בפרק הקודם דנו בניסים עד ספר שמואל. פרק זה יוקדש לניסים בספר מלכים. אמנם תכננתי לדון גם בהעלמות הנס וחזרתו, ובסיבות לכך, אבל הניסים בספר מלכים הם כה רבים – עד שמסגרת הזמן יצרה גם חלק ג' לפרק.
הנסים בספר מלכים נקשרים בעיקר אל אליהו ואלישע, אך עוד לפניהם התחולל נס לאיש האלהים מיהודה.
לאחר שירבעם בן נבט, ירבעם הראשון, פילג את הממלכה וייסד, למעשה החזיר שוב את פולחן העגלים (בפרק עתידי על ממלכת ישראל נרחיב בנושא), סופר על איש האלהים מיהודה, שבא למקדש בית אל ונזף בירבעם (ציטוט): וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים, בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהוָה אֶל-בֵּית-אֵל; וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְהַקְטִיר. ב וַיִּקְרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ, בִּדְבַר יְהוָה, וַיֹּאמֶר (והנה דברי איש האלהים) מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לְבֵית-דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ, וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ, וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ (כלומר זוהי נבואת חורבן למקדש בית אל. ונמשיך) ג וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת, לֵאמֹר, זֶה הַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר-עָלָיו (סיפור זה פותח מעגל, שייסגר רק בסוף ספר מלכים ברפורמת יאשיהו. בפרק עתידי נרחיב בענין . ונחזור) ד וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר קָרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית-אֵל, וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת-יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ; וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. ה וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן-הַמִּזְבֵּחַ: כַּמּוֹפֵת, אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים--בִּדְבַר יְהוָה. ו וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, חַל-נָא אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי, וְתָשֹׁב יָדִי, אֵלָי; וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַתָּשָׁב יַד-הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה (סוף ציטוט. מלכים א' י"ג 1 - 6).
איש האלהים ייבש את ידו של המלך ואף שחרר אותה. ייבוש היד הוא חיזוק לדברי הנביא, והוכחה לאמיתותם. בהמשך יש מעין נס. איש האלהים הצטווה לא לאכול ולא לשתות דבר במהלך שליחותו. למרות זאת הוא התפתה לאכול ולשתות אצל נביא משומרון. העונש היה מידי. (ציטוט): וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ; וַתְּהִי נִבְלָתוֹ, מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ, וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה (סוף ציטוט מל"א י"ג 24).
האריה הרג את האיש, אבל לא טרף את בשרו, ובעיקר לא נגע בחמור. הנה, ניסים קורים גם לחמורים.
אות מעבר
והנה עולה על הבמה אחד ממחוללי הניסים הגדולים ביותר. שני רק לאלישע. מדובר כמובן באליהו הנביא. אליהו הופיע, יש מאין בפרק י"ז והבטיח בצורת. המידע על אליהו דל ביותר. למעט שמו, וכינויו התשבי. שם אביו אינו יודע! ושם עיר מוצאו אינו ברור: תִּשְבֶּה? תִּשְבָּה? מי יודע? רק אליהו.
לאחר שאליהו הטיל בצורת, הוא עשה 'ויברח', ונמלט אל נחל כרית. נחל לא ידוע, שנשפך לירדן. והנה בנחל כרית היה מי שדאג לאליהו (ציטוט): וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה (סוף ציטוט. מל"א י"ז 6).
העורב הוא הציפור הכי אינטילגנטית, כזכור לכל מי שהאזין לחלק ד' בפרק על עלילות גלגמש, וברור שחיה כה חכמה, תדאג להיות ביחסים טובים עם אליהו. היו שניסו להסביר את העורבים ככינוי לבני אדם. בין אם 'ערבים', על סמך דמיון הצליל בין 'עורבים' ל'ערבים', שבט הקרוי 'עורב', בהתבסס על שמו של אחד משרי מדין (עורב. לשני קראו זאב). ואפילו פסוק מספר יחזקאל גויס לצורך הענין, שם הביטוי וְעֹרְבֵי מַעֲרָבֵךְ מתפרש, לפי ההקשר - כסוחרים. אבל כולם טועים כמובן. בפרק יש משבנה משולש קלאסי בעל שלושה ניסים. ברור שמדובר בציפורים – אחרת מה הנס פה?
העובדה שחיה טמאה מביאה לאליהו בשר העמידה בכוננות את פרשני ישראל לדורותיהם. ונביא שניים. רד"ק (רבי דוד קמחי) כתב (ציטוט): כי באמת ממקום כשר היו מביאים לו (סוף ציטוט). ואחד החביבים עלי ביותר. רלב"ג (רבי לוי בן גרשון) (ציטוט): שסבב הקדוש ברוך הוא להאכילו על ידי העורבים דבר טהור וכשר (סוף ציטוט).
לאחר זמן, הנחל התייבש, ואליהו הצטווה ללכת לעיר צרפת. מזוהה עם העיר סרפנד בדרום לבנון, ליד צידון.
שם הוא פגש אלמנה מקוששת עצים. אלמנה נותר מעט קמח ומעט שמן. וזו עומדת להיות הארוחה האחרונה שלה ושל בנה, כי אחרי ארוחה זו הם ימותו ברעב. אליהו הרגיע אותה ואמר (ציטוט): כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר: עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) יְהוָה, גֶּשֶׁם--עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה... דלגתי קצת טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר--כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ (סוף ציטוט מל"א י"ז 14 – 16).
ואני מזכיר את שירה של נעמי שמר 'כד הקמח' המבוסס בדיוק על מקרה זה.
אליהו הציל אותם ממות. אבל לא את כולם, ולא לאורך זמן (ציטוט): וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה, בֶּן-הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת; וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא-נוֹתְרָה-בּוֹ נְשָׁמָה... (דלגתי קצת) יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, תְּנִי-לִי אֶת-בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל-הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטָּתוֹ. כ וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי--הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ. כא וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ. כב וַיִּשְׁמַע יְהוָה, בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי (מל"א י"ז 17 – 22).
כל אחד יכול להמית. אבל רק אלהים יכול להחיות. אליהו כשליח האל הוא בעל יכולות ניסיות מרשימות. ראוי ציין כי גם אלישע חולל שני ניסים דומים, ונדון בהם באתרם.
לאחר שלושה ניסים בפרק י"ז מגיע נס מרשים במיוחד בפרק הבא. הרקע לנס הוא הבצורת שפקדה את הארץ. נקצר את הסיפור. אליהו הציע תחרות לנביאי הבעל. כל צד יקח פר, ישחט אותו, ולא ידליק אש על המזבח. הצד שאלהיו יצית אש – הוא הצד שינצח. נביאי הבעל הסכימו, והם ניסו ראשונים. כצפוי הם נכשלו כשלון חורץ, תוך שאליהו לועג להם. ואז הגיע תור אליהו (ציטוט): וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ... דלגתי קצת לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם. (כלומר הוא הרטיב הכל. כך הרושם המתקבל יהיה גדול בהרבה) לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה (כלומר לקראת ערב) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר... דילוג קל לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. (סוף ציטוט מל"א י"ח, 31 – 39).
סופם של נביאי הבעל היה אכזר. הם הורדו לנחל הקישון ונשחטו. הזיהום הראשון של נחל הקישון. אבל לא האחרון.
אליהו שכח שעם כל הכבוד לאחאב, האיום האמיתי היא איזבל, שאיימה להמיתו. מידה כנגד מידה על מה שהוא עשה לנביאים שלה. אליהו לא התעכב לברר את כוונותיה של איזבל, ובתרגולת 'ויברח' המוכרת לו הוא ברח לבאר שבע בארץ יהודה (להבדיל מבאר שבע הגלילית). הוא נדד במדבר ובקש את נפשו למות. אבל אליהו מתכנן ואלהים צוחק (ציטוט): וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל. ו וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב ז וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ. ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב (סוף ציטוט מל"א י"ט 5 – 8).
אליהו אכל את מאכל הקסמים הזה, ובכוחו הוא הלך רצוף 40 יום ו40 לילה אל הר חורב. זה מזכיר כמובן את שמה רבנו, שהיה על הר חורב 40 יום ו40 לילה מבלי לאכול ומבלי לישון.כזכור לכל, גם ישו עוצב כמשה שני, ובמנזר הקרנטל, ששמו נגזר מקרונט, 40, שהה ישו 40 יום ו40 לילה, במהלכם ניסה השטן להעבירו על אמונתו.
הזכרתי בפרק 4 על משה רבנו. שאליהו מעוצב כמשה שני. והנה עוד זיקה ברורה בינהם.
ה' התגלה לאליהו בהר סיני, ולמעשה הדיח אותו מתפקידו.
אות מעבר
הדחת אליהו פותח סדרת סיפורים על מלחמות אחאב בארמים. מלחמות בהן לאליהו אין יד ורגל, אלא נביאים אלמונים בני בלי שם. במלחמה השניה נגד ארם, שאירעה ברמת הגולן סופר (ציטוט): וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח-אֵלֶּה (צבא ישראל וצבא ארם הכוונה) שִׁבְעַת יָמִים; וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה, וַיַּכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-אֲרָם מֵאָה-אֶלֶף רַגְלִי, בְּיוֹם אֶחָד. ל וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה, אֶל-הָעִיר, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה, עַל-עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים; וּבֶן-הֲדַד נָס, וַיָּבֹא אֶל-הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר (סוף ציטוט מל"א כ' 29 – 30).
חומת העיר אפק נפלה מאליה! ממש כמו חומת יריחו. הזיקות בין אחאב לבין יהושע הן רבות, ואחאב עוצב למעשה כ'יהושע שני'.
והנה אליהו שב בסערה לקדמת הבמה. אחזיה מלך ישראל נפצע, ושלח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון. מדובר בבעל זבול (כלומר קודש. כמו זבולון), והכינוי בעל זבוב הוא כינוי מזלזל באל. שליחי אחזיה מלך ישראל הלכו לעקרון, ובדרך הם פגשו את אליהו, ששלח אותם בחזרה. המלך המרוגז ציווה לתפוס את אליהו ולהביאו אליו חי או מת. אבל לאליהו תכניות משלו (ציטוט): וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר-חֲמִשִּׁים, וַחֲמִשָּׁיו; וַיַּעַל אֵלָיו, וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל-רֹאשׁ הָהָר, וַיְדַבֵּר אֵלָיו: 'אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר, רֵדָה!' י וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ, וַיְדַבֵּר אֶל-שַׂר הַחֲמִשִּׁים: 'וְאִם-אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ'; וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת-חֲמִשָּׁיו. יא וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו, שַׂר-חֲמִשִּׁים אַחֵר--וַחֲמִשָּׁיו; וַיַּעַן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו: 'אִישׁ הָאֱלֹהִים, כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה' (חוצפן בנוסף לכל). יב וַיַּעַן אֵלִיָּה, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם: 'אִם-אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ'; וַתֵּרֶד אֵשׁ-אֱלֹהִים מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת-חֲמִשָּׁיו (סוף ציטוט מל"ב א' 9 – 12).
המ"פ השלישי כבר הבין עם מי יש לו עסק, התחנן על חייו וניצל.
אליהו הוריד שוב אש מהשמיים. בדרך הוא שרף 102 מחיילי ישראל. לא אהבתי.
אבל עוד מעט קט, ואליהו יעלה בסערה השמיימה. אליהו כבר מלווה על ידי אלישע, והגיע זמנו להזדכות. אליהו ואלישע הולכים בדרכו האחרונה של אליהו (ציטוט):וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. (ממש כמו חציית ים סוף. אליהו כמשה שני כזכור. ונמשיך בדילוג קל)... יא וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם. יב וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד; וַיַּחֲזֵק, בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם, לִשְׁנַיִם קְרָעִים. יג וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו; וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד, עַל-שְׂפַת הַיַּרְדֵּן. יד וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֹּאמַר, אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר, אֱלִישָׁע (סוף ציטוט מל"ב ב' 8 – 14).
אלישע ראה את אליהו, ואף הצליח לזכות בחלק מבגדי אליהו, מעין העברת מקל סמלית. וכך אלישע הפך ליורשו של אליהו.
ראוי לציין, כי החיבור בין אליהו לאלישע הוא חיבור ספרותי, וספק אם הם ראו איש את רעהו. אליהו פעל בימי אחאב ואחזיה בנו. אחזיה מת ב-850 לפה"ס. אלישע פעל בימי יואש בן יהואחז מלך ישראל. יואש מלך משנת 800 עד 784 לפה"ס. אלישע נזכר בחלקה השני של מלכותו. כלומר בין אליהו לאלישע עברו לפחות 50 – 60 שנה. בעל מלכים, יצר המשכיות וזיקה בין שני נביאים שמלכתחילה לא היה בינהם קשר.
ראוי לציין כי ברוב סיפורי אלישע, מלך ישראל לא נזכר בשמו כלל, אלא בכינוי הכללי 'מלך ישראל'. כלומר סיפורי אלישע מימי בית יהוא, הועתקו לימי בית עמרי, ללא אחיזה במציאות. הרקע ההיסטורי המשתקף מסיפורי אלישע הוא של חולשה ישראלית ועוצמה ארמית. מה שמתאים בדיוק לימי בית יהוא, ולא לימי בית עמרי.
אות מעבר
אלישע הוא בעל הניסים הגדול ביותר במקרא. כמות הניסים שלו היא מרשימה ביותר. הראשון אירע מיד לאחר הסתלקות אליהו. אלישע הגיע ליריחו והנה (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. כ וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. כא וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה--לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר (סוף ציטוט מל"ב ב' 19 – 22).
אלישע בצע פעולה מאגית כלשהי, ובאמצעות המלח ריפא את המים המרים. ראוי לציין, כי המעיין ביריחו מכונה 'מעיים אלישע' על בסיס סיפור זה. אלישע לא התעצל, ומיריחו התחיל לטפס לכיוון בית אל. ושם קרה מקרה עצוב (ציטוט): וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. כד וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. כה וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן (סוף ציטוט מל"ב ב' 23 – 25).
כמה נקודות מקטע מעניין זה. הנערים הקטנים (שם נרדף לטמבלים חסרי בינה) התקלסו באליהו. כלומר קיללו והעליבו אותו. בלשון חכמים נהפכה משמעות הקילוס למשהו חיובי. 'לקלס' היא מילה נרדפת ל'להלל', 'לשבח', 'לפאר' ו'לרומם'. היפוך המשמעות קרה בעקבות השפה היונית. ביונית המילה kalos משמעה 'טוב'. מכאן היפוך המגמה. אז כשמישהו מקלס אתכם חשוב לברר האם הוא מקלס בלשון מקרא או בלשון חכמים. אגב, kalos קשור לאחד ההסברים לביטוי הידוע, אך חסר ההסבר O.K. אחד ההסברים הוא שמדובר בראשי תיבות של המילים היווניות Ola Kalos כלומר – הכל טוב. מי יודע?
אלישע, שהיה מאותגר מסרק נעלב שקראו לו 'קרח'. הוא קילל את הנערים ו-שְׁתַּיִם דֻּבִּים (הנה, גם במקרא טועים בזכר ונקבה) יצאו מהיער והרגו ארבעים ושניים ילדים.
אלישע מצטייר פה כחמום מח, בעל פתיל קצר.
בתלמוד הבבלי יש מחלוקת בנוגע לנס. רב ושמואל חד אמר נס וחד אמר נס בתוך נס (כלומר האם יש פה נ בודד או כפול) מאן דאמר (מי שאמר) נס יער הוה דובים לא הוו (היה יער, ויציאת הדובים היא הנס) מ"ד נס בתוך נס לא יער הוה ולא דובים הוו (כלומר גם היער שצץ יש מאין וגם הדובים הם נס כפול. סוף ציטוט. סוטה מ"ז ע"א). מכאן הביטוי הידוע 'לא דובים ולא יער'.
הנס הבא נזכר במסע למואב של מלך ישראל, מלך יהודה ומלך אדום. מסע עליו הרחבנו בפרק על המואבים. הצבא צעד במדבר, ומים אין. אלישע הבטיח מים יש מאין, ואכן לפתע הופיעו מים (ציטוט): וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וְהִנֵּה-מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֶת-הַמָּיִם (סוף ציטוט מל"ב ג' 20).
הזכרתי שאלישע מעוצב כאליהו שני (ויש הסבורים כי אליהו הוא אלישע ראשון. לא נדון בסוגיה מרתקת זו פה). והנה נס הכופל את נס כד הקמח וצפחת השמן (ציטוט): וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים. ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לכי (לָךְ) בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן. ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּל-שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ)--כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי. ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת). ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן. ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נשיכי (נִשְׁיֵךְ); וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ), תִּחְיִי בַּנּוֹתָר (סוף ציטוט מל"ב ד' 1 – 7).
הדמיון בין האירועים הוא רב ביותר. אבל זה לא הכל. אלישע נהג לעבור בעיר שונם (מזוהה עם הכפר סולם ליד עפולה), שם הוא התארח אצל אשה גדולה ובעלה. גדולה, כלומר עשירה, לא גדולה פיזית. ואני מזכיר את אבישג השונמית, שחיממה את דוד. התשובה המקראית לסדין החימום החשמלי. כהכרת תודה אלישע שאל אותה מה היא רוצה. היא הייתה עקרה ובקשה בן. ואכן, שנה אחר כך – היה לה בן. מזכיר את נס ההתעברות של שרה, רבקה, אם שמשון וחנה אם שמואל.
כצפוי, לא הכל הולך חלק. הנער גדל, ועזר לאביו בקציר. הנער אמר רֹאשִׁי רֹאשִׁי – ומת. האם הנסערת רצה אל אלישע בבקשת עזרה. אלישע שלח את גיחזי נערו ככח חלוץ (ציטוט):
וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ... דילוג קל וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל-פְּנֵי הַנָּעַר... עוד דילוג לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶנֶת עַל-פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ. לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. (סוף ציטוט מל"ב ד' 29 – 35). לא מטה ולא מיטה יועילו למת. רק מְתים. מְתים – כלומר אנשים. Mutum באכדית משמעו 'איש' או 'בעל' בעברית נשמרה המילה כמו בפסוק המוכר מההגדה של פסח (ציטוט): ...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (abidu באכדית זה 'נווד' כלומר אבי, יעקב, היה נווד ארמי), וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב (סוף ציטוט. דברים כ"ו 5). מעט אנשים, ולא אנשים שהם במות קליני.
נס זה מזכיר את המסופר על החיאת בן האלמנה. אלישע כאליהו שני, או אליהו כאלישע שני.
ושוב נזכיר את ישו, המעוצב גם כאליהו שני, שחולל נס בעיר הקרויה 'נעים' או 'נעין' המזוהה עם הכפר נין, בסמוך לשונם. וכך נכתב (ציטוט): וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּלֶךְ אֶל־עִיר וּשְׁמָהּ נָעִים וְרַבִּים מִתַּלְמִידָיו הֹלְכִים אִתּוֹ וַהֲמוֹן עַם רָב׃ 12 הוּא קָרַב אֶל־שַׁעַר הָעִיר וְהִנֵּה מוֹצִיאִים מֵת בֵּן יָחִיד לְאִמּוֹ וְהִיא אַלְמָנָה וְעִמָּהּ רַבִּים מֵעַם הָעִיר׃ 13 וְכִרְאוֹת אֹתָהּ הָאָדוֹן נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר לָהּ אַל־תִּבְכִּי׃ 14 וַיִּגַּשׁ וַיִּגַּע בַּמִּטָּה וַיַּעַמְדוּ הַנֹּשְׂאִים וַיֹּאמַר נַעַר אֹמֵר אֲנִי אֵלֶיךָ קוּמָה׃ 15 וַיִּתְעוֹדֵד הַמֵּת וַיָּחֶל לְדַבֵּר וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ (סוף ציטוט. הבשורה על פי לוקאס ז' 11 – 15).
הנס הבא התרחש תיכף ומיד בהמשך הפרק (ציטוט):וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים, יֹשְׁבִים לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה, וּבַשֵּׁל נָזִיד, לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. לט וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל-הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח אֶל-סִיר הַנָּזִיד--כִּי-לֹא יָדָעוּ. מ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים, לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא יָכְלוּ, לֶאֱכֹל. מא וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ-קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ, אֶל-הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע, בַּסִּיר (סוף ציטוט מל"ב ד' 38 – 41).
אחד מבני הנביאים, היה מלא כוונות טובות, אבל בעל חוש בוטני לקוי – והוסיף לתבשיל צמח רעיל. אלישע, בפעולה מאגית, בדומה להשלכת המלח למעיין, ריפא את התבשיל. גם היום, יש תבשילים שניתן להצילם בתוספת קמח.
ואם כבר אוכל, מיד מופיע נס נוסף (ציטוט): וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. מג וַיֹּאמֶר, מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ--כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, אָכֹל וְהוֹתֵר. מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר יְהוָה (סוף ציטוט מל"ב ד' 42 – 44).
עשרים לחם שעורים וכרמל ובצקל – הספיקו להאכיל אנשים רבים. מילה מעניינת פה היא בְּצִקְלֹנוֹ. זוהי מילה יחידאית. הבי"ת הובנה כבי"ת השימוש.
המילה הובנה לפי ההקשר כתיק, מנשא או משהו כזה אבל 'בצקל' באוגריתית משמעו שבולת'. 'כרמל' היא חיטה קלויה כנראה. אבל סוג של דגן כלשהו בודאות.
אות מעבר
הנס הבא קשור, כמו ניסים אחרים במקרא לצרעת. נעמן שר צבא ארם היה מצורע. נערה מארץ ישראל גיתה את אוזנו כי, אלישע הנביא מומחה בריפוי וטיפול. הוא אכן הגיע לארץ שיראל על מנת לפגוש את אלישע. אלישע אמר לו לטבול שבע פעמים בירדן. נעמן התרגז ותהה (ציטוט): הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה (סוף ציטוט. מלכים ב' ה' 12). אבל בשיטה הידועה של 'אם כבר הגעת להפה, אז אולי תנסה בכל זאת' - הוא (ציטוט): וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן—וַיִּטְהָר (סוף ציטוט. מלכים ב' ה' 14). בהמשך התחולל נס שלילי נוסף. אלישע סירב לקבל מנעמן גמול כלשהו. אבל נער אלישע, גיחזי, רדף אחרי נעמן ואמר, שאלישע בכל זאת ישמח לקבל (כמו שנאמר בסרט חגיגה בסנוקר) 'כמה ג'ובות. אלישע התרגז וקילל את גיחזי ש(ציטוט): וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג (סוף ציטוט מל"ב ה' 27).
נס מרשים הנוגד את האינטואיציה ואת כח הכבידה התרחש מיד לאחר מכן. בני הנביאים התלוננו על מצוקת דיור. התלוננו והלכו לחטוב עצים בגדת הירדן לצורך בניית בית. (ציטוט): וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת-הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל-הַמָּיִם; וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי, וְהוּא שָׁאוּל (כלומר המפיל חייב גרזן, ואין לו) ו וַיֹּאמֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אָנָה נָפָל; וַיַּרְאֵהוּ, אֶת-הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב-עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל. ז וַיֹּאמֶר, הָרֶם לָךְ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ (סוף ציטוט מל"ב ו' 5 – 7).
אלישע באמצעות פעולה מאגית של השלכת גזיר עץ, הציף את הגרזן.
אלישע, בנגוד לאליהו, היה פטריוט אוהב עמו, סייע לצבא ישראל, על ידי שדיווח להם על מקומן של יחידות צבא ארמיות. מלך ארם החליט ללכוד את אלישע. הוא שלח חיל כבד אל עיר מגוריו, דותן. נער אלישע ראה את ההמון ונבהל. אבל אלישע לא (ציטוט): וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע, וַיֹּאמַר, יְהוָה, פְּקַח-נָא אֶת-עֵינָיו (של הנער) וְיִרְאֶה; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע. יח וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע (סוף ציטוט מל"ב ו' 17 – 18).
אלישע הכה בסנורים את החיל הארמי, והוביל אותם אל מלך ישראל, ששמע לעצת אלישע ושחרר את השבויים. מעניין לציין כי, זהו מקרה שני של הכאה בסנוורים. המקרה הראשון היה בעת ביקור המלאכים בסדום כזכור.
והנה הזדמנות לפרש את אחד הפסוקים הלא ברורים במקרא (ציטוט): וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר, וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים, שנאו (שְׂנוּאֵי) נֶפֶשׁ דָּוִד; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ, עִוֵּר וּפִסֵּחַ, לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת (סוף ציטוט. שמואל ב' ה' 8).
הביטוי הבעייתי הוא: וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר. והנה הזדמנות להדביר תיקן, שגדל למימדי ענק. לא מדובר בצינור במשמעותו המודרנית. וכן, לא מדובר בפיר וורן, שהתגלה בירושלים. כלומר יואב בן צרויה לא זחל בפיר וחדר לעיר. שימו לב, שבמילה וְיִגַּע יש דגש חזק באות גימ"ל. דהיינו יש פה תשלום דגש. וכי במקור נכתב וְיִנַגַע – כלומר יסבול מנגע. במלה צִנּוֹר יש לקרוא את הו"ו כעיצור. כלומר צָנְוָר – כלומר הגיה שונה לסָנְוָר. כלומר, היבוסים בצעו פעולה מאגית כלשהי, שהתוצאה המקווה היא הכאה בסנוורים למי שינסה לכבוש את העיר, או משהו כזה.
לאחר שהנסיון ללכוד את אישע לא צלח, הטילו הארמים מצור על שומרון. המצב היה כה חמור עד ש(ציטוט): וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן, וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף, וְרֹבַע הַקַּב חרי (דִּב-) יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף (סוף ציטוט. מלכבים ב' ו' 25). אלישע הבטיח שהישועה תבוא בעזרת ה'. צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים כידוע (ציטוט): וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס--קוֹל, חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם--לָבוֹא עָלֵינוּ. ז וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא; וַיָּנֻסוּ, אֶל-נַפְשָׁם (סוף ציטוט מל"ב ז' 6- 7).
המצור הארמי הסתיים בשל קולות רעש של צבא מתקרב.
לאחר פרק זה יש הפוגה בניסים, עד מותו של אלישע. לפני מותו עשה אלישע עוד פעולה מאגית אחת, כששם את ידיו על ידי יואש מלך ישראל. יואש ירה חץ מזרחה (לכיוון ארם), הכה בארץ שלוש פעמים – ואכן הוא הכה את ארם בשלוש מלחמות.
הנס האחרון של אלישע קשור במותו דווקא. אלישע, בניגוד לאליהו דווקא מת (ציטוט): וַיָּמָת אֱלִישָׁע, וַיִּקְבְּרֻהוּ; וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ, בָּא שָׁנָה. כא וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ, וְהִנֵּה רָאוּ אֶת-הַגְּדוּד, וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת-הָאִישׁ, בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע; וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ, בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע, וַיְחִי, וַיָּקָם עַל-רַגְלָיו (סוף ציטוט מל"ב י"ג 20 – 21).
לאחר מותו, נערך טקס קבורה נוסף, בסמוך לקבר אלישע. טקס ההלויה הופרע על ידי גדודי מואב. הקברנים לא סיימו לקבור את האיש, מחשש, שהם יצטרפו אליו בגלל המואבים. הם פשוט זרקו את הגופה לתוך קבר אלישע, וברחו. והנה, המגע בעצמות האיש הקדוש הספיק על מנת להחיות את המנוח.
זה מאוד מזכיר את פולחן שרידי הקדושים בנצרות. האיש הקדוש משרה מכוחו ועוצמתו גם לאחר מותו.
אות מעבר.
אלישע הוא שיא הנס המקראי. מהשיא הדרך מוליכה למטה כידוע. והנפילה הייתה מהירה. לאחר אלישע יש רק כמה ניסים אצל ישעיהו.
כשסנחריב צר על ירושלים (ואני מזכיר את הפרק על מסע סנחריב. בדף הפרק שמתי קישור) תם המצור באופן פלאי לכאורה (ציטוט): וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים (סוף ציטוט מל"ב י"ט 35 || ישע' ל"ז 36 ||| דה"ב ל"ב 21).
סוף הפסוק תמיד משעשע אותי: פְּגָרִים מֵתִים מה? בניגוד לפגרים חיים?
ישעיהו הספיק לעשות עוד שני ניסים שלובים. המלך חזקיהו חטף שחין (מה שזה לא יהיה), ולאחר תפילה נואשת לאלהים הרי (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים; וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל-הַשְּׁחִין, וַיֶּחִי. ח וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ, אֶל-יְשַׁעְיָהוּ, מָה אוֹת, כִּי-יִרְפָּא יְהוָה לִי; וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בֵּית יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, זֶה-לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת יְהוָה, כִּי יַעֲשֶׂה יְהוָה, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר: הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, אִם-יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. י וַיֹּאמֶר, יְחִזְקִיָּהוּ, נָקֵל לַצֵּל, לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת; לֹא כִי, יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. יא וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, אֶל-יְהוָה; וַיָּשֶׁב אֶת-הַצֵּל, בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית--עֶשֶׂר מַעֲלוֹת (סוף ציטוט מל"ב כ' 7 – 11 || ישע' ל"ח 7 – 9).
בשלב הראשון, חזקיהו שם דבלה על השחין ונרפא. אבל ליתר בטחון הוא בקש עוד אות. ישעיהו נענה לאתגר והחזיר את הצל בשעון השמש עשר מעלות אחורה. לא ברור האם השמש חזרה אחורה, או שרק הצל זז ואילו השמש המשיכה כרגיל. בכל מקרה זהו נס מרשים במיחד.
פה תם פרק הניסים במקרא לזמן רב.
