Skip to content

פרק 531 – קריאה

האזנה

בפעם שעברה גמרנו עם יוחנן הורקנוס שביסס והעצים את הממלכה החשמונאית. כך סיכם יוספוס את מלכות יוחנן הורקנוס (ציטוט): הוא נמצא ראוי בעיני אלהים לשלושת הדברים הגדולים ביותר: לשלטון על העם, לכבוד הכהונה הגדולה ולנבואה... דלגתי קצת כדרך שניבא על שניים מבניו הגדולים שלא יאריכו ימים בשלטונם (סו"צ. קדמוניות. י"ג 299 - 300). היום נמשיך עם יורשיו, שהביאו את המדינה החשמונאית לשיא תפארתה וגדולתה, אך הבקיעים שבישרו על נפילתה כבר ניכרו לעין, ובסופו של דבר שום טיח לא הצליח לכסות על הסדקים המתרחבים והולכים.

את יוחנן הורקנוס החליף בנו יהודה אריסטובולוס. תיאור ימי יורשי יוחנן הורקנוס מצויים בחפיפה מסוימת הן בקדמוניות היהודים והן במלחמת היהודים ברומאים. נצטט לסירוגין לפי הענין. כך כתב יוספוס (ציטוט): כשמת הורקנוס שינה אריסטובולוס בכור בניו את הממשלה ועשאה ממלכה. הוא היה הראשון שענד כתר ארבע מאות שבעים ואחת שנה ושלושה חודשים בקדמוניות נכתב 481 שנה ושלושה חודשים) אחרי ששב העם לארצו לאחר שנשתחרר משעבוד בבל (סו"צ. מלחמת  א' ג' 1). זה מעניין. בכור בניו של יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס הראשון, שינה את שיטת הממשל. הוא הפך את המדינה החשמונאית באופן רשמי לממלכה. הוא היה הראשון שענד כתר. כלומר הראשון שהכריז על עצמו כמלך ממש. אמנם שמעון ויוחנן היו מלכים בפועל, אך הם נמנעו מלכנות את עצמם כך. אריסטובולוס הראשון הוא הראשון שקרא לעצמו מלך כאמור. היה זה 471 שנה לאחר תום השעבוד הבבלי. אריסטובולוס עלה לכס ב-104 לפה"ס. נלך אחורה 471 שנה ונגיע לשנת 575 לפני הספירה. או 585 לפי קדמוניות היהודים.

תאריך לא ברור. הלוא השעבוד הבבלי תם בהצהרת כורש בשנת 539 לפה"ס. 585 היא שנה אחת אחרי חורבן בית ראשון. נראה כי ספירת השנים של יוספוס לוקה בחסר. יהודה אריסטובולוס עלה לשלטון ומיד החל לבסס את מעמדו (ציטוט): לאנטיגונוס שהיה השני באחיו הוא העניק כבוד כשלו, כי אהב אותו אהבה גלויה. את שאר אחיו אסר באזיקים. אף את אמו שם באזיקים מפני שחלקה על מלכותו כי יוחנן (הורקנוס. אביו) הניח אותה להיות גבירת הממלכה (המלכה האם). אכזריותו הגיעה עד כדי כך  שהניח לה למות ברעב, כשהיא כבולה באזיקים (סו"צ. מלחמת א' ג' 1). כבר התחלה לא טובה. אריסטובולוס אהב את אחיו אנטיגונוס, שחזר ממסע מלחמה מוצלח בו נכבש הגליל. הצלחת אנטיגונוס הייתה גדולה מידי, והלשונות הרעות עבדו שעות נוספות בהתנדבות. אריסטובולוס לא האמין בהתחלה לשמועות. אבל שמועות זדון, כמו טיפות מים, עובדות לאט אבל בטוח (ציטוט): ואולם פעם אחת חזר אנטיגונוס ברוב תהילה ממסע מלחמה (כיבוש הגליל. נרחיב להלן) דלגתי על הקטע בו אנטיגונוס ההדור חגג את סוכות במקדש, בעוד אחיו המלך היה חולה בארמונו. התהדרותו של אנטיגונוס בפומבי ונצחונותיו שנחל שימשו עילה לאנשי בליעל שהשתדלו להפר את השלום בין האחים, בהמשך תוארה תאוות השררה לכאורה של אנטיגונוס (סו"צ. קדמוניות י"ג 304 – 305).

לפי יוספוס, אריסטובלוס קבע סימן. אם אחיו יבוא ללא נשק – סימן שהכל תקין. אבל אם הוא יבוא חמוש אזי שומרי ראשו של אריסטובולוס צריכים להרוג את אנטיגונוס אחיו. הוא שלח שליח להזמין את אנטיגונוס, והשליח הצטווה לומר לאנטיגונוס להגיע ללא נשק. אולם מחרחרי הזדון שכנעו את השליח לומר את ההיפך. לאנטיגונוס נאמר לבוא למלך כשהוא חמוש על מנת להציג את עצמו לאחר נצחונו הצבאי. וכך אנטיגונוס, שלא חשד בדבר, נכנס למלכודת. שומרי הראש של המלך הרגו אותו מיד כשראו אותו. לפי יוספוס אריסטובולוס נתקף בכזה צער עד ש (ציטוט): מיד נכנסה באריסטובולוס חרטה על רצח אחיו. ובעקבותיה באה עליו מחלה משום שרוחו נעכרה מפני מעשה התועבה, עד שנתקלקלו מעיו מתוך כאב עצום, והיה מקיא דם (סו"צ. קדמוניות י"ג. 314) אבל מותר לפקפק עד כמה אריסטובולוס, שלא היסס להמית את אמו ברעב (לכאורה), ולהשליך את אחיו לכלא – נתקף חרטות לאחר חיסול מי שאיים על מעמדו. אנטיגונוס היה מוצלח מידי, מוכשר מידי, וככל הנראה שאפתני מידי. אז הוא חוסל. כמו עדנן חיראללה בן דודו של צדאם חוסיין, שהיה גנרל מוצלח מאוד במלחמת עירק אירן ונהרג בתאונת מסוק מסתורית...

סיבת המוות לא ברורה. שברון לב? רצח? תאונה? מחלה? הרעלה? אריסטובולוס, כעולה משמו שובר השיניים, היה חובב התרבות היונית, וכינה את 'חבר היהודים' - סנהדרין.

הגם שמלך מעט הוא הספיק לעשות שני צעדים רבי משמעות. הראשון והחשוב ביותר הוא כיבוש הגליל וצירופו לממלכת יהודה. כך, לראשונה מאז הממלכה המאוחדת (כן, אני יודע שיש ספקות בנוגע לממלכה המאוחדת, ועוד נקדיש פרק לענין, אבל לעת עתה נקבל את הסיפור המקראי כמות שהוא) – כל יהודי ארץ ישראל היו תחת שלטון מרכזי עברי אחד.

כיבוש הגליל תואר בקצרה על ידי יוספוס (ציטוט): הוא נלחם ביטורים וסיפח חלק גדול מארצם (הגליל) ליהודה, והכריח את התושבים, אם ברצונם להישאר בארץ, להימול ולחיות לפי חוקי היהודים (סו"צ. קדמוניות י"ג 319). התיאור הקצר רומז לכך כי כיבוש הגליל התנהל במהירות וללא התנגדות, בתוך אוכלוסיה אוהדת ברובה. כיבוש הגליל, על המשמעויות הכלכליות – מסחריות – מדיניות שלו מעיד על עוצמת יהודה מחד גיסא, ועל חולשת הממלכה הסלווקית מאידך גיסא. בדברי יוספוס יש משפט קצר על היטורים, שנקשרו אל היהודים בקשר המילה. כלומר היטורים שנכבשו גויירו וצורפו לעם ישראל. כמה מילים על היטורים. מדובר בשבטים ממוצא ערבי ככל הנראה (יש הסבורים כי מדובר בארמים. לא משנה לעניננו), שמקורם הוא מאזור הבשן והמדבר הסורי. עם החלשות הממלכה הסלווקית הם הקימו ממלכה בבקעת הלבנון שהתפשטה דרומה עד הגולן והגליל העליון. מעט יחסית ידוע עליהם. חברי ורעי דני הרמן הצדיק עסק בתזה שלו במטבעות היטורים. הוא מאוהב בהם. בכל אופן היטורים התגיירו, חלקם לפחות, והפכו לחלק מעם ישראל. נראה שבדומה לאדומי באידומאיה, מדובר בשיאו של תהליך הטמעות של גורמים שמים הקרובים ליהודים מבחינה אתנית ותרבותית. ההתפשטות הקרקעית החשמונאית הגיעה לשיאים חדשים. מהגליל העליון ועד בקעת באר שבע. מחוף הים ועד הגלעד. מכובד ביותר. אבל השיא הקרקעי עוד לפנינו.

אריסטובולוס מת והוחלף על ידי אחיו אלכסנדר. נקרא מתוך מלחמת היהודים (ציטוט): אלמנת אריסטובולוס שחררה את האחים העצורים מהמאסר (היו שלושה), והושיבה את אלכסנדר (הוא אלכסנדר ינאי) על כסא המלוכה. הוא נראה היה עדיף הן מחמת גילו והן מחמת מתינותו. אבל כשעלה על כסא המלוכה הוא הרג את אחד מאחיו, מפני ששאף למלוך (האח הכוונה). ואילו אותו שנשאר בחיים, שהיה אוהב חיים בלי תפקידים, החזיק בכבוד (סו"צ. מלחמת היהודים א' ד' 1).

על חיי אלכסנדר ינאי ניתן לקרוא ברומן ההיסטורי 'מלך בשר ודם' מאת משה שמיר. בדומה לאחיו חובב התרבות היונית אף הוא התהדר בשם יווני כשר למהדרין אלכסנדר. בנוסף היה לו שם עברי כמקובל. ינאי- קיצור מיונתן.

אלכסנדר ינאי הונצח במושב בית ינאי שמצפון לנתניה. יש המשערים כי גם נחל אלכסנדר הזורם בסמוך לבית ינאי הוא על שמו. אך יש סברה כי מדובר באיסכנדיר אבו זבורה, סוחר אבטיחים גדול במאה ה-19, שייצא אבטיחים מאזור שכם למצרים באמצעות רפסודות ששטו בנחל אלכסנדר. והוא הוא שנתן לנחל את שמו הערבי ואדי איסכנדיר.

אלכסנדר ינאי יביא את המדינה החשמונאית לשיא גדולתה, וישקה היטב את זרעי חורבנה.

המלחמה הראשונה של ינאי הייתה נגד עכו – פתולמאיס. עיר שגרמה צרות צרורות ליהודי הגליל. הנסיבות נראו נוחות. הסלווקים עסוקים בצרותיהם, התלמים בשלהם. והעיר הייתה מבודדת מבעלי ברית חזקים. אלכסנדר ינאי לא בזבז זמן, צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה. נפוליאון לא היה הראשון מסתבר. כרגיל במקרים כגון זה הפנים והחוץ התערבו זה בזה. לעזרת עכו הגיע בחור העונה לשם תלמי לתירוס, אחד מהטוענים לכתר במצרים. הוא ישב בקפריסין שהייתה חלק מהממלכה התלמית. לאור שינוי הנסיבות ינאי נהל עמו משא ומתן. נאמן לסיסמה עבודה במקביל הצלחה לכל דביל, ניהל ינאי משא ומתן גם עם קליאופטרה השלישית (לא זו המפורסמת), שהייתה האויבת של תלמי לתירוס. היא הייתה גם אמו. פרט שולי משהו... תלמי לתירוס מלך במשך שלוש תקופות. בתקופה הראשונה הוא מלך יחד עם אמו, ובתקופה השלישית יחד עם אשתו קליאופטרה הרביעית.

עבודה במקביל או לא, תלמי לתירוס לא אהב את הרעיון. הוא הבין שינאי משטה בו, ופלש ליהודה. תלמי לתירוס לא התקשה להביס את ינאי בקרב בעבר הירדן, ולאחר מכן החריב ישובים רבים ביהודה. קליאופטרה החליטה לעזור לינאי נגד בנה ואויבה. היא שלחה צבא לעזרת ינאי, בראשות האחים חילקיה וחנניה (בני חוניו הד'). צבא קליאופטרה גירש את צבא תלמי, ששב לקפריסין.

יש פה שתי נקודות מעניינות. אחת היא שגנרלים יהודים הובילו את הצבא המצרי. התופעה שבה יהודים רבים במצרים שירתו כחיילים וכקצינים בצבא התלמי הייתה רחבה מאוד. היהודים השתלבו בממסד התלמי ושגשגו. כשיגיעו הרומאים הם לא יתלהבו משירות יהודים בצבא המצרי. נקודה נוספת היא, שנכדי חוניו הג' באו לעזרת אלכסנדר ינאי. אני מזכיר שחוניו הג' הסתכסך עם שמעון נגיד המקדש. סכסוך שהוביל להתערבות המלכים הסלווקים, ובסופו של דבר לפרוץ מרד החשמונאים, והחלפת שושלת חוניו בשושלת חשמונאי. נכדי חוניו הג' סייעו לבית הכהונה שהחליף אותם. בהיסטוריה חלופית חילקיה או חנניה היו אמורים להיות הכהן הגדול, ולא אלכסנדר ינאי בן למשפחת כהנים צנועה, שעלתה לגדולה בדרכים שלא כולם התלהבו מהן.

עזרת קליאופטרה לינאי מלמדת על הקשרים ההדוקים בין יהדות מצרים ליהדות ארץ ישראל, ועל חשיבות החיילים היהודים בצבא מצרים. אני מזכיר את סדרת הפרקים על יב. פרקים 407, 422, 429, 438, ו-442.

למרות הפיתוי לספח את יהודה למצרים, שהרי צבא מצרים שלט בפועל ביהודה, נמנעה קליאופטרה מכך. נראה כי היא לא רצתה לעורר מתים מרבצם. כלומר לא היה לה אינטרס לעצבן את רומא. הרי ברור היה לה שרומא לא תיתן למצרים להיות חזקה מידי. השפלת אנטיוכוס הרביעי במצרים הייתה תמרור אזהרה זועק. אז קליאופטרה למדה מאנטיוכוס את הלקח, עזרה לאלכסנדר ינאי וזהו.

חשוב לציין כי תלמי לתירוס הצליח במשימתו ומנע מאלכסנדר ינאי לכבוש את עכו. לאור הכשלון בעכו פנה ינאי לאפיקים אחרים. ינאי פנה לכבוש את דרום מישור החוף, בדגש על עזה עיר הנמל הגדולה והחשובה בדרום ארץ ישראל.

עזה הייתה נמל היצוא העיקרי של הבשמים הנבטים. סחר הבשמים הניב רווחים רבים, ושליטה בעזה משמעה רווח כלכלי.

למרות מלחמת גבורה של העזתים, העיר נפלה לידי ינאי. זאת גם בשל אי סיוע נבטי לאנשי עזה. גורל אשקלון היה טוב יותר. אשקלון, שהייתה קשורה למצרים, לא נכבשה, והייתה מובלעת שלוה בתוך יהודה. ינאי לא העז לכבוש עיר שהייתה חשובה למצרים.

ינאי סיים את מלחמות החוץ שלו, ומיד פרץ עימות פנימי וקטלני. אני מזכיר את סוף הפרק שעבר שבו היה עימות בין יוחנן הורקנוס, אבי אלכסנדר ינאי לבין הפרושים. עימות שהסתיים במעין שביתת נשק. גחלי העימות לא כובו, אלא בערו בשקט מתחת לפני השטח.

מאבק זה קשור, אל נכון, לזרמים ביהדות שהתפתחו בימי הבית השני. שלושת המפורסמים ביותר הם: הצדוקים, הפרושים, והאיסיים. מועד התגבשות הכיתות ביהדות שנוי במחלוקת. המקדימים מייחסים זאת לימי שלמה (לא פחות!), המאחרים קובעים זאת לימי הורדוס (כלומר אחרי החשמונאים), והרוב ממקמים איפשהו באמצע, קרוב לימי החשמונאים. הדעה הנפוצה רואה בגזרות הדת של אנטיוכוס ומרד המקבים שפרץ בעקבותיהן את תחילת התגבשות הכיתות. גזירות הדת הן בהחלט אירוע משנה מציאות, וזה נראה די הגיוני. אם כי זו השערה בסופו של דבר. לפי יוספוס בקדמוניות היהודים ימי אלכסנדר ינאי הם זמן היווצרות הכיתות. כך כתב יוספוס על ימי אלכסנדר ינאי (ציטוט): באותו זמן היו בקרב היהודים שלוש כיתות, שנחלקו בדעותיהן על עניני בני האדם. אחת מהן נקראה כת הפרושים, השניה כת הצדוקים, והשלישית כת האיסיים...  (סו"צ. קדמוניות י"ג 171). נקודת מוצא לדיון היא שכל חלקי העם הסכימו כי התורה היא החוק המחייב בעם ישראל. איש לא ערער על תפיסה זו. הבעיה היא, שכבר אז חלקים מהתורה היו לא ברורים די הצורך. ולכן התפתחה פרשנות המקרא. למה התכוון המשורר. השאלה העיקרית היא: מהו היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה? האם רק התורה שבכתב מחייבת? רק מה שכתוב! ומה שלא כתוב – לא מחייב. או שמא גם הלכות ומנהגים שאינם בתורה הכתובה, אך לפי דעת האוחזים בהם, הם הם הביטוי הנכון הכן והאמיתי של התורה שבכתב. האם הלכות בע"פ שקולות למצוות שבכתב? אם יש תורה שבעל פה המפרשת, מרחיבה ומבארת את זו שבכתב – אז מי קובע אלו הלכות ע"פ הן הקובעות. ברור לכם שלקביעת ההתנהגות הדתית הרצויה יש השלכות אדירות על החיים. היהדות בשלב הזה היא סוג של דת הלכה. כל צעד ושעל של היהודי נקבע על ידי חוקי התורה. הצדוקים נחשבו לאליטה הכהנית והאריסטוקרטיה, שדגלה בתורה שבכתב בלבד. חשוב להדגיש, שידיעותינו על הצדוקים מצומצמות, ומגיעות מכתבי יריביהם בעיקר. הפרושים נחשבים לשכבה העממית (הגם שהיו לא מעט עשירים בקרב הפרושים), שדגלו בתורה שבע"פ, והלכות מעבר לתורה הכתובה, אותם הנהיגו החכמים (לימים הרבנים).

אחת מנקודות המחלוקת בין הכיתות הייתה תחיית המתים. יש או אין? לא נרחיב בסוגיה מרתקת זו, ונביא ויכוח בנושא מהברית החדשה דווקא (ציטוט): בָּאוּ אֵלָיו צְדוֹקִים, הָאוֹמְרִים שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: 19 "רַבִּי, מֹשֶׁה כָּתַב לָנוּ שֶׁאִם יָמוּת אִישׁ וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וְלֹא הִשְׁאִיר בָּנִים, יִקַּח אָחִיו אֶת אִשְׁתּוֹ וְיָקִים זֶרַע לְאָחִיו. 20 הָיוּ שִׁבְעָה אַחִים. הָרִאשׁוֹן נָשָׂא אִשָּׁה וּמֵת וְלֹא הִשְׁאִיר צֶאֱצָאִים. 21 לָקַח אוֹתָהּ הַשֵּׁנִי וּמֵת וְלֹא הִשְׁאִיר צֶאֱצָאִים, וְכֵן גַּם הַשְּׁלִישִׁי. 22 כָּכָה כָּל הַשִּׁבְעָה לֹא הִשְׁאִירוּ צֶאֱצָאִים. אַחֲרֵי כֻּלָּם מֵתָה גַּם הָאִשָּׁה. 23 בַּתְּחִיָּה, כַּאֲשֶׁר יָקוּמוּ, לְמִי מֵהֶם תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה אִשָּׁה לְכָל הַשִּׁבְעָה?" (סו"צ. מרקוס י"ב 18 – 23). הויכוח הזה בין ישו לצדוקים מעיד, שבמאה הראשונה לספירה – התסיסה הרעיונית – מחשבתית בעם ישראל הייתה על אש גבוהה.

החל מימי יוחנן הורקנוס נטו מנהיגי החשמונאים לעבר האליטה הכהנית – צדוקית. הנטיה הזו ברורה וטבעית. הם אמנם התחילו למטה, אך בתור השליטים וגם הכהנים הגדולים קבוצת ההתייחסות שלהם הייתה אנשים כמותם. עשירים, בעלי כח וכהנים.

המאבק התנהל בעצימות נמוכה, עד שהתפרץ בצורה אלימה בימי אלכסנדר ינאי בין השנים 93 – 88 לפה"ס. אין ספק שהמאבק הפנימי החליש וערער את הממלכה. כשיגיעו הרומאים – הם יכבשו את הארץ בנקל.

יוחנן הורקנוס, אביו של אלכסנדר ינאי, נטה לכיוון הצדוקים כאמור. הוא הגדיל את השפעתם ב'חבר היהודים'. המשמעות של הגדלת השפעת היא בכך, שהוא העניק עדיפות לתפיסתם הדתית (תורה שבכתב) על פני התפיסה הדתית של רוב העם (תורה בעל פה).

נראה שאלכסנדר ינאי צידד בצדוקים ביתר שאת, בשל ראייתם עין בעין את תכניות ההתפשטות שלו. תכניות שמהן הם יכלו להרוויח ולא מעט. הצדוקים הרוויחו מעמד ויוקרה בממלכה, ואלכסנדר ינאי הסתייע בהם לצורך לגיטימציה, עבור כינון שלטון סמכותי בסגנון ההלניסטי (רעיון לא קביל על הפרושים, אך התאים לצדוקים שכך צברו עוד כח, עוצמה ונכסים). הפרושים לעומת הצדוקים, ראו בריכוז השלטון הדתי וגם החילוני בידי אדם אחד סכנה לדמות העם. סוג של הפרדת רשויות קדומה. הפרושים דרשו מאלכסנדר ינאי לותר על הכהונה, ולהישאר רק עם המלוכה.

הביטוי המעשי לריכוז הסמכויות אצל אדם אחד בלבד - היה הפיכת השלטון לשלטון הלניסטי במהותו. כלומר שלטון מוחלט (בשל הביטול המעשי של 'חבר היהודים'). שלטון מוחלט על כל הרעות החולות שבו. הרעה הראשית היא דיקטטורה בניגוד לרוח העם.

הן בעיני הפרושים, והן בעיני החשמונאים הכהונה הגדולה היא העיקר (והמלוכה רק טפלה לה) – הדרישה הפרושית מאלכסנדר ינאי לותר על הכהונה משמעה ויתור החשמונאים על שלטונם.

אין סיכוי שבעולם שהחשמונאים יוותרו על הכהונה. הכהונה היא היא מקור הסמכות החשמונאית! בלעדיה הם עוד שליט חילוני ותו לא. ויתור על הכהונה משמעו הקמת מוקד אופוזיציה לשלטון המלך. ויתור על הכהונה משמעו ויתור על כח, עוצמה ונכסים. וכמו בחוק הראשון של ניוטון – רק הפעלת כוח גורמת לשינוי מצבו של גוף.

והייתה עוד בעיה. בספר שמואל הובטח לדוד כך (ציטוט): וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם, לְפָנֶיךָ: כִּסְאֲךָ, יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם (סו"צ. שמ"ב ז' 16). המלוכה בעם ישראל הובטחה באופן בלעדי לדוד ולצאצאיו. דוד הוא משבט יהודה. החשמונאים הם משבט לוי. כהנים וזה. המלוכה שלהם היא לא ממש לגיטימית. הפרושים היו יכולים לקבל, בדוחק, את החשמונאים כמלכים, שלא מבית דוד, לעת עתה לפחות כי בית דוד לא ממש קיים, כל עוד הכהונה תעבור לידי אחרים, ושהסנהדרין לא תתבטל. כיון שינאי סירב לדרישה לותר על הכהונה, וגם על המלוכה הוא לא התכוון לוותר - תקפו אותו הפרושים בשתי טענות: הכהונה נגזלה, וגם המלוכה לא שלהם. כלומר ינאי הוא גנב כפול. גם של הכהונה וגם של המלוכה.

הד להתנגדות לחשמונאים יש בספר החיצוני מהמאה הראשונה לפה"ס בשם 'מזמורי שלמה' (גרסת שלמה לכאורה לספר תהילים של דוד). (ציטוט): אתה אדוני בחרת בדויד למלך על ישראל. ואתה נשבעת לו על זרעו עד עולם, כי לא תכרת ממלכתו לפניך. ובעוונותינו קמו עלינו חוטאים (בית חשמונאי), ויתנפלו עלינו וידיחונו, אשר לא הבטחת למו (להם) המה לקחו בחוזקה (ביטול 'חבר היהודים'). ולא קדשו שמך הנכבד. וישמו בראשם הוד מלכות בגבהם (אימוץ הגינונים ההלניסטיים), ויחריבו את כסא דויד (מלוכה לא חוקית) בשאון תרועה. ואתה אלהים תשפילם ותקח רעם מן הארץ (נפילת בית חשמונאי), בקום עליהם אדם נכרי לעמנו (כיבוש הארץ על ידי פומפיוס). כחטאיהם תשלם להם אלהים, כמעלליהם ימצא להם, לא יחנם אלהים, יבקשו זרעם ולא ינקה אחד מהם. ונאמן אדוני בכל משפטיו אשר יעשה בארץ (סו"צ. מזמורי שלמה י"ז 4 – 11). מזמור זה נכתב לאחר כיבוש הארץ על ידי הרומאים, ושמח לאידם של החשמונאים השנואים. אלה שגזלו את המלוכה מבית דוד. העובדה שבית דוד לא רלוונטי – היא משנית.

הניצוץ שהדליק את האש היה בחג סוכות.

כך כתב יוספוס (ציטוט): ובני עמו של אלכסנדרוס (הוא ינאי) עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג, וכשעמד על יד המזבח להקריב (כנראה לפי המנהג הצדוקי ולא הפרושי), וזרקו בו אתרוגים... דלגתי קצת ונוסף על כך עלבו בו ואמרו שנולד כביכול משבויה, ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב (סו"צ. קדמוניות י"ג 372 - 373). בשל ענייני פולחן העם רגם את אלכסנדר ינאי באתרוגים וקרא לו 'בן השבויה'. כלומר פסול לכהונה. זה מזכיר את ההאשמה שהטיחו ביוחנן הורקנוס אבי אלכסנדר ינאי. גם כלפיו טענו שאמו אינה כשרה, ולפי כך הוא אינו ראוי לכהונה. המלך שיסה בעם את שכירי החרב היונים שלו, שהרגו 6000 איש.

קריאת התיגר על המלך דוכאה לעת עתה. אלכסנדר ינאי המשיך במסע מלחמה בעבר הירדן. כיבושיו בעבר הירדן גרמו לעימות עם הנבטים. מהות העימות היא כלכלית. ינאי כבש את עזה שהייתה השער הדרומי ליצוא הנבטי. לא ידוע האם הנבטים המשיכו להשתמש בעזה כנמל מוצא לבשמים. המשך השימוש בעזה היה מניב לאלכסנדר ינאי רווחים נאים. אפשר שהנבטים לא אהבו את השותף החדש שלהם. יתכן כי הם העדיפו את הדרך המזרחית אל דמשק ומשם לערי חוף הלבנון. אלכסנדר ינאי כבש את מואב ואת הגלעד. אך הוא נקלע למארב שטמן לו עבדת הא' מלך הנבטים. אלכסנדר ינאי ניצל בעור שיניו. הוא יצא מהמארב בשן ועין. בהגיעו חבול ומוכה לירושלים – פרץ נגדו המרד הפרושי. כך כתב יוספוס (ציטוט): וכשנטפל עליו העם למראה הפורענות נלחם בו המלך והרג בתוך שש שנים לא פחות מחמש ריבוא יהודים. וכשביקש שיחדלו משנאתם אליו – הרבו לשונאו יותר על מה שאירע (סו"צ קדמוניות י"ג 376).

למרבה הצער איננו יודעים את מהלכי המרד השונים, אך המרד נמשך שש שנים! אני חוזר שש שנים של מלחמת אזרחים. למען האמת מדובר במלחמה לא ארוכה במיוחד. יש מלחמות אזרחים ארוכות יותר. המורדים קראו לעזרתם את דמטריוס השלישי המלך הסלווקי. נוצר מצב מוזר בו שכירי חרב הלניסטים לחמו לצד אלכסנדר ינאי, ויהודים נלחמו לצד המלך הסלווקי. לאחר מאבקים ותהפוכות (שכללו מסירת שטחים בעבר הירדן לנבטים), הצליח אלכסנדר ינאי לדכא את המרד. דיכוי המרד לווה במעשי טבח רבים.

יוספוס כתב (ציטוט): ולאחר שתפש אותם החזירם לירושלים, ועשה מעשה אכזרי מכל. הוא הסב עם פילגשיו במקום גלוי לעין כול ופקד לתלות כשמונה מאות מהם, ושחט את בניהם ונשיהם של החיים עוד לעיניהם (סו"צ. קדמוניות י"ג 380).

ב'פשר נחום' (חיבור מקומראן של פרשנות ספר נחום לאור אירועי התקופה) יש הד למעשה (ציטוט): אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו, וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו; (וַיְמַלֵּא) טֶרֶף (מצטטים מספר נחום ומיד ההסבר) – על כפיר החרון (ינאי) אשר יכה בגדוליו ואנשי עצתו (מלחמת האזרחים). חֹרָיו, וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה – פשרו על כפיר החרון, נקמות בדורשי החלקות אשר יתלה אנשים חיים (ההוצאות להורג. סו"צ. עמוד 1 שורות 5 – 7). עדות לטבח האיום נחשפה באוקטובר 2018 בעת חפירת הצלה במגרש הרוסים. בבור מים מימי אלכסנדר ינאי נחשפו שרידי גופות רבות. ביניהם: 20 חוליות צוואר חתוכות (כלומר 20 ראשים ערופים), עצמות חתוכות, עצמות נשים וילדים, ושלדי עוברים (כלומר נשים בהריון שהוצאו להורג). אכזריות לשמה.

נראה שסיום המרד כלל גם ביטול של ביטול 'חבר היהודים', והכללת הפרושים בהנהגת העם. אלכסנדר ינאי העדיף ללכת לקראתם ולסיים את המרד. המטבעות האחרונים של ינאי (כמו הראשונים) הם רק בעברית, וללא התואר 'מלך'. בעוד שמטבעות הביניים שלו הם ביונית עם התואר 'בסילאוס' – מלך. דבר שקודמיו נזהרו מאוד מלטבוע על מטבעותיהם.

לאחר סיום מלחמת האזרחים, ינאי כבש שוב חלקים בעבר הירדן. הוא השיב את השטחים שנמסרו לנבטים בלית ברירה. כמה מערי הדקאפוליס (ברית עשר הערים), נכבשו. למשל: גרש, גדרה, פחל, סוסיתא ועוד. תושבי הערים הללו, ועוד ערים הלניסטיות אחרות, גוירו בכפיה, למעט אנשי פחל שהעדיפו לצאת לגלות. במקרה זה מדובר על גיור בכפיה, ולא ברצון, כיון שגוירה אוכלוסיה הלניסטית שרשית. כשיגיע פומפיוס בערך עשרים שנה לאחר מכן – רוב תושבי הערים הללו יעזבו את היהדות וישובו בשמחה אל חיק העולם ההלניסטי.  אלכסנדר ינאי נלקח לבית עולמו בעת מסע מלחמה בעבר הירדן.

לפי המסופר, יעץ ינאי לאשתו להתפייס עם הפרושים (ציטוט): אחר הדברים האלה נפל המלך אלכסנדר למשכב... דלגתי קצת והוא מת בתחומי גרש בשעה שצר על רגב (יש המזהים אותו עם האתר המקראי ארגוב) מבצר בעבר הירדן... דלגתי שוב יעץ לה אלכסנדר... דילוג תעניק מידת מה של שלטון לפרושים, שכן ישבחוהו בשכר הכבוד (שתחלוק להם) ויעוררו עליה את חיבת העם... דילוג אחרון משהשיא עצות אלו לאשתו גווע ומת, לאחר שמלך עשרים ושבע שנה וחי חמישים ואחת שנה (סו"צ קדמוניות י"ג 398 - 404).

אלכסנדר ינאי התפרסם באמירה הבאה, שיעץ לאשתו טרם מותו (ציטוט): אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (סו"צ. סוטה כב ע"ב). רלוונטי גם לימנו...

בתחום מדיניות החוץ המשיך ינאי את מדיניות אחיו, ולא חידש את הברית עם רומא. חבל.

בעת הכיבוש הרומי (שאירע 14 שנה לאחר מות אלכסנדר ינאי), היה מצב יהודה טוב בהרבה, אילו הברית עם רומא הייתה בתוקף. נכון, הרומאים נטו לעבר התושבים ההלניסטים בשל קרבת תרבות, אבל יש הבדל בין כיבוש מדינה שהיא בעלת ברית, ולכאורה חברה של רומא, ולו ברמת חברות בפייסבוק, לבין מדינה עוינת לרומא.

אלכסנדר ינאי הוחלף על ידי אשתו שלומציון. יש המשערים שהיא אלמנת אחיו, שינאי ייבם. השערה בעייתית, לאור העבודה שעל כהן נאסר להתחתן עם אלמנה או גרושה. אבל על שלומציון נרחיב בפרק הבא.

נגישות
How can I help you?