Skip to content

פרק 515 – קריאה

האזנה

בפרק שעבר סקרנו את הקרבות של יהודה המקבי, וראינו כיצד מטרת המרד הושגה במלואה. גזרות הדת בוטלו, והיהודים חזרו לחיות לפי חוקי אבותיהם. הכל בא על מקומו בשלום. לכאורה. קיום ההסכם בין יהודה לאנטיוכוס החמישי היה תלוי בקיומו של אנטיוכוס. וזה, מה לעשות, היה שברירי וּקְצר  ימים. אנטיוכוס החמישי, שהיה מלך רך בשנים, נעזר בליסיאס, זה שדחף להסכם מהצד הסלווקי. ברם גם מעמדו היה תלוי על בלימה. ולא איתנה במיוחד. מעמדו של ליסיאס היה מעורער מלכתחילה  כיון שלא הוא מונה להיות אחראי על המלך הצעיר. כך שבכל רגע נתון היו יכולים לסלקו. מה שאכן יקרה עוד מעט. בזירה הופיע בחור העונה לשם דמטריוס. הוא היה בנו של סלווקוס הרביעי , ואחיו של אנטיוכוס הרביעי. אני מזכיר שוב שהיו הרבה אנטיוכוסים. אבל רק הרביעי הוא זה של חנוכה. דמטריוס היה דודו של המלך אנטיוכוס החמישי. בעת מרד המקבים והקרבות שהתחוללו דמטריוס היה רחוק. הוא היה בן ערובה ברומא. בן ערובה שנועד להבטיח שקרובי משפחתו באנטיוכיה יתנהגו כראוי, ולא יעשו שטויות. דמטריוס ביקש לחזור לארצו. הוא הריח את חולשת המלך, והבין שיש סיכוי שהוא יהפוך למלך הבא. הרומאים סירבו בתוקף, בהעדיפם מלך חלש והססן (אנטיוכוס החמישי) ולא אדם שאפתן נמרץ ומוכשר כדמטריוס. דמטריוס לא היסס וּברח מרומא. בהגיעו אל טריפולי שבצפון לבנון של ימינו הוא התקבל בהתלהבות על ידי הצבא (מזכיר את נפוליאון לאחר שברח מאלבה. כמעט 2000 שנה מאוחר יותר). דמטריוס היה נחוש וסילק את המכשולים שעמדו בדרכו. הוא הוציא להורג את אנטיוכוס החמישי ואת ליסיאס. כמה לא מפתיע.

מול יהודה המקבי עמד עתה מלך תקיף, מוכשר ונחוש. מלך שאין לו פנאי וכח לקשקושים של כמה יהודים 'מזי רעב ומוכי צרעת' במרכאות. ההסכם בין יהודה לליסיאס ואנטיוכוס החמישי היה הכרה של יהודה המקבי בשלטון הסלווקי, תמורת הכרה סלווקית בשליטת יהודה המקבי בירושלים. חשוב להדגיש נקודה אחת. ארץ יהודה לא הפכה לעצמאית. יהודה המקבי לא ניסה כלל להשיג זאת. המצב רק חזר לקדמותו טרם גזירות הדת. הא ותו לא. אבל דמטריוס כאדם שאפתן וּמוכשר  לא סבל את הרעיון שאדם מוכשר ושאפתן אחר (יהודה המקבי) ישלוט בירושלים. הלוא עכשיו יהודה מכיר בשלטון הסלווקי. אבל מחר – הוא ישנה את אורחו ורבעו – ומי יודע מה יהיה אז? יהודה הלוא הוכיח את כוחו בהפעלת צבא, וּבִגרימת  נזקים לאימפריה הסלווקית. מה עושים? לאט לאט מנסים להזיז את יהודה. דמטריוס דרש שאלקימוס הכהן יעמוד בראש יהודה בפועל, ולא רק 'על הנייר'. כלומר החזרת הסמכות הפוליטית לידי הכהן הגדול. שהוא במקרה גם מתייוון, וגם אוהד את השלטון הסלווקי. כמה נוח... אלקימוס הכהן, שרצה לחזק את מעמדו ביהודה, טען שנוכחות יהודה המקבי ואנשים מסכנת אותו ואת האינטרסים של הממלכה. הוא 'הזמין' במרכאות או בלעדיהן את דמטריוס להשליט סדר ביהודה. ניסוח עדין לסילוק יהודה ממוקדי הכח. למשימה נשלחו בקכידס, מצביא מנוסה שהכיר את יהודה היטב וניקנור שמונה להיות מושל יהודה מטעם הממלכה. אלקימוס, בקכידס וניקנור התקבלו בירושלים ללא התנגדות, בַּהֲבנה שמדובר במשא ומתן שנועד לסגור קצוות אחרונים בהשבת המצב לקדמותו. אני מזכיר, שבשלב הזה אין מדובר על עצמאות ליהודה. פה חל פילוג בין תומכי יהודה. חלק ראו באלקימוס כהן לגיטימי, מה עוד שהיהודים זכו לאוטונומיה דתית והישגים מדיניים. חלק אחר חשד במניעי אלקימוס וחבריו בקכידס וניקנור.

יהודה הבין שעליית אלקימוס משמעה ירידתו שלו, וכן שהעיר הזו קטנה מידי עבור שניהם. אז יהודה ואנשיו נסוגו מירושלים. אתם יודעים ליתר בטחון... החלטה שתתברר מהר מאוד כמוצדקת. לא ברור האם מנקמנות או מחיסול התנגדות אפשרית (ואולי גם וגם)  – בקכידס הוציא להורג מנהיגים יהודים רבים. כך הוא קטם באבחה אחת את שכבת הנהגה של ארץ יהודה. סביר שהוא הצטער על כך שיהודה המקבי לא היה בין המומתים – אבל הוא הרג די והותר יהודים חשובים – אז לא אמורה להיות בעיה. לאחר מכן הוא עזב. עם כל הכבוד ליהודה, שמנהיגיה הומתו – באנטיוכיה רבים התככים והמזימות. הוא חייב להיות שם.

הוצאת מנהיגי היהודים להורג שינתה את המצב. שוב. רבים מאלה אלה שנטשו את יהודה המקבי (בשל ביטול הגזרות, שהיו הסיבה לתמיכתם ביהודה מלכתחילה) – חזרו אליו ביתר שאת. מצבו של אלקימוס, שנקשר להוצאות להרוג היה קשה. הוא היה הכהן במקדש אמנם, אבל מוקף בהמוני יהודים זועמים. אלקימוס הכהן דרש עזרה סלווקית, אחרת שלטונו יתמוטט. דמטריוס הבין את הרמז. התמוטטות השלטון האוהד בירושלים הוא כאב ראש שדמטריוס העדיף לא לקבל מראש. דמטריוס שלח את אחד ממצביאיו המוכשרים – ניקנור.  ניקנור, שלמד דבר או שניים מההיסטוריה, ניסה להגיע לִפְשרה עם יהודה. אך למרבה צערו דמטריוס הורה לו לא לבזבז זמן על שטויות ולתקוף.

וכך בשנת 161 לפני הספירה תקף ניקנור. באופן צפוי הוא ספג מפלה ליד גבעון, ונסוג לחקרה שבה הוא התבצר. ההתבצרות לא נמשכה זמן רב, והוא נלחם ביהודה בקרב חדשה (או אדסה) הקרב אירע לא רחוק מגבעון של ימינו. למרגלות נבי סמואל מצפון לירושלים. הבעיה היא שבמרחב שבין נבי סמואל לפסגת זאב יש שלושה אתרים הקרוי אדסה. וכל אחד מהם מתאים... בספר מקבים א' נכתב (ציטוט): ויאסרו המחנות במלחמה בשלושה עשר בחודש אדר, וינגף מחנה ניקנור ויפול הוא ראשון במלחמה... דלגתי קצת ואת ראש ניקנור ואת ימינו אשר שלח בגאון (הכוונה היא לאיומים של ניקנור לפגוע במקדש) ויביאום ויתלום על יד ירושלים (סו"צ מקבים א' ז' 43 - 47). בעקבות הניצחון וּמוֹת ניקנור החוצפן נקבע 'יום ניקנור' כיום טוב שבו חוגגים את מפלת האויב. בתלמוד הירושלמי יש התייחסות לקביעת יום החג (ציטוט): בתלת עשר ביה יום ניקנור. אמרו: ניקנור פולימרכוס (שילוב של 'פולמוס' ו'ארכוס' כלומר מפקד מלחמה) של מלכי יון היה עובר לאלכסנדריאה בכל יום ויום, והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש, וּמחרף וּמגדף וּמנאץ, ואומר מתי תיפול בידי וַאֲהרסנה. וּכְשתקפה  יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו, והיו הורגין עד שהגיעו לקרובין שלו, וחתכו את ראשם וקצצו את בהנות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו וקצצו את אבריו, וּתְלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאוה, ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלם ועל בית המקדש, נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כן עשו אותו יום טוב (סו"צ .ירושלמי, תענית ב' י"ג). יום ניקנור נקבע כיום טוב במגילת תענית. אך כיוון שלאחר החורבן בטלה מגילת תענית בטל יום ניקנור. זה ההסבר הרשמי. לדעתי יש עוד סיבה. חז"ל, שאחרי מרידות החורבן, לא התלהבו מגבורה יהודית, שיכולה לתת רעיונות מיותרים ומטופשים למשיחים מטעם עצמם, דחו וצמצמו את גבורת החשמונאים והעצימו את הרכיב הנסי בחנוכה. נס פך השמן נזכר לראשונה רק בתלמוד כ-600 שנה לאחר האירועים. באותו אופן יום ניקנור המעלה על נס את הכח הצבאי, נדחק מפני תענית אסתר המעלה על נס את הבטחון באל.

לאחר קרב ניקנור עדיין בשנת 161 לפני הספירה יהודה הביט לצדדים והבין עם מי צריך להיות חבר. הוא שלח שני שליחים לרומא על מנת לכרות ברית ידידות בין העם היהודי לעם הרומי. ברור שהייתה פה גם תקיעת אצבע בעין לסלווקים. כך נכתב בספר מקבים על הכישורים הדיפלומטיים המפתיעים של יהודה. אני קורא בדילוגים (ציטוט): וישמע יהודה את שמע אנשי רומא כי אבירי לב המה, ונותנים יד לחפצי אהבתם, וכורתים ברית למבקשי שלומם וכי עצמו במאוד מאוד... (כ) ויבחר יהודה את אאופולימוס בן יוחנן... ואת יסון בן אלעזר... וישלחם לרומא להקים ברית אהבה ושלום אתם. (כא) למען הסיר את העול מעל שכמם, ובני ישראל לא ידוכאו עוד תחת רגלי היונים... וזאת משנה הספר אשר כתבו על לוחות נחושת וישלחו אותו ירושלימה להיות להם לזכר הברית. (כז) יצו ה' את ברכתו שלום לעם רומא ולעם יהודה גם בים וגם ביבשה, וחרב לא תעבור בארצם עד עולם. (כח) אולם כי תקרה מלחמה ברומא או בכל ארץ ממשלתם או בארץ בעלי בריתם יעזרו אותם היהודים באמת ובתמים כפי מצב הדבר... (לא) וכי תקרה מלחמה בארץ היהודים יבואו חיל רומא לעזרתם באמת ובתמים כפי מצב הדבר... (לג) על פי הדברים האלה הוקמה הברית בין בני רומא ובין היהודים (סו"צ. מקבים א' ח' 1 - 33). בהחלט הסכם מפתיע. מפשוטו של הסכם עולה כי יהודה הייתה צריכה לעזור לרומא במלחמה הפונית השלישית... חשוב להבין דבר אחד. בעוד ההתנגשות עם ניקנור הייתה במסגרת 'כללי המשחק' במרכאות, הרי הברית עם רומא הייתה שבירת כלים. לברית הייתה משמעות אחת מבחינת הסלווקים – יהודה אותת שהוא כבר לא מסתפק באוטונומיה דתית ותו לא. הוא חותר ליעד שאפתני בהרבה. עצמאות פוליטית ומדינית מלאה. על קריאת תגר כזו דמטריוס המלך הסלווקי לא עבר לסדר היום.

דמטריוס היה עסוק במזרח האימפריה, ודיכא מרד מסוכן בבבל. יהודה ניצל עד תום את הפיצול בצבא הסלווקי וניצח את הכוחות המעטים שנשלחו נגדו. לאחר שדמטריוס הכריע את המלחמה במזרח הוא הפנה את כל כוחו למחוץ את המרד ביהודה. אחת ולתמיד. יהודה הזה עם השטויות שלו הגיע לו עד כאן! למערכה נשלח המצביא בקכידס. הוא הגיע עם צבא שכלל 20000 רגלים ו2000 פרשים. מסר הגיוני בסך הכל. בקכידס חנה ליד בארה. אל בירה של ימינו. לפי מקבים א' צבא יהודה מנה 3000 חיילים בלבד, ובפועל רק 800 השתתפו בקרב. מדובר במספרים נמוכים מאוד, בהכירנו את צבא יהודה וכוחו. נראה כי זהו ניסיון לתרץ את התבוסה שנחל יהודה. עצם קיום הקרב לא ברור לחלוטין. אין ספק שיהודה, כלוחם גרילה מיומן, לא היה נלחם כלל ביחסי כוחות כאלה, אלא נסוג לעומק המדבר ומחכה לשעת כושר. לדעתי הקרב נכפה על יהודה, והוא נלחם בלית ברירה לאחר שנקלע אל הקרב שלא מרצונו. אולי הוא נפל לתוך מארב, או פותה להלחם בכוח קטן, שהתברר ככח גדול בהרבה. מי יודע? בקרב עצמו נהרג יהודה המקבי. כך נכתב במקבים א' (ציטוט): ותכבד המלחמה ויפלו חללים רבים מאלה ומאלה. ויהודה נפל. והנדארים נסו (סו"צ. מקבים א' ט' 17 - 18). יהודה נהרג אולם חלק מצבאו נסוג עם אחיו יונתן ושמעון. אפשר שמדובר בחלק שלא נטל חלק בקרב. יהודה נהרג, ירושלים נכבשה שוב על ידי הסלווקים ואלקימוס הוחזר למשרתו. מות יהודה היה מכה מורלית קשה למרד. אבל למרות כל זאת - המרד לא גווע. אחי יהודה יונתן (האח החמישי) ושמעון (האח השני) שמרו על גרעין ההתנגדות, שיקים בסופו של דבר את המדינה החשמונאית. יונתן נסוג אל ספר הישוב והמתייונים בראשות אלקימוס שלטו ביד רמה ובזרוע נחושה. בקכידס וראשי המתייונים הבינו, שהגחלת הלוחשת מסכנת אותם, וניסו לכבותה. בסדרת מרדפים בעבר הירדן, הצליח יונתן להתחמק מבקכידס שוב ושוב, ולשמור על כוחו (הנבטים עזרו לו נגד האויב המשותף). בקכידס, שלא הצליח ללכוד את יונתן, ביצר את יהודה, והציב בה חיל מצב גדול. כך השלטון אמור היה לעבור לידי המתייונים והאימפריה רק תשלוט מרחוק. בשנת 158 לפה"ס, שלוש שנים אחר מות יהודה, אלקימוס מת. יש המזהים את אלקימוס עם אדם בשם 'יקים איש צרורות'. יש כמה התאמות בין שניהם (אם כי יש גם כמה אי התאמות. תלוי במקור ההיסטורי המסוים שקוראים). לפי מקבים א' אלקימוס ניסה לפגוע במקדש ולכן מת בסבל גדול. כך או אחרת  בקכידס עזב את יהודה והעימות הפנים יהודי התלקח שוב במלוא עוזו. העימות בין היהודים הוא רמז ברור לניגודים העזים בחברה. לא ברור עד כמה היה למאבק מניע דתי בלבד (לא מעט חסידים תמכו באלקימוס), ועד כמה היה זה מאבק על כוח והשפעה שכלל גם רכיבים דתיים. הרי דת ופוליטיקה ירדו לעולם שלובות זרוע. לא פעם הדת משמשת להשגת מטרות פוליטיות, והפוליטיקה משמשת להשגת מטרות דתיות. לא זאת אף זאת.  גם מהות ההתייונות אינה ברורה די הצורך. בספרי מקבים המתייונים מוצגים באור שלילי. ללמוד על המתייונים מספר מקבים זה כמו ללמוד על טומי לפיד מיתד נאמן. בעיה. מבין השיטין רואים שהיחסים בין הקבוצות בעם היו סבירים בסך הכל, ולא פעם היו שיתופי פעולה לצורך כזה או אחר. כלומר התהום המתוארת בין המתייונים לבין שלומי אמוני ישראל לא הייתה כזו עמוקה, וקוי הגבול בין הקבוצות היו מטושטשים למדי. כלל לא ברור מהו מעמדם החברתי של המתייונים, מה קרה לאחר כינון הפוליס 'אנטיוכיה', מה היו היחסים עם חיל המצב בחקרה, מה היו יחסיהם החברתיים עם קבוצות אחרות בעם, ועוד שאלות רבות ללא מענה. מן העבר השני גם מעמדם של יונתן ותמכיו אינו ברור בשלב הזה. לא ברור מהו גודלם ומהו מספרם, מי תמך בהם, כמה תמכו בהם, היכן תמכו בהם, ועוד שאלות שונות. חשוב לזכור שהמקורות ההיסטוריים נכתבו לאחר מעשה, כשידוע מה קרה. בזמן אמת – איש לא יכול היה לדעת מה יקרה. במצב זה בקכידס הוזמן שוב לִיהוּדה על מנת ללכוד את יונתן במפתיע. אבל יונתן לא פראייר כידוע וְכִלְכל את צעדיו בִּתְבונה. יונתן התחמק, וּבְסדרת תגרות חתולים הבין בקכידס, שהוא משחית את זמנו לריק. בדומה לליסיאס, הוא הגיע להסדר עם יונתן, לפיו יונתן יעבור למכמש (מצפון לירושלים), בִּתְמורה להכרת יונתן בשלטון הסלווקי (ובפועל הכרה נגדית). זה מרשים מאוד. הפסקת אש זמנית הוכרזה. כפי שידוע לכל זמני הוא הקבוע ביותר. בפועל מדובר ברעידת אדמה מבחינת המתייונים. הסלווקים נטשו אותם למעשה. הכח החשמונאי הפך לגורם שיש להתחשב בו בִּיהוּדה. בחצר הסלווקית התגבשה ההכרה, כי הכח הֶחָזק בִּיהוּדה הוא הכח המקבי, ושאיתם יש לדבר. כך תואר המצב (ציטוט): ותשבות המלחמה בישראל וישב יונתן במכמש וישפוט את העם, ויכרת את הפושעים מקרב ישראל (סו"צ. מקבים א' ט' 75). יונתן התבסס במכמש, והחל לפעול באופן גלוי ורשמי ביהודה. הוא לא הפריע לסלווקים ששלטו ביהודה, והם לא הפריעו לו. בין השנים 157 – 152 לפה"ס שרר שקט ביהודה. חיל המצב הסלווקי שלט בארץ, ויונתן עסק בעניניו. פה היינו יכולים לסיים את הסדרה. אבל בדומה למה שקרה עם יהודה, סיום סדרת הפרקים הזו לא תלויה במה שקרה ביהודה אלא מה שקרה באנטיוכיה הבירה. ומה שקרה שם גרם לסדרה להתארך בעוד כמה וכמה פרקים...

בשנת 152 לפה"ס שוב שקעה הממלכה הסלווקית באי שקט פנימי. כמה לא מפתיע. יונתן ואחיו שמעון השכילו לנצל את אי השקט הפנימי לתועלתם. אבל לפני שנעסוק באי השקט הפנימי בואו ונזכר ביחסי הגומלין בין הדמויות השונות. לאנטיוכוס השלישי (זה שהפסיד בקרב מגנסיה) היו שני בנים שעלו לכס. הראשון הוא סלווקוס הרביעי, שגם נהרג, ואחריו אנטיוכוס הרביעי (זה מחנוכה). את אנטיוכוס הרביעי החליף אנטיוכוס החמישי. ילד צעיר ורך בשנים. לסלווקוס הרביעי היה בן בשם דמטריוס. הוא זה שהוציא להורג את אנטיוכוס החמישי, בן דודו כן? והשתלט על המדינה. אנטיוכוס החמישי הוצא להורג בגיל 11 אמנם, אבל לפתע הוא צץ. הוא חזר. לא באמת, כן?. בחור בשם אלכסנדר באלאס, שדמה מאוד מבחינה חיצונית לאנטיוכוס החמישי הופיע יש מאין, וטען שהוא הוא אנטיוכוס החמישי, שבדרך לא דרך לא הוצא להורג, ועל כן הוא, כבנו של אנטיוכוס הרביעי זכאי לרשת את כס המלוכה, וכי הוא המלך החוקי ולא דמטריוס '"בן דודו האהוב" במרכאו. 'אהוב' במרכאות כפולות ומכופלות. ברור לכם שזהו קשקוש מוחלט. אבל מתנגדי דמטריוס (בעיקר התלמים והרומים) "קנו" במרכאות את הקשקוש הזה על מנת לפגוע בדמטריוס, ותמכו בבאלאס. הם העדיפו מישהו חדש ולא מלך נחוש, תקיף ודי מוצלח יש להודות כמו דמטריוס. סיפור ההתחזות מזכיר מאוד את הסיפור על ברדיה בן כורש וגאומטה המתחזה (פרקים 247 ו-253 עסקו בדיוק בזה), ואת סיפורו של מרטין גר. התמיכה התלמית והרומית היא נחמדה, אבל חשוב למצוא בעלי ברית בתוך האימפריה. באלאס חיפש בעלי ברית כאלה. הוא מצא את יונתן בן מתתיהו. הברית עם יונתן נועדה לרתק צבא סלווקי ליהודה בעוד באלאס נאבק במלך.

יונתן הבין את הסכנה הטמונה בשליט סלווקי נמרץ ונחוש (דמטריוס), שהיום הוא שקט ומחר מי יודע? אם באלאס יצליח ליונתן יש רק מה להרוויח. אם הוא יפסיד – ממילא היחסים עם דמטריוס הם על בלימה, ודמטריוס עסוק בצרות גדולות יותר. מלבד שיקול כללי מהסוג שהזכרנו זה עתה, לבאלאס הייתה הצעה ש'אי אפשר לסרב לה' במרכאות (ציטוט): המלך אלכסנדרוס (זה באלאס. הוא כבר מכנה את עצמו מלך. הוא הרי 'אנטיוכוס החמישי' במרכאות) ליונתן אחיו שלום. שימו לב לכינוי 'אחיו' כלומר רמז ברור למעמד של יונתן (יח) הנה שמעתי את שמעך כי איש חיל אתה, וכי יקרת להיות מאנשי בריתי. (יט) לכן הנני נותן אותך כוהן הגדול לעמך ו'רע המלך' יקרא לך. (כ) ועתה קח נא מידי את נזר הזהב, ואת בגד הארגמן אשר שלחתי לך, ותהי נא ידך אתי לדרוש את טובתי (סו"צ. מקבים א' י' 17 – 20). מעבר לדברי הנימוס והחנופה הרגילים הרי באלאס ניסה לסגור עסקה. תמורת תמיכת יונתן בו הרי באלאס הבטיח ליונתן את משרת הכהן הגדול בִּיהוּדה. דבר חשוב. נציג המורדים יקבל את המשרה הרמה ביותר בִּיהוּדה. לא פחות. חסל סדר כהנים מתייונים שקונים את הכהונה בממון רב. הדבר המעניין הוא שלא הייתה הצעה מצד באלאס וגם לא דרישה מצד יונתן – להחזיר את שושלת הכהונה מבית חוניו. אבל חשוב עוד יותר הייתה ההצעה לתואר 'רע המלך'. כלומר ליונתן הוצע להצטרף לממסד המלכותי כפקיד רם דרג. על כל המשמעויות הכלכליות והפוליטיות שיש לתפקיד כזה להציע. מרשים בהחלט.

אבל דמטריוס, הידוע כדמטריוס הראשון, לא נותר אדיש לנסיונו של באלאס לגייס את יונתן לצדו. הוא הבין את חשיבות התמיכה של יונתן. בכל זאת מדובר בגורם צבאי בעל נסיון. אמת, צבא יונתן לא היה גדול במיוחד, אבל בשיווי משקל כה עדין, כל כח, קטן ככל שיהיה יכול להטות את הכף לצד זה או אחר. דמטריוס מיהר לשלוח אגרת משלו אל יונתן (ציטוט בדילוגים): המלך דמטריוס לעם יהודה שלום... (ל) והסירותי מכם ומכל היהודים כל מכס ותרומה, את מכס המלח ואת מנת המלך. (לא) את השלישית מתבואות הארץ ואת החצי מכל פרי עץ אשר לי המה... (לג) והעיר ירושלים עם כל גבולה תהיה קודש, וחופשית מכל תרומה ומעשר המלך. (לד) גם את המצודה אשר בירושלים אתן ביד הכהן הגדול... (לה) וכל שבויי היהודים אשר בארץ מלכותי לחופשי... (לח) ושלושים אלף איש יחלצו מהם לחילי המלך, ונתתי להם את שכרם.. (מג) ומדי שנה בשנה אשקול חמישה עשר אלף אלף שקל כסף מבית אוצרי ומתבואת אדמתי... (מז) וגם כסף יישקל מבית אוצרי לבנות ולחדש את הבית ולתקן את חומות ירושלים וכל ארץ יהודה (סו"צ. מקבים א' י' 26 – 47). אין ספק שהאגרת של דמטריוס הייתה הרבה יותר מפתה מזו של באלאס. דמטריוס הציע הפחתה רבה במסים. מכס המלח, מנת המלך, כלומר המוצרים לכלכלת הארמון, שליש ממס התבואה, חצי ממס הפירות שגדלים במטעי המלך (מטעים אותם מעבדים חוכרים יהודים תמורת אחוזים), פטור ממעשרות ותרומה למלך מכל תושבי ירושלים, מסירת החקרה לידי הכהן הגדול (שהוא לא יונתן), שחרור כל השבויים היהודים. תרומה שנתית של חמישה עשר אלף שקלי כסף (קצת יותר מטון וחצי מתכת) או שווי ערך בתבואה. לא ברור לאיזו מטרה. אבל סביר שלתחזוקת המקדש. וכן מימון ביצורים בִּיהוּדה בכלל וּבִירוּשלים בפרט. בִּתְמורה שלושים אלף מהשבויים המשוחררים צריכים להתגייס לצבא המלך תמורת שכר שישולם להם. באלאס הציע טובות הנאה אישיות. דמטריוס הציע טובות הנאה כלליות ושוות הרבה יותר. במי אתם הייתם בוחרים? הבחירה של יונתן הייתה ברורה. הוא בחר בבאלאס. היה פה שיקול אישי ללא ספק, אבל גם וּבְעיקר  חשד עמוק בדמטריוס, שמבטיח הכל עכשיו, אבל כבר יצא לו מוניטין מפוקפק של אחד שמתנער מהבטחותיו מעת לעת. וגם, בואו לא נשכח, השתלבות במערך הכוחות הבין לאומי שהתנגד לדמטריוס. יונתן רצה להיות בצד של  התלמים ובעיקר רומא המתחזקת. בואו נדבר רגע על ההבטחה למנות את יונתן לְכֹהן גדול. המינויים הקודמים של כהנים גדולים היו מטעם מלך נכרי (ענין חמור כשלעצמו), אבל בעלי סמכות. בסופו של דבר הם היו הריבון. כאשר הילדים היהודים מתקוטטים, הגננת הנכרית באה לעשות סדר. אבל במקרה זה מדובר במי שרק טוען למלוכה, שהוא חסר מעמד מבחינה יהודית, המתערב במינוי הכהן. יונתן היה נבון דיו להסתפק במינוי, אך לא מימש אותו בפועל. אחיו, שמעון, ינסה לתת למינוי שלו כְּכֹהן גדול שבא ממשפחת כהונה שולית סמכות והסכמה יהודית (ציטוט): ויואילו כל היהודים והכוהנים להיות שמעון נשיא וכהן גדול עליהם כל ימיו, עד כי יקום נביא אמת בישראל (סו"צ. מקבים א' י"ד 45). ההתעקשות של שמעון לקבל הסכמה והסמכה פנים יהודית מעידה עד כמה המינוי של יונתן היה רגיש, ועד כמה הוא נזהר שלא לממש את המינוי. למעשה מאז מות אלקימוס (בשנת 158 לפה"ס) לא היה כהן גדול. לפחות שש שנים. הכהן הגדול, מעבר לשליטתו במקדש ובכספיו, ייצג את העם בפני הממלכה. זהו תפקיד חשוב. כבר תהינו ברמז מדוע חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי הכהן הלגיטימי האחרון (זה שהתחיל את כל המהומה עם שמעון נגיד המקדש כזכור) לא מונה. חוניו הרביעי ארז את חפציו, ירד מצרימה, ושם הקים מקדש מתחרה לה' אלהי ישראל (!) על אדמת מצרים. זו תופעה מרתקת, כי לאחר רפורמת יאשיהו והקמת הבית השני – יש מקדש נוסף לה'. מקדש על אדמת נכר! אין זה מקדש יב, ששרשיו לוטים בערפל ואולי הם קדמו לרפורמת יאשיהו, אלא עמוק בימי בית שני. התורה היא כבר החוק המחייב בעם ישאל. ספר דברים שולט בכיפה – וְכֹהן ירושלמי בן כהן בן בנו של כהן – עוזב הכל ומקים מקדש לה' מחוץ לִירוּשלים וּמִחוץ לארץ הקודש. אפשר להוסיף את הסיפור על הקמת המקדש השומרוני בהר גריזים, שלפי יוספוס גם הוא נוסד על ידי כהן ירושלמי שעזב הכל ועבר להר גריזים. זה לא פחות ממדהים. או שהמקורות שלנו על קבלתו המוחלטת והשלמה של רעיון ייחוד הפולחן בירושלים, ושכל העם רצה רק את מקדש ירושלים והתנגד לכל מקדש אחר  – לא ממש מדייקים.... נראה שגם במהלך בית שני היו לירושלים מתחרים על הבלעדיות במקדש האל. מקדש חוניו וְכֵליו היו חיקוי של המקדש בירושלים. המקדש הוקם בין השנים 160 – 154 לפה"ס, והמשיך עד שנת 73 לספירה. כלומר הוא התקיים במקביל לבית השני בין 227  - 233 שנים. למעשה הוא עמד על תילו שלוש שנים לאחר חורבן בית שני. מקדש חוניו נהרס בִּפְקודת הרומאים לאחר חורבן הבית. זה עתה הם דיכאו מרד קשה שהתחולל סביב מקדש יהודי. הם לא צריכים עוד מוקד מרד אפשרי, ועוד במצרים – הפרובינקיה העשירה ביותר. החשש הרומי לא היה מופרך. בשנת 115 לספירה יפרוץ במצרים מרד התפוצות. סביר שיוקדש פרק למרד הֶעָלום הזה, שחשיבותו בהיסטוריה העולמית היא עצומה. לא התבלבלתי. העולמית. לא רק היהודית.

ההימור של יונתן התברר כהימור מוצלח. בתום שנתיים בערך באלאס ניצח במאבק ודמטריוס נהרג. הנצחוןהשל באלאס הושג בעיקר הודות תמיכת תלמי השישי ממצרים. בתו של תלמי השישי נישאה לבאלאס בנישואים דיפלומטיים. כמקובל. והנה הקטע המעניין. יונתן עצמו הפך לנציב הסלווקי ביהודה (ציטוט): ויצווה להפשיט את יונתן את בגדיו וּלְהלבישו בגדי ארגמן. ויעשו כן, ויושיבהו המלך אצלו... וישם אותו לראש וּלְנגיד (סו"צ. מקבים א' י' 67 – 71). זה מטורף. יונתן ראש המורדים הפך להית הנציג הסלווקי הרשמי ביהודה. כדי להבין עד כמה זה מוזר, נסו לדמיין את דוד בן גוריון מתמנה לשר בממשלת בריטניה והופך, מתוקף כך, לנציב הבריטי העליון בישראל. אם הצלחתם לדמיין את זה – תצליחו לדמיין את יונתן כנציב הסלווקי ביהודה. הכל יכול היה לבוא על מקומו בשלום. אבל כמו שהבנתם אי אפשר לסמוך על הסלווקים שיהיה אצלם רגוע. שלטונו של באלאס לא ארך זמן. ארבעה שנים. דמטריוס הב' בנו של הא' המלך הקודם פתח במלחמה נגד באלאס. באלאס התגלה כשליט די בינוני. יונתן תמך בבאלאס בתור רע למלך, ואף קודם לדרגת 'רע ראשון למלך'. לא פחות! הוא לחם באפולוניוס (הנציב של 'קוילה סוריה', הבוס הישיר של הנציב ביהודה), שערק אל דמטריוס השני. נוצר פה תקדים מעניין. לראשונה נלחמו חיילים יהודים במלחמה שאינה קשורה לארץ יהודה. המלחמה ידעה תפניות שונות. בִּקְרב אשדוד ניצח הצבא החשמונאי בקרב שדה את הפלנקס והפרשים הסורים. כלומר אוסף לוחמי הגרילה הפך לצבא מסודר ומיומן המסוגל להתמודד עם צבא מקצועי. צבא יהודה בכלל ויונתן החשמונאי בפרט הפכו לגורם שיש להתחשב בו בארץ ישראל. באלאס, אסיר התודה מחד גיסא, והנואש מאידך גיסא - העניק ליונתן תארים, כיבודים, וּבְעיקר את שטחי עקרון וסביבתה. בהמשך יתווספו עוד שטחים. כך גדלה ארץ יהודה משטח זערורי בין יריחו ללטרון ובין בית צור לגבעון – לשטח קצת פחות זערורי עם קרבה לים. עוד לא מגע ישיר בים, אבל מתקרבים. בשלב זה העביר תלמי השישי את תמיכתו מבאלאס אל דמטריוס השני. חלק מהעברת התמיכה היה העברת בתו מבאלאס אל דמטריוס השני. לא חשוב מי המלך, הבת של תלמי השישי תהיה נשואה לו! בעקבות העברת התמיכה של תלמי השישי גם יונתן, אשר לו היה שיתוף פעולה עם התלמים, הסיר את תמיכתו מבאלאס. עדיין לא תמיכה בדמטריוס, אבל התנערות מבאלאס. בקרב המכריע בין באלאס לאויביו, בשנת 146 לפה"ס, הוא נהרג. עתה הממלכה הסלווקית יכולה הייתה ליפול כִּפְרי בשל בידי תלמי השישי. הוא אבי המלכה, המלך דמטריוס השני חייב לו הכל, ואין מי שיעצור אותו. לרוע מזלו של תלמי השישי באותו קרב הוא נפצע באופן אנוש וּמֵת. אם כי סביר שאילו הוא היה נשאר בחיים הרומאים כבר היו מתערבים ומונעים מכח חזק מדי להיווצר במזרח הים התיכון. בעקבות מות באלאס ותלמי השני המנצח הגדול היה דמטריוס הב', שהפך לשליט סוריה.

נגישות
How can I help you?