, אמתו שֶמְשוּנֶּתֶת על ידה בימין (כלומר על ידה הימנית סומנו קוים, אולי בקעקוע, המעידים על היותה שפחה) כך למשולם לאמר: אני חשבתי עליך בחיי. חופשיה שילחתיך במותי ושילחתי את יהוישמע זה שמה בתך שילדת לי. בן שלי ובת ואח שלי ואחות, קרוב ורחוק שותף במטלטלין ושותף במקרקעין אינו שולט בך וביהוישמע בתך שילדת לי. אינו שולט בך לְשַנֵת אותך ולסחור בך (תמורת) תשלום כסף.... דלגתי על הקנס שיוטל על מי שינסה לכבוש אותן לעבדות. ואת משולחת לחופשי מן הצל לשמש, וגם יהוישמע בתך. וגבר (כלומר אדם) אחר אינו שולט עליך ועל יהוישמע בתך ואת משולחת לאלהים. ואמרה תפמת ויהוישמע בתה: אנחנו נעבדך כאשר יכלכלו בן ובת את אביו (אביהם הכוונה) בחייך. ועם מותך נכלכל את זכור בנך... ופה נזכרת רשימת העונשים אם הן תפרנה את ההתחייבות וּרְשִימת העדים (סו"צ. 3.6).
תמת ויהוישמע קשורות אל משפחת משולם. כמו שכתב אברהם 'יאיר' שטרן: משורה משחרר רק המות. ענין הטיפול בִּמְשולם עד מותו מזכיר טקסטים מסופוטמיים הנוגעים לאימוץ. במקרים רבים אחד החובות של המאומץ או המאומצת היה לטפל בהורים המאמצים לעת זקנתם. בהמשך נדון בענין הטיפול בִּקְשישים.
השנים נקפו ובאחד עשרה ביולי 420 לפה"ס ענניה הכתיב לסופר לא ידוע את הראשון משלושה מסמכים (שלושה ששרדו. אולי היו יותר). החוזה הוא בן 45 שורות והוא הארוך ביותר שהתגלה. המסמך הגיע למוזיאון ברוקלין בְּכַמָּה חלקים, וחובר כתצרף במהלך השנים. המסמך נוגע להורשת חדר או חדרים, לבתו יהוישמע. הורשת החדר קשורה לנישואיה המתקרבים של יהוישמע. באוקטובר אותה שנה (התאריך המדויק אינו יודע) נכתב שטר אישות בנוגע ליהוישמע. המעניין הוא שמי שהשיא את יהושע לא היה אביה ענניה או משולם, אלא זכור בן משולם אחיה המאמץ. אפשר להניח כי בשלב הזה משולם היה בעולם שכולו טוב, וּלְאחר שעברה אימוץ, הֶחָסות החוקית היא של המאמץ (ציטוט): בחודש תשרי הוא אפף שנת 4 לדריוש המלך (זה דריוש השני) אזי ביב הבירה. אמר ענניה בן חגי ארמי מיב הבירה (יש לו שם יהודי, והזכרנו כבר את הזהות הנזילה של אנשי המקום)... דלגתי קצת לזכור בן משולם ארמי מסון לאותו דגל (אותה יחידה צבאית) לאמר: אני באתי אליך בביתך ושאלתי ממך את הגבירה יהוישמע – זה שמה, אחותך לאישות, וּנְתתהּ לי. היא אשתי ואני בעלה. מן היום הזה ועד עולם. ונתתי לך את מוהר אחותך יהוישמע. פה יש פירוט של הסכומים והרכוש. רשימת מכולת ארוכה. מיד לאחר מכן סעיפי 'השנאה' במרכאות. כלומר מה קורה במקרה גירושים. ונמשיך לסעיף קצת מוזר: אבל אין רשאית יהוישמע להיבעל לבעל אחר חוץ מענני. ואם תעשה כך – שנאה היא. יעשו לה דין שנאה (כלומר גירושים). דלגתי קצת לסעיף מקביל לאיסור הבעילה אף לא יוכל ענניה לקחת אשה אחרת חוץ מיהוישמע לו לאישות. אם יעשה כך – שנאה היא. יעשה לה דין שנאה... עוד קצת ענינים טכניים ורשימת העדים (סו"צ 3.8). כשקראתי את המסמך לראשונה הרמתי גבה. לא הצלחתי לברר מדוע נאסר על יהוישמע לשכב עם גבר אחר. הרי הבלעדיות של הגבר על אשתו היא ענין מובנה בנישואים. 'הרי את מקודשת לי'. זה מובן מאליו שאשה נשואה יכולה לקיים יחסי מין רק עם בעלה. מה פשר הסעיף המוזר הזה האוסר עליה לשכב עם אדם אחר? ועוד דבר. במקרים רבים יחסי מין מחוץ לנישואים משמעם גירושים (החוק המקראי גוזר מות על ניאוף. אבל מלא מעט מסמכים משפטיים ממסופוטמיה עולה, כי לא מיהרו להוציא להורג את הנואפים. כנראה מתוך הבנה שזו גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. גם חז"ל מיסמסו את ענין ההוצאה להורג בעוון ניאוף). מדוע לציין שאם היא תשכב עם אדם אחר – המשמעות היא גירושים. מה, זה לא ברור? סעיף מעניין אך מובן הוא איסור על הבעל לקחת אשה נוספת. אני יכול להבין את יהוישמע שרצתה בלעדיות על בעלה. אולי זהו רצון ליצור סימטריה כלשהי.
שאר ארכיון ענניה מעניין גם כן. ישנו מסמך מספטמבר או אוקטובר 416 לפה"ס, ובו זכור בן משולם (אחיה המאמץ של יהוישמע) נתן לאוריה עבד יליד בית. כלומר אדם שנולד כשאמו היא שפחה (וּבְלא מעט מקרים גם אביו הוא עבד). אוריה הצהיר שהוא לא יכבוש את ידניה (זה העבד) לעבדות ואף יאמץ אותו כְּבֵן. זה מזכיר את השחרור – אימוץ של תמת ויהוישמע כמה שנים קודם לכן. מסמך אחר מעשרים וחמישה בנובמבר 404 לפה"ס הוא מתנה של ענניה לבתו יהוישמע. ענניה הבין שחייו בעולמנו זה קרובים לקצם. הוא החליט לגמול טובה למי שעשו עמו חסד. הוא העניק ליהוישמע דירה. נקרא את סעיף ההסבר למתנה (ציטוט): זה {זה} (המילה 'זה' נכתבה פעמיים. הסופר התבלבל) הבית שתחומיו ומידותיו כתובים, ודבריו כתובים בשטר הזה. אני ענני נתתיו ליהוישמע בתי במותי באהבה, לפי שהיא כלכלתני ואני (כשאני הכוונה) זקן בימים. לא יכול הייתי בידי (לא הייתה היכולת בידי הכוונה) והיא כלכלתני. אף אני נתתי לה במותי (סו"צ. 3.10). זה קטע נוגע ללב. ענניה הקשיש מתקשה לנהל את חייו כראוי. הזקנה נתנה בו את אותותיה. קטע זה מזכיר שני קטעים מהתנ"ך. הראשון הוא תיאור הזקנה בספר קהלת (ציטוט): בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר... דלגתי קצת כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ (סו"צ קה' י"ב 3 - 5). כשענניה היה במצב הזה, יהוישמע פעלה לפי הפסוק מתהילים (ציטוט): אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי (סו"צ. תה' ע"א 9). הגם שיהוישמע אומצה ע"י משולם, היא לא שכחה את אביה הביולוגי.
חלפה כמעט שנה וחצי, וענניה, שעדיין הוא חי ובועט, שדרג את המתנה ליהוישמע והוסיף בעלות על חצר ועל מדרגות כלשהן. כעבור תשעה חודשים (בשלושה עשר בדצמבר 402 לפה"ס) ענניה ותמת אשתו מכרו את שארית הנכס לענני בר חגי, שהוא חתנם. כלומר בעלה של יהוישמע.
ברשותכם נעבור לאגרות המכונות 'אגרות אחוטב וקָוִילְיָה'. מדובר בחרסים, ולא פפירוסים שנשלחו מסוון אל קרוביהם ביב. בחרסים יש בקשות או הוראות לבצע כך וכך. לעיתים הפעולה נדרשת לביצוע בו ביום. הדרישה לביצוע בו ביום מעידה על המרחק הזעום בין סוון ליב. המכתבים נכתבו בראשית המאה החמישית לפה"ס. 500 עד 480 בערך. מעניין לראות שהמכתבים נכתבו על חרס ולא על פפירוס. הסיבה לכך שהיא שפפירוס הוא חומר יקר שנשמר לדברים חשובים. וחרס הוא חומר זול, שניתן לכתוב עליו דברים פחות חשובים. ממש כמו שבימנו קלף עור יקר מיוחד לספרי תורה או מסמכים חשובים במיוחד. ואילו בדף שמודפס מצדו האחד, משתמשים בצדו האחר לטיוטות, רשימות קצרות, תזכורות וכו'. החרסים הם פתקים זוטרים של עיניני היום יום. משכך אינם נושאים תאריך. גם השמות הנזכרים הם מעניינים. אחוטב הוא שם ארמי, המזכיר את השם המקראי אחיטוב. השם השני, הנזכר פעם אחת בלבד, מעיד על הלך הרוח של הורי התינוקת בעת הענקת השם: קָוִילְיָה. קווי אל ה'. ככתוב בתה' (כ"ז 14): קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה. השם מזכיר גם את שם אביו של נחמיה: חֲכַלְיָה. חכה ליה, לה'. שם שכולו עידוד, ציפיה ותקוה.
אחוטב היא בת קויליה. המכתב הראשון נכתב על שני צדי החרס, ובו בקשה לעזור לרועה צאן (ציטוט): אל אמי קויליה. ברכתי שלחתי אליך. כעת הרי הנה נפנא רועה הצאן של סחרמי בעל טובתכם, בא לסון על הצאן למכור. לכי עִמְדי עמו (כלומר עזרי לו) בסון היום הזה. אם תעשי לו טובה בסון – יעשה לי טובה אף הוא. הרי מחר עלי ללכת לביתי ויתנו לך עז 1 עד (כלומר לפני) שאגיע אליך. עתה ראי הטובה לעשות לו. הרי רעבים הם (הרועה והצאן גם יחד הכוונה) אף לחם אף קמח תני לו. ושאלתיו לאמר: מה אתה תרצה? (סו"צ 6.1). זהו מסמך מרתק. אם נתמצת אותו הרי: עשי לי טובה, עשי לו טובה, והוא יעשה לי טובה. יש משחק מילים חביב בין 'בעל טובתכם' כלומר זה שבעדכם, לבין הטובה שצריך לעשות לו. דבר מעניין נוסף הוא שאם ובתה מנהלות את העסק ביד רמה. מכתב נוסף עוסק בקולינריה. שם הכותבת אינו יודע. (ציטוט): שלום אחוטב. כעת שגרי לי קצת מלח היום הזה. ואם מלח אין בבית – קנו מספינות התבואה שביב. הרי אין לי מלח לשים בקמח 1 (כלומר אין שום מלח) (סו"צ 6.2). זה מקסים. מישהי צריכה מלח לצורך הכנת הלחם. אבל בדיוק נגמר לה. אז היא ביקשה קצת מלח מאחוטב. לשון הציווי מעידה כי הכותבת בכירה מאחוטב. לדעתי מדובר בקויליה אמה, הזקוקה למלח בדחיפות. זו סיטואציה שכלנו נתקלנו בה לא פעם. מתחילים להכין משהו במטבח, במהלך ההכנה מתברר שחסר פריט כלשהו, שחשבנו שהוא קיים. אז מהר שולחים את הילד להביא מהשכנה את מה שחסר. מסמך כזה הרבה יותר מדבר אלינו מאשר כתובת מלכותית כלשהי. הלוא מעטים מאיתנו יהיו מלכים אבל כולנו נתקענו ללא דבר מה חיוני להמשך.
חרס אחר, מקסים לא פחות עוסק בגז הצאן (ציטוט): שלום אוריה. כעת הרי הכבשה שלך הגדולה הגיעה (זמנה הגיעה הכוונה) לגז. הצמר שלה כבר נמרט בקוצ(ים). כעת בוא וגזוז אותה. ביום שתרחץ אותה תגזוז אותה. ואם לא תצא ביום הזה – שלח לי וארחץ אותה עד (לפני ש... הכוונה) תצא. שלום אחוטב. כעת על הלחם הה נאכל עד מחר בערב. א(רדב) (מידת נפח כלשהי) קמח נשאר כאן (סו"צ 6.4).
אחוטב כתבה לאוריה. לפי לשון הציווי מחד, והנכונות לסייע מאידך, ברור שאחוטב היא הבכירה, אבל שאוריה קרוב אליה. סביר שמדובר בִּבְנה או אחיה הצעיר. אחוטב הזכירה לאוריה שהכבשה שלו גידלה רעמה לתפארת, ורצוי לגזוז אותה. רעמת הכבשה כה גדולה עד שקוצים כבר מסתבכים בצמר ותולשים אותו. כלומר מורידים את ערך הצמר. במסמך נזכר מנהג מוכר של רחצת הכבשים לפני הגז. כך האהוב החמיא לאהובתו בספר שיר השירים (ציטוט): שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה (סו"צ. שיה"ה ו' 6). מסמך אחר מערבב עניני קודש וחול. הוא מרתק (ציטוט): אל הושעיה. שלומך (כלומר שאלהים ישמור על שלומך) כעת ראה (השגח הכוונה) 1 (לבד הכוונה) על התינוקות עד שתבוא אחוטב. אל תסמוך אותם על אחרים (אל תסמוך על אחרים שיטפלו בהם הכוונה) אם גרוס לחמם לושו להם קב 1 עד שתבוא אמם. שלח (להודיע) לי מתי תעשו את הפסח. הֱיֵה שולח (להודיע לי את) שלום התינוק (סו"צ 6.3). יש פה ערבוב מרתק בין הדאגה היום יומית לתינוק, לבין שאלה מתי תעשו את הפסח? הכותב מתרה בהושעיה שישגיח על התינוקות כראוי. נראה שהכותב מכיר את ה'תכשיט' והתרה בו לבל יעז לתת למישהו אחר לטפל בתינוקות, עד שתגיע אחוטב. לא ברור מה הקשר שלה אליהם, אך סביר שהם קרוביה כך או אחרת. בין אם ילדיה שלה, אחיינים, בני דודים או משהו דומה. יפה לראות את ההוראה המדויקת מה עליהם לאכול. לא כל כך ברור מה הכוונה בלחם גרוס. אבל במקרה זה יש ללוש קב אחד לחם. נראה שהכוונה ללחם יבש, שיש להרטיבו ובו להאכיל את התינוקות. בין הדאגה לתינוקות הושחלה שאלה: מתי תעשו את הפסח? שאלה מוזרה. הרי לפסח יש תאריך מאוד ברור: ט"ו בחודש ניסן. אפשר שמדובר בפסח שני. כלומר חג בי"ד אייר. חודש אחרי פסח המקורי, עבור כל מי שלא הצליח להקריב כראוי בפסח המקורי.
ישנם עוד מסמכים נוספים וּמְרתקים, אך נעצור פה.
