Skip to content

פרק 541 – קריאה

האזנה

בפרק שעבר על נבואות ההקדשה הזכרנו שנבואת הקדשה היא המונח שניתן במחקר למפגש הראשון בין הנביא לאלהים. המפגש המתועד הראשון לפחות. כמו כן דנו בנבואת ההקדשה של משה רבנו. בתור אדון הנביאים ששימש דוגמה וּמוֹפת לִנְביאים רבים אחריו – הרי נבואת ההקדשה שלו שכוללת בתנ"ך שני פרקים זכתה אצלנו לְפֶרק שלם אחד. היום נמשיך בִּנְבואות הקדשה אחרות.

הנבואה הבאה שבה נעסוק אינה נבואת הקדשה קלאסית אלא המפגש הראשון בין נער תמים לבין האל. בדיעבד הבין האיש כי הוא הפך לנביא. אני מדבר על שמואל הנביא. סיפור לידת שמואל הוא מרתק, ויתכן שאף נקדיש לו פרק. הדבר החשוב לענייננו הוא ששמואל הוקדש לה' על ידי אמו עוד בטרם נוצר (ציטוט): וְהִיא (חנה), מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ (סו"צ שמ"א א' 10 – 11). שמואל הוקדש כנזיר לה'. ממש כשמשון לפניו הוא נזיר לה'. שניהם נזירים יוצאי דופן, כי הנזירות ביהדות היא לתקופה קצובה. אך במקרה שלהם משורה משחרר רק המות. לאחר ששמואל נגמל הוא הובא אל משכן שילה, ושם נמסר לידי עלי הכהן. שמואל שירת בקודש. הוא היה עוזרו של עלי. שימו לב מה נכתב עליו (ציטוט): וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל, הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב: גַּם, עִם-יְהוָה, וְגַם, עִם-אֲנָשִׁים (סו"צ. שמ"א ב' 26). שמואל הוא טוב גם עם ה' וגם עם אנשים. כלומר התנהגותו במשכן היא ללא דופי, זאת בניגוד חמור לִבְני עלי חפני ופנחס שחטאו כלפי ה וכלפי אנשים. מיד לאחר מכן ישנה נבואה של איש אלהים אלמוני שניבא חורבן לשושלת עלי. והנה אנו מגיעים אל המפגש הראשון בין ה' לשמואל. אני מזכיר שבשלב הזה נכתב על שמואל (ואני מצטט): וְהַנַּעַר, נָעַר (שמ"א א' 24). ההכפלה היא תיאור מצב. שמואל הוא נער, שהיא מילה נרדפת לאדם לא בשל. ככתוב בספר קהלת (י' 16): אִי-לָךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר. והנה הגענו אל המפגש הראשון בין שמאול לאל. (ציטוט): וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה, לִפְנֵי עֵלִי; וּדְבַר-יְהוָה, הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם--אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ (שמ"א ג' 1). מצב הפתיחה הוא ששמואל שירת את ה' לפני עלי, ויש רמז מטרים שדבר ה' היה יקר, ולא חזון נפרץ. כלומר היה סוג של הסתר פנים. כל ההקדמה הזו נועדה לרמוז לנו שמישהו פה עומד לקבל התגלות. (ציטוט): וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ; וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת, לֹא יוּכַל לִרְאוֹתג וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב, בְּהֵיכַל יְהוָה, אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים (שמ"א ג' 2 – 3). עלי, עיוור למחצה, שכב במיטתו. נר אלהים במשכן עוד מהבהב פה ושם. ושמואל שוכב בהיכל ה'. נקודה מעניינת היא שבעלי הטעמים, כלומר אלו שקבעו את טעמי המקרא שמו טעם מפריד, אתנח – אחד הקיסרים, בין 'שוכב' לבין 'בהיכל ה''. כלומר יש לקרוא כך. וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב, איפשהו. לא בנוכחות הארון, ואילו בְּהֵיכַל יְהוָה קורה משהו אחר. כך נוצרת הפרדה מלאכותית בין שמואל לבין ארון ה'. זאת על מנת שלא נחשוב חס וחלילה ששמואל שוכב לישון באותו חלל בו נמצא ארון ה'. אתם יודעים. זה לא מוכבד לשהות במחיצת הארון במצב בו אין לנו שליטה מלאה על עצמנו. בלילה אנשים נוטים לנפוח, אולי קרי לילה וכו'. דברים המבזים את ארון ה'. ברור שזו לא הייתה כוונת הכותב אלא פרשנות מאוחרת בהרבה.

הנסיון הראשון ליצירת הקשר לא עלה יפה (ציטוט): וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

ה וַיָּרָץ שים לב שה-ר בקמץ קטן, כלומר יש להגות אותה כאילו הייתה מנוקדת בחולם) אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב; וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב (סו"צ שמ"א ג' 5). ה' קרא אל שמואל שענה 'הנני'. שמואל לא העלה בדעתו שה' בכבודו ובעצמו קורא לו, והסיק את המסקנה המתבקשת שהיה זה עלי. מכאן אנו למדים שעלי היה נוהג לקרוא לשמואל מעת לעת, גם בלילה לצורך ביצוע משימה זו או אחרת. כלומר מדובר במצב שגרתי, וּשְמואל פעל בהתאם לדפוס המקובל. עלי אמר שלא הוא קרא. אולי שמואל דמיין. מי יודע. (ציטוט): וַיֹּסֶף יְהוָה, קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל, וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב (סו"צ 6). שוב עלי קרא לשמואל לכאורה. הפעם הוא כבר יותר ביקורתי כלפי עלי. אם בפעם הראשונה הוא רץ, פה הוא כבר הלך. את ה'הנני' הוא לא אמר מיד, אלא רק כשהוא ניצב מול עלי. ושוב עלי טען שלא קרא לו והמליץ לו לחזור לשכב. ושוב הסיפור חוזר על עצמו (ציטוט): וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא-שְׁמוּאֵל, בַּשְּׁלִישִׁת, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיָּבֶן עֵלִי, כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר.ט וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ  (7 – 8). שוב שמואל שמע את עלי, ושוב הוא הלך לעלי תוהה בלבו מה קורה פה. הפעם עלי הבין ששמואל לא מדמיין, אלא שה' קרא אל שמואל. הוא שלח את שמואל לישון, אבל הסביר לו מה לעשות בפעם הבאה ששמואל ישמע מישהו קורא לו בשמו. פניה ישירה אל ה'. (ציטוט): וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ (סו"צ 10). הפעם ה' קרא לשמואל פעמיים. אפשר ששמואל נרדם ואפשר ששמואל כבר לא היה בטוח שהוא שומע אלא שהוא מדמיין, אז הוא שתק לאחר ה'שמואל' הראשון, ה' נאלץ לקרוא לו שוב. סוף סוף נוצר הקשר. שמואל הבין שהוא מדבר עם האל והיה נכון לשמוע את דבריו. והנה הנבואה הראשונה של ה' אל שמואל (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל: אֲשֶׁר, כָּל-שֹׁמְעוֹ--תְּצִלֶּינָה, שְׁתֵּי אָזְנָיו.  יב בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל-עֵלִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-בֵּיתוֹ--הָחֵל, וְכַלֵּהיג וְהִגַּדְתִּי לוֹ, כִּי-שֹׁפֵט אֲנִי אֶת-בֵּיתוֹ עַד-עוֹלָם--בַּעֲוֺן אֲשֶׁר-יָדַע, כִּי-מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו, וְלֹא כִהָה, בָּם.  יד וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי, לְבֵית עֵלִי:  אִם-יִתְכַּפֵּר עֲוֺן בֵּית-עֵלִי, בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה--עַד-עוֹלָם (סו"צ 11 – 14). ללא כל הקדמות, דיונים או משא ומתן – ה' מיד אמר לשמואל את דבריו. אם שמואל הביע התנגדות כלשהי – הדבר אינו נרמז בטקסט. אבל מותר להניח ששמואל לא התנגד. יש לזכור כי מדובר בנער צעיר, ולכן הוא לא חשב להתווכח עם פי הגבורה. מבחינתו הוטלה עליו משימה וזהו. אין פה מה להרהר או לערער. הנבואה עצמה היא נבואת חורבן לבית עלי. הסיבה הרשמית היא חטאי בית עלי. אולם יש חוקרים הסבורים כי זוהי נבואה בדיעבד (הכופלת את דברי איש האלהים בפרק הקודם), המסבירה את ירידת בית עלי. ירידה שחלה בעקבות כיבוש וחורבן שילה המשוערים אך הסבירים.

שמואל שמע את הדברים ונשאר לשכב. לא ברור האם הוא נרדם לאחר נבואת החורבן על מורו ורבו עלי (ציטוט): וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד-הַבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח אֶת-דַּלְתוֹת בֵּית-יְהוָה; וּשְׁמוּאֵל יָרֵא, מֵהַגִּיד אֶת-הַמַּרְאָה אֶל-עֵלִי (15). שימו לב ששמואל פתח את דלתות בית ה', אשר חצצו בינו לבין עלי. כלומר הוא היה בפנים, מה שמחליש את התפיסה שהוא והארון לא שהו יחד באותו חלל במשך הלילה. שמואל חשש ופחד לומר לעלי את תוכן הנבואה. בכל זאת לא נעים לומר למי שבפועל גידל וחינך אותך שמשפחתו עומדת להינזק באופן חמור במיוחד. למרות זאת עלי דרש ושמואל סיפר לעלי את דברי הנבואה. עלי הגיב בהשלמה עם גורלו. סוף הפרק מאשרר את מעמדו של שמאול כנביא ה' לגיטימי (ציטוט): וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָהכ וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַיהוָה. כא וַיֹּסֶף יְהוָה, לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה: כִּי-נִגְלָה יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ, בִּדְבַר יְהוָה (סו"צ 19 – 21). ה' מצא לו נביא כלבבו. חשוב מזה כל ישראל מדן ועד באר שבע ידעו את זה. ובנוסף, חזון ה' שהיה 'אין חזון נפרץ' הפך וַיֹּסֶף יְהוָה, לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה. כלומר הנבואה חזרה לישראל ונושא הנבואה הוא לא אחר מאשר שמואל. כך הסתיימה לה נבואת ההקדשה של שמואל, אשר בניגוד למשה לפניו וירמיהו אחריו לא נאלץ לשכנע את העם בנכונות דבריו ולא נלחם על מעמדו כִּנְביא ה'.

הנביא הבא הוא עמוס. ראשון נביאי הכתב. אצלו רק נרמזת נבואת הקדשה. עמוס ניבא נבואה שלילית על ממלכת ישראל. אמציה כהן בית אל התרגז על נבואת עמוס, שאיימה על עסקיו המשגשגים במקדש בית אל וכה אמר אמציה (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה, אֶל-עָמוֹס, חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה; וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵאיג וּבֵית-אֵל, לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא: כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא (סו"צ עמ' ז' 12 – 13). במילים אחרות: 'עמוס היקר, עוף מפה! ויפה שעה אחת קודם'. תשובת עמוס לא איחרה לבוא (ציטוט): יַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל-אֲמַצְיָה, לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי: כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים

טו וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה, מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן; וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה, לֵךְ הִנָּבֵא אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל (סו"צ 14 – 15).

עמוס טען בתגובה שהוא אינו נביא או בן נביא. אלא שהוא בוקר ובולס שקמים. בוקר היא מילה יחידאית אבל ברור שהכוונה היא לאדם המגדל פרות. מקצוע זה אינו עולה בקנה אחד עם תחילת הספר שם נכתב שהוא היה נוקד. כלומר בחור שעוסק בצאן דווקא. ההמשך יקשה על ראיית עמוס כבוקר. בנוסף הוא בולס שקמים. גם פה יש אי התאמה לכתוב בתחילת הספר, שם צוין שהוא מתקוע, אשר על סף מדבר יהודה. לא גדלים שם שקמים. אבל אי ההתאמה היא לכאורה. הביטויים 'בוקר' ו'בולס שקמים' באים בהנגדה ל'נביא' או 'בן נביא'. כלומר מקצועו הוא הכי רחוק מהנבואה. בולס שקמים הוא אדם החורץ חריץ בִּפְרי השקמה על מנת לזרז את הבשלתה. מה שחז"ל כינו 'קוטל קנים'. כלומר מלאכה פשוטה שכל אחד יכול לבצעה בהכשרה בת חמש שניות. חיזוק להיותו נוקד יש מיד בהמשך שם עמוס אמר: וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה, מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן. כלומר הוא היה רועה צאן ולא בוקר. והנה החשוב לענייננו. עמוס רועה הצאן חווה התגלות, והוא נלקח מאחורי הצאן. השרש לק"ח מציין העברת חפץ ממקום למקום. נראה שכך הרגיש עמוס. ה' לקח אותו ממקום אחד (הצאן) אל מקום שני (שומרון) שם הוא ניבא. ניתן להבין שעמוס לא התלהב מהענין. אבל דבר האל חזק מרצונו. ממש כמו משה. וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה, לֵךְ הִנָּבֵא אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל. הדרישה מעמוס להתנבא היא של ה'. ואם ה' ציוה – אז עמוס ינבא. ככה פשוט. במקרה זה אין תיאור של השיחה בין ה' לעמוס בעת ההתגלות הראשונה. האם ה' פנה אל עמוס וביקש ממנו בנימוס להיות נביא? האם עמוס התנגד? או אולי ה' פשוט אמר לעמוס שילך לנבא על ישראל, ולא הותיר לו כל ברירה? מי יודע?

אצל שאר נביאי תרי עשר יש בכותרת את המונחים: דבר ה', חזון, משא ואפילו משא דבר ה'. אצל איש מהם לא נרמזת נבואת הקדשה, אך ברור שבשלב כלשהו נוצר קשר בינם לבין האל.

הנביא הבא שבו נדון צעיר מעמוס בדור בערך. הכוונה היא לישעיהו בן אמוץ.

באופן מוזר משהו נבואת ההקדשה של ישעיהו אינה מופיעה בִּתְחילת הספר, לפי רצף הזמנים אלא בפרק ו'. וכך נכתב (ציטוט): בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל (סו"צ ישע' ו' 1). פה יש לנו תאריך מדויק לתחילת פעילות ישעיהו הנביא. בשנת מות המלך עוזיהו. מקובל להניח שעוזיהו מת בשנת 733 לפני הספירה. יש כאלה ש'הורגים' אותו במרכאות כבר ב-734. אבל זה לא משנה. כלומר תחילת נבואת ישעיהו היא משנה זו. ראוי ציין כי בספר מלכים מכונה המלך 'עזריהו' ואילו בדברי הימים, שחובר בימי בית שני הוא מכונה 'עוזיהו'. משמע שהכותרת לנבואה היא מימי בית שני. ישעיהו ראה את אדוני יושב על כסא רם ונישא. אני מזכיר שהיה לנו את פרק שלושים ושבעה על ראיית האל במקרא. זאת ועוד שולי ה' מילאו את ההיכל. יש המקשים כיצד שולי ה' מילאו את ההיכל וישעיהו ראה את ה' יושב על כסא? הלוא אם שולי ה' מילאו את ההיכל ברור שישעיהו היה בחוץ. אבל ניתן לשער ששולי ה' מילאו את רצפת ההיכל ולא מילאו את כל הגובה. או שבחזונו ראה ישעיהו מבעד לקירות. לנביא יש יכולות ראיה החורגות מיכולותיו של אדם רגיל. לא לשוא הנביא מכונה גם 'רואה'. אין פה בעיה אמתית. הנטיה הרווחת היא למקם את האירוע הזה במקדש. הגיוני בסך הכל. 'היכל' היא מילה שומרית E-GAL מילולית 'בית גדול' כלומר ארמון. המילה הגיעה לאכדית כ – ekallum שהוא ארמון. ומשם לעברית כ'היכל', שגם הוא ארמון. כך בסיפור כרם נבות (ציטוט): כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל--אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן (סו"צ. מל"א כ"א 1). היכל אחאב הוא ארמון אחאב. בהמשך נזכר 'בית', שאפשר שהוא רומז למקדש עצמו. אבל אפשר פשוט להניח שהיכל או ארמון האל הוא המקדש, ובזה סגרנו את הפינה הזו.

מעל לה' ראה ישעיהו מחזה מוזר משהו (ציטוט): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף (סו"צ 2). שרף הוא נחש מעופף. כלומר שרף הוא מקרה פרטי של נחש. כך נכתב בספר במדבר לאחר עוד תלונה בסדרה האין סופית של העם (ציטוט): וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים (סו"צ. במד' כ"א 6). וּפֹה בִּישַעיה ברורה משמעותם המכונפת של השרפים. לשרפים יש שש כנפים בעזרתן הם מעופפים. בשתי כנפיים השרפים מכסים את פניהם מפאת כבוד האל וזיוו. בשתי כנפיים הם מכסים את רגליהם כלומר את מה שבין רגליהם. צניעות וזה. ובשתיים הנותרות הם משתמשים לִתְעופה. רבים רבים מתלבטים כמה בשר יש להביא כשעושים 'על האש'. והנה פה נמצא המפתח לחישוב כמויות הבשר הנדרשות למנגל - שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד. בדיחת קרש. אני יודע.

המחזה המרשים הופך להיות מרשים אף יותר (ציטוט): וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ.  ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן (סו"צ. ו' 3 – 4). השרפים פנו זה אל זה וקראו איש אל רעהו: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ. שימו לב לחזרה המשולשת על שם התואר 'קדוש'. חזרה משולשת המייצגת את עוצמת הקדושה והשלמות של האל. זאת ועוד כל הארץ מלאה בכבוד ה'. הקריאה הייתה כה רמה ועזה עד שאמות הספים של הבית נעו, והבית עצמו התמלא עשן. האם הבית הוא המקדש? כפי הנראה כן. אבל כאמור אין הוכחה ברורה. עשן כתופעת לוואי להתגלות האל מוכר ממעמד הר סיני. שימו לב (ציטט): וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן (סו"צ. שמ' י"ט 18). הבית המלא עשן מזכיר את חנוכת מקדש שלמה כמה דורות קודם לכן (ציטוט): וַיְהִי, בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא, אֶת-בֵּית יְהוָהיא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מִפְּנֵי הֶעָנָן:  כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-בֵּית יְהוָה (סו"צ מל"א ח' 10 - 11).

עד כאן ישעיהו היה צופה סביל במחזה. עתה הוא פצה את פיו בבהלה (ציטוט): וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב:  כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--רָאוּ עֵינָי (סו"צ ישע' ו' 5). ישעיהו נמצא בלחץ אדיר. הוא טמא שפתיים, וחמור מכך – הוא יושב בתוך עם טמא שפתיים. זה בהחלט מזכיר את משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון. שניהם לא ראויים לִשְליחותם בשל בעיה בְּפִיהם. שפתיו הטמאות הן הבעיה הקטנה של ישעיהו. הבעיה הגדולה היא שהוא ראה את ה'. והבעיה החמורה מכל היא צירוף שתיהן יחדיו. הוא ראה את ה' כשהוא טמא שפתיים. אבל אל חשש מיד נמצא הפתרון (ציטוט): וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם--לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ ז

וַיַּגַּע עַל-פִּי--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲוֺנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (סו"צ ישע' ו' 6 – 7). אחד השרפים הבחין במצוקת ישעיהו ובידו הפתרון. הוא לקח רצפה. כלומר גחל כמו בביטוי עוגת רצפים. כלומר לחם הנאפה על גחלים ולא בתנור רגיל. את הגחל הוא לא לקח ביד חשופה. שרף או לא, הוא לא רצה להישרף. כוויות זה עסק כואב. ידו אחזה במלקחיים. בטיחות מעל לכל כידוע. כתוב ידו אבל ברור שהכוונה היא לאחת מהכנפיים שלא שמשו לִתְעופה. לא ברור אם זו אחת מאלה שכסתה את הפנים או אחת מאלה שכסתה את הרגליים. לא משנה לנו. הדבר החשוב הוא שֶשִפתי ישעיהו עברו טקס טיהור באש. האש צרבה את השפה וסילקה את העוון. בהחלט מזכיר את המדרש על משה רבנו והגחלים. עתה כשהוא טְהוֹר שפתיים אלהים יכול לדבר אליו, וּבְעיקר הוא יכול לענות לאל (ציטוט): וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי (סו"צ ו' 8). אלהים שאל שאלה כללית. מעין התייעצות עם השרפים. בסגנון 'מה אתם אומרים? מי יתנדב למשימה? יש פה מישהו שרוצה להתנדב?' ופה קרה מקרה חריג מאוד בנוף המקראי. בניגוד למשה שכבר דובר בו, וירמיהו שעוד נרחיב לגביו, ואולי גם עמוס – ישעיהו התנדב מרצונו החופשי להיות נביא ה'. הִנְנִי שְׁלָחֵנִי! מבלי להתבלבל ומבלי להסס ישעיהו קפץ ראש למים הקרים. זה בהחלט יוצא דופן. חז"ל זקפו זאת לזכותו של ישעיהו עד כדי השוואתו למשה רבנו. לא פחות. ה' שלא רגיל להענות כה מהירה ולא בזבז זמן (ציטוט): וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה... (וזה ממשיך אבל הרעיון ברור. סו"צ. ו' 9).

נעבור אל אחד מהנביאים החביבים עלי ביותר באופן אישי. אדם מוכה ומושפל. מריר ומתוסכל. אדם שלא רצה להיות נביא, כי הוא ידע מראש שהוא ישתה מקובעת כוס התרעלה עד תומה, וימזגו לו עוד ביד נדיבה. אני מדבר על ירמיהו כמובן. כותרת הספר (שנוספה על ידי העורך) קובעת את המסגרת הכרונולוגית של פעילותו (ציטוט): דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן.  ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹג וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי (סו"צ. ירמ' א' 1 – 3).ירמיהו הנביא מענתות, הכפר ענאתא של ימינו ליד פסגת זאב, נבא מהשנה ה-13 של יאשיהו עד חורבן ירושלים בשנה האחת עשרה של צדקיהו. אל תתבלבלו עשתי עשרה משמעו אחת עשרה ולא שתיים עשרה, כמו שהאינטואיציה שלנו מורה לנו. מהפרקים האחרונים של הספר אנו יודעים שהוא ניבא גם לאחר חורבן ירושלים. עשיתי לכם את החישוב והוא פעל משנת 627 לפה"ס עד ל-586 לכל הפחות, וְכַנִראה עוד כמה שנים בהמשך. כלומר ארבעים ואחת שנים לפחות. ארבעים ואחת שנים! אתם מבינים מה זה לחזור כמו תקליט שבור על אותו מסר שוב ושוב ארבעים ואחת שנים. להתגבר על אין סוף נקודות שבירה, ולהמשיך שוב ושוב. ואחרי שכל דבריו התגשמו, ואולי בגלל זה, העם שנא אותו עוד יותר. הנחמה היחידה שאני מוצא היא שהאומה החליטה, בעצם הכללתו בכתבי הקודש שלה, שהוא דמות שלאורה אנו רוצים לחנך את ילדינו. כך הונצח ירמיהו בספר הספרים. בהחלט אחד הנביאים האהובים עלי ולא רק עלי. בואו ונפנה לנבואת ההקדשה, שבאופן ראוי היא הנבואה הראשונה בספר. הלוא ברור שנבואת ההקדשה היא האירוע הראשון של הנביא כנביא (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.

 ה בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ (סו"צ. ירמ' א' 4 – 5). זה מעניין. ירמיהו התבשר מפי האל שכבר בהיותו בשא"ש, בבטן של אמא שלו כדברי ויקטור חסון בסרט 'גבעת חלפון', כבר האל ידע אותו, כלומר הכיר אותו ובחר בו, ועוד בטרם גיחתו מיני רחם הוא הוקדש לנביא, וניתן כנביא לגויים. אני מזכיר שגויים במקרא משמעו 'עמים'. כולל עם ישראל הקרוי 'גוי קדוש'. וואו. זו חתיכת הכרזה. הבחירה באדם כמשרת האל בטרם לידתו מזכירה את שמשון ואת שמואל. שניהם הוקדשו כנזירים עוד טרם נולדו. בעוד משה קיבל את נבואת ההקדשה בהיותו בן שמונים, כפי שעולה מפשוטו של מקרא, שמואל היה נער צעיר שיודע לדבר, עמוס היה רועה צאן, וִישַעיהו (ה-י אינה נהגית)בוגר דיו על מנת ללכת למקדש לבד, ולהתנדב למשימה – הרי ירמיהו נבחר טרם היותו עובר. ירמיהו אולי נבחר טרם היותו בשא"ש (בבטן של אמא שלו), אבל כבר הבין שלהיות נביא זה כאב ראש מתמשך וּמְעט רגעי חסד (ציטוט): וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי (סו"צ. א' 6). ירמיהו הבין שהוא נבחר, אז הוא לא סירב אלא ניסה לדחות את רוע הגזרה בעוד כמה שנים. מי יודע מה יקרה עד אז. אולי אלהים ימצא מועמד טוב יותר. מי יודע? ירמיהו טען שהוא נער ושאינו יודע לדבר. נער במקרא משמעו גם עלם צעיר וגם אדם לא חכם במיוחד. ירמיהו בחר מילה דו משמעית. בכל משמעות שהאל יבחר –הרי הוא אינו כשיר להיות נביא. מעניין שגם משה רבנו ניסה לחמוק מהתפקיד בטענה שהוא כבד פה וכבד לשון. גם הוא התקשה בדיבור. אבל אתם כבר מנחשים לבד, שכשם שזה לא הצליח למשה, זה לא יצליח לירמיהו. ירמיהו הגדיר עצמו כ'נער'. אך לא ברור באיזה גיל ירמיהו חווה את ההתגלות הראשונה שלו. אך יש לנו רמזים לענין. כיוון שהוא פעל לכל הפחות במשך ארבעם ואחת שנה, וכיוון שתוחלת החיים הממוצעת לא הייתה גבוהה כמו היום, הרי סביר שהכינוי נער מכוון גם לגילו. כלומר עלם צעיר בגילאי העשרה המוקדמים. כצפוי אלהים לא התרשם מהתרגיל השחוק הזה (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר. (סו"צ א' 7). בניגוד למשה שם נמשך המשא ומתן כמה וכמה פסוקים פה אלהים חתך מיד בהתחלה. 'אל תגיד 'נער'. אתה תגיד מה שאני אגיד לך להגיד'. תשובת האל נאמרה מהר, חזק וּבְאופן אלגנטי. אבל אלהים הבין שטענת ירמיהו כי הוא נער היא צורה מנומסת לומר 'אני פוחד ולא רוצה'. אז מיד אלהים התייחס למה שהפריע לירמיהו (ציטוט): אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם-יְהוָהט וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָי רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. (סו"צ א' 8 – 10). קודם כל דברי הרגעה. 'אל תדאג! יהיה בסדר. אל תפחד מהם! אני, אלהים בכבודו ובעצמו יחד איתך כדי להצילך'. העובדה שהאל הבטיח להיות איתו רומזת לגורל הקשה של ירמיהו. אפשר כי דברי העידוד הם תוספת בדיעבד של ירמיהו בעת שהוא שחזר או סיפר (אולי לברוך בן נריה) על המפגש הראשון שלו עם אלהים. על מנת לחזק את ירמיהו ואת רוחו אלהים נגע בפיו של ירמיהו ומסר לירמיהו את דברי האל. הפעולה הסמלית הזו מסמלת את הפיכת ירמיהו לנביא. האל בעצמו שם את דבריו בפי ירמיהו. נגיעת האל בפי ירמיהו מזכירה כמובן את הרצפה הלוהטת שבה השרף נגע בפי ישעיהו. אם כי ישעיהו היה צריך גחל לוחש כדי לטהר את שפתיו. אבל ירמיהו הצעיר, ובמשתמע טרם חטא בשפתיו, לא צריך טיהור הפה אלא מילים ועוד מילים. וזה בדיוק מה שהאל נתן לו. מילים ודיבורים. וירמיהו ידבר. ועוד איך. זהו אחד הספרים הארוכים בתנ"ך. ואחרי שדברי האל הושמו בפי ירמיהו הנה הגדרת המשימה. ירמיהו הופקד על הגויים כלומר על העמים, ועל הממלכות כדי לנתוש ולנתוץ. שני שרשים קרובים שמשמעם הרס וחורבן. להאביד ולהרוס – שוב את אותן הממלכות. ואכן רוב דברי ירמיהו הן נבואות חורבן ופורענות. הן לממלכת יהודה והן לשכנים. אבל כיוון שבספר יש פה ושם נבואות נחמה הרי התפקידים החמישי והשישי שלו הם תפקידי שיקום: לבנות ולנטוע. פה לכאורה נבואת ההקדשה יכולה הייתה להסתיים. ירמיהו מונה לתפקיד וקיבל הגדרת משימה ברורה למדי.  והנה הנבואה ממשיכה בכיוון מפתיע של מראות חידה (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶהיב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. (סו"צ א' 11 – 12). ה' שאל את ירמיהו שאלה פשוטה: 'מה אתה רואה?'. יש פה מעין חידה. האל הראה לירמיהו דבר מה ושאל אתו 'מה זה?' העצם עצמו ברור וקל לזיהוי. במקרה זה מקל שקד. כלומר ענף של עץ שקד. זה החלק הקל. השאלה היא כמובן מהי משמעות המראה. ירמיהו ראה מקל שקד, כי ה' שוקד על דברו לעשותו. יש פה משחק מילים בין שקד לשוקד. המשמעות היא המעניקה למראה את חשיבותו. והנה המראה השני, שהוא מורכב יותר וסמלי יותר (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה (סו"צ. א' 13). ירמיהו ראה סיר נפוח ופניו מפני צפון. השאלה היא כמובן מה זה 'סיר נפוח'? פרשנים רבים פירשו זאת כסיר וּבוֹ מים רותחים, המבעבע. מכאן הסיר הוא נפוח. וכיוון צפון מוסבר בכך שהידית או פי המזיגה (בהנחה שהיה) פנה צפונה. אפשרי, אבל לדעתי יש פירוש טוב יותר. סיר הוא השיח הקרוי סירה קוצנית, שהרוח העניקה לו נפח, והוא מתגלגל ברוח לכיוון צפון. כך או אחרת הדגש הוא על כיוון צפון. המראות מזכירים את המראות לעמוס. עמוס ראה כמה וכמה מראות. הוא ראה גובי, סוג של ארבה והמשמעות היא חורבן לישראל. הוא ראה קורא לריב באש, מה שזה לא יהיה, והאש תאכל את ישראל, הוא ראה חומת אנך ועליה ה' ובידו אנך, כלומר מכשיר מדידת יושר הקירות. כמו פלס אבל במאונך. ואכן ה' ישים אנך לעם ישראל. כלומר יבדוק את יושרו, תרתי משמע ויהרוס את "הקיר העקום" במרכאות. הוא ראה כלוב קיץ, כלומר סל תאנים, כי הקיץ הקץ על ישראל. הוא ראה את ה' עומד על המזבח ומראות הרס כללי.

הפעם ה' לא שיבח את ירמיהו אלא מיד פנה להעניק משמעות למראה המוזר הזה (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.  טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה--נְאֻם-יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה. טז וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם (סו"צ א' 14 – 16). הביטוי המוכר הוא 'מצפון תיפתח הרעה', ומיד הסבר. ממלכות הצפון תבואנה. לאחר מכן הן תתנה את כסאותיהם בְּפֶתח שערי ירושלים. מתן הכסאות בְּפֶתח השער מסמל את כיבוש העיר. ה' ישפוט, באמצעות העמים, את ירושלים, כלומר את יושביה, בשל חֵטְאי עבודת האלילים שלהם.

הביטוי 'מצפון תפתח הרעה' העניק לאברהם זיגמן ז"ל השראה. הוא כתב שיר תקוה לאחר מלחמת ההתשה בשם 'מדרום תיפתח הטובה'. (הבית הראשון): מה אתה רואה? מה אתה רואה? אני רואה שקד פורח, והמעוז מלון אורח, וזה סימן של שקט ושלווה, כי מדרום תיפתח הטובה'.

המשך הנבואה לא חיובי מבחינת ירמיהו. הלוא ברור לו שהדיבורים על האויב שיכבוש את ירושלים והחורבן וההרס הנלווים לכך – יצאו מפיו. ברור לו כמו כן, שהוא לא יהיה אהוד באופן מיוחד. ברור גם לאלהים שזה בדיוק יהיה המצב (ציטוט): וְאַתָּה, תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ; אַל-תֵּחַת, מִפְּנֵיהֶם--פֶּן-אֲחִתְּךָ, לִפְנֵיהֶם.  יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת--עַל-כָּל-הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץיט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יְהוָה, לְהַצִּילֶךָ (סו"צ א' 17 – 19). דברי העידוד הנמרצים מעידים עד כמה המשימה היא כפוית טובה ומתסכלת. ה' יהיה עמו, ירמיהו יהיה כמו עיר מבצר, כמו עמוד ברזל, כמו חומות נחושת. אויביו הרבים ננקבו בשמם – מלכי, שרי וְכֹהֲני יהודה ועם הארץ, שהיא שכבת האצולה. ירמיהו עומד לריב וּלְהסתכסך עם האנשים החזקים בִּיהוּדה. על כן הוא צריך עזרה אלהית על מנת להתמודד עמם. הם, כפי שנכתב בהמשך הספר, ניסו להרוג אותו, היכו אותו, עינו אותו, ביזו אותו, לעגו לו וּמֵיררו את חייו. אבל כל זה חשוב כִּקְליפת השום כי ה' נמצא איתו ולצידו.

נגישות
How can I help you?