בפעם שעברה ראינו כיצד תמיכת יונתן בבאלאס העניקה לבאלאס את הנצחון, כיצד דמטריוס השני, בנו של דמטריוס הראשון ניצח את באלאס, וכיצד יונתן הצטרף לצד המנצח מבעוד מועד. אך בעוד הסלווקים נאבקים בינם לבין עצמם, התפנה יונתן לעיסוקיו וצר על החקרה. אמנם רוב חיל המצב הסלווקי הוצא מארץ יהודה כבר על ידי דמטריוס הא' לצורך מלחמותיו השונות, אבל בבית צור וּבַחַקרה נותרו חיילים. זה היה סמל השלטון הסלווקי (הרשמי והרופף) על יהודה. אבל סמל. וּסְמלים מושכים את תשומת הלב כידוע הרבה מעבר לערכם הממשי. באלאס מת ויונתן הצהיר על נאמנות למלך החדש. סוף סוף כְּפָקיד סלווקי רם מעלה הוא נאמן למלך השולט. כשזה היה באלאס הוא היה נאמן לו. עכשיו כשבאלאס איננו – אין כל בעיה להיות נאמן למלך החדש. דמטריוס קיבל את הצהרת הנאמנות, הורה ליונתן להפסיק את המצור על החקרה (כי עכשיו הם באותו צד), והעניק לו אישרור למעמדו כנציב הסלווקי ביהודה. בנוסף הוא העניק ליונתן עוד שלושה מחוזות מרובי יהודים בִּדְרום השומרון. את מחוז עפרה, את לוד (כולל מודיעין!) ואת רמתיים. במונחי ימינו את המרחב שבין לוד – ראש העין – רמאללה. וְכֵן את האזור שמול יריחו בעבר הירדן (דרום – דרום הגלעד) ואת החוף המערבי של ים המלח כולל מדבר יהודה. בהחלט התרחבות קרקעית נאה לִיהוּדה. זאת בנוסף לשטחי עקרון שכבר צורפו קודם לכן. יהודה כמעט והכפילה את גודלה. מִמְצדה בדרום ועד רמאללה בצפון. ומעראק אל אמיר (באמצע הדרך בין יריחו לרבת עמון) במזרח ועד לוד במערב. די מרשים יש להודות. יונתן הנהיג יחידה פוליטית שראשי האימפריה צריכים להתחשב בה. מעורבות יונתן בְּעִנְיְני (ה-י הראשונה בשוא! בגלל הסמיכות) הממלכה (הוא פקיד בכיר ורע למלך, כן?) התבטאה גם במשלוח יחידה צבאית יהודית לאנטיוכיה הבירה. זאת לאור בקשת דמטריוס השני על מנת לדכא שם התקוממות. שימו לב, המלך הגדול צריך את עזרת יונתן לצורך הבטחת שלטונו. לא נאמר אבל סביר שדמטריוס הבטיח הבטחות מהבטחות שונות. אולי אפילו את פינוי החקרה. (ציטוט אני קורא בדילוגים, כן?): ויען דמיטריוס את יונתן ויאמר: (מט)' גם בדבר אשר שאלת בעדך ובעד העם אשא פניך, וגם הרבה ארבה את חסדי עמכם לעת נכונה. (עשיתי לך טובה, עכשיו תורך להחזיר לי) (נ) אמנם כעת היטיב תיטיב אתה עמדי בשלחך לי מאנשי מלחמתך לעמוד לִימִיני כי כל צבאותיי סרו מעלי' (יש מרד ואין לי חיילים). .(נא) וישלח לו יונתן שלושת אלפים איש בחור, ויבואו אל המלך לאנטוכיא וישמח לקראתם. (נב) ואנשי העיר נקהלו ברחובות ומספרם כעשרים ומאה אלף איש ויבקשו להרוג את המלך. (נג) וימלט המלך אל תוך הארמון... (נה) ויקרא המלך אל היהודים לקום לעזרתו, ויתקבצו אליו וישוטו על פני כל העיר. (נו) ויהרגו ביום ההוא כמאה אלף נפש (המספר מופרז בעליל, אבל בא לציין את הצלחת חיל המשלוח היהודי בהצלת המלך), ויציתו אש בעיר וישללו שלל רב ויפדו את המלך (סוף טוב וסו"צ. מקבים א' י"א 48 – 56). בספרות המדרש יש הד למשלוח חיל זה (ציטוט): יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא (סו"צ אוצר המדרשים ע' 192) ובעברית: נצחו הבחורים שהלכו להלחם (=לעשות קרב) באנטיוכיה. יונתן היה על הגובה. הוא לא הרגיש כנציב של יחידה מדינית קטנה (וזה מה שיהודה הייתה, אם נודה על האמת) אלא כמי שיש לו יד ורגל בפוליטיקה הגבוהה של הממלכה. למרות העזרה המכריעה של יונתן בִּשְמירת כסא המלך, לא פינה דמטריוס את חיל המצב מהחקרה. גור חתולים שחרחר עבר בין דמטריוס ליונתן. בנוסף שלטונו של דמטריוס התערער. באלאס אמנם נהרג, אבל תומכיו עוד חיו. יונתן העביר את תמיכתו מדמטריוס לשר הצבא טריפון. טריפון זה פעל לכאורה בשם אנטיוכוס השישי בנו של באלאס. הלוא אם באלאס הוא לכאורה אנטיוכוס החמישי, ברור שבנו הוא השישי. למען האמת לא ברורה לחלוטין סיבת השינוי של יונתן. הֶהָיְתָה זו אכזבה מדמטריוס? הבטחות שלא מומשו? אולי חשש מדמטריוס חזק מידי? מי יודע?
בספר מקבים האשימו את כפיות הטובה של דמטריוס. אבל יש אפשרות שזו הסוואה לבגידת יונתן בדמטריוס לאחר שהצהיר על נאמנות) (ציטוט): ויהי כשבת דמיטריוס בטח על כסא מלכותו, ואין מכלים דבר בארץ, ויחל דברו כי לא שמר מאומה מכל הדברים אשר דבר ליונתן וישנאהו. (סא) ויגמול לו רעה תחת טובה, וימעל בו רוב מעל (סו"צ. מקבים א' י"א 60 – 61). דמטריוס יצא שקרן בן רמאי בן נוכל, ורק בגלל זה יונתן שינה את דעתו. כמו במאבק בין באלאס לדמטריוס הראשון היה פה איזון עדין. כל תזוזה יכלה להכריע את הכף. טריפון שר הצבא והמלך אנטיוכוס השישי הבטיחו ליונתן כיבודים וַהֲטָבות. ההטבה המרכזית הייתה מינוי שמעון אחי יונתן לִנְציב החוף. שימו לב. יונתן הוא הנציב הסלווקי בִּיהוּדה. אחיו עומד להיות הנציב הסלווקי בחוף ארץ ישראל. אזור בו גרים יהודים אבל רוב האוכלוסיה היא אוכלוסיה הלניסטית. יהודי שמרד באימפריה הופך לשליט של נכרים מחוץ לארץ יהודה!!! כדי להבין כמה זה הזוי אז נמשיך עם הדוגמה של בן גוריון כנציב הבריטי בישראל, ונמשיך אותה עם משה שרת כמלך עבר הירדן במקום עבדאללה.
באותה הזדמנות של חילופי שלטון והבטחות נכבש המבצר הסלווקי בְּבֵית צור, בו היו תומכי דמטריוס מן הסתם. רק החקרה בירושלים נותרה עם חיל מצב סלווקי. סמל לשלטון הרשמי של הסלווקים בִּיהוּדה. יקח עוד כמה שנים טובות עד שגם החקרה תיכבש ותחדל להיות קוץ בגרון לאנשי ירושלים.
יונתן הבין שקשרים דיפלומטיים הם חשובים מאוד. הוא בסס קשרים עם מצרים התלמית (אויבו של אויבי הוא ידידי), וחידש את הברית עם רומא, שכרת יהודה אחיו. בנוסף קשר יונתן קשרים (יוקרתיים בעיקר) עם ספרטה. חשוב להבין שבשלב הזה ספרטה נתונה למרותה של רומא. חשיבותה כִּמְדינה היא זעומה אבל המותג 'ספרטה' עדיין היה יוקרתי. כמו היום כשיש לנו חבר פייסבוק שהוא ידוען כלשהו. הוא לא באמת חבר שלנו, אבל נחמד להתהדר בו ברשימת החברים (ציטוט בדילוגים): וזה משנה הספר אשר שלח יונתן ליושבי ספרטה .(ז) יונתן כהן גדול וזקני העם והכוהנים וכל עם היהודים לאחיהם אנשי ספרטה שלום. (ח) הנה זה ימים רבים ואריוס מלככם שלח ספרים אל חוניו כהן הגדול (כלומר אני רק משיב עטרה ליושנה. לא מחדש שום דבר)... (יז) אולם בשלחנו כעת את מלאכינו את נומיניוס בן אנטיוכוס ואת אנטיפטר בן יסון לאחינו בני רומא לחדש את ברית האהבה הנושנת עימהם. (יח) הפקדנו אותם ללכת גם אליכם לשאול בשלומכם, ולתת את הספר הזה בידכם, ולחדש את בריתנו אתכם (מקבים א' י"ב 6 - 18). 'החבר'ה שלי היו בדרך לרומא, אז לא אכפת לכם שהם קפצו אליכם, נכון?'. שימו לב לשינוי המהותי במעמדה של יהודה בכלל ושל יונתן בפרט. מדינה צעירה, הכפופה להלכה למלך הסלווקי, קושרת קשר עם מדינה ותיקה ומכובדת המקורבת לרומא ועם רומא עצמה. יש פה איתות ברור מאוד מהם יחסי הכוחות המשתנים בין ירושלים לאנטיוכיה. חשוב להזכיר נקודה אחת: במאבק בין אנטיוכוס השישי וטריפון לבין דמטריוס, ניצחו אנטיוכוס וטריפון. אבל דמטריוס השני לא הוצא להורג משום מה, אלא נלקח בשבי. הוא עוד ישוב. יהודה נלחם רוב ימיו, ונפל בשדה הקרב. יונתן מיעט להלחם, לעומת יהודה, עסק בעיקר בִּתְככים ודיפלומטיה, וּמֵת במלכודת.
היחסים בין יונתן לטריפון עלו על שרטון אימתני. זה קשור ככל הנראה לנסיון היהודי לכבוש את החקרה. היה בחקרה משהו מאוד מרגיז את אנשי יהודה. אבל מאוד עקרוני לשליטים הסלווקים. השליטים הסלווקים ראו בחקרה סמל לִשְליטתם ביהודה. שליטה רופפת ככל שתהיה – אבל שליטה. ולסמלים יש עוצמה רבה מאוד כאמור. כזכור, גם דמטריוס השני בשיא צרתו וצוקתו לא הסכים לפנות את החקרה. בספר מקבים הסבירו את שינוי יחס טריפון אל יונתן בִּרְצונו לסלק את אנטיוכוס השישי ולשלוט במקומו (מה שאכן קרה), וחשש שמא יונתן יפריע למהלך (ציטוט): וטריפון נכל נכלים להסב את ממלכת אסיה אליו, ולתת את הכתר בראשו, ולשלוח יד במלך אנטיוכוס (השישי כאמור). (מא) ויהי כי ירא את יונתן פן יהיה לו לשטן, וינהג בעורמה לתפוש גם אותו ולהמיתו, ויקום ויבוא לבית שאן (סו"צ מקבים א' י"ב 40 – 41). טריפון ניסה למשוך את יונתן לכיוון בית שאן ואז לתפוס אותו. אבל יונתן הבין שמשהו מסריח פה (ציטוט): ויצא לקראתו יונתן בארבעים אלף איש בחור למלחמה וילך לבית שאן. וירא טריפון כי בא בחיל רב וירא לשלוח בו יד. ויקבלהו בכבוד, ויעמידהו עם כל אוהביו ויתן לו מתנות... דלגתי קצת ויאמר ליונתן: מה הלאית את כל העם הזה ומלחמה אין לנו? ועתה, שלח אותם לבתיהם, ובחר לך מתי מספר אשר יהיו איתך, ולכה איתי לעכו ואתנה לך (את עכו הכוונה) ואת שאר המבצרים ואת החיל הנשאר, וכל אשר על המסים, ואשוב ואלך כי על כן באתי (סו"צ. מקבים א' י"ב 43 - 45).
מלכודת הדבש נטמנה. יונתן רק היה צריך לנגוס בפתיון השמנמן שהוצב בפניו. קבלת עכו עיר הנמל החשובה. אז טריפון ידע לנפנף בְּפִתָּיון מלהיב. מלהיב מאוד אפילו. למרבה הצער יונתן נגס בפתיון (ציטוט): ובהאמינו לו עשה כאשר אמר וישלח את החיל וילכו לארץ יהודה: ויַשאֵר איתו שלושת אלפים איש. אלפיים מהם שילח לגליל ואלף הלכו אתו: וכאשר בא יונתן לעכו ויסגרו אנשי עכו את השערים ויתפשוהו ואת כל אשר באו אתו הרגו בחרב: וישלח טריפון חיל וסוסים לגליל ואל העמק הגדול להמית את כל האנשים אשר בעד יונתן כלומר את ה-2000 שנותרו: וידעו כי נתפַּשׂ ויֹאבד הוא ואשר איתו ויעודדו איש את רעהו ויצאו ערוכים נכונים למלחמה: ויראו הרודפים כי בנפשם הוא וישובו )סו"צ. מקבים א י"ב 46 - 51). טריפון לכד את יונתן בערמה כאמור ואת מלויו הרג. עתה, כשיונתן היה שבוי אצל טריפון, כינס שמעון את העם (כלומר אנשי ירושלים רבתי), ולאחר נאום עידוד בו הבטיח להלחם למען התורה והמקדש, ולנקום את נקמת עם ישראל הוא הפך למנהיג יהודה (ציטוט): ותחי רוח העם לשמע הדברים האלה: ויענו בקול גדול לאמור אתה נשיאנו תחת יהודה ויונתן אחיך: הילחם מלחמתנו וכל אשר תצוונו נעשה (סו"צ מקבים א' י"ג 6 - 8). חשב לזכור, שמעון הוא עדיין הנציב הסלווקי במישור החוף. הוא הבין שנקרתה לפניו הזדמנות והוא לא בזבז אותה: (ציטוט): ויאסוף את כל אנשי המלחמה וימהר לכלות את חומות ירושלים ויבצרה מסביב: וישלח את יונתן בן אבשלום ואתו די חיל ליפו ויגרש את אשר היו בה וישאר בתוכה (סו"צ מקבים א' י"ג 10 – 11). ירושלים בוצרה, כלומר חומותיה תוקנו, וחושב לא פחות – יפו נכבשה! ליהודה היה מוצא לים. על המשמעויות הכלכליות, המדיניות והחברתיות של הענין. טריפון לא ממש אהב את מה שקרה, אבל לא הייתה לו הרבה ברירה. הוא התקדם אל ארץ יהודה, כשיונתן שבוי עמו במחנה. שמעון ערך את צבאו ליד חדיד. תל חדיד נמצא בִּקְצה שפלת יהודה לא רחוק מנמל התעופה בן גוריון. התצפית משם היא מרהיבה. רובכם עברתם תחת תל חדיד כמה פעמים לפחות. מי שנוסע בִּכְביש 6, ועובר מנהרה שנמצאת מעט צפונה למחלף בן שמן, חולף תחת התל. מתכנני הכביש רצו לחתוך את הגבעה וליצור שני מבתרים. אבל רשות העתיקות סירבה בכל תוקף לחיתוך התל. לכן יש שם מנהרה אשר נחצבה תחת התל. טריפון הבין שהוא לא יגבר על צבא שמעון. לפי ספר מקבים טריפון דרש כופר ואת בני יונתן כבני ערובה (ציטוט): ויהי כשמוע טריפון כי שמו את שמעון לפקיד תחת יונתן אחיו... דלגתי קצת וישלח אליו מלאכים לאמור: (יד) 'החזק החזקתי ביונתן אחיך, עקב אשר שלח ידו באוצר המלך בפקודת משמרתו. (טו) ועתה בשלחך לי מאת ככר כסף ושני בניו לבני ערובה, לבל יפשע בי אם אשלחנו לחופשי, השב אשיבנו לך'. (טז) ויצווה שמעון לשלוח לו את הכסף ואת הילדים, אף כי ידע כי בנבלה ידבר, ויעש כן לבל ילונו עליו העם לאמור: (יז) יונתן נהרג על ידו יען כי לא שלח לו את הכסף ואת הילדים לפדיון נפשו... (כד) ויהי בבואו לפני בית שאן (ולפי גרסה אחרת בית שקמה), ויהרוג את יונתן ויקבר שם, ואחרי כן שב אל ארצו. (סו"צ. מקבים א' י"ג 13 – 24). יונתן הומת איפוא בידי טריפון כשלא היה בו כל צורך. וכך לאחר תשע עשרה שנה (161 – 142 לפה"ס) – ירד יונתן מעל במת ההיסטוריה. בספר מקבים תוארה ההלויה המפוארת שנערכה לו, ומבנה הקבר המפואר שהקים שמעון במודיעין עבור אחיו. בין לבין ניסה טריפון להגיע לירושלים ולעזור לאנשי החקרה הנצורים, אך סופת שלג מחד ועצמת צבא יהודה מאידך מנעו ממנו את הגישה לירושלים.
מדינת החשמונאים למעשה כבר התקיימה עם יונתן. בפועל שמעון הוא מייסד המדינה החשמונאית. שמעון הוא דוד בן גוריון של החשמונאים. שמעון לא היה מנהיג צבאי דגול כמו יהודה, או מדינאי מוכשר כמו יונתן, אלא הוא היה שילוב מוצלח של שניהם. וזה מה שהיה נחוץ על מנת להוביל את יהודה לעצמאות. שמעון עמד על כתפי הענקים שקדמו לו. שמעון צבר נסיון צבאי לא מבוטל, כִּמְפקד חיל המשלוח לגליל בימי יהודה אחיו, ונסיון מדיני – שלטוני – מנהלתי כאשר היה נציב החוף מטעם הסלווקים. הוא שלט בזרוע המדינית ובזרוע המדינית באותה מידה וּבְכִשָּרון רב. הוא הבין שתהליכים לוקחים זמן. הוא הבין את כוחו ובעיקר את מִגְבְּלות (ה-ב בשוא! בגלל הסמיכות) כוחו. הוא הבין מה ניתן להשיג, מה לא ניתן להשיג, ומה לא ניתן להשיג עכשיו אבל אולי אח"כ. הוא ארב להזדמנויות, ולא החמיצן כשניקרו בפניו. פעילותו המדינית והצבאית הוגבלה רק למה שהמדינה החשמונאית נזקקה לו. לא פחות אבל לא יותר. הוא אמנם השיג עצמאות (להלן), אבל ידע לא למתוח את החבל יתר על המידה עם הסלווקים, וְכֵן שמר על קשרי ידידות עם מי שצריך וגם עם מי שלא. שמעון השתמש בצבא כמכשיר לקידום מדיניות החוץ, אבל הצבא נלחם רק במקום ובזמן שנדרש לכך, וְכִיבושיו היו לבנים נוספות בְּבִיצור יהודה. הוא לא 'בזבז' במרכאות את הצבא על דברים טפלים.
הנהגת שמעון בפרט והשושלת החשמונאית בכלל - לא התבססה על מלכים זרים, שיעניקו את חסותם לשליט זה או אחר (כמו קצת יהודה והרבה יונתן), אלא על הסכמה לאומית רחבה, ואיצטלה חוקית. יהודה בנה את הכח הצבאי (וּבִיטל את גזירות הדת), יונתן השתמש בצבא להשגת מטרות פוליטיות והרחבת שטחים. ואילו שמעון (הבן החמישי והאחרון שנותר בחיים, אם כי השני בסדר הבנים) עמד על כתפי שניהם כאמור, והוא זה שהקים מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל, בהנהגת בית חשמונאי.
שמעון שהחליף את יונתן שב וְכוֹנן קשרים עם דמטריוס השני כנגד טריפון שרצח את יונתן. אויבו של אויבי הוא ידידי כידוע. דמטריוס השני הכיר בשמעון כמנהיג יהודה, וּפָטר את יהודה, שממילא הייתה מחוץ לשליטתו, ממיסים. לפטור ממסים הייתה משמעות אחת – עצמאות (ציטוט): ויען דמטריוס ויכתוב לו כדברים האלה: '... דלגתי קצת (לח) והקימותי את אשר הבטחתי לכם, והערים הבצורות אשר בניתם תהיינה לכם לצמיתות. (לט) ונשאתי לכם כל מעל אשר מעלתם בי עד היום הזה, ואת מנת המלך ואת התרומות אשר הורמו מירושלים שמוט אשמוט את ידי'... עוד דילוג (מא) ויהי בשנת שבעים ומאה (141 לפה"ס), וישבר עול הגויים מעל בני ישראל. (מב) ומאז החלו לכתוב בדברי הימים ובכל ספריהם, בשנה הראשונה לשמעון הכהן הגדול שר ונשיא ליהודים (מקבים א' י"ג 33 - 42). יהודה הפכה עצמאית. ענין המיסוי הוא קריטי. אם אני השליט אני רשאי להטיל מסים על האזרחים. ברגע שהם לא משלמים מסים – הריבונות שלי כשליט לא קיימת. וידועה סיסמת הקרב של המתיישבים הבריטים באמריקה, אשר הובילה לעצמאות ארצות הברית: No taxation without representation. אין מיסוי ללא ייצוג. במאבקים פוליטיים רבים עולה הדרישה למרד מסים. סמל לאי הכרה בריבונות השלטון על האזרחים. ואחרי מבוא קצר בדיני מיסוי בואו נדבר רגע על התאריך. השנה שנזכרה היא שנת 170. שנת 170 למה? פה אנו מתוודעים למושג חדש הקרוי 'מנין השטרות'. מנין השטרות הוא השם היהודי למנין של בית סלווקוס שהחל בשנת 312 / 311 לפני הספירה. השנה המקדונית התחילה בסתיו. כמו השנה העברית בת ימינו שחלקה בסוף השנה הלועזית והמשכה בשנה האזרחית הבאה. לכן יש המתחילים את הספירה ב-312 ויש המתחילים ב-311. בִּסְפרים שונים ניתן למצוא הבדל של שנה אחת בתאריכים של אירועים שונים ביחס לספירה הנוצרית. ההבדל נובע מהיכן מחשבים. 312 או 311. כך או אחרת בשנה המקדונית שהחלה בִּסְתיו 312 ותמה בסתיו 311 ייסד סלווקוס הראשון באופן רשמי את הממלכה הסלווקית, במהלך מלחמות הדיאדוכים, הלוא הם יורשי אלכסנדר. נתיני האימפריה אימצו את הלוח כי היה בו חידוש חשוב שהקל עליהם את החיים. המעניין במנין השטרות הוא, שהוא לוח השנה הראשון המבוסס על תאריך התחלה קבוע ולא על אירועים חולפים. עד אז נהגו לתארך בעיקר לפי מנין מלכים. בשנה X למלך Y קרה כך וכך. כאשר מלך מת, הכל התחיל מהתחלה. במקרה זה מות מלך זה או אחר לא שינה דבר. נקודת הייחוס נשארה קבועה. מנין השטרות נתן את ההשראה ללוחות השנה של היהדות, הנצרות והאיסלם. כל לוח שנה מתייחס לאירוע קבוע בזמן. בריאת העולם אצל היהודים, לידת ישו אצל הנוצרים וּבְריחת מוחמד ממכה למדינה אצל המוסלמים. מנין השטרות היה נפוץ בכל המזרח התיכון גם שנים רבות לאחר נפילת האימפריה הסלווקית. לוח השנה המוסלמי דחק את מנין השטרות. אם כי יהודי מצרים המשיכו להשתמש בו עד המאה ה-6, וִיהוּדֵי תימן עד המאה ה-20. אז 171 שנה אחרי 312 לפני הספירה נותן לנו את שנת 141 כמועד בו נוסדה המדינה החשמונאית.
הזכרנו ששמעון ניצל הזדמנויות. אז הנה נקרתה אחת לפניו. העיר בעלת המיקום האסטרטגי היוצא מן הכלל גזר – נכבשה (ציטוט): ויהי בימים ההם וייחן שמעון על גזר ויקף את העיר, ואחרי הגישו כלי מפץ לקראתה וילכוד המגדל. (מד) ויהי כי ירדו אנשי המגדל אל תוך העיר, ותהי מהומה גדולה בקרב העם. (מה) ויעלו כולם אנשים ונשים וטף על החומות ויקרעו את בגדיהם, ויקראו בקול גדול אל שמעון, אהה תן לנו ימינך. (מו) ויאמרו אל נא כחטאינו תעשה לנו, אך עשה עמנו חסד ורחמים. (מז) ויחמול שמעון עליהם ולא המיתם, ויגרש אותם מן העיר ויטהר את הבתים אשר שמרו בהם את אליליהם. (סו"צ. מקבים א' י"ג 43 – 47). כיבוש יפו יצר מסדרון של יהודה לים. וּמִסדרון, כדרכם של מִסְדְּרוֹנות – צר הוא. כיבוש גזר הרחיב את המסדרון לכיוון הים, השולט בגזר כבר נמצא בחצר האחורית של יבנה ושל אשדוד. ערים חשובות בִּדְרום מישור החוף. בציטוט הדגשתי את הביטוי כלי מפץ, כלומר כלי מצור. אזכור כלי המצור מעיד על ההתקדמות הטכנולוגית של צבא יהודה, וַהֲפיכתו לצבא מקצועי בִּמְלוא מובן המילה. איזו דרך עשה צבא יהודה בעשרים וְכַמָּה שנים. מִכְּנופיות גרילה לא ברורות בִּימֵי מתתיהו עד לצבא לו חיל הנדסה קרבית. כלומר חיילים שמתמחים במקצוע המצור. חיילים שמתמחים במקצוע מסוים, משמעו חיילי קבע שהצבא הוא מקצועם ואורח חייהם. לפי ספר מקבים העיר נכנעה תמורת הבטחת חיי התושבים, ושמעון צויר כאיש רחום וחנון. די הגיוני בסך הכל. הרי מהי המלחמה המוצלחת מכל? זו שמטרותיה הושגו מבלי להילחם. אז שמעון הטיל מצור, התושבים הבינו לאן זה מתקדם, ונכנעו תמורת חייהם שניתנו להם כשלל. כמקובל בימי קדם. חשוב להבין דבר אחד – ההבטחות לכניעה תמורת החיים ניתנו בחסות האלים. ולכן נדירים המקרים בהם ההבטחות הללו הופרו. כה נדירים עד שיוספוס טרח להזכיר מקרים מפורסמים של אי כיבוד ההבטחה בעת המרד הגדול, שאירעו בִּירוּשלים וּבִמְצדה.
עתה התפנה שמעון לסלק, סוף כל סוף, את החקרה. לא היה מי שבאמת יפריע לו, או יבוא לעזרת החקרה. (ציטוט): והאנשים מן המצודה בירושלים (היא החקרה) נעצרו לצאת ולבוא לארץ ולקנות ולמכור וירעבו מאוד ויגוועו מהם רבים ברעב: ויקראו אל שמעון לקחת ימין (כלומר את יד ימין לאות הבטחה ושבועה) ויתן להם (כלומר נשבע להם) ויגרשם משם ויטהר את המצודה מן השיקוצים: ויבוא אליה בשלושה ועשרים לחודש השני בשנת אחת ושבעים ומאה, בהלל וּבְּכַפּוֹת תמרים וּבְכנורות וּבְתופים וּבְנבלים וּבְשירים וּבִזמירות כי נשמד אויב גדול מישראל: ויקיים לעשות שנה שנה את היום ההוא בשמחה (סו"צ מקבים א' י"ג 52 – 54). החקרה לא נכבשה, אלא הושמה במצור. עתה, ללא הגיבוי של האימפריה, וכפי הנראה מניעה מאנשי ירושלים לספק לאנשי החקרה מזון – חיל המצב בחקרה ביקש ערובות לבטחונו, מה שנקרא 'לקחת ימין', ונכנע. בִּתְמורה לכניעה הם קיבלו את חייהם לשלל. ובכ"ג באייר שנת 141 לפני הספירה סולק הסמל האחרון לשלטון הסלווקי ביהודה. יהודה הפכה לִמְדינה עצמאית ללא מובלעת נכרית כזו או אחרת. שימו לב שכאן זה שנת 171 למנין השטרות, אבל עדיין בתוך שנת 141 לפה"ס. כזכור יונתן ניסה לכרות ברית עם ספרטה ואף שלח שליחים לספרטה. התשובה הידידותית של אנשי ספרטה ליונתן הגיעה לשמעון. גם הברית עם רומא שיונתן תחזק - חודשה בהזדמנות זו.
שמעון היה מנהיג בעל חושים מחודדים. הוא הבין ששלטון יציב וּבַר קיימא תלוי בלגיטימציה עממית. הלוא לגיטימציה חיצונית באה והולכת. בדיוק מה שקרה ליאסון ומנלאוס – שחילופי השלטון באנטיוכיה השפיעו על מעמדם. וכן אלקימוס, שללא החניתות הסלווקיות הוא לא היה נשאר ולו דקה אחת בִּכְהונתו. על כן שמעון ניסה לבסס את שלטונו על הסכמה עממית רחבה ככל הניתן. מסיבה זו הוא כינס את 'אספת העם'. נציגי העם התכנסו במקדש, ואישרו מסמך המגדיר את הסמכויות של שמעון ובניו. לא ברור מי היו נציגי העם, וכיצד הם נבחרו לתפקידם. אבל מקובל להניח שראשי הישובים והמשפחות החשובות בִּיהוּדה נכחו בכינוס. בלתי פתירה לכאורה. מאז חורבן בית ראשון לא היה שליט עברי עצמאי ששלט על יהודים. נכון נחמיה היה הנציב הפרסי ויונתן היה הנציב הסלווקי – אבל סמכותם נבעה מהשלטון הזר. והנה צריך לבחור שליט יהודי עצמאי. בימי בית ראשון המלך נבחר בחסות האל לאור דברי נביא זה או אחר. אחיה השילוני, יהוא בן חנני, אלישע וכיוצא בזה. אבל במהלך התקופה הפרסית פסה נבואה מישראל. לפחות הנבואה שאנשים הסכימו להתייחס אליה ברצינות. עד היום יש נביאים וחוזים, רק שאנו מתייחסים אליהם כחולי נפש. אז בְּהֶעֱדר נביאים או אורים ותומים, שהם כלי נוסף לִידִיעת רצון האל, או כל אמצעי אחר שיביע את רצון האל – הסכמה עממית היא הדרך המועדפת. סוג של דמוקרטיה בסיסית בעם ישראל. בשנת 140 לפה"ס, בכל זאת הדיונים נמשכו זמן מה. כדרכן של אסיפות מכוננות היו ויכוחים, מאבקים, עסקאות וּפְשרות - אישרה האספה את מינוי שמעון (וצאצאיו) ל- שימו לב: 'מנהיג היהודים', כהן גדול, וּמְפקד הצבא. חסרה פה מילה אחת מאוד משמעותית. 'מלך'. שמעון נזהר מאוד לא לקבל את התואר מלך, כיוון שמלך אמור להיות מבית דוד. אז הוא לא מלך. אם כי מכל בחינה מעשית שהיא הוא היה מלך. יורשיו כבר פחות ידקדקו בזוטות כגון דא וִיכַנּוּ עצמם 'מלך'. חשוב להבין דבר אחד. עיקר העיקרים מבחינת שמעון ויורשיו הוא התואר 'כהן גדול'. המלוכה היא טפלה לכהונה. כשנגיע לאלכסנדר ינאי נרחיב על המאבק בינו לבין החכמים על התואר מלך. רק אתן קלקלן (ספוילר בלע"ז), שהחכמים דרשו מינאי לבחור. או מלך או כהן. לא גם וגם. רמז: הוא לא בחר אלא החזיק בִּשְתי המשרות גם יחד.
בעוד שמעון מבסס את אחיזתו ביהודה, אצל הסלווקים גברו המאבקים. טריפון שרצח את יונתן כזכור, רצח את בן חסותו אנטיוכוס הו' (מעניק הלגיטימציה), והפך, לראשונה, למלך שלא מהשושלת המייסדת. במקביל דמטריוס השני נפל בִּשְבי הפרתים בעת אחד מִמַּסְעות המלחמה שלו במזרח. חשוב לזכור כי החזית בִּיהוּדה הייתה החזית המשנית והלא חשובה של הסלווקים. האויב הגדול והמסוכן היו הפרתים ממזרח. במקום דמטריוס השני עלה אנטיוכוס השביעי בנו של דמטריוס הראשון ואחיו של השני. בתחילה היה אנטיוכוס השביעי חביב לשמעון. כל עוד הוא נזקק לו כמי שירתק כוחות כאלה ואחרים של טריפון. אולם כשהוא, אנטיוכוס השביעי, התחזק הוא סירב לעזרה הצבאית שנשלחה אליו מטעם שמעון, והציג לשמעון מספר דרישות: הדרישה הראשונה היא פינוי החקרה, גזר ויפו (ובפועל מסירת האתרים הללו לידי הסלווקים בחזרה) או 500 כיכר (15 טון) כסף תמורתן. כלומר הוא 'מוכר' במרכאות את המקומות הללו. במרכאות כי הוא מוכר משהו שהוא לא שלו כבר. הדרישה השניה היא עוד 500 כיכר כסף כְּפִיצוי על הנזקים שגרם לו שמעון. אחרת תהיה מלחמה. תשובת שמעון הייתה חדה, ברורה ונחרצת, והפכה לקלאסיקה (ציטוט): לא ארץ נכריה לקחנו, ולא על נכרים השתררנו. אלא על נחלת אבותינו שנכבשה בידי אויבנו באחת העתים בלי צדק. ואנחנו, כאשר הייתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו (סו"צ. מקבים א' ט"ו 33 - 34). ככה פשוט. אמונה מוחלטת בצדקת הדרך. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז כמחוות רצון טוב הציע שמעון 100 כיכר כסף. רק להוריד את הנודניק הזה מהגב. אנטיוכוס לא קיבל את הצעת שמעון וּפָלש ליהודה. הצבא הסלווקי ניסה לפרוץ ליהודה. צבא יהודה הונהג בידי יוחנן ויהודה בני שמעון. שמעון עצמו כבר היה די קשיש בשלב הזה. בואו לא נשכח שהוא הבן השני של מתתיהו, וּכְשֶהמרד פרץ הוא לא היה צעיר במיוחד. כך או אחרת צבא יהודה הביס את הצבא הסלווקי, תוך שימוש בְּפָרָשים יהודים. בדומה לִכְלי המצור הופעת פרשים יהודים בִּשְדה הקרב מעידה על התחזקות והתמקצעות צבא יהודה. צבא יהודה אינו גדול בהשוואה לצבא הסלווקי, אבל יש בו כל מה שצריך. חי"ר, פרשים והנדסה קרבית. הקרב הבהיר כי יהודה הפכה להיות גורם דומיננטי בארץ ישראל. אי אפשר להתעלם מִמְקבלי ההחלטות שיושבים בִּירוּשלים. שמעון השכיל לבצר את הקיים, להעמיק את האחיזה, וּלְהתכונן לבאות. הוא עיכל את מה שהושג, ולא שאף לבלוע יותר ממה שניתן לעכל. אבל גם הוא נפל קורבן לִתְככים פנימיים שאולי נתמכו על ידי אנטיוכוס השביעי. וּבְכך הוא הצטרף לארבעת אֶחָיו שמתו טרם זמנם. יוחנן, כנראה הבכור, נהרג בעת מסע אל הנבטים. יהודה נהרג בקרב אלעשה. אלעזר נהרג בקרב בית צור. עם הפיל וזה. יונתן נרצח על ידי טריפון. וגם שמעון ימצא את מותו טרם זמנו.
