בפרקים שעברו דנו בנבואות ההקדשה של משה רבנו, שמואל, עמוס, ישעיהו וירמיהו
בפרק זה נדון בנבואת ההקדשה שהיא כנראה הכי מפורסמת בשם, אך מעטים יודעים באמת מה קרה שם. ואין זו אשמתם חס וחלילה. הנבואה הזו כתובה בשפה שאינה ברורה לחלוטין בלשון המעטה, ורבים בה הדברים הסתומים והחתומים. מצד שני דווקא כיוון שהיא כה לא ברורה היא משכה דורות על גבי דורות של פרשנים שונים שניסו לפענח את תוכנה ואת משמעותה. קולמוסי קולמוסין נשברו עליה. בפרק זה נדון בנבואה זו. לא נבאר את כולה, בעיקר כי איני בטוח שאני מבין אותה לחלוטין. אך גם אם לא נבין את דקי הדקויות – הרי את התמונה הכללית נבין גם נבין. מה עוד שהנבואה הזו עונה לחלוטין להגדרה 'נבואת הקדשה', ושם הסדרה מחייב כידוע. אני מדבר על חזון המרכבה של יחזקאל. שם העולה מהתוכן למרות שהמילה מרכבה אינה נזכרת כלל בפרק. נבואת ההקדשה מורכבת מארבעה חלקים, שמהווים רצף עלילתי אחד. פתיחה, חלק ראשון שהוא החזון שראה יחזקאל, חלק שני העוסק במשימה שהוטלה על הנביא, ובקשיים בהם ייתקל יחזקאל, וסיום.
תחילת הנבואה היא הכותרת לנבואה בפרט ולספר בכלל, ויש בה אי אלו קשיים בנוגע לתאריך ולגוף המדבר. הכותרת ברוב ספרי הנבואה מכילה מידע על שם הנביא, שם אביו, זמן פעולתו ומקום פעולתו. הכותר היא פרי תוספת מאוחרת של עורך הספר (ציטוט): וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר; נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה, מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה, לַחֹדֶשׁ--הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים--עַל-נְהַר-כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה (סו"צ. יח' א' 1 – 3). בד"כ כותרת ספרי הנבואה היא בגוף שלישי. פה יש מעבר לגוף ראשון. על כן היו כאלה ששיערו שיחזקאל הוא שערך את ספרו. לפחות גרסה מוקדמת כלשהי של הספר. בכותרת הספר נזכרו שני תאריכים. הראשון הוא בשלושים שנה, והשנה הוא השנה החמישית לגלות המלך יהויכין. נתחיל מהתאריך השני. גלות יהויכין אירעה בשנת 598 - 597 לפני הספירה (השנה מתחילה בניסן כזכור. אז היא משתרעת על שני חלקי שנים לפי הספירה הנוצרית). אז השנה החמישית היא 593 – 592 לפני הספירה. כלומר כשבית המקדש הראשון עדיין עמד על מכונו. התאריך השני: בשלושים שנה מעלה את השאלה: שלושים שנה למה? וכדברי רש"י: למנין מה מנה? על מנת להבין למה התכוון הנביא הוצעו שתי גישות. גישה אחת רואה בשלושים שנה ובשנה החמישית לגלות יהויכין כמכוונות לאותה נקודת זמן. גישה זו מתבססת על מקרא מפורש: בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ... דלגתי קצת בַּחֲמִשָּׁה, לַחֹדֶשׁ--הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. לפי פשוטו של המקרא הכוונה היא אכן לאותה נקודת זמן. אז מה קרה עשרים חמש שנה טרם גלות יהויכין? אם נלך אחורה מ-592 (שנה חמישית לגלות יהויכין כאמור) שלושים שנה נגיע לשנת 622. תחילת הרפורמה של יאשיהו! כך הִציע תרגום יונתן (תרגום ארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל) (ציטוט בתרגום חופשי לעברית): והיה בשלושים שנה לזמן שבו מצא חלקיה הכהן הגדול את ספר התורה בבית המקדש, בעָזָרה תחת האולם... דלגתי קצת בימי יאשיהו בן אמון מלך שבט בית יהודה (סו"צ) (וַהֲוָה בִּתְלָתִין שְׁנִין לִזְמַן דְאַשְׁכַּח חִלְקִיָה כַּהֲנָא רַבָּא סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא בְּבֵית מַקְדְשָׁא בַּעֲזַרְתָּא תְּחוֹת אוּלָמָא... בְּיוֹמֵי יֹאשִׁיָה בַר אָמוֹן מְלַךְ שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה). יש הסבורים כי שלושים שנה (המתחילות בשנת 622 כאמור) מציינות את השחרור של יהודה מעול אשור. מעניין. אבל לדעתי מקרי לחלוטין. יחזקאל הוא כהן כל ספרו ספוג בסגנון הכהני. מה עוד שאחרי מות יאשיהו הרפורמה שלו קצת התפוגגה, אם נתנסח בעדינות (אני מזכיר את פרקים 118, 120 ו-122 על רפורמת יאשיהו. בדף התמלול שמתי קישורים). בנוסף במזרח הקדום תיארכו לפי מנין המלכים החיים. לא המתים. קל וחומר לא לפי אירוע כלשהו (בריאת העולם, לידת ישו או הגירת מוחמד). חשוב ככל שיהיה. תארוך לפי אירוע קבוע הוא התפתחות מאוחרת יחסית. יש ששיערו שהציון 'שלושים' מתייחס לגילו של הנביא. רד"ק (רבי דוד קמחי. פרשן ימי ביניימי) הציע, בעקבות אביו, כי הציון 'שלושים' מתייחס לשנה השלושים במחזור היובל.
אם נניח שמדובר בשני ציוני זמן שאינם מכוונים לאותה נקודת זמן, הרי ההשערה המקובלת היא שהציון שלושים' מתייחס לגלות יהויכין. כלומר פסוק א' אינו קשור לפסוק ב', ומאוחר לו בעשרים וחמש שנה. מאליה עולה השאלה מדוע התאריך המאוחר הוא הראשון? יש המשערים כי זהו פסוק שהיה פתיחה של נבואה אחרת שנשמטה מסיבה כלשהי. או שזהו זמן עריכת הספר. ומתישהו הגיע עורך שלא הבין מה קרה, וחיבר בין התאריכים על ידי המילה 'היא'. היא השנה החמישית לגלות יהויכין. לדעתי חל בלבול כלשהו במהלך הדורות, ולא באמת ניתן לדעת למה מכוון הציון 'בשנה השלושים'. לפיכך נישאר עם התאריך השני שהוא התאריך הוודאי. שנה חמש לגלות יהויכין מלך יהודה. אם כי מפסוק אלף ניקח את החודש הרביעי הוא תמוז. כלומר בד' בתמוז בשנה כלשהי. הסיבה שיחזקאל מתארך לפי גלות יהויכין היא שהוא עצמו, כהן ירושלמי, יצא לגלות יחד עם יהויכין. אני מזכיר שיהויקים אבי יהויכין מרד בבבלים. נבוכדנאצר הטיל מצור על העיר. בתזמון מושלם לכולם, מלבד לו עצמו, יהויקים מת. בנו ויורשו יהויכין נכנע לבבלים, דחה את חורבן העיר, ויצא לגלות. במקומו הומלך דודו מתניה, ששמו שונה לצדקיהו. יחזקאל נמצא בנהר כבר. נהר כבר מכונה באכדית nar kabaru. המילה 'נהר' באכדית מתארת הן נהר טבעי והן תעלה חפורה גדולה, בעיקר כזו המחברת בין הפרת לחידקל. אז במקרה זה מדובר בתעלה הגדולה ליד העיר ניפור שבמרכז בבל. בניפור הושיבו הבבלים לא מעט מגולי יהודה. ניפור נזכרת במקרא בתור 'תל אביב'. באכדית tel abubu כלומר תל המבול או תל השטפון.
בין פסוק אחד לשלוש יש שינוי הדובר. בפסוק הראשון נכתב: וַאֲנִי... וָאֶרְאֶה – כלומר דיבור בגוף ראשון. ואילו בפסוק השלישי נכתב: הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל ... וַתְּהִי עָלָיו. דיבור בגוף שלישי. זו אחת הראיות לטובת אלו הסבורים שהתאריכים אינם קשורים זה לזה, וכי יש פה איחוי של שני קטעים שונים. שם הנביא הוא יחזקאל בן בוזי. זהו שם תיאופורי, כלומר המכיל רכיב אלוהות. האל יְחַזֵק, את הרך הנולד נניח. או האל יֶחֶזַק – יגלה את כוחו ועוצמתו. בוזי מזכיר את בוז אחד מבני נחור. הנבואה תוארה במילים: וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה. זהו תיאור ייחודי ליחזקאל. האל לקח או הביא או הרים את יחזקאל ממקומו אל מקום אחר ושם נגלו לו מראות שונים. כך הוא נלקח לבקעה מלאה עצמות בחזון העצמות היבשות. או הוא הובא לירושלים וראה בחורבנה, בעודו פיזית נמצא בבבל. האם האל לקח אותו ממש? או שרק רוחו נלקחה וגופו נשאר במקום? או אולי בנפשו פנימה אירע המסע הזה? מי יודע?
והנה הגענו אל ההתגלות עצמה. המחזה המתואר הוא ייחודי ויוצא דופן בספרות הנבואה. נקרא לפרקים (ציטוט): וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ--כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. ה וּמִתּוֹכָהּ--דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן--דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. ו וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם. ז וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם, כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. ח וידו (וִידֵי) אָדָם, מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, עַל, אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם; וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם, לְאַרְבַּעְתָּם. ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ, כַּנְפֵיהֶם: לֹא-יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן, אִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ (סו"צ יחז' א' 4 - 9). רוח סערה צפונית הגיעה ונשאה בכנפיה ענן גדול ואש מתלקחת. דפוס זה תואם את התגלויות האל במקרא, המתגלה באש ותמרות עשן. כמו ההתגלות בהר סיני. יש אור גדול, נגה, סביב. וגם חשמל ואש. המילה חשמל מופיעה שלוש פעמים, ורק בספר יחזקאל. כל הופעותיה הן בסמיכות ל'נגה', 'אש', ו'זוהר'. כלומר ברור שזה משהו מפיץ אור כלשהו. מובן שנחלקו דעות הפרשנים בענין. החל ממשהו נוצץ כחלחל, וכלה במשהו נוצץ באופן כללי. כלומר דברים מבריקים המושכים את העין. בתרגום השבעים נכתב elktron, שמשמעו 'ענבר'. כלומר נוצץ בצבע הענבר. כיון שפיסות ענבר יוצרות חשמל סטטי, הרי השם אלקטרון הפך לרכיב יסוד בתורת החשמל. וכשיהודה לייב גורדון חידש את המילה אלקטריטוס הוא חזר למקורות וקרא לה 'חשמל'. היו שהציעו לגזור את המילה מהמילה המצרית h.smn שמשמעה ברונזה (כלומר משהו נוצץ), או מהאכדית elmešu, שהיא אבן חן מבריקה ונוצצת. יהא פירוש המילה אשר יהא – ברור שחשמל הוא משהו מבריק ונוצץ ברמה שמוטב להרכיב משקפי שמש. לכל דמות יש ארבע פנים (כלומר פן לכל אחת מרוחות השמיים) וארבע ידיים. וכן וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה. אין להן בעיות ברכיים כי אין להן ברכיים כלל. רגל ישרה. גם הרגליים נוצצות ובורקות כנחושת קלל. יש לכל דמות גם ארבע ידיים. בואו נמשיך (ציטוט): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן. יא וּפְנֵיהֶם, וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה: לְאִישׁ, שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ, וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת, אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה. יב וְאִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו, יֵלֵכוּ: אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן. יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים--הִיא, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. יד וְהַחַיּוֹת, רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה, הַבָּזָק (סו"צ. א' 10 – 14). והנה תיאור הדמויות. אדם, אריה, שור ונשר. בהתגלות המקבילה בפרק י' נזכר כרוב תחת השור. מי שארבע החיות הללו מוכר לו מהיכן שהוא – הרי מדובר בארבע החיות המייצגות את ארבעת כותבי הברית החדשה: מתי מיוצג כאדם או מלאך, מרקוס מיוצג כאריה, לוקס מיוצג כשור, ואילו יוחנן מיוצג כנשר. אבל המקור נמצא אצלנו. בהמשך נזכר שהחיות רתומות לאופן. מכאן ניתן להסיק שהחיות רתומות למרכבת האל. החיות, לא חשוב הכיוון אליו הן הולכות – צועדות קדימה. כיוון שיש להן פנים בכל כיוון, הרי כל כיוון הוא קדימה... ושוב ענין הלפידים, הנגה, האש והברק. הרבה אור. סגי נהור בארמית. בהמשך שוב נזכר תיאור החיות, הברק והאור. מדובר בחיות מאוד בוהקות. והנה ההתגלות: (ציטוט): וַיְהִי-קוֹל--מֵעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם; בְּעָמְדָם, תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. כו וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה. כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב--הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר (סו"צ א' 25 – 28). מעל לדמויות נשמע קול. הקול גרם להם להרפות את כנפיהן. מעל לחיות יש משהו בדמות כסא. ועל דמות הכסא דמות אדם. שימו לב להרחקת האל. לא כסא ולא אדם. אלא דמות כסא ודמות אדם. דמות האדם בוהקת וזוהרת מכל. אבל במגוון צבעים: כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם. בסיום יחזקאל דיווח שהדמות היא כדמות כבוד ה'. לא דמות ה' אלא דמות כבוד ה'. המסקנה המתבקשת היא: וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי. מפאת הכבוד. והנה הקול מדבר. ברור ליחזקאל שהוא ראה משהו יוצא דופן. משהו לא רגיל ולא טבעי. הקול האלהי הוא המשך טבעי להתגלות המשונה הזו. ה' הבין שהמסר יעבור היטב אם יחזקאל יהיה במצב האזנה. זו הקדשת יחזקאל לנביא! במובן זה הוא דומה לישעיהו וירמיהו שהוקדשו לתפקידם גם כן אחרי מחזה כלשהו (ציטוט): וַיֹּאמֶר, אֵלָי: בֶּן-אָדָם עֲמֹד עַל-רַגְלֶיךָ, וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ. ב וַתָּבֹא בִי רוּחַ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי, וַתַּעֲמִדֵנִי, עַל-רַגְלָי; וָאֶשְׁמַע, אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי (סו"צ. ב' 1 - 2). הרוח באה ביחזקאל. לא ברור האם רוחו שבה אליו לאחר שנפל על פניו, או שרוח האל נכנסה בו. לאור ההמשך נראה כי רוחו שבה אליו. ועתה, לאחר שיחזקאל מוכן להאזין, הנה המשימה (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶל-גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים, אֲשֶׁר מָרְדוּ-בִי: הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. ד וְהַבָּנִים, קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי-לֵב--אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ, אֲלֵיהֶם; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה. ה וְהֵמָּה אִם-יִשְׁמְעוּ וְאִם-יֶחְדָּלוּ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה--וְיָדְעוּ, כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם (סו"צ 3 – 5). המשימה היא פשוטה: יחזקאל היקר, אני שולח אותך אל בית ישראל'. למרבה הצער מדובר במורדים בני מורדים. גם הם וגם אבותיהם פשעו בה'. כלומר נהגו שלא כראוי. בעיקר במובן הפולחני. יחזקאל נשלח על מנת לנסות ולהחזיר את בית ישראל, קשי הפנים וחזקי הלב, בתשובה. לא שהסיכוי לכך גדול במיוחד, כן? בדומה לירמיהו גם יחזקאל צריך עידוד בפני הקשיים העצומים הניצבים בפניו (ציטוט): וְאַתָּה בֶן-אָדָם אַל-תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל-תִּירָא, כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ, וְאֶל-עַקְרַבִּים, אַתָּה יוֹשֵׁב: מִדִּבְרֵיהֶם אַל-תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל-תֵּחָת, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. ז וְדִבַּרְתָּ אֶת-דְּבָרַי אֲלֵיהֶם, אִם-יִשְׁמְעוּ וְאִם-יֶחְדָּלוּ: כִּי מְרִי, הֵמָּה ח וְאַתָּה בֶן-אָדָם, שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ--אַל-תְּהִי-מֶרִי, כְּבֵית הַמֶּרִי (סו"צ. ב' 6 – 8). אל לו יחזקאל לירוא, לחשוש ולפחוד מהם. הם אמנם סרבים וסלונים, אבל לא נורא. סרבים וסלונים הם סוגי קוצים. למרבה הצער אין זיהוי של הקוצים הללו. ארץ ישראל התברכה בעשרות קוצים בלי עין הרע. בהמשך ספר יחזקאל ככתוב: סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב (כ"ח 24). הסילון או הסלון בא במקביל לקוץ. קוץ כואב. בנוסף לקוצים יחזקאל יושב, מבחינה מטאפורית, על עקרבים. אותן חיות עוקצות, שלא נדע כמו שנאמר (אני מזכיר את פרק 215 על העקרבים במקרא. בדף התמלול שמתי קישור). בסוף יש אזהרה: אַל-תְּהִי-מֶרִי, כְּבֵית הַמֶּרִי. אל לו ליחזקאל לסרב למשימה. שלא ימרוד כמו בית המרי. שלא יעלו לו רעיונות מיותרים, כן? והנה מעשה סמלי (ציטוט): פְּצֵה פִיךָ--וֶאֱכֹל, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ. ט וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי; וְהִנֵּה-בוֹ, מְגִלַּת-סֵפֶר. י וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי, וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר; וְכָתוּב אֵלֶיהָ, קִנִים וָהֶגֶה וָהִי (סו"צ ב' 8 – 10). יחזקאל התבקש לאכול באופן ממשי את מה שהאל יאכיל אותו. יחזקאל תהה מה יגיע, אבל הוא לא חיכה זמן רב. מגילת ספר. הוא צריך לאכול מגילת ספר. כלומר משהו מפפירוס. באותה הזדמנות האל פרש את המגילה ויחזקאל שם לב שהמגילה כתובה משני צדדיה (בניגוד למקובל). ומה כתוב שם? דברי קנים, כלומר דברי קינה, הגה – צלילי יללה כלשהי, והי – כפי הנראה קיצור של נהי. דהיינו בכי. יש פה מעשה סמלי שבו דברי האל מונחים באופן ישיר בפי יחזקאל. זה מזכיר את הגחל שהוצמד לפיו של ישעיהו בבחינת מעשה סמלי לקבלת דבר האל. אין ליחזקאל תירוצים. כל מה שהוא צריך לומר – כבר נמצא אצלו. 'שיהיה בהצלחה' מה שנקרא. יחזקאל התבקש לאכול – אז הוא ציית (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא אֱכוֹל: אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. ב וָאֶפְתַּח, אֶת-פִּי; וַיַּאֲכִילֵנִי, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ; וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק (סו"צ ג' 1 – 3). יחזקאל פצה את פיו, אלהים האכיל אותו במגילה. הציווי הוא שיש למלא את הכרס במגילה. יחזקאל אכל. למרבה ההפתעה, ובניגוד גמור לתוכן המגילה, ועוד יותר מהטעם הצפוי של פפירוס, המגילה הייתה מתוקה כדבש בפי יחזקאל. המסר פה הוא ברור. דברי האל, חמורים ושליליים ככל שיהיו, הם מתוקים מדבש. מעצם היותם דברי האל. בהמשך חזר האל על השליחות המיועדת של יחזקאל. והנה הסוף (ציטוט): וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ--וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי, קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל: בָּרוּךְ כְּבוֹד-יְהוָה, מִמְּקוֹמוֹ. יג וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת, מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ, וְקוֹל הָאוֹפַנִּים, לְעֻמָּתָם; וְקוֹל, רַעַשׁ גָּדוֹל. יד וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי, וַתִּקָּחֵנִי; וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, וְיַד-יְהוָה עָלַי חָזָקָה. טו וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר, ואשר (וָאֵשֵׁב)--הֵמָּה, יוֹשְׁבִים שָׁם; וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים, מַשְׁמִים בְּתוֹכָם (סו"צ ג' 12 – 15). לאחר החזון המפעים, והמשימה שהוטלה עליו, הרוח נשאה את יחזקאל בחזרה למקומו. כלומר הוא נלקח מתל אביב וחזר לתל אביב. יחזקאל 'חזר' במרכאות מהסיור במצב רוח קודר: וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, וְיַד-יְהוָה עָלַי חָזָקָה. אחרי מה שהוא ראה ושמע – ברור שמצב רוחו לא יהיה מן המשופרים. הוא קיבל משימה כפוית טובה בלשון המעטה. ממש כמו ירמיהו לפניו. אולם לדעתי הסיבה העיקרית לקדרות רוחו היא הסיפא: וְיַד-יְהוָה עָלַי חָזָקָה – אלהים הכריח אותו.
עד כאן נבואת ההקדשה של יחזקאל המגלה סימני קרבה לזו של משה או ירמיהו. הנביא ראה מחזה כלשהו, בעקבות כך הוטלה עליו משימה. הנביא לא התלהב. וזהו. לכאורה נבואת הקדשה סטנדרטית. והיא אכן כזו.
אבל, וזה אבל גדול, ההתגלות ליחזקאל היא התיאור המפורט, המוחשי והציורי ביותר בתנ"ך של התגלות האל. ומטבע הדברים ההתגלות משכה אליה דורות על גבי דורות של פרשנים, הוגים, מיסטיקנים, דרשנים וגם הזויים. כולם ביקשו, איש איש ודרכו, לזכות בהכרה בלתי אמצעית של המהות האלהית. הזכרנו כבר כי המילה 'מרכבה' אינה נזכרת בפרק כלל. אך כבר בספרות המקראית יש קשר בין האל למרכבה. כך בספר דברי הימים עת תיארו את הכנות דוד לבניית המקדש, שייבנה בסופו של דבר על ידי שלמה (ציטוט): וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה, הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים, וְסֹכְכִים, עַל-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה (סו"צ. דה"א כ"ח 18). זו מרכבת הכרובים בבית המקדש. כלומר מושב האל. או אצל ישעיהו השני (ציטוט): כִּי-הִנֵּה יְהוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא, וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו (סו"צ. ישע' ס"ו 15). בנוסף, תיאור החיות המחוברות לאופנים כלומר גלגלים יצר באופן טבעי למדי את הכינוי 'מעשה המרכבה' לתיאור התגלות האל בכלל, וההתגלות ליחזקאל בפרט. כבר בספר בן סירא (ספר חיצוני מהמאה השניה לפה"ס) נכתב (ציטוט): ויחזקאל ראה מראה, ויגד זני מרכבה (סו"צ. מ"ט 8). יש המציעים לגרוס רזי מרכבה ולא זני מרכבה. כך או כך בן סירא כבר נקב במילה המפורשת מרכבה.
במשנה במסכת מגילה נכתב (ציטוט): אין מפטירין במרכבה; רבי יהודה מתיר (סו"צ. ד' ח'). כלומר אסור לקרוא את מעשה המרכבה כהפטרה בבית הכנסת. אם כי רבי יהודה התיר. האיסור הזה לא נשמר בקפדנות יש להודות. חבר מועצת החכמים חיים ארמון הסב את תשומת לבי שכיום ההפטרה של שבועות היא יחזקאל פרק א'. העיסוק במעשה המרכבה הכולל רעיונות וסברות בנוגע לצורת האל ומהותו נתפסו כמשהו מסוכן. ושוב ציטוט מהמשנה: אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים; ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (סו"צ. חגיגה ב' א). יש כמה דברים שמסוכן לעשות. אסור לדרוש, כלומר לבאר ולהסביר את דיני העריות (ויקרא י"ח וכ') בפני קהל בן שלושה אנשים. קל וחומר הדבר אסור בפני קהל גדול יותר. כמו כן את מעשה בראשית בפני קהל של שני אנשים ומעלה. ואת מעשה המרכבה בפני קהל של אדם אחד אפילו. אבל יש הסתייגות. אלא אם מדובר בחכם ומבין בדעתו. כלומר רק היחידים בעלי סגולה המסוגלים להיחשף לעוצמה האדירה של המיסטיקה ולצאת בשלום. בתלמוד ישנו סיפר מעניין (ציטוט): מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: 'רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה'. אמר לו: 'לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו?' אמר לו: 'רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני?' אמר לו: 'אמור'. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: 'רבי מפני מה ירדת מעל החמור?' אמר (ריב"ז הכוונה): 'אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור?' מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה פתחו כולן ואמרו שירה... דלגתי קצת נענה מלאך מן האש ואמר: 'הן הן מעשה המרכבה' ... דלגתי קצת וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך אמרו: 'אף אנו נדרוש במעשה מרכבה'. פתח רבי יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה. נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במַזְמוּטֵי חתן וכלה (סו"צ. בבלי חגיגה יד ע"ב).
עצם הדרשה במעשה המרכבה גרמה לאש לרדת מהשמיים, ולתופעה הפוכה של התקדרות השמים והופעת קשת בחודש תמוז. שיא הקיץ. בהחלט אירוע משנה סדרי בראשית. סביר שקשת זו קשורה לקשת הנזכרת בחזון המרכבה. זאת ועוד מלאכי השרת בכבודת ובעצמם יורדים על מנת לשמוע את הדרשה. ויש פה דימוי מקסים של אנשים המתקבצים כאנשים הבאים לראות מַזְמוּטֵי חתן וכלה. למילה מזמוטים יש שני פירושים: מעשי צחוק וליצנות הנעשים בפני החתן והכלה על מנת לשמחם, או התעלסות ומעשי האהבה של החתן והכלה. המגבלות על הדרישה במעשה המרכבה נובעות מההכרה שהעיסוק בקודש טומן בחובו סכנת נפשות. מי שמתקרב מידי לאש האלהית, ואינו ערוך כראוי, עלול להישרף. כך בתלמוד (ציטוט): תנו רבנן מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל (היינו עוסק בפרק א') ויצאה אש מחשמל ושרפתו, וביקשו לגנוז ספר יחזקאל. אמר להם חנניה בן חזקיה אם זה חכם הכל חכמים הן (סו"צ. בבלי חגיגה יג ע"א). תינוק, כלומר אדם לא ראוי ולא מוכשר לעסוק במעשה המרכבה, 'היה מבין בחשמל', כלומר דווקא התעסק במעשה המרכבה. למרבה הצער יצאה אש ושרפה אותו. בשל כך (ולא רק. היו עוד סיבות) רצו לגנוז את ספר יחזקאל. כלומר להוציאו מכתבי הקודש מפאת הסכנה הגלומה בו. חנניה בן חזקיה עמד בפרץ ואמר שהבעיה היא בלומד ולא בחומר הלימוד. הלוא הוא תינוק ולא מבין. אם הוא נחשב כחכם, אז כולם חכמים. כלומר אף אחד אינו חכם. העיסוק במתרחש בגנזי מרום מסוכן הוא כידוע. ומוכר הסיפור על הפרדס (כינוי לעולם הנסתר) (ציטוט): תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן: בן עזאי ובן זומא (זה מההגדה של פסח) אחר (אלישע בן אבויה) ורבי ... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע (נטרפה עליו דעתו)... אחר קיצץ בנטיעות (הפך לאפיקורוס. כופר בעיקר) רבי עקיבא יצא בשלום (סו"צ. בבלי. חגיגה יד ע"ב). הרצון העז למנוע את העיסוק בתורת הנסתר גרם לכמה אימרות נגד העיסוק בתורת הסוד. נביא אחת מייצגת (ציטוט): וכל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם--מה למעלה (מעשה המרכבה), מה למטה (יסודות הארץ) , מה לפנים (טרם הבריאה), מה לאחור (אחרית הימים. סו"צ. משנה. חגיגה ב' א). נושא המיסטיקה ביהדות הוא נושא רחב ומורכב. נושא החורג מהבנתי ומהשכלתי. אזכיר כמה חיבורים: ספר חנוך שהוא ספר חיצוני (שמן הראוי שיקבל פרק אצלנו), היכלות רבתי וכמובן ספר הזוהר (שלא יקבל פרק).
נגמור את הפרק בנבואת ההקדשה של יחזקאל בהתייחסות לסופר השוויצרי אריך פון דניקן, שנכון להקלטת הפרק השנה (2024) עדיין בין החיים. ראוי לציין כי מדובר בזייפן מורשע שהיה 'בחור ישיבה' במרכאות. אריך זה פרסם בשנת 1968 ספר שזכה לתפוצה רחבה בשם 'מרכבות האלים'. התיאוריה של הספר היא פשוטה. במהלך ההיסטוריה האנושית חייזרים שונים הגיעו לכדור הארץ. הם היפרו כמה נשים ויצרו גזע משופר (להלן ההומו ספאינס) והכחידו את הפחות מוצלחים (הניאנדטלים למשל). בין השאר התבסס פון דניקן על התנ"ך. הסיפור על בני האלהים שלקחו להם נשים מבנות האדם בבראשית ו' הוא הוכחה להפריית הנשים המובחרות. סיפור המבול וסדום הוא הוכחה להשמדת רכיבים לא רצויים. ואילו פרק א' ביחזקאל הוא תיאור, אותנטי לשיטתו, של נחיתת חללית החייזרים. גם עלילות גלגמש נרתמו למשימה, הפסלים באיי הפסחא, הפירמידות, קוי נאסקה ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה. אם כי יד הדמיון הטובה הזו הפכה אותו למיליונר.
