תרגום השבעים הוא תרגום המקרא הראשון. תרגום השבעים הוא תרגום המקרא ליונית. ובטרם נצלול לעולמו המופלא של תרגום השבעים, ועל חשיבותו העצומה (!) לחקר המקרא, ותולדות נוסח המקרא העברי, נתחיל בהקדמה על עצם מלאכת התרגום.
תרגום המקרא נסמך על שני רבדים. הרובד הראשון והמובן מאליו הוא תרגום מבע משפה אחת לשפה שניה. בעיה זו עומדת בפני כל מתרגם באשר הוא, ונרחיב עליה בהמשך. הרובד השני הוא תרגום של כתבי קודש, הנושאים על שכמם מטען תרבותי ורגשי כבד, ושהיחס אליהם הוא יחס הערצה, קדושה, חיל ורעדה. הרובד הראשון נובע מהעובדה הבסיסית, ששפות בנויות באופן שונה זו מזו מבחינת דקדוק, תחביר ואוצר מילים. מובן שתרגום משפות קרובות (כמו מספרדית לצרפתית או ארמית לעברית) הוא קל יותר מאשר תרגום משפות רחוקות (כמו מהונגרית לסינית או שומרית ליונית).
השוני בין השפות נחלק לשני סוגים. הסוג הראשון הוא ששתי השפות מביעות את אותו הדבר, אך באופנים שונים. למשל: בעברית מקראית יש זמנים פשוטים והפוכים לעבר ועתיד. זמן פשוט: 'יעקב הלך' לעומת זמן מהופך: 'וילך יעקב'. בארמית יש רק זמנים פשוטים. כך שכל 'וילך יעקב' מתורגם כ'יעקב הלך'. למרות שלא תמיד המשמעות של 'הלך' ו'וילך היא זהה (הערה: נושא הזמנים בעברית מקראית הוא מורכב וסבוך, ולא נכנס אליו פה. זה מצריך פרק מיוחד). בעברית, היחסים בין חלקי המשפט (נושא, נשוא, מושא ישיר, קנין וכו') מובעים, בדרך כלל, על ידי סדר המילים במשפט. כל שינוי מהסדר הקבוע (נושא, נשוא, מושא) יכול להביע או להדגיש משהו שונה. ביונית לעומת זאת, אותם יחסים בדיוק, מובעים בהתאם ליחסות, שאי אפשר בלעדיהן.
הערה: יחסות הן סיומות (בד"כ) המביעות את תפקיד המילה במשפט. כלומר יש את המילה הבסיסית, ולאור הסיומת שלה ברור לנו מה תפקידה במשפט. נקח לדוגמא את המילה כלב. המילה יכולה להיות נושא: כלב אכל (נושא). מושא עקיף: נתתי לְכֶּלב (לא מיודע!) אוכל. מושא ישיר: ראיתי כלב. שייכות: הנה אוכל של כלב. וכולי. מיקום המילה 'כלב' במשפט, ומיליות שונות, אם ישנן, קובעות את תפקיד המילה כלב. המילה 'כלב' עצמה לא השתנתה כהוא זה. באכדית לעומת זאת kalbum תופיע כש'כלב' הוא הנושא. Kalbam, תופיע כש'כלב' הוא מושא ישיר. ו-kalbim כשהמילה 'כלב' היא מושא עקיף או שייכות.
סוג שוני שני הוא, כששפת המקור מביעה דבר מה, שאין לה מקבילה בשפת היעד. בעברית יש ה"א ידיעה. ברוסית אין. בלטינית ויונית (וכמו שכולנו יודעים גם באנגלית...) יש מערכת זמנים מורכבת המביעה פעולות שהסתיימו לעומת אלה שטרם הסתיימו, פעולות שקדמו זו לזו, יחסים שונים בין הפעולות ועוד סיבוכים. בעברית – אין. יש עבר אחד. וזהו. היחס בין הפעולות בעברית מבוטא על ידי סדר הופעתן במשפט. מה שנזכר קודם, קרה קודם.
ועוד- יש מילים בעברית שאין להן מקבילה בשפת היעד. דוגמה מודרנית: 'דווקא'. למילה זו יש בעברית מספר משמעויות, ואין תרגום מדויק של המילה. כל תרגום יביע רק את אחת המשמעויות של המילה. בנוסף, לכל שפה יש את הסגנון שלה, ולא תמיד הסגנון עובר בתרגום. למשל, עברית מקשרת משפטים על ידי ו"ו החיבור. ביונית ממעטים לחבר משפטים בו"ו החיבור, ומשתמשים בצורות אחרות לציין קשר בין משפטים.
בעיה גדולה היא ריבוי המשמעויות של מלה בשפת המקור. לא תמיד יש למילה מסוימת בשפת המקור את מלוא המשמעויות בשפת היעד. במקרה זה המתרגם צריך לברור את המשמעות הנראית לו כמתאימה ביותר. אם המתרגם מתרגם משפה שאינה שפת אמו, יש והוא אינו ער למלוא המשמעויות של המילה המתורגמת, ובוחר משמעות לא נכונה של המילה.
נקח כדוגמא את המילה 'בן', המציינת גם צאצא ממין זכר, גם גיל וגם קבוצת שייכות. 'הבן שלו בן 20 והוא בן תורה. שלוש פעמים המילה 'בן', ובכל פעם נתרגם אותה באופן אחר.
מסיבה זו, כל תרגום הוא גם פרשנות. וכשנצלול לתרגום השבעים נראה דוגמאות מלוא החופן לפרשנות של המתרגם היוני. פרשנות שלפעמים שונה מאוד מהמשמעות העברית.
לעיתים המצב הוא הפוך. מילה בשפת המקור מתורגמת למילה, בעלת מספר משמעויות בשפת היעד. ואז הקורא יבין דבר מה אחר מכוונת המחבר המקורי. כך המילה 'אור' בעברית תתורגם כ-light באנגלית. מילה לה יש משמעות של אור, ההיפך מקשה, וכן אש לסיגריה.
מעטות המילים להן יש את אותו ריבוי משמעויות בשפות שונות. הדוגמא היחידה עליה הצלחתי לחשוב היא המילה 'שניה' המתורגמת כ-second. גם במובן של 'זו המצויה בין הראשונה לשלישית', וגם במובן של אחד חלקי 60 הדקה. אותו דבר וביתר שאת חל על צירופי מילים. באופן אידאלי המתרגם המושלם צריך להביא בחשבון את מלוא המשמעויות של המילים, צירופי המילים, הסגנון והתחביר של שפת המקור, ולהעבירם לשפת היעד, כאילו הם נכתבו מלכתחילה בשפת היעד. בפועל אין הדבר הזה אפשרי. מתרגם הוא כמו חלפן. לא חשוב עד כמה שער החליפין שיוצע לכם הוא טוב, אתם תפסידו משהו בהמרה.
על כן, נוטים מתרגמים, להאחז בתכונות החשובות, הנראות להם, של שפת המקור, ואותן להעביר טוב ככל הניתן לשפת היעד. כשמדובר בכתבי הקודש, המצב מורכב עוד יותר. לכתבי הקודש יש מעמד סמכותי בקרב המאמינים, ועל כן עיון בהם הוא מקור בלתי נדלה להבנת כוונת האל. וכדי להבין את רצון האל, צריך לתרגם את כתבי הקודש בדייקנות מוחלטת. לכן הנטיה, בעת תרגום כתבי הקודש היא לא לתרגם את המסר (כי מי אני הדל ממעש, שיבין את מלוא המשמעות של כתבי הקודש), אלא לתרגם את הצורה (כך נשמור על מירב המשמעויות הגנוזות בכתבי הקודש). תרגום כתבי קודש, בסגנון שאינו מקובל בשפת היעד, מקנה להם הוד והדר, שאינו מצוי בכתבים הרגילים של שפת היעד.
כל מתרגם משופד על קרני הדילמה: האם לתרגם באופן מילולי, כלומר את הצורה, או באופן רעיוני, כלומר את המסר.
בתלמוד הבבלי תמצת רבי יהודה את הדילמה (ציטוט): המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף (סוף ציטוט. קידושין מט ע"א).
מי שמתרגם באופן מילולי, עלול להגיע לתרגום החוטא לאמת, ומי שמתרגם באופן רעיוני, עלול לעקור כתובים ממשמעות. למשל: כיצד נתרגם את המשפט: 'הוא בן 30'? האם כ: he is son of thirty (תרגום צורני) או: he is thirty years old (תרגום רעיוני). השימוש במילה old רומז לנו על זקנה. אבל הילד בן 30. ויש לו חום גבוה בכלל.
תרגום צורני של המקרא נקרא 'הבראזים'. כלומר העתקת מבנה תחבירי של העברית, שהיא שפה שמית, לשפה הודו אירופית. בעברית המודרנית יש אינגליזם. למשל 'לקנות זמן' או 'לקחת החלטה'.
חז"ל עצמם כבר היו מודעים לצורך לתרגם (אם כי מבחינתם, ארמית היא שפת היעד). הם ייחסו את התרגום הראשון כבר לעזרא הסופר. בספר נחמיה נכתב כך (ציטוט): וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ; וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא (נח' ח' 8 והנה דברי חז"ל המפרקים את הפסוק ודורשים אותו). וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים - זה מקרא. מְפֹרָשׁ - זה תרגום . וְשׂוֹם שֶׂכֶל - אלו הפסוקין. וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא - אלו פיסקי טעמים (סוף ציטוט. מגילה ג ע"א). חז"ל השליכו מושגים מימיהם כמה מאות שנים אחורה אל עזרא הסופר (מה שמכונה אנכרוניזם). קריאת התורה, תרגומה, מדרש הפסוקים וטעמי המקרא. מדרש זה מלמדנו עד כמה תרגום המקרא נחשב כראוי בעיני חז"ל, עד שקריאת התורה ותרגומה יוחסו שניהם לאילן גדול כמו עזרא הסופר.
במשנה יש התייחסות ברורה לתרגום (ציטוט): הקורא בתורה, לא יפחות משלושה פסוקים. ולא יקרא לתורגמן יתר מפסוק אחד, ובנביא שלושה... (סוף ציטוט. משנה מגילה ד',ד). במובאה זו משתקף התרגום כעבודה קיימת, ורק מנסים לקבוע כללי התנהגות. בעל הקורא בבית הכנסת יקרא לפחות שלושה פסוקים. אבל כשיש לו מתורגמן, הוא צריך לקרוא לו פסוק אחד בכל פעם. זאת על מנת שהתרגום יהיה צמוד ככל הניתן לטקסט. שהתמגם לא יגיע לסו, הקטע ישכח מה היה בתחילה. בכל זאת, זו התורה...
התרגום הראשון הנזכר לספר כלשהו הוא לספר איוב (ציטוט): מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל בריבי לטבריא ומצאו שהיה יושב על שלחנו של יוחנן בן ניזוף, ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו. אמר לו: 'זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך (סוף ציטוט. שבת קט"ו ע"א). מובאה זו מראה דווקא את היחס השלילי לתרגום המקרא. רבן גמליאל עיין להנאתו בתרגום לספר איוב (וראוי לציין, שלשונו של ספר איוב היא מורכבת דיה, כך שאני לא מקנא במתרגם). לא ברור באיזו שפה נכתב תרגום זה. כנראה ארמית. הגם שטבריה, כעיר הלניסטית, אז גם יונית באה בחשבון. אבא חלפתא, הזכיר לרבן גמליאל, את סבו, גם רבן גמליאל, שהיה בהר הבית, בעת עבודות השיפוץ הנרחבות של הורודוס. מן דהוא הביא לרבן גמילאל הסב את ספר איוב מתורגם, ורבן גמליאל הזקן קבר אותו תחת הלבנה. ממש כמו שמאפיה מעלימה גופות. ללמדנו עד כמה הסבא לא ראה בתרגום דבר חיובי, ועד כמה הנכד כבר ראה בתרגום דבר של מה בכך. איך שגלגל מסתובב לו...
ואחרי הקדמה קצרה במיוחד בנושא התרגום נעבור בשמחה לתרגום השבעים.
אות מעבר
תרגום השבעים (מעתה: תה"ש) הוא התרגום הראשון של המקרא הידוע לנו. זהו תרגום ליונית. בשפות אירופה התרגום מכונה 'ספטואגינטה' (70 בלטינית). התרגום נוצר באלכסנדריה במאות השלישית והשניה לפני ספירת הנוצרים. התרגום הוא תרגום יהודי, וחושב להדגיש זאת. רק לאחר שהכנסיה הקתולית אימצה את תה"ש (יחד עם הוולגטה, שהוא אחד התרגומים הלטיניים), כתרגומים המוסמכים היחידים (יחד עם המקור העברי) – הוא נזנח על ידי היהודים.
מקור השם תה"ש נעוץ באגדה לפיה 70 או 72 זקנים תרגמו את המקרא ליונית. ב'אגרת אריסטיאס' (חיבור יהודי הלניסטי ממצרים, מהמאה השניה לפה"ס) מופיעה אגדה נאה זו. לפי המסופר באיגרת, תלמי פילדלפוס השני מלך מצרים, ציוה לתרגם את המקרא ליונית, על מנת שבספריה הגדולה באלכסנדריה יהיה עותק של התנ"ך, נגיש לקהל. מירושלים נשלחו 72 איש. ששה זקנים וחכמים לכל שבט, שהגיעו מצרימה. הם נשאלו 72 שאלות, וקבלו את התנאים הרצויים ו- (ציטוט): ואז התחילו לעשותן מתוך הסכמה בהשוותם כל דבר... דלגתי קצת היו עוסקים במקרא ובתרגום כל כתוב וכתוב... דלגתי שוב וכן היה כי בשנים ושבעים יום נשלם מכתב התרגום כאילו נעשה דבר זה לפי מערכה קודמת. כאשר בא לידי גמר אסף דמיטריוס אל קהל היהודים אל המקום אשר שם נגמר התרגום וקרא לפני כולם ובפני המתרגמים אשר היו להם שבחים גדולים מאת הקהל בגלל הטוב הרב אשר עשו. כמו כן שבחו את דמיטריוס וביקשו ממנו למסור לראשיהם העתקת כל התורה. וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל טוב כי ישאר כאשר הוא עתה וכי לא יעשה בו כל תיקון (סוף ציטוט. אגרת אריסטיאס).
בתלמוד נזכר, כי הזקנים ישבו בחדרים נפרדים איש מרעהו, רוח הקודש שכנה על כולם, ולכולם יצא בדיוק אותו תרגום. וכן, שכולם שינו בדיוק באותם 12 או 13 מקומות את הכתוב. יש חוקרים המקבלים את עיקרי הדברים באגרת, כלומר שהיוזמה לתה"ש הגיעה מלמעלה. חוקרים אחרים סבורים, שהיוזמה הגיעה מלמטה. כלומר יהודי מצרים, שעברית לא הייתה שגורה בפיהם, יזמו את תרגום המקרא ליונית. ניתן להקביל זאת לתרגום התלמוד לאנגלית, יוזמה של יהודים חרדים מארה"ב, שהרגישו שהתלמוד "בורח" במרכאות להם, ובעיקר לדור הצעיר.
האגדה הנאה באגרת אריסטס צודקת בדבר אחר מרכזי: יש הרבה יותר ממתרגם אחד, שדבריהם כונסו בתה"ש. הבדלי הסגנון והלשון בתרגומי הספרים השונים – מעידים על כמה וכמה מתרגמים שונים, שנעו על הקשת שבין התרגום המילולי לתרגום הרעיוני.
חשיבותו של תה"ש, מעבר להיותו תרגום המקרא הראשון, נעוצה בעובדה, שתה"ש נוצר, כשנוסח המקרא העברי טרם התגבש באופן סופי המוכר לנו כיום. תה"ש משקף נוסחי מקרא שונים, אם במעט ואם ברב, מנוסח המסורה (מעתה: נה"ם) של ימנו. כלומר, חקר תה"ש יסייע לנו בשלושה מישורים. הראשון הוא: פרשנות המקרא העברי, כלומר כיצד המתרגם הבין מילה זו או אחרת? השני והעיקרי: הבנת המצע העברי ששימש לתרגום. ושלישי ופחות ושוב לעניננו: הבנת עולם האמונות והדעות של המתרגמים.
כשבודקים טקסט כלשהו, משווים, מה שמכונה 'עדי נוסח', כלומר כתבי יד של הטקסט הנדון. לתה"ש יש שלושה עדי נוסח מרכזיים (ועוד המון ענפי משנה): האלכסנדרוני (מסומן באות A), הותיקני (המסומן באות B), והסינאי (המסומן באות S). או בקיצור: ABS.
ראוי לציין, כי כמה שרידים של תה"ש התגלו גם בקומראן! עדות למעמדו החשוב של התרגום גם בארץ ישראל!
עד גילוי המגילות הגנוזות, היו כתבי היד העתיקים ביותר של המקרא העברי – מימי הביניים. ואילו כתבי יד של תה"ש – היו מהמאות הראשונות לספירה. עיקר החשיבות של תה"ש נבעה מההבדלים בינו לבין נה"ם.
בין תה"ש ונה"ם יש כמה הבדלים בולטים. הן בסדר הספרים, והן בתוכנם!
אות מעבר
כיום המונח תה"ש מתייחס לכלל כתבי הקודש הנוצרים. אבל אני נתייחס רק לכ"ד ספרי המקרא העברי.
סדר הספרים בנה"ם ובתה"ש שונה! השוני נובע מגישה שונה בקשר לסידור הספרים. בנה"ם, הספרים מסודרים באופן כרונולוגי, לפי זמן ההתקדשות. מהמוקדם למאוחר. כך ספרי התורה המספרים מביאת העולם ועד סף הכניסה לארץ הם הראשונים. והם גם אלו שהתקדשו ראשונים. לאחר מכן ספרי הנביאים העוסקים בימי בית ראשון, והם אלה שהתקדשו שניים. ולבסוף ספרי הכתובים, שהם מעין תיקיית 'כללי' של ספרי הקודש. קובץ ה'כתובים' התקדש אחרון. לכן ספר נבואי כמו דניאל שייך לכתובים, כי הוא נכתב כשחלק 'נביאים 'כבר התקדש. כך ספר שעלילתו מתרחשת 'בימי שפוט השופטים', אך נכתב הרבה אחרי שקובץ נביאים כבר ננעל – מופיע בכתובים. הכוונה היא למגילת רות, כמובן.
בתה"ש סידור הספרים הוא אחר. לפי תוכנם ונושאם. זאת ועוד, תה"ש מכיל גם ספרים חיצוניים שלא נשמרו בקנון העברי, והם משובצים בינות לספרי המקרא, בהתאם לתוכנם.
ספרי תה"ש מסודרים כך: ספרי חוק ראשונים. ספרי היסטוריה שניים. ספרי חכמה ושירה שלישיים, וספרי נבואה – אחרונים.
בשני המקרים ספרי בראשית – דברים הם ראשונים. חוק כאמור.
תחום ההיסטוריה נפתח ביהושע. שהוא במקום השישי בשני המקרים.
בנה"ם מופיע ספר שופטים אחרי יהושע, ואילו בתה"ש מופיע ספר רות בין יהושע לשופטים. אל נכון בשל תחילת ספר רות 'ויהיה בימי שוט השופטים'. ברור כי, סידור זה הינו משני ולא מקורי. אני יכול להסביר מדוע עורך מאוחר קבע את 'רות' לפני ספר שופטים. איני יכול להסביר מדוע אותו עורך עקר את רות ממקומו הטבעי והעביר אותו לכתובים.
ספרי שמואל – מלכים אחרי ספר שופטים בשני המקרים. ראוי לציין כי החלוקה לשמואל א' וב' (וכן מלכים ודברי הימים א' וב') הינה מאוחרת, ובהשפעת תרגום השבעים. מדובר בספרים עבי כרס, שבתרגום ללשון יון התארכו עוד ועוד, ונאלצו לחלק אותם לשניים. בפועל שמואל א' וב' נמנים כספר אחד בלבד.
עברית היא שפה קצרה כידוע, ולשונות אירופה שפות ארוכות. 100 עמודים בעברית יתורגמו ל-130 עמודים באנגלית בערך. ו-100 עמודים באנגלית יתורגמו ל-75 עמודים בעברית בערך. מילה במילה. רק ה"א הידיעה וו"ו החיבור שבעברית נצמדות למילה והן תו אחד, חוסכות מקום רב. שלא לדבר על מילות יחס בנות אות אחת וכו'...
למעשה בתה"ש אין ספר שמואל, אלא יש להם מלכים א' וב' (המקבילים לשמואל) ומלכים ג' וד' (המקבילים למלכים).
לאחר ספר מלכים מופיע בתה"ש ספר דברי הימים (אצלנו ישעיה, ירמיה ויחזקאל).
לאחר דברי הימים יש את ספר עזרא החיצון, ספר עזרא ונחמיה המקראי, מגילת אסתר, ספר יהודית, ספר טוביה וספרי מקבים א' – ד'. עד כאן הספרים ההיסטוריים.
את חלק החוכמה והשירה פותח ספר תהילים, ולאחריו משלי, קהלת, שיר השירים ואיוב. לאחריהם ספר חכמת שלמה, ספר בן סירא, וספר מזמורי שלמה (מעין תגובת נגד לתהילים המיוחס לדוד). עד כאן ספרי החוכמה והשירה.
קובץ הנביאים נפתח בתרי עשר דווקא. גם הסדר הפנימי של תרי עשר שונה מעט, וספרי יואל, עמוס, עובדיה ויונה זזו מקום אחד קדימה או אחורה (אל חשש, לא נכנס לפירוט J).
לאחר תרי עשר יש את ישעיה, ירמיה, ספר ברוך החיצוני, מגילת איכה (שלפי המסורת נכתבה על ידי ירמיהו), ואגרת ירמיהו. לאחר מכן ספר יחזקאל, ולבסוף ספר דניאל הכולל את התוספות של מעשה שושנה ובל והתנין.
בהערת אגב אזכיר כי יפתח מזור מהפודקאסט המומלץ 'פה ושם בארץ ישראל' שדר פרק על מעשה שושנה והתנין. בפרק זה תוכלו לשמוע ראיון איתי על ספר דניאל. בדף הפרק שמתי קישור.
אבל אלו הם השינויים הקלים, הטכניים. לא באמת ניתן ללמוד מהם על המצע העברי ששמש את מתרגמי תה"ש, בבואם לתרגם את המקרא.
שינויים גדולים יותר הם בתוכן הספרים, ובעיקר בשינויים במילים בין נה"ם לתה"ש.
אות מעבר
השוואת תה"ש לנה"ם מגלה כי, בכמה ספרים יש הבדל גדול בין המקור העברי לתרגומו היוני. המקרה הבולט ביותר הוא ספר ירמיה. בנה"ם ספר ירמיהו ארוך בשישית(!) מאשר בתה"ש.
כבר בספר ירמיה יש רמז לענין (ציטוט): וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר, וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּאֵשׁ; וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים, כָּהֵמָּה (סוף ציטוט. ירמיה ל"ו 38).
ספר ירמיה בתה"ש משקף את השלב שלפני הגיבוש הסופי של ספר ירמיה, ולכן הוא שונה מאוד מנה"ם.
מילים, פסוקים וקטעים שלמים חסרים בתה"ש. למשל: פרק ל"ג פסוקים 14 – 26, ועוד קטעים רבים.
יש ופסוקים בנה"ם נמצאים במקום אחר בתה"ש. למשל, פרק כ"ג פסוקים 7 – 8 בנ"הם, נמצאים בתה"ש אחרי פסוק 40 בכלל.
גם סדר הפרקים שונה. בנה"ם, הנבואות על הגויים נמצאות בסוף הספר (פרקים מ"ו – נ"א). בתה"ש הנבואות על הגויים מופיעות אחרי פרק כ"ה 13. שם נכתב (ציטוט): והבאותי (וְהֵבֵאתִי) עַל-הָאָרֶץ הַהִיא, אֶת-כָּל-דְּבָרַי אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ--אֵת כָּל-הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה, אֲשֶׁר-נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל-כָּל –הַגּוֹיִם (סוף ציטוט). התיבה 'הגויים' גרמה להכנסת הנבואות על הגויים במקום זה דווקא.
סיפור בולט אחר בו יש שינויים גדולים הוא סיפור הגעת דוד לחצר שאול. במרכז העלילה עומד סיפור דוד וגליית בשמואל א' פרק י"ז, אבל הוא מתחיל בט"ז ונגמר בי"ח.
בנה"ם הסיפור כולל 88 פסוקים. בתה"ש הוא מכיל 49 פסוקים בלבד.
ט"ז 13 – 17 (הגעת דוד כמנגן לחצר שאול. המספור הוא לפי נה"ם) וי"ז 1 – 11 (ההכנות למלחמה, והצעת גליית לדו קרב) הם זהים. י"ז 12 – 31, המספר על דוד הנשלח על ידי אביו להביא אוכל לאחיו – חסר בתה"ש! כך נעלם החספוס של דוד שהיה נגן ונושא כלי שאול, הנמצא לפתע, בעת מלחמה! רועה את צאן אביו.
פרק י"ז הפסוקים (32 – 54) המתארים את התנדבות דוד לקרב ומות גליית מופיעים בשני הספרים. אבל הקטע (י"ז 55 עד י"ח 6א) בו שאול תהה מי זה דוד, דוד ויונתן כרתו ברית ודוד מונה לקצין אצל שאול – חסרים בתה"ש! כך החליק תה"ש כמה וכמה קשיים רציניים בסיפור. קשיים בהם נדון בפרק הבא של דבר היום.
עד סוף פרק י"ח חסרים בתה"ש הקטעים המספרים שאול המנסה להרוג את דוד, שאול המציע לדוד את מירב בתו, ואת שנאת שאול לדוד והצלחת דוד.
אין ספק כי הסיפור בתה"ש רציף יותר, ומהודק יותר, ואינו כולל את החספוסים, אי ההתאמות וחוסר הבהירות הקיימים בנה"ם. לא ברור האם המתרגם בחר להשמיט את הקטעים הבעייתיים, או שמא זהו המצע העברי עליו הוא התבסס. ואין לדעת.
כך בספר מלכים א' מופיעים הפרקים כ' (שתי מלחמות אחאב בן עמרי בארמים), פרק כ"א –כרם נבות), ןפרק כ"ב (מלחמת רמות גלעד ומות אחאב). בתה"ש לעומת זאת, פרק כ"ב מופיע אחרי פרק כ'. כך נוצר רצף הגיוני של שלוש מלחמות אחאב בארמים, ומותו בגלל חטא אי החרמת בן הדד (בסוף פרק כ'). במלכים ב' ט' 25 – 26, ישנה גרסה נוספת בנוגע למות נבות. נראה כי, העורך העברי של ספר מלכים דחף את כ"א (שהוא פרק מאוחר מימי שיבת ציון, והוא חלק מפולמוס הנשים הנכריות), לפני פרק כ"ב, על מנת שנבואת אליהו על מות אחאב בפרק – תתממש בפרק כ"ב. בפועל סידור זה הוא תנייני, והסידור בתה"ש הוא המקורי.
ודוגמה אחרונה לחוסר / יתר בתה"ש. בנה"ם תם יהושע בפרק כ"ד פסוק 33. בתה"ש יש לאחר מכן את התופסת הבאה (ציטוט. בתרגום חזרה לעברית): וביום ההוא לקחו בני ישראל את ארון האלהים וישאו בתוכם. ויכהן פנחס תחת אלעזר אביו עד מותו, ויקברו אותו בגבעה אשר לו. וילכו בני ישראל איש למקומו ולעירו, ויעבדו בני ישראל את העשתרות ואת אלהי העמים אשר סביבותיהם ויתנם ה' ביד עגלון מלך מואב, וימשול בהם שמונה עשרה שנים (סוף ציטוט).
תוספת זו מחברת אותנו ישר אל שופטים ג' 13. אפשר שנרמזת פה מסורת קדומה, שראתה בספרי יהושע – שופטים ספר אחד.
שופטים א' – ג' 12 הינם תחיבה (כלומר הכנסה) מאוחרת של העורך, שהעניק לספר סיפור מסגרת, ובעיקר דאג, שבספר שופטים, המכיל גיבורים צפוניים, יהיה ייצוג לשופט יהודאי, ובעיקר ששופט זה יהיה הראשון. עתניאל בן קנז, כמובן.
אות מעבר
עתה נראה כמה וכמה דוגמאות לשינויי מילים בין נה"ם לתה"ש וננסה לעמוד על סיבת ההבדל. בספר צפניה נכתב (ציטוט): שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ, אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים; שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב, לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר (צפניה ג' 3).
בתה"ש נכתב: λύκοι τῆς ᾿Αραβίας (lukoi tes arabias) – זאבי עֲרַב. במקרה זה מקור השינוי ברור. הניקוד בו אנו משתמשים הומצא רק בראשית ימי הביניים. למעלה מ-1000 שנה לאחר חתימת המקרא. המתרגם הבין את האותיות ע' ר' ב' מלשון ערבי ולא מלשון חשיכה.
בספר ישעיה נכתב (ציטוט): דָּבָר שָׁלַח אֲדֹנָי בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. ישעיה ט 7).
בתה"ש נכתב: qanaton (Tanaton) – דֶּבֶר שלח אדוני ביעקב. האותיות ד' ב' ר' הובנו כאחת ממכות מצרים ולא כדיבור או חפץ.
ועוד דוגמא מישעיה (ציטוט): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה... (סוף ציטוט. ישעיה כ"ד 23).
בתה"ש נכתב: kai pakhsetai h plintos kai peseitai to teicoò (kai pakesetai e plintos kai peseitai to teichos): וְחָפְרָה הַלְּבֵנָה וּבוֹשָׁה הַחוֹמָּה. כלומר לבנה וחמה, השמש והירח נקראו כלבנה וחומה.
בספר ירמיה בנבואה על פרעה בקרב כרכמיש (605 לפני הספירה) נכתב (ציטוט) מַדּוּעַ, נִסְחַף אַבִּירֶיךָ? לֹא עָמַד, כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ (סוף ציטוט. ירמיה מ"ו 15).
בתה"ש (כ"ו 15!): ἔφυγεν ὁ ῏Απις (efugen o apis): נס – חף. חף הוא אפיס, השור המקודש של מצרים. ופה דימוי לפרעה שנס משדה המערכה. נוסח תה"ש עדיף על נה"מ, היות והוא משקף את הטקסט, לפני שמעתיק, שלא הכיר את שור האפיס, הצמיד את שתי המילים למילה שהוא מכיר (נסחף).
בהמשך אותו פרק בירמיה נכתב (ציטוט): הִרְבָּה, כּוֹשֵׁל; גַּם-נָפַל אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי, חֶרֶב הַיּוֹנָה (סוף ציטוט. ירמיה מ"ו 16).
בתה"ש (כ"ו 16!) נכתב: μαχαίρας ῾Ελληνικῆς (machairas hellenikes) – חרב יווניה.
כלומר המתרגם הבין יון + ה, ולא יונה מעופפת.
בספר שמואל נכתב בסיפור הולדת שמואל (ציטוט): וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר. כה וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת- הַפָּר... (סוף ציטוט. שמואל א' א' 24 – 25).
רגע, כתוב שהיו שלושה פרים, ושחטו רק פר אחד? מה קרה לשניים הנותרים? בתה"ש מצוי הפתרון. שם נכתב: μόσχῳ τριετίζοντι (moscho trietizonti): כלומר 'פר משולש', דהיינו בן שלוש. כפי הנראה היה כתוב 'פר משלש', בכתיב חסר (מ', ש' ל' ש'), ואחד המעתיקים הזיז בטעות את המ"ם הראשונה אחורה וכך נוצרה גרסה (שוב בכתב חסר) 'פרם שלש' (פ, ר, מ' ומילה שניה ש' ל' ש').
מעניין לציין כי, בקומראן נכתב באחד הקטעים: [פר בן] בקר משלש. כלומר העדות מקומראן תמוכת בגרסת תה"ש.
ולסיום שתי דוגמאות להבדלים קוליים וצורניים.
במלכים א' בסיפור ירושת הכסא סופר כי אדניה המליך עצמו, ומיד בת שבע ונתן באו לדוד (ציטוט): וְעַתָּה, הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ; וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא יָדָעְתָּ (מל"א א' 18).
בתה"ש: καὶ σύ, κύριέ μου βασιλεῦ (kai su kurie mou basileu): 'ואתה אדוני המלך'. הדמיון הקולי בין ע' לא' גרם להבדלי הגרסאות. היות ושתי הגרסאות הגיוניות, אין לגעת מי המקור ומי השיבוש.
ודוגמה אחרונה, לטעות שהפכה למטבע לשון. אצל ישעיהו השני נכתב (ציטוט): אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר) (ישע' מ"ה 2).
בתה"ש: καὶ ὄρη (kai ore)- והררים. וזו גרסה עדיפה. הדמיון הצורני בין ד' ור' (גם בכתב עברי קדום וגם בכתב המרובע) גם למעתיק לכתוב בטעות ד' במקום ר'. הרבה יותר הגיוני ליישר הררים, והיה העקוב למישור וכל זה, מאשר לישר הדורים. מה יש ליישר באנשים או חפצים הדורים?
יש דוגמאות רבות, אבל אני מאמין שהענין ברור.
