Skip to content

פרק 527 – קריאה

האזנה

לאחר הפוגה קצרה בת פרק אחד נמשיך עם המדינה החשמונאית.

בפעם שעברה סיימנו עם כיבושי שמעון ביפו ובגזר, ועם תשובתו הנצחית לאנטיוכוס השביעי הידועה בתור 'לא ארץ נכריה לקחנו'. כיבושי שמעון היו קטנים בכמות אך חשובים לִיהוּדה. ליהודה יש מוצא לים. ליהודה יש נמל. נמל משמעו מסחר ימי, ודרך ישירה לרומא – ללא מעבר בארצות אחרות. שמעון השיב לאנטיוכוס השביעי תשובה ניצחת, אבל אנטיוכוס לא סלח ולא שכח. בדומה לאֵחיו – גם שמעון סיים את חייו בטרם עת. שמעון ירד לעיר החשובה יריחו והתארח אצל נציב יריחו. אדם בשם תלמי בן חבוב, שהיה חתנו של שמעון. כלומר הוא היה נשוי לְבִתו של שמעון. כך נכתב במקבים א' (ציטוט): ותלמי בן חבוב (או חבובו) הופקד לשר צבא בערבות יריחו... דלגתי קצת כי היה חתן הכהן הגדול (כלומר שמעון). ויגבה לבו ויחפוץ לכבוש את הארץ, ויוועץ במרמה על שמעון ועל בניו לאבדם... דלגתי קצת וירד (שמעון הכוונה) ליריחו הוא ומתתיהו ויהודה בניו... דלגתי שוב ויקבל אותם בן חבוב במרמה אל המבצר הנקרא דוק אשר בנה, ויעש להם משתה גדול, ויחבא שם אנשים (סו"צ. מקבים א' ט"ו 11 - 15). מבצר דוק או דגון נמצא על הר קרנטל ממערב ליריחו כ-300 מטרים מעל העיר. לפי הקטע תלמי הוא שבנה את המבצר. זהו אחד מִמִּבְצְרֵי המדבר שבנו החשמונאים והוא הקדום שבהם. שם ההר 'קרנטל' נובע מהמסורת הנוצרית שפה השטן ניסה את ישו במשך ארבעים יום וארבעים לילה כמתואר בבשורה על פי לוקאס. קרנטל הוא שיבוש של המילה הלטינית Quadraginta – דהיינו ארבעים. תלמי היה תאב שררה ופעל מתוך רצון לשלוט. כך או אחרת שמעון הוזמן בערמה על מנת להכותו נפש. שמעון לא חשד בדבר (ציטוט): וכאשר השתכרו שמעון ובניו, קם תלמי ואשר אתו, ויקחו את נשקם, ויבואו אל מעון המשתה וימיתו אותו ואת שני בניו, ואחדים מנעריו... דלגתי קצת ויכתוב תלמי את הדבר הזה, וישלח אל המלך (אנטיוכוס השביעי) כי ישלח לו חיל לעזר, ולמסור את הארץ לו ואת הערים. וישלח אחרים לגר לאבד את יוחנן ... דלגתי קצת ואחרים שלח לכבוש את ירושלים ואת הר המקדש. ויבוא פליט להודיע ליוחנן לגזר, כי הומתו אביו ואחיו, וכי שלח להמית גם אותו ... דלגתי שוב ויתפוס את האנשים הבאים לאבדו וימיתם, כי ידע אשר ביקשו לאבדו (סו"צ מקבים א' ט"ז 16 - 22).

לאחר ארוחה דשנה ולא מעט אלכוהול במחזור הדם – תלמי ואנשיו התנפלו על שמעון ובניו ורצחו אותם. תלמי לא בזבז זמן ומיד שלח כח לעיר גזר על מנת להרוג את יוחנן בן שמעון, גיסו כן? כדי לא להשאיר גחלת לוחשת. אבל יוחנן שמע מפי פליט על שאירע, נערך לבאות והמית את מי שרצה להמית אותו. העובדה כי תלמי מיהר לדווח לאנטיוכוס השביעי ששמעון עבר אל עולם האמת וביקש את עזרתו, רומזת כי לאנטיוכוס השביעי היו יד ורגל ברצח שמעון.

נקודה זו היא נקודת מפנה מבחינתנו. עד עתה התבססנו כמעט באופן בלעדי על ספרי מקבים. א' בעיקר וגם ב'. הרי מעתה המקור העיקרי שלנו יהיה יוסף בן מתתיהו הלוא הוא יוספוס פלאביוס. מעתה ואילך אכנה אותו בתור יוספוס. יוספוס הוסיף כמה וכמה פרטים על רצח שמעון והאירועים שאירעו לאחר מכן. למרות רצח שמעון השלטון עבר בצורה מסודרת אל יוחנן בן שמעון. מעשהו הראשון של יוחנן היה לנקום את מות אביו. כך כתב יוספוס בספרו תולדות מלחמת היהודים ברומאים (ציטוט): כשתקף את המצודה (יוחנן הורקנוס הכוונה) נתברר שאף שהיה עדיף בִּשְאר הדברים הייתה ידו על התחתונה בגלל רגש מוצדק. כפעם בפעם בהיות תלמי בלחץ קשה היה מוציא את אמו ואת אחיו על החומות ושם היה מענה אותם. הוא אף איים להפילם מן החומה אם לא ייסוג מהר. למראה הדבר כבשו את לבו רגשות הרחמים והאימה, יותר משכבשוהו רגשות הזעם. אמו לא נכנעה לא על ידי הייסורים ולא מחמת אימת המות. היא הייתה מושיטה את ידה ומתחננת בפני בנה שלא יתרגש ממעשי התועבה שעושים בה, ולא יציל את התועב (לא המצאתי את המילה הזו. כך נכתב בתרגום)... דלגתי הרבה על הקטע בו יוחנן מתקיף ונסוג חליפות המצור נמשך איפוא עד שנת המנוחה (שנת שמיטה הכוונה. דלגתי קצת) עכשיו, משהוקל המצור הוציא תלמי להורג את אמו ואחיו, וברח לזנון שהיה מכונה בשם קותולס (kotulas) מושלה של פילדלפיה (היא רבת עמון. סו"צ א ב 4). גרסה דומה יש גם בקדמוניות היהודים.

יוחנן צר על תלמי שהתבצר במבצר דוק, אך לא כבש את המצבר בשל אמו שהייתה בת ערובה אצל תלמי הנשוי לְּבִתה. דוגמה ליחסי בעל וחמות בעייתיים משהו.

יוחנן הפך לשליט יהודה כאמור. יוחנן כבר גדל כאציל יהודי. הוא היה איש העולם הגדול, חובב התרבות היונית, והעניק לעצמו שם יווני כשר למהדרין: הורקנוס. וְכָך הוא הפך ליוחנן הורקנוס הראשון. משמעות השם הורקנוס אינה ברורה. בספר מקבים א' הוא נזכר רק בשמו 'יוחנן'. יוספוס בִּסְפריו תולדות מלחמת היהודים ברומאים וקדמוניות היהודים מזכיר את שני השמות. נראה שיש לקשור את השם אל חבל ארץ בשם הירקניה אשר שוכן ליד הים הכספי. השאלה היא כמובן כיצד מחוז הירקניה העניק את שמו למלך יהודי מרחק מאות ואלפי קילומטרים משם. תשובתי היא, ולבטח איני הראשון לתתה, כי השם היה נפוץ דיו, ונשא חן בעיני יוחנן. כלומר הקשר הוא עקיף. מאוד עקיף.

יוחנן ביסס את מעמדו כשליט היהודים, אבל הצרות מחוץ ליהודה לא נעלמו. האיום הגדול על יוחנן הגיע מצד אנטיוכוס השביעי, ששלט שוב בממלכה אחת (לאחר מות טריפון). בהוראת אנטיוכוס השביעי הצבא הסלווקי פלש ליהודה. הפלישה היא מימוש האיום כלפי שמעון בשל כיבוש יפו וגזר כזכור. אנטיוכוס הבטיח אז אנטיוכוס גם קיים. בהבינו את יחסי הכוחות שנטו בְּבֵירור לטובת הסלווקים - יוחנן נסוג והתבצר בִּירוּשלים. חומות ירושלים פיצו על הנחיתות הצבאית שלו. אני שב וּמַזכיר שהפרשי העוצמה בין יהודה לממלכה הסלווקית היו אדירים. יהודה הצליחה לזכות בעצמאות רק כי הסלווקים היו עסוקים ביותר מדי זירות והתמודדו מול יותר מדי איומים. אז חבל הארץ ההררי והשולי הזה שם בקצה – היה בתחתית סולם העדיפויות שלהם. יוספוס תיאר תיאור דרמטי את אירועי המצור. נקרא הפעם את הגרסה הארוכה יותר אשר בקדמוניות היהודים, המכילה כמה וכמה פנינים ששוה להתעכב עליהן (ציטוט): ואנטיוכוס (השביעי אאורגטס Ευεργέτης הכוונה) שהתאנף על מה שעלתה לו מיד שמעון  חדר ליהודה בשנה הרביעית  למלכותו והראשונה לשלטון הורקנוס. באולימפיאדה המאה שישים ושתיים (סו"צ. קדמוניות י"ג 236). יש אי התאמה בתאריכים. אנטיוכוס עלה לשלטון בשנת 138 לפה"ס. שנתו הרביעית היא 134. שנתו הראשונה של יוחנן היא אכן 134 לפה"ס. עד כאן הכל בסדר. האולימפיאדה המאה שישים ושתיים יוצרת בעיה קלה. לפי המידע המצו בידנו האולימפיאדה הראשונה הייתה בשנת 776 לפני הספירה. נכפיל 162 כפול ארבע שנים נקבל 648. כלומר את שנת 128 לפני הספירה. אם נשער שיוספוס טעה ומדובר באולימפיאדה המאה שישים ואחת נגיע ל-132 לפני הספירה. אז ניתן להניח שכל האירועים שתוארו להלן נמשכו שנתיים. 134 עד 132 לפה"ס. בואו נמשיך (ציטוט): אנטיוכוס הקיף אותה (את ירושלים) בשבעה מחנות. לא הועיל תחילה כלום מפני חוזק החומות וּגְבורת הנצורים, וגם מפני חוסר במים, שממנו חילץ אותם גשם רב שירד עם שקיעת הפליאדות (סו"צ. קדמוניות י"ג 237). הפליאדות הן קבוצת כוכבים המכונה בעברית כימה, וביפנית סובארו. ניסיתי להבין מה משמעות הביטוי 'שקיעת הפליאדות'. מתי הן שוקעות. אמנם לעיתים הירח חולף ביננו לבין קבוצת כוכבים זו ולא ניתן לראותה, ולעיתים היא נראית היטב במשך חודשים רבים. באתר הקרוי 'שירת הכוכבים' מצאתי מאמר על הקשר בין קבוצה זו לחג הסוכות, ושם נכתב שניתן לראות במשך כל הלילה את הקבוצה רק בחגי תשרי, בדגש על סוכות. הכוכבים המציצים מן הסכך וכל זה. כלומר סביב מרחשוון לא ניתן לראות את הכוכבים במשך כל הלילה. וזה מתאים למועד שבו ירד הגשם בעת המצור של אנטיוכוס על ירושלים. בואו נמשיך בדילוג קל (ציטוט): ויום יום היה עורך התקפות, אף חפר תעלה עמוקה, רחבה מאוד וּכְפולה, וְגָדַר בעד התושבים. אולם הללו (ערכו) בתחבולה גיחות רבות נגד האויב... דלגתי קצת אולם הורקנוס כשהבין שריבוי האוכלוסין שלו (כלומר הפליטים שנהרו לירושלים) הוא לרעתו, מפני שהם ממהרים לכלות את הצידה דלגתי קצת הפריד מכלל האוכלוסין את אלה שלא היה בהם צורך וגירש אותם, והשאיר רק את אלה שהיו במלוא אונם וטובים למלחמה... דלגתי על הקטע שבו אנטיוכוס סירב לקבלם והם היו בתווך בין הצרים לנצורים ומתים בהמוניהם והנה בא חג הסוכות ואלה שבפנים ריחמו עליהם חזרו והכניסום העירה. אז שלח הורקנוס אל אנטיוכוס וביקש ממנו ברית שבעה ימים (כלומר הפסקת אש) בגלל הֶחָג. ואנטיוכוס נענה ליראת האלהים אשר בו וכרת את הברית. ולא עוד אלא ששלח אל העיר קרבן מפואר: פרים שקרניהם מצופות בזהב, וּגְביעים של זהב וכסף מלאים בכל מיני בשמים דלגתי קצת כי נבדל מאוד מאנטיוכוס אפיפנס, שבכובשו את העיר הקריב חזירים עם המזבחות ושפך את חלבם על בית המקדש סביב, והפר בכך את חוקי היהודים ואת דת אבותיהם דילוג קטנטן ואילו לאנטיוכוס זה קראו הכל 'חסיד' על שום חסידותו המופלאה. ומתינותו של אנטיוכוס קנתה את לבו של הורקנוס... דילוגון שלח אליו שליחים וביקש שיחזיר להם את סדר המדינה של אבותיהם (הורקנוס נכנע למעשה). דלגתי על הקטע שבו אנטיוכוס לא שמע ליועציו להשמיד את ירושלים ולהרוג את תושביה. והשיב לשליחים שעל הנצורים למסור את כלי זינם ולשלם לו מס עבור יפו ושאר הֶעָרים שמחוץ ליהודה, ולקבל חיל מצב (כלומר להחזיר את החקרה, דהיינו אובדן עצמאות יהודה) ועל פי התנאים האלה ייפטרו מן המלחמה. היהודים הסכימו לקבל על עצמם את כל שאר הדברים ואילו לחיל המצב לא הסכימו. דילוגון... במקום חיל מצב נתנו בני ערובה וַחֲמש מאות כיכר כסף (כיכר היא 30 ק"ג) שמהם נתנו מיד שלוש מאות ואת בני הערובה, וּבֵיניהם היה גם אחיו של הורקנוס. והמלך (אנטיוכוס) קיבל אותם והרס גם את חומות ירושלים. לפי התנאים האלה הסיר אנטיוכוס את המצור והסתלק (סו"צ. קדמוניות י"ג 239 – 248).

נראה שהמצור היה ממושך וּזְמן של שנתיים ימים נראה הולם את משך המאורעות. כלומר 134 עד 132 לפני הספירה. ההמשך מעניין לא פחות (ציטוט): והורקנוס פתח את קבר דוד (זה המלך) שעלה בעושרו על המלכים מקדם, והוציא ממנו שלושת אלפים כיכר כסף דילוגון והיה ראשון היהודים שהחל לקיים צבא שכירים (סו"צ קדמוניות י"ג 249 – 250). זה מרתק. קודם כל העובדה שהורקנוס בזז את קבר דוד. אין בטחון שאכן קבר דוד נבזז, וספק אם באותה עת היה זיהוי ודאי, וכלל לא בטוח שאילו דוד נקבר עם אוצרות כאלה גדולים – הם לא נבזזו זה מכבר על ידי אחד ממלכי יהודה שנזקק לְכֶסף, או לכל המאוחר על ידי הבבלים. אבל זה סיפור יפה ולא נקלקל אותו בעובדות. חשוב גם לזכור שקהל היעד של יוספוס הוא הקהל היוני - רומי. אז קצת קישוטים ספרותיים לא יזיקו, בטח אם המטרה היא להראות את עושרו וּגְדוּלתו של דוד. אולם המידע שיוחנן הורקנוס הוא הראשון להקים חיל שכירים הינו מעניין. ברור שמדינה צריכה צבא. וּבִימי קדם צבא הקבע הזמין יומם וליל הוא צבא שכירים. אולם נראה שהכוונה היא לִשְכירי חרב זרים, בעיקר יונים. אלכסנדר ינאי בנו של יוחנן הורקנוס כבר ישתמש בשומרי ראש תראקיים כנגד הנסיונות לַהֲמיתו. לצבא המבוסס על שכירי חרב שמלחמתם אוּמָנותם יש משמעות כלכלית. המשמעות היא שהמדינה החשמונאית הייתה עשירה דיה על מנת לממן וּלְתחזק צבא שכירים. מהיכן הכסף? שאלה טובה. התשובה היא מים המלח. ים המלח היה עמק הסיליקון של הממלכה. נרחיב על כך בהמשך, רק ארמוז כי גידולי האפרסמון והתמרים, המלח והאספלט מים המלח הניבו הון עתק. לכן מי שטוען שאתר קומראן היה בלב הישימון רחוק מעין אדם טועה. אתר קומראן היה בלב 'עמק הסיליקון' החשמונאי. אזור שוקק פעילות כלכלית ענפה בִּמְיוחד. אבל נרחיב על כך באחד הפרקים הבאים כשנדבר על מִבְצְרֵי המדבר החשמונאים.

בסיכום המצור של אנטיוכוס השביעי הרי יוחנן הוכר כשליט יהודה, הוא שילם פיצויים תמורת השטחים שנכבשו (קנה אותם), שלח בני ערובה, והכיר באנטיוכוס כשליט העליון. יהודה הפכה לִמְדינה חזקה וחשובה, ששליט הממלכה חייב להתחשב בה.

חדי האוזן שמו לב ודאי, שיוחנן הורקנוס הסכים לכל התנאים מלבד הצבת חיל המצב סלווקי בחקרה. ברור שאילו אנטיוכוס היה מתעקש ומהדק את המצור – גם תנאי זה היה מתקבל. אבל אנטיוכוס ויתר על התנאי ומיהר לסגור עסקה עם יוחנן הורקנוס. מדוע בעצם? כמו במקרים רבים התשובה טמונה באיום אחר, גדול ומסוכן יותר. הכוונה היא לממלכה הפרתית ממזרח. אחיו של המלך, דמטריוס השני הזכור לנו, נפל בשבי הפרתים, ואנטיוכוס רצה לשחרר אותו. כמה מילים על הממלכה הפרתית ברשותכם. ממלכת פרתיה הוקמה לחופי הים הכספי אשר התפשטה לאירן, עירק וארמניה של ימנו. בשיא גדולתה היא השתרעה על שטחים שנמצאים היום בתורכיה, גאורגיה, אזרבייג'אן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן ואפגניסטן של ימינו. ולמשך פרקי זמן קצרים גם על שטחים בישראל, לבנון, סוריה ופקיסטן. ממלכה רצינית ללא ספק. הממלכה הפרתית הייתה איום מתמיד על הסלווקים. נכון, יהודה הייתה חשובה, בשל קרבתה למצרים, אבל פרתיה הייתה סכנה גדולה יותר. סכנה קיומית. יהודה עצמאית לא הייתה איום על הממלכה הסלווקית. לכל היותר מטרד מציק ותו לא. הפרתים היו איום ממשי. הפרתים הם אלה שיעצרו את התפשטות רומא במזרח, ויאכילו את הרומאים לא מעט מרורים. אנטיוכוס השביעי יצא למסע מלחמה נגד הפרתים. באופן לא מפתיע לאור ההסכם ויחסי הכוחות, גם יחידות צבא של יוחנן הורקנוס השתתפו במסע המוצלח נגד הפרתים. ממש כמו שיחידות של מנשה מלך יהודה השתתפו בְּמַסְעות הצבא האשורי למצרים חמש מאות וחמישים שנה קודם לכן. כמו שאתם כבר יכולים לנחש הכף נוטה לפה ולשם. פעם אנטיוכוס מנצח ופעם הפרתים. ב-129 לפה"ס תקפו הפרתים בהפתעה את הצבא הסלווקי, ואנטיוכוס השביעי נפל בקרב בגיל שלושים. אמנם אחיו, דמטריוס השני שוחרר מהשבי, אבל הממלכה הסלווקית הצטמצמה לשטחי סוריה. השאלה הייתה לא האם אלא מתי הממלכה תסיים את חייה? שאלה נוספת הייתה מי יזכה בשלל. הרומאים או הפרתים?

כרגיל במצבים כאלה פרץ עימות פנים סלווקי. מצד אחד עמד מיודענו דמטריוס השני, ומן העבר השני עמד אלכסנדר השני (זבינאס), שנתמך על ידי מצרים. קצת רקע. בעוד הסלווקים נאבקים ביהודה ובפרתים הרי במצרים התלמית שמחה וששון. תלמי השמיני פיסקון (כלומר 'השמן' בשל משקל היתר שלו) נאבק באחותו קליאופטרה השניה. קליאופטרה הייתה מלכת מצרים בשיתוף בעלה / אחיה ובניה לסירוגין במשך תקופות שונות. גם תלמי השמיני היה מלך במשך שלוש תקופות שונות. דמטריוס השני תמך בקלאופטרה שהייתה חמותו ואם אשתו. הנה דוגמה ליחסי בעל – חמות תקינים וּרְאויים. מצד שני יחסי גיסים בעייתים. לא נורא. זה קורה במשפחות הכי טובות. כיון שדמטריוס תמך בקליאופטרה, הרי תלמי השמיני תמך באלכסנדר השני. לא ברור לחלוטין מה ייחוסו. הרוב סבורים שהוא בנו או אולי נכדו של אלכסנדר הראשון באלאס, זה שהתחזה לאנטיוכוס החמישי. אולם יש הסבורים כי הוא בנו המאומץ של אנטיוכוס השביעי. קצת פחות נראה לי לאור הפרש הגילאים הזעום ביניהם. וכך התלקח מאבק נמרץ בממלכה הסלווקית. מאבק שאותו ניצל יוחנן על מנת להרחיב את גבולות ממלכתו. כך כתב יוספוס. נקרא את הגרסה הארוכה בקדמוניות היהודים (ציטוט): כששמע הורקנוס על מותו של אנטיוכוס יצא מיד למלחמה על הערים שבסוריה (הכוונה היא לעבר הירדן) משום שסבור היה – וכך היה -  שימצאן ריקות מאנשים יודעי מלחמה ומסוגלים להצילן. וכן כבש את מידבא... דלגתי קצת  סמוך לכך כבש את משגב וסביבותיה (סו"צ. קדמוניות י"ג ט' 235). מידבא שוכנת ברמת עבר הירדן מדרום לרבת עמון. במלחמת היהודים נכתב סמגא. עיר לא מזוהה אך נראה ששכנה צפונה ממידבא בגלעד הדרומי. והנה קטע מעניין (ציטוט): ונוסף על כך גם את שכם, ואת גריזים ואת שבט הכותים השוכן סביב אותו מקדש, הדומה בתבניתו לבית המקדש שבירושלים, ואשר הרשה אלכסנדר לשר הצבא סנבלט  לִבְנותו בשל חתנו מנשה, אחיו של ידוע הכהן הגדול כפי שסיפרנו קודם לכן. וכך קרה שמקדש זה נחרב לאחר מאתיים שנה (סו"צ. קדמוניות י"ג ט' 235 - 236). יוחנן הורקנוס כבש את שכם והר גריזים. בהר גריזים שכן המקדש השומרוני. בחלק קודם של הספר סיפר יוספוס על הדרך שבה נוצר המקדש בהר גריזים. לפי יוספוס סנבלט פחת שומרון הזמין את מנשה הכהן שהתחתן עם בתו (ולכן עורר את חמת אנשי ירושלים, כי לכהן אסור להתחתן עם נכריה) לכהן במקדש, וּבָנה לו העתק מושלם של המקדש בירושלים. המקדש נבנה בִּתְמיכת אלכסנדר מוקדון לאור העזרה שהגישו לו השומרונים. מותר לְפַקְפק בגרסה זו. החפירות בהר גריזים הוכיחו כי המקדש קודם במאה שנים לפחות לִימֵי אלכסנדר. כלומר הוא מהמאה החמישית ולא הרביעית לפני הספירה. יש הטוענים כי היו שני מקדשים. אחד קדום מהמאה החמישית, ושני גדול יותר מהמאה השניה לפני הספירה. כך או כך לשומרונים יש גרסה שונה בנוגע להקמת המקדש בהר גריזים. הדבר הֶחָשוב לענייננו הוא שיוחנן הורקנוס, שהיה גם הכהן הגדול של המקדש בירושלים, הרס את המקדש השומרוני בהר גריזים. בִּמְגילת תענית מדובר על כ"א בכסלו, ואילו במסכת יומא שבתלמוד הבבלי מדובר על כ"ה בטבת כיום בו חרב המקדש השומרוני בשנת 128 לפה"ס. מקדש שמאז ועד היום לא נבנה שוב. לפי האמונה השומרונית ביום הדין יוקם המקדש מחדש. ראוי לציין כי השומרונים אינם מציינים יום אבל מיוחד בנוגע לחורבן המקדש. מאז ועד ימינו השומרונים ממשיכים לזבוח את זבח הפסח. היום הזבח נעשה בִּתְחומי השכונה השומרונית, אבל עד לפני שניים – שלושה דורות הם זבחו בהר למעלה. הסיבה לירידה אל תחומי השכונה היא בטחונית. בגלל המוסלמים המתנכלים להם.

לְכִיבוש המקדש השומרוני יש משמעות אמונית רבה. היהודים והשומרונים נֶחֱלָקים בְּכַמה ענינים, אבל הענין המרכזי הוא מְקוֹם המקום הנבחר. האם ירושלים כגרסת היהודים או שמא הר גריזים כגרסת השומרונים. הריסת המקדש בהר גריזים היא 'הוכחה' במרכאות שהמקום הנבחר הוא ירושלים. הרי לא יעלה על הדעת שאלהים יתן שיהרסו את מקומו הנבחר, בעוד שהמקום השני עומד על תילו. לכן ירושלים היא המקום הנבחר. אבל ויש פה אבל גדול. בעקבות חורבן המקדש השומרונים לא הפכו לִיהוּדים. כמו כן לא דווח על כל נסיון לגייר אותם. נראה שיוחנן הורקנוס הבין שהשומרונים מאוד קרובים ליהודים בדתם ובמנהגיהם, וכי נסיון לגייר את השומרונים בכח הזרוע – יגרום למרד שומרוני על רקע גזירות דת. 'העתק הדבק' של המרד החשמונאי. אז השומרונים לא גויירו. אבל אחרים כן. נמשיך עם יוספוס (ציטוט): הורקנוס כבש גם את אדוריים ואת מרשה (אזור בית גוברין של ימנו), ערי אדום והכריע את כל האדומים, והרשה להם להשאר בארץ אם יימולו ויאותו לקים את חוקי היהודים. הללו קבלו על עצמם מאהבת ארץ אבותם גם את המילה וגם להשוות את שאר הליכות חייהם לאלו של היהודים, ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים (סו"צ. קדמוניות י"ג 257 – 258). זה מרתק. אבל טרם נעסוק באדומים וגיורם נקרא מידע נוסף הנזכר במלחמת היהודים (ציטוט): הוא התקדם עד שומרון, המקום שבו עומדת עכשיו סבסטי, שנוסדה על ידי הורדוס המלך. הוא שם עליה מצור מכל צדדיה. דלגתי הרבה. ולכדו (בני יוחנן) את העיר ועשו את התושבים עבדים. ומשהאירה להם ההצלחה פנים לא נתנו ללהט הקרב ליכבות. הם הוסיפו לילך עם צבאם לסקיתופוליס (היא בית שאן) כבשו את המחוז הזה, והחריבו את כל המדינה מהעבר הזה של הר הכרמל (סו"צ. מלחמת א 7). בנוסף לאידומאה נכבשו גם שומרון וגם בית שאן. נניח לבית שאן וּלְשומרון לעת עתה ונדון באידומיאה. אידומיאה הוא דרום יהודה, שלאחר חורבן בית ראשון התמלא באדומים. יוחנן הורקנוס כבש את הֶעָרים הראשיות באידומיאה מרשה (תל מרשה בתחומי גן לאומי בית גוברין) ואת אדוריים (הכפר הערבי דורא מעט מערבית לחברון). הוא איפשר לְתוֹשְבי המקומות הללו להישאר בתנאי אחד – שיתכבדו ויתגיירו. זו פעם ראשונה ואחרונה בה אנשים גוירו בִּכְפיה. אבל כרגיל התמונה מורכבת יותר. לא ברורה מידת האלימות שהופעלה. יש דעות לְכָאן וּלְכָאן. לדעתי האדומים היו קרובים במוצא וּבַתרבות ליהודים. גם אצלם היו מגמות מנוגדות של התייונות ושמירה על מסורת אבות. הכח היחיד שעמד בהצלחה מול ההלניזם היו היהודים. הם ממילא קרובים, המנהגים דומים, כולל המילה – אז אין סיבה לא להצטרף לכח המנצח. ברור שהיו כאלה שלא רצו להתגייר והעדיפו לעזוב. הזכרתי את מנהג המילה אצל האדומים, ויוספוס כתב שיוחנן הורקנוס דרש מהם את המילה. ניתן לישב את הפער בכך, שהדרישה כוונה כנגד המתייונים מקרב האדומים, שבדומה למתייונים שלנו – לא נהגו למול את ילדיהם.

ההיסטוריון פטולמאיס מסוף המאה הראשונה לפה"ס כתב (ציטוט): האדומים לעומת זאת, לא היו במקורם יהודים, אלא פיניקים וסורים, אך מאחר שהוכנעו על ידם ונאלצו לקיים את המילה, באופן שנמנו עם העם (היהודי) וקיימו אותם המנהגים, הם נקראו יהודים (סו"צ). הגיאוגרף סטראבו כתב (ציטוט): האדומים הם נבטים שגלו מארצם בגלל מרד ונתחברו אל היהודים והשתתפו עמהם באותם החוקים עצמם )סו"צ).

כך או אחרת היה זה נסיון קצר ימים שלא יחזיק מעמד מעבר לשלטון החשמונאים. אחד מצאצאי המגויירים הללו יהפוך לאחד מגדולי המלכים – הורדוס. ניתן רק לדמיין כיצד ההיסטוריה הייתה משתנה אילו היהדות הייתה ממשיכה לגייר אנשים בכפיה. כפי שיעשו בני הורקנוס יהודה אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי.

בתחום מדיניות החוץ המשיך יוחנן את הקו המסורתי של קודמיו. כלומר קשרים טובים עם רומא, מצרים, מדינות ידידותיות לרומא (ספרטה, פרגמון), וטוען כלשהו לכתר בסוריה, תוך משחק אינטרסים עדין.

חידוש הברית עם רומא זכה למקום נכבד בתיאוריו של יוספוס. אולם אין לתמוה על הענין. יוספוס ישב ברומא וְכָתב לקהל הרומי לאחר המרד הגדול. ברור מדוע יש לו ענין רב להאיר את היחסים בין היהודים לרומאים בימי קדם באור יקרות בוהק. וְכָך נכתב בקדמוניות היהודים (ציטוט): והורקנוס הכהן הגדול רצה לחדש את הידידות עם הרומאים ושלח אליהם משלחת. והסנאט קיבל את מכתביו וכרת עמו ברית ידידות בזה האופן:  פאניוס בן מארקוס פְּרָאיְטוֹר (זהו תוארו של הקונסול ברפובליקה עת הוא מוביל את הצבא למלחמה) כינס את המועצה ביום השמיני לפני האידים של פברואר (האידים היו הימים השלושה עשר או חמישה עשר בכל חודש. כלומר בשליש הראשון של פברואר) דלגתי על שמות המשתתפים לדון בענינים שלמענם באו השליחים דלגתי על שמות השליחים הם (השליחים) דיברו על הידידות והברית הקיימת בינם לבין הרומאים ועל עניני הכלל. כלומר שיפו והנמלים, גזר ופיגי (הכוונה ככל הנראה היא לאזור פג'ה fajja – מזרח פתח תקוה של ימנו. שיבוש ערבי של המילה היונית פגאי pegai– מעיינות) וכל שאר הערים והמחוזות של היהודים שלקח אנטיוכוס מהם במלחמה, שלא כהחלטת הסנאט, יוחזרו להם. ... דלגתי על כמה סעיפים וזו ההחלטה שהוחלטה איפוא בענינים אלה: לחדש את ברית הידידות עם האנשים המהוגנים שנשלחו על ידי עם הגון וידיד זה ממשיך עוד קצת אבל הענין ברור (סו"צ. קדמוניות י"ג 259 – 266). יוחנן חידש את הברית עם רומא, אבל יורשיו כבר יתרחקו מרומא...

בימי יוחנן הפכה ארץ ישראל ברובה לארץ יהודית. השלטון החשמונאי העמיק והתבסס.  אבל יחד עם ביסוס הממלכה, צצו החוליים והמתחים, שיתפרצו בעוז בימי אלכסנדר ינאי. עימות בין יוחנן לבין מתנגדיו תואר אצל יוספוס. במלחמת היהודים ברומאים ישנו תיאור קצר ותמציתי (ציטוט): הצלחתם של יוחנן ובניו עוררה את קנאתם של בני עמו, שהולידה התנגדות, ורבים מהם היו מתגודדים כדי להתנגד לו, ולא שקטו עד שהפכו את ההסתה לקרב גלוי ואז נוצחו (סו"צ. מלחמת היהודים א.ב 8). בקדמוניות היהודים התיאור ארוך ומפורט יותר. נקרא אותו בקיצור הנדרש (ציטוט): אולם הצלחתו של הורקנוס עוררה עליו את קנאת היהודים ובעיקר רגזו עליהם הפרושים, כת אחת של יהודים כפי שסיפרנו גם בפרקים שלמעלה... דלגתי על הקטע שבו הוא הסביר על כוחם והשפעתם של הפרושים ועל המשתה שיוחנן עשה להם. משתה שבו הוא ביקש שאם צריך להעיר לו, אז שיעירו לו והוא יתקן את דרכיו. בסוף המשתה קרה הדבר הבא והנה נענה אחד מן המסובים. אלעזר שמו. איש רע מטבעו ושמח לריב. וכך אמר אותו מחרחר מדון 'כיוון שביקשת לדעת את האמת ורצונך להיות צדיק, הנח את הכהונה הגדולה והסתפק בכך שאתה מושל העם'. עד כאן דברי מחרחר המדון. וכששאל הורקנוס לטעם שבעטיו יניח את הכהונה הגדולה, אמר לו: 'מפני ששמענו מפי הזקנים שאמך הייתה שבויה בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפנס'. אולם שקר היה הדבר והורקנוס כעס עליו, וגם כל הפרושים התרעמו מאוד (סו"צ. קדמוניות י"ג 288 - 292). טענת אלעזר היא פשוטה. אמו של יוחנן הייתה שבויה. לכן כבודה חולל. בספר ויקרא נכתב על נישואי הכהנים: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (כ"א 7). המשמעות היא שיוחנן איננו כהן גדול לגיטימי, בשל עברה המפוקפק של אמו. יוסף שלל טענה זו מכל וכל. וגם הפרושים התנגדו. פה צץ סכסכן מכת הצדוקים, המתנגד לפרושים, העונה לשם יונתן, ושהיה ממקורבי הורקנוס. יונתן הסכסכן חימם את הורקנוס, וטען שהדברים משקפים את עמדת הפרושים באשר הם. הוא הציע להורקנוס מבחן פשוט. לשאול את הפרושים מה העונש שאלעזר צריך לקבל על דבריו המחוצפים. יוחנן הורקנוס ציפה לעונש כבד, אבל הפרושים הסתפקו במאסר ובמלקות. לא צריך להרוג את אלעזר, גם אם הוא אמר שאמא של המלך היא זונה. הורקנוס התרגז, כי בכל זאת אמא וזה. יונתן המשיך לחמם אותו, ובלשון התרגום הפיח את רוגזו. בסופו של דבר, לפי יוספוס אירוע זה היה הסיבה העיקרית בשלה יוחנן עבר לתמוך בצדוקים באופן מלא, ואף העניש פרושים שנהגו בהתאם להלכה הפרושית. דבר שגרם לאיבה. כך יוספוס: מכאן נולדה שנאה בקרב העם לו ולבניו. יוספוס גם הסביר בקצרה לקהל קוראיו הנכרי את ההבדלים בין הפרושים לצדוקים. ההבדל העיקרי הוא שהפרושים דוגלים בתורה שבעל פה ואילו הצדוקים רק בתורה שבכתב.

אולם מותר לפקפק האם תקרית, חמורה ככל שתהיה, תטה את לב המלך מצד לצד. מלכי החשמונאים, כשליטי העם, היו מקרובים, בדרך הטבע, לשכבת האצולה והעשירים. ואלה היו ברובם צדוקים. ואילו המוני העם היו ברובם פרושים. המאבק בין המלך הצדוקי לפרושים דעך מהר, אבל בימי בנו כבר פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם.

הפרק מתקרב לקיצו וזו העת לסכם את ימי יוחנן הורקנוס (אני מזכיר שהוא שלט בין 134 עד 103 לפני הספירה). בימיו השתלטו היהודים על ארץ ישראל 'הפנימית'. מה שמכונה 'ההר המרכזי'. כלומר הרי יהודה, שפלת יהודה ברובה הגדול, הרי השומרון, בקעת הירדן, ועמק יזרעאל. תורו של הגליל יגיע בהמשך. יוחנן פעל בצורה נמרצת להרחיב את גבולות ממלכתו, ולא חיכה לשעת כושר אלא יזם אותה. שוב ושוב. כמה סיבות ניתנו לְכִיבושי יוחנן הורקנוס. סיבות שאינן סותרות אלא משלימות. הסיבה הראשונה ואולי החשובה מכל היא: אידאולוגיה - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ככה פשוט. סיבה שניה היא: בטחון – סילוק סכנות (ממשיות או מחשבתיות) לְתוֹשְבי יהודה. הסיבה השלישית וחשובה גם כן: - לחץ דמוגרפי ביהודה, והצורך בשטחי קרקע חדשים להתיישבות ולעיבוד. הסיבה הרביעית כמקובל באותם ימים, ולמעשה ברוב ההיסטוריה האנושית: 'זכות החנית'. כל מדינה שואפת להתפשט. אז גם הם. הסיבה החמישית היא דעת קהל אוהדת. משמע תמיכה ועידוד של יהודים (ושמים אחרים) שראו בכיבוש החשמונאי שחרור מהעול ההלניסטי.

הסעיף האחרון מסביר מדוע כיבוש ויהוד אידומיאה והגליל (עליו נדון בפרק הבא) – נשארו כעובדה בשטח למשך שנים רבות.

נגישות
How can I help you?