Skip to content

פרק 535 – קריאה

האזנה

בפעם שעברה סיימנו עם אלכסנדר ינאי ואת הפרק הזה נקדיש לאשתו שלומציון או אלכסנדרה. הסיפור שלה הוא סיפור מעניין שראוי להביאו בשלמותו. יש לזכור ששלומציון היא אחת מארבע הנשים היחידות ששלטו בירושלים. הראשונה היא עתליה בת עמרי ככתוב: ועתליה מולכת על הארץ. השניה היא שלומציון גיבורת הפרק שלנו. הבאה אחריה היא מליסנדה מלכת ירושלים הצלבנית (אני כבר מבשל את הסדרה הצלבנית). והאחרונה, לעת עתה, היא גולדה מאיר.

כשמנסים לדלות את הפרטים לצורך סיפור חייה יש אי בהירות מסוימת. נתחיל בשם. יוספוס כינה את אשת יהודה אריסטובולוס כ- שלום (משלימים לשלומציון. ביונית נכתב Σalwm - שלומית) הקרויה אלכסנדרה (קדמוניות י"ג 320). אשת ינאי נקראה גם אלכסנדרה. לפיכך רבים סבורים כי אלכסנדרה אשת אריסטובולוס היא אלכסנדרה אשת ינאי.

יוספוס סיפר כי (ציטוט): אלמנת אריסטובולוס שחררה את האחים העצורים מהמאסר (היו שלושה), והושיבה את אלכסנדר (הוא אלכסנדר ינאי) על כסא המלוכה (מלחמת א' ד' 1).

הזכרנו שינאי מת בגיל חמישים ואחת. יוספוס כתב כך על מותה (ציטוט): וכעבור זמן לא רב מתה, לאחר שמלכה תשע שנים וימי חייה כולם שבעים ושלוש שנה (סו"צ. קדמוניות. י"ג 430). אם היא מתה בגיל 73 ומלכה 9 שנים, משמע היא עלתה לכס בגיל 64. כלומר היא הייתה מבוגרת מבעלה ב-13 שנים (שמת בגיל 51 כזכור). לפיכך זה יכול להסתדר עם העבודה שהיא הייתה מבוגרת מבעלה. אם יהודה אריסטובולוס היה מבוגר מינאי ב-15 שנה נניח, ונישא לעלמה בת גילו, אז לא מן הנמנע שינאי ייבם אותה לאחר מות אחיו (כי לא היו להם ילדים). אפשר גם כי אלכסנדרה אשת אריסטובולוס בחרה להמליך דווקא את אלכסנדר ינאי בתמורה לנישואיה עמו, וכך היא שמרה על מעמדה וכוחה.

יוספוס כינה אותה שלום או שלומית. ההשלמה ל'שלומציון' מבוססת על הופעותיה בתלמוד. שם היא נזכרת בלא פחות משלוש עשרה גרסאות... נראה שגם חז"ל לא היו סגורים איך קוראים לה. היא נזכרת כ- שלמציון (השם המוכר לכל), שֶלציון (במילה אחת) שֶל ציון (שתי מילים), שְלַמְתוּ, שְלַמְצוּ, שלמניציה, שְלַמְצָה, שַלְמִינוןֹ, שלמיניון, שלמונין, שלמינין, שלמצי ושלמתא. גם אם נניח שחלק מהשמות הן טעויות העתקה במהלך הדורות, הרי עדיין נישאר עם ארבע – חמש גרסאות לשמה. מכובד לכל הדעות.

במגילה 332 ממערה 4 בקומראן התגלה קטע ובה נזכרו שלומציון והורקנוס בנה. בחנתי את הקטע באתר המצוין של רשות העתיקות. מדובר במגילה בת שש שורות וברוחב של 3 – 4 מילים בלבד. קטע די זעיר יש להודות. השם הורקנוס נראה בבירור בשורה האחרונה. בשורה 4 יש מה שנראה כמו 'ש' אולי 'ל', משהו לא ברור, ואחר כך 'צ', 'י' ו'ן' (סופית). כלומר ההשלמה לשלומציון היא סבירה.

לפי מסורת תלמודית מסוימת היא הייתה אחותו של שמעון בן שטח. שמעון בן שטח הוא בן זוגו של יהודה בן טבאי במוסד הזוגות. מדובר בחכמים שהנהיגו את העם מבחינה רוחנית בזוגות. אחד היה נשיא הסנהדרין ואחד אב בית הדין. היו חמישה זוגות. הזוג המפורסם ביותר הם הלל ושמאי.

אלכסנדר ינאי מת במהלך מצור על מבצר בעבר הירדן בשם רגב או ארגוב. יוספוס תיאר את המצוקה שחשה אלכסנדרה אשתו לקראת מותו (ציטוט): בכתה וספקה על לבה, וקוננה על השכול הצפוי לה ולבניה ואמרה אליו: ' על מי אתה משאיר אותי כך ואת הילדים הזקוקים לעזרתם של אחרים, וזאת בדעת איזו שנאה ירחש העם אליך' (סו"צ. קדמוניות. י"ג 399).

שלומציון הייתה בבעיה רצינית. היא ידעה כמה אלכסנדר ינאי היה שנוא, בלשון המעטה. ועתה עם מותו – חייה וחיי בניה הם הפקר. אלכסנדר יעץ לה להעלים את דבר מותו עד כיבוש המבצר. לאחר מכן לחזור לירושלים כמנצחת, ולהעניק הקלות וכיבודים לפרושים, שהם מתנגדי אלכסנדר העיקריים. ורק אחרי שתרכוש את חיבתם – להודיע להם שאלכסנדר ינאי מת. ואז להעניק להם רשות לעשות בגוויתו ככל העולה על רוחם. אבל שתגיד מיד שהיא לא מתכוונת לנקוט כל פעולה בעניני המדינה ללא התייעצות עמם. אם היא תעשה את זה, חזקה על ינאי שהוא יזכה לקבורה מכובדת מצד הפרושים. התכנית עבדה כמו שעון שוויצרי. לאחר שהיא מילאה את ההוראות, והפרושים הפכו לידידיה ודורשי טובתה הרי (ציטוט): והם (הפרושים) באו אל העם דיברו אליהם וסיפרו את מעשי תוקפו של אלכסנדרוס שאבד להם מלך צדיק, ובדברי שבחים עוררו את העם לספוד לו, ולהתאבל עליו עד כדי כך, שקברו אותו בפאר גדול משקברו אחד המלכים שלפניו (סו"צ קדמוניות. י"ג 406 – 407). אנשים משנים את טעמם בשל תאוות הכח. חלפו מעל 2000 שנה ודבר לא השתנה.

לאחר הקבורה עלתה השאלה: מי יירש את המלך? לכאורה אין בעיה. היו להם שני בנים. אז הבכור. כמקובל. מה כבר יכול להשתבש? אז זהו, שלא. שימו לב למה שיוספוס כתב. ביודעו איך זה נגמר הוא פיזר כמה רמזים מטרימים (ציטוט): ואף על פי שהניח אלכסנדרוס שני בנים: הורקנוס ואריסטובולוס, הוריש את המלוכה לאלכסנדרה. מבניו אלה היה הורקנוס חסר און לשלוט על מדינה, והוא חיבב יותר חיים שקטים. ואילו אריסטובולוס הקטן היה איש פעלים ואמיץ רוח. אך האשה עצמה נתחבבה על העם משום שנראה היה בה שהיא מצֵרה על החטאים שחטא בעלה (סו"צ. קדמוניות. י"ג 407).

מצבה של שלומציון היה עדין. היא אמנם מונתה לרשת את בעלה, אבל מקור הסמכות העיקרי לא היה שלה. סמכותם של המלכים החשמונאים הייתה כפולה: כהונה גדולה מחד גיסא, ושלטון חילוני (כלומר די חניתות וחרבות) מאידך גיסא. מקור הסמכות הכהני היה לא רלוונטי כי היא אשה. נותר רק הכח החילוני. כך כתב יוספוס (ציטוט): ואלכסנדרה מינתה את הורקנוס לכהן גדול בשל גילו (כי הוא הבכור), אך יותר מזה בשל חולשתו (שלא יאיים עליה יותר מידי. והנה הקטע המעניין) ונתנה רשות לפרושים לעסוק בכל דבר, וציוותה גם את העם להישמע להם. והחזירה ליושנם את כל החוקים שביטל חמיה הורקנוס, ושתוקנו על ידי הפרושים לפי מסורת אבות (כלומר מבחינה הלכתית היא נטתה אל הפרושים על חשבון הצדוקים) וכך היה תואר המלוכה בידה, ואילו כח השלטון היה בידי הפרושים, שכן היו הללו מחזירים פליטים ומתירים אסורים. בקיצור לא היו שונים במאומה משליטים גמורים (סו"צ. קדמוניות י"ג 408 – 409). זאת ועוד. במלחמת היהודים ברומאים הוסיף יוספוס הערה (ציטוט): את ההוצאות והפגעים השאירו לאלכסנדרה המלכה (סו"צ. מלחמת א' ה' ב'). מצב קלאסי עבור הפרושים. הסמכות שלהם – האחריות ובעיקר המימון של שלומציון.

ניתן רק לשער כיצד ההיסטוריה הייתה משתנה לו אחד מבני אלכסנדר ינאי היה יורש אותו בטרם הגיעו הרומאים לאזור. ברור שהרומאים היו מגיעים ויהודה הייתה הופכת למדינת חסות. אבל לא בדרך שזה קרה. על הדרך הזו נרחיב בפרק הבא בסדרה.

שלומציון העדיפה ברית עם הפרושים ולא עם הצדוקים. כאשה, רוב הויכוחים ההלכתיים לא נגעו לה באופן אישי. ממילא היא הייתה פטורה מרוב המצוות המעשיות.

בדומה לנוצרים בעוד כמה שנים, שעברו באבחה אחת מעמדת הנרדף לעמדת השליט – הפרושים החלו מיד לרדוף את אויביהם מתמול שלשום. הם דרשו מהמלכה להוציא להורג את יועצי אלכסנדר שהיו מעורבים בהוצאה להורג של שמונה מאות האיש בתום המרד. לא זאת אף זאת (ציטוט): אחר הרגו בעצמם (הפרושים) אחד מאלה. את דיוגנס. ואחריו אחרים בזה אחר זה (סו"צ קדמוניות י"ג 411). מסע הטיהור הפרושי התנהל בעוצמה. קציני הצבא ששירתו את אלכסנדר ינאי היו בסכנת מוות. הבעיה היא ששדרת הפיקוד של הצבא החשמונאי עמדה בפני כליה. הפרושים כרסמו לאט אבל בטוח בכוחו של הצבא. אם נזכור שהגברים בשושלת החשמונאים היו בשר מבשרם של הצדוקים וחברים בכירים בצבא נבין ששלומציון יצאה נגד בסיס כוחה של השושלת. לא דבר חכם במיוחד יש להודות. גַּבְרֵי המשפחה חשבו ודאי שהיא לא שפויה. הענין הגיע לכמעט פיצוץ, כי הגנרלים לא היו פראיירים (ציטוט): עד שבאו היקירים (קרובי משפחתה, כן?) אל הארמון ואיתם אריסטובולוס (האח הצעיר והנמרץ), שכן נראה היה שהוא רוגז על הנעשה, ואף גילה לעין כל שאך תזדמן לידו שעת כושר לא ישאיר בידי אמו את העניינים. (סו"צ. קדמוניות. י"ג 411). הם הזכירו לשלומציון את נאמנותם הרבה לשושלת, את ההישגים הצבאיים המרשימים להם היו שותפים, ושלדעתם הם ראויים לכבוד, ולא לנוס על נפשם. (ציטוט מפי היקירים): לאחר שנמלטו מפני סכנת האויבים, הם נטבחים בארצם כבהמות  בידי שונאיהם באין כל עונש (במילרע. oNEsh) ועוד אמרו שאילו הסתפקו יריביהם באלה שנהרגו היו נושאים במתינות את מה שקרה מפני חיבת אמת לאדניהם (רמז ברור. היינו נאמנים לשושלת. אל תקחי זאת כמובן מאליו) אולם אם יוסיפו הללו לנהוג בדרך זו (איום מוסווה) יינתן נא להם, בראש ובראשונה חופש... דלגתי קצת ותהיה זאת חרפה להם ולה למלכה, אם היא תזנח אותם ואויבי בעלה הם שיקבלום. שכן חרתת הערבי (כלומר הנבטי) והשליטים יחשיבו מעל לכל דבר, אם יוכלו לגייס כשכירי חרב אנשים שכאלה, שלשמע שמם היה לפנים פחד גדול נופל עליהם (סו"צ. קדמוניות י"ג 412 – 414).

האיום פה ברור. אם שלומציון לא תעצור את מסע הטרור נגדם כאן ועכשיו – יש להם הצעות טובות מאויבי הממלכה, שישמחו לגייס חיילים כה מיומנים ואיכותיים כשכירי חרב. האיום הזה הוא איום ממשי על עצם הישרדות הממלכה. ראשי הצבא אמרו לה שאם היא לא תדאג להם, הם ידאגו לעצמם – וזה לא ייגמר בטוב. את האיום לעבור לשרת אצל אויבי הממלכה יש להבין על רקע ידיעה קצרה שהובאה קודם לכן (ציטוט): האשה הייתה נותנת דעתה על הממלכה, וגייסה חיל שכירים גדול והכפילה את חילה, עד שהפילה פחד על השליטים סביב, ולקחה מהם בני תערובת (בני ערובה הכוונה). והארץ כולה שקטה (סו"צ. קדמוניות. י"ג 409). איומי הפיקוד הבכיר לרוקן את צבא הממלכה מתוכן היה איום חמור. אבל נראה שהאיום היה בגדר אקדח ריק. קודם כל הם ביקשו רשות. 'כן. בטח שאתם יכולים לערוק אל האויב' אמר אף אחד אף פעם. לא בטוח שחרתת הנבטי ושאר השליטים היו שמחים לגייס חיילים שאך אתמול לחמו בהם, ומי יודע האם ברגע האמת לא יפנו עורף לנבטים ויתמכו באחיהם היהודים. לכן נראה שהאיום נועד להשיג את מטרתם האמתית. (ציטוט): ואם לא (אם היא לא תניח להם לערוק) אם החליטה לכבד את הפרושים על פניהם, הרי הם מבקשים בקשה שניה (שהיא בעצת לוז הענין) שתשים כל אחד מהם באחד המבצרים... דלגתי קצת על הבכי שהם בכו לצורך סחיטה רגשית ואריסטובולוס הגדיל והביע ברור את דעתו, בהטיחו רבות כלפי אמו. אולם הללו אשמים היו בעצמם בצרותיהם, כשהרשו לאשה, שתאוות השלטון העבירה אותה על דעתה למלוך שלא כדין, בשעה שבניה הם במלוא אונם (סו"צ. קדמוניות. י"ג 415 - 417). הרישא היא העיקר. הקצונה הבכירה הבינה שיש להוריד את הראש עד שיחלוף הגל העכור. אז בינתיים הם יהיו במבצרי הממלכה. שם אויביהם לא יוכלו לגעת בהם. שם הם ישבו מוגנים, יצברו כח ותמיכה, וברגע הנכון הם יפעלו. כמו שאריסטובולוס רמז. לדעתי האיום לערוק היה אמור להבהיל את המלכה עד כדי כך, שהיא תסכים להצעה החלופית. הצעה שלא הייתה מסכימה לה, אילו רק היא הייתה על השולחן. משום שלהצעה לשלוט במבצרי הממלכה יש משמעויות ברורות על חוסן המשטר בירושלים. ומיד נדון בענין.

הסיפא היא מעט משונה. יוספוס השתלח בשלומציון כמי שתאוות השלטון העבירה אותה על דעתה. אך לפני כמה פסקאות היא תוארה כמי שדאגה לממלכה, עלייתה לשלטון הייתה לפי רצון בעלה. והיא שיתפה פעולה עם נציגי העם. לא ברור מה פשר שינוי טעמו של יוספוס כלפיה. האם הוא תלה בה את האשמה על מה שקרה לאחר מכן? (הסכסוך בין בניה שגרם במישרין לכיבוש הרומי). או שמא הוא כתב לקהל היוני – רומי, ואולי אצלם היחס לנשים שליטות היה שלילי מעיקרו? איני יודע.

כך או אחרת התרגיל לכאורה (זו דעתי כן. לא דעת יוספוס) הצליח (ציטוט): והמלכה שלא ידעה מה המעשה שעליה לעשות, שיהא עמו משום כבוד, הפקידה בידם את השמירה על המבצרים חוץ מהורקניה (מזרח מדבר יהודה), אלכסנדריון (סרטבה) ומכוור (בעבר הירדן), ששם היו אוצרות סגולתה (סו"צ. קדמוניות. י"ג 417). אנשי אלכסנדר ינאי, שעתה הם תומכי אריסטובולוס, זכו לבסיסי כח רבי עוצמה. בסיסים שמהם הם יחוללו צרות צרורות לשלומציון. אבל שלושה מבצרים נשארו לנאמניה. שם היו אוצרות סגולתה. כלומר הבסיס הכלכלי לשלם לתומכיה.

שלומציון שהכירה את בנה אריסטובולוס ומזגו הסוער מצאה לו תעסוקה לשעה קלה (ציטוט): לאחר זמן לא רב שלחה את אריסטובולוס עם צבא לדמשק נגד תלמי הקרוי בן מנֵיאוס (maneos) שהיה שכן קשה לעירם. אולם הם לא עשו דבר הראוי לציון וחזרו (סו"צ קדמוניות י"ג 418). תלמי הזה היה שליט היטורים, שניסה לכבוש את דמשק. אז הממלכה החשמונאית לה היה אינטרס שתלמי לא יצבור כח רב מידי, שלחה צבא כדי לעזור לאנשי דמשק. נראה שלא היה צורך ממשי, כי הרומאים כבר נשפו בעורפה של הממלכה היטורית, והאיום על דמשק נעלם מאליו.

בעוד הגחלת של אריסטובולוס לוחשת תחת הקרקע צצה לה צרה אחרת. (ציטוט): ובאותו זמן (של המשלחת לדמשק) באה ידיעה שטיגראנס (Τιγράνης ) חדר לסוריה עם שלושים ריבוא (300 אלף. מספר מופרז לכל הדעות. סביר יותר 30 אלף) אנשי צבא ומתעתד לעלות על יהודה. דבר זה, כפי שמסתבר, הפחיד את המלכה ואת העם. וכשצר טיגאנס על פתולמאיס (היא עכו) שלחו לו מתנות רבות ויקרות ושליחים. כי המלכה סילֵינֵי (Σελήνη) היא הקרויה קליאופטרה, שמלכה על סוריה, יעצה לתושבי פתולמאיס לסגור שעריהם בפני טיגראנס. וכן באו (השליחים הכוונה) אל טיגראנס וביקשו שינהג בחסד עם המלכה ועַמה. והוא שיבח אותם על שבאו ממרחק לחלוק לו כבוד, ונתן תקוות טובות בליבם. זמן קצר לאחר שנכבשה פתולמאיס נודע לטיגראנס, שלוקולוס שרדף אחרי מתרדת לא השיג אותו, כי ברח אל האיברים (הכוונה היא לאיבריה הקווקזית בשטחי גאורגיה של ימנו ולא ספרד), והוא הולך ומשחית את ארמניה וצר (על טיגרנוֹקֶרְטָה tigranokerta. מצויה דרומית מערבית לימת ון). כשנודע לטיגראנס על כך חזר לארצו (סו"צ קדמוניות. י"ג 419 - 421).

זה קטע מעניין למדי. טיגראנס מלך ארמניה פלש לסוריה ותכנן להגיע אל יהודה לכאורה. אך הוא צר על עכו, ושם שלומציון שיחדה אותו למעשה כדי שלא יגיע ליהודה. פלישת מלך ארמניה לארץ אינה כה יוצאת דופן. בהמשך יפלשו הפרתים מאזור צפון אירן, לא רחוק מארמניה ליהודה, וכעבור כמה מאות שנים הפרסים הסאסנים יכבשו את הארץ גם כן.

המלך המדובר הוא טיגראנס השני, גדול מלכי ארמניה בעת העתיקה. הוא הגדיל את שטח ארמניה והגיע עד עכו כאמור. בעכו הוא נעצר ולא המשיך לירושלים. מי שהתייצבה מולו היא קליאופטרה סילני. היא הייתה בתו של תלמי השמיני מלך מצרים. היא נישאה, כמקובל בשושלות המצריות, לאחיה תלמי התשיעי, ולאחריו לאח נוסף שלה הוא תלמי העשירי. בהמשך היא נישאה, שלא בגילוי עריות, לאנטיוכוס השמיני המלך הסלווקי, ולבסוף נישאה, בסוג של גילוי עריות, יש הרגלים שקשה להיפטר מהם, לבנה החורג אנטיוכוס העשירי.

מתרדת הוא מיתרדטס (Μιθραδάτης) השישי מלך פונטוס. ממלכה בדרום מזרח הים השחור. הוא היה חתנו של טיגראנס. הוא נלחם ברומאים, ששלחו נגדו את המצביא לוקולוס. בסופו של דבר לא הצליח לוקולוס ללכוד את מיתרדטס וטיגראנס, ונסוג ללא הכרעה. הכשלון יגרום לסנאט להדיח את לוקולוס ולשלוח בחור רציני בשם פומפיוס. קלקלן (ספוילר). פומפיוס הוא זה שיכבוש את יהודה, ויסיים את העצמאות היהודית בארץ ישראל עד 1948.

          זהו אקורד הסיום של ימי שלומציון. יוספוס תיאר את שלהי ממלכתה (ציטוט): אחר הדברים הללו נפלה המלכה למשכב, וחלתה מחלה קשה. אז החליט אריסטובולוס לשים ידו על המדינה, וחמק בלילה עם אחד ממשרתיו והלך אל המבצרים ששם הוצבו רעי אביו. שכן זה מכבר כעס על מעשיה של אמו, ועוד יותר גדל פחדו שמא לאחר שתמות המלכה תבוא כל המשפחה כולה תחת יד הפרושים. כי ראה את חוסר האונים של אחיו שנועד לרשת את השלטון (סו"צ. קדמוניות י"ג 422 – 423). אריסטובולוס החליט לנצל את שעת הכושר שנקרתה לפניו. הוא חשש שמא הורקנוס הכהן הגדול, אחיו 'הלא יוצלח' לדעתו, יפול טרף למלתעות הפרושים. כזכור דרישת ראשי הצבא בהנהגת אריסטובולוס הייתה לקבל את מבצרי הממלכה. וכך היה למעט הורקניה, אלכסנדריון וסרטבה שנשארו אצל נאמני שלומציון. אריסטובולוס השאיר את אשתו וילדיו על מנת שלא לעורר חשד. בתחילה לא הבינה שלומציון מה עושה בנה. אבל ההכרה חילחלה די מהר (ציטוט(: אך כשבאו שליחים בזה אחר זה וסיפרו שאריסטובולוס השתלט על המקום הראשון, ואחריו על השני ואחר כך על כולם... דלגתי קצת היו המלכה והעם (כלומר הפרושים) אותה שעה במבוכה גדולה מאוד. כי ידעו שלא נבצר הרבה מאריסטובולוס לכבוש את המלוכה לעצמו, וייראו שמא ייפרע מהם על מה שעוללו לביתו (סו"צ. קדמוניות. י"ג 425 - 426). הפניקה הייתה בשיאה. שלומציון ותומכיה הפרושים הבינו שאריסטובולוס הוא נמר רעב שברח מהכלוב. בתור צעד ראשון תפסו את אשת אריסטובולוס ומשפחתו ושמו אותם במה שיוספוס קרא 'המבצר שמעל המקדש'. לא ברור היכן מבצר זה, אך סביר להניח כי מדובר בבירה. המבצר ששכן מצפון להר הבית. המקום שלימים יבנה שם הורדוס את האנטוניה. היום זה יוצא באזור של תחנות אחת וUשתיים בויה דולורוזה. יוספוס המשיך וכתב (ציטוט): וביד אריסטובולוס נצטברו אוצרות רבים מההמונים עד שכבר היה מוקף פמליה של מלך, שכן השתלט בחמישה עשר יום בלבד על עשרים ושניים מקומות, מכיוון שהיו לו מכאן הכנסות – אסף צבא מלבנון ומטראכון (האזור ממזרח לבשן, שמצידו נמצא ממזרח לגולן) ומן המושלים, כי הבריות נמשכו אחרי החזק ונשמעו לו על נקלה, ובייחוד משום שסברו שאם יצטרפו אליו ייהנו ממלכותו לא פחות מקרוביו, הואיל והם גרמו לכיבושה (סו"צ. קדמוניות. י"ג 427). אין מוצלח מההצלחה. אריסטובולוס פעל מהר, חזק ובאופן אלגנטי. העובדה כי עשרים ושניים מבצרים נפלו בידיו תוך חמישה עשר יום רומזת לתכנון משובח ותיאום מוקדם עם ראשי המבצרים, שרק המתינו לאות להצטרף אל אריסטובולוס. כשהמבצרים, חייליהם ובעיקר אוצרותיהם בידיו – לא התקשה אריסטובולוס לגייס המון שכירי חרב מלבנון, הטראכון ושליטים משליטים שונים. כולם רצו חלק בהצלחה המובטחת.

אריסטובולוס הלך מחיל אל חיל, ובירושלים מפלס החשש והדאגה טיפס בטור הנדסי (ציטוט): וזקני היהודים והורקנוס נכנסו אל המלכה וביקשו שתביע את דעתה לפניהם על הנעשה לעינהם, שכן אריסטובולוס כבר היה מושל כמעט בכל הואיל והשתלט על מקומות רבים כל כך. ואף על פי שהיא חולה מאוד, לא יתכן, כל עוד היא בחיים, שהם יחליטו על דעת עצמם, והרי הסכנה אינה רחוקה מהם כלל (סו"צ. קדמוניות י"ג 428).

הורקנוס והפרושים, אלו שיוספוס כינה 'זקני היהודים' היו אובדי עצות. לא היה להם מושג מה לעשות. הלוא רוב מניינו ובניינו של הצבא היה עם אריסטובולוס. כל המקומות נפלו לידיו כמו אבני דומינו. הפניה הנימוסית שלא נעים להם להחליט לבד כיוון שהיא עוד חיה -מסתירה את האמת הפשוטה, שלא היה להם מושג מה צריך לעשות. הם קיוו שאולי שלומציון תשלוף איזה אס מהשרוול. אבל שלומציון הייתה כה חולה, עד שלא ממש היה לה איכפת מה יקרה (ציטוט): אז ציוותה אותם לעשות את מה שיחשבו למועיל, באומרה שאוצרות גדולים נשארו בידם. והעם שעשה חיל, והכסף שבבתי האוצר. היא עוד נותנת דעתה אך מעט על עניני המדינה, משום שגופה הולך וכלה (סו"צ. קדמוניות. י"ג 429). במילים אחרות 'אתם יכולים לעשות מה שאתם רואים לנכון. פה, פה ופה (ufo) יש כסף. שיהיה בהצלה. אני אגסוס לי פה לבד בחושך'.

וכך בהותירה את בנה בכורה הורקנוס אובד עצות היא נלקחה לבית עולמה (ציטוט): דברים כאלה דיברה וכעבור זמן לא רב מתה, לאחר שמלכה תשע שנים וימי חייה היו שבעים ושלוש שנה. היא הייתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת בנות מינה. שכן הייתה תאבת כח שלטון במידה יתירה, והוכיחה במעשיה את כשרונה... דלגתי קצת (ועם זאת גילתה) את חוסר התבונה של הגברים השוגים תמיד בענייני השלטון... דלגתי שוב וכך המיטה אסון כזה על ענייני ביתה, שאותו שלטון, שנרכש בסכנות ויגיעות רבות ביותר, ניטל ממנו  (מבית חשמונאי הכוונה) זמן לא רב אחר כך (ארבע שנים ליתר דיוק) בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאשה, ומתוך שנתנה את דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה (כלומר הפרושים), ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו (האצולה והקצונה הצדוקיים). אף אחרי מותה הביאו מעשי השלטון שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית המלוכה נתמלא צרות ומהומות (סו"צ. קדמוניות. י"ג 430 – 433).

אין ספק שתמיכת שלומציון בפרושים החלישה את אדני התמיכה בשושלת החשמונאים, והחישה את המאבק בין הורקנוס לאריסטובולוס בניה. חשוב להבין דבר אחד. יהודה הייתה נכבשת על ידי רומא בכל מקרה. השאלה היא רק באיזה אופן. המאבק הפרושי – צדוקי שניצת בימי יוחנן הורקנוס, בער בלהבה אדירה בימי אלכסנדר ינאי, ורחש תחת פני השטח בימי שלומציון – החליש את ממלכת החשמונאים במידה כזו, שדי היה לפומפיוס לנקוש בדלת וכל הבית קרס. על המאבק בין בני שלומציון נדון בפרק הבא בסדרה.

נסיים את סיפור חייה באמירה המפורסמת של ינאי בעלה המופיעה בתלמוד (ציטוט): אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (סו"צ. סוטה כב ע"ב).

          שלומציון הייתה אחת מארבע נשים ששלטו בירושלים כאמור. היא הונצחה בישראל המודרנית בכמה אופנים. כמה וכמה רחובות נקראו על שמה. הרחוב המפורסם ביותר הוא רחוב שלומציון המלכה בירושלים. זהו רחוב המחבר בין רחוב יפו ובנין ג'נרלי לשדרות ממילא. רחוב שלומציון חולק פינה עם רחוב ינאי. מחוות כבוד לזוג המלכותי.

נמרה במדבר יהודה נקראה שלומציון על שמה. כך גם מפלגתו של אריאל שרון שהצטרפה לליכוד לאחר בחירות 1977 נקראה שלומציון (נראה כי השם ניתן בהשראת שלומציון קינן בתו של עמוס קינן).

נגישות
How can I help you?