המלחמה העות'מאנית –ממלוכית השניה היא אחד מאותם אירועים שכגודל השפעתם ההיסטורית – גודל תהום הנשיה אליה שקע זכרון האירוע. באומרי 'המלחמה השניה' מאליו ברור שהייתה גם ראשונה. על הראשונה נרחיב בהמשך.
המלחמה הייתה התנגשות טיטאנים בעולם האיסלם. מלחמה שקבעה למאות שנים את גורל המזרח התיכון בכלל, והשפעתה ניכרת עד ימינו במדינת ישראל, ונרחיב על השפעתה בהמשך. ובטרם נדון במלחמה קצת רקע על הצדדים היריבים.
בפינה השמאלית במכנסיים האדומים עמדה הסולטנות הממלוכית.
הממלוכים הם אנשים ממוצא תורכי מערבות אסיה התיכונה, שנקנו ע"י שליטים מוסלמים שונים כעבדים בהיותם ילדים, אוסלמו, ועברו מסלול הכשרה מיוחד להפיכתם לחיילים מיומנים. פירוש השם ממלוכ הוא 'עבד'. הם נלקחו ממשפחתם וחבריהם ליחידה היו משפחתם האמתית. בשנת 1250 עצרו הממלוכים את הצלבנים בקרב מנצורה אשר במצרים, ולמעשה חיסלו את מסע הצלב השביעי. עקב סכסוך בין הממלוכים לשולטן האיובי תורנ-שה (זה הכינוי. שמו האמיתי היה ארוך בהרבה) שני קצינים ממלוכים קוטוז ובייברס רצחו אותו. דווקא סגנו של קוטוז, עז א-דין אייבק (أيبك) נשא לאשה פילגש של שולטן איובי קודם העונה לשם שג'ר א-דור (شجر الدر). הם שלטו יחד, עד ששג'ר התעצבנה ורצחה את בעלה. קוטוז עלה לשלטון, והנהיג את הממלוכים בקרב עין חרוד נגד המונגולים. לאחר הקרב בייברס רצח את קוטוז והפך לשולטן הממלוכי. בייברס החל בכרסום מתמיד של ממלכת ירושלים השניה הצלבנית. בייברס נקט מגמת הרס ערי החוף בארץ ישראל, כיוון שחשש ממסעי צלב נוספים, שיגיעו בדרך הים. בייברס השפיע על תפרוסת הישוב במדינת ישראל כיום. החל מהעליה הראשונה, עיקר הקרקעות שרכשו היהודים היו באזורים הריקים מערבים. בדגש על מישור החוף. כך עד ימינו רוב היהודים יושבים במישור החוף, ורוב הערבים יושבים בהרי יהודה ושומרון.
הממלוכים שלטו על שטחים שכללו את מצרים, ארץ ישראל, ירדן, לבנון, סוריה, וכן חלקים מעירק, סודן, לוב וערב הסעודית (כולל ובעיקר מכה ומדינה).
המגפה השחורה, שהשתוללה במאה ה-14 בכמה גלים, פגעה בשולטנות הממלוכית בצורה קשה. אחוז המתים אינו ידוע, אך ניתן להניח שהיה גבוה מאוד כמו באירופה. בנוסף – מקורות העבדים של מרכז אסיה התקשו לספק את כח האדם הדרוש. הממלוכים פנו לרכוש ילדים מהבלקן ומהקווקז. העבדים מהקווקז היו ממוצא צ'רקסי. ומהר מאוד הפכו הצ'רקסים לשולטנים הממלוכים. בתקופת השולטנים הצ'רקסים חלה נסיגה בעוצמתם. הם היו מאוד שמרנים, בעיקר במישור הצבאי. רעיון גרוע בעולם שכבר הכיר, ובעיקר הצטייד בהמוניו בנשק חם (רובים וארטילריה). הממלוכים ויתרו על הנשק החם. סיסמתם הייתה: 'רק נשים הורגות מרחוק. גברים הורגים פנים אל פנים'. וכך עם גישה זו הגיעו הממלוכים חלשים ומפוררים לעימות מול העות'מאנים להם דווקא היה נשק חם מזה כמה דורות.
בפינה הימנית במכנסיים הכחולים עומדת האימפריה העות'מאנית.
המדינה העות'מאנית נולדה מרסיס של המדינה הסלגו'קית, ששלטה בשטחי מרכז תורכיה של ימינו. הרסיס הזה תפח והפך למדינה עצמאית ששלטה בכל אסיה הקטנה. בשנת 1453 הצליח השולטן מחמט השני להגשים חלום דורות, וכבש את קונסטנטינופוליס בירת האימפריה הביזנטית. אימפריה ששרדה מעל אלף שנים. בין היתר נעזרו העות'מאנים בתותחים בכיבוש קונסטנטינופוליס. לאחר הכיבוש שונה שמה לאיסטנבול. זכרו את התותחים הללו. הם עוד ירעמו.
העות'מאנים והממלוכים אמנם לא חלקו גבול משותף בעת הזו, אבל זה לא הפריע להם להסתכסך על רקע כלכלי. בין המדינות שכנו כמה נסיכויות קטנות שהעבירו את נאמנותן מצד לצד. אם זה מזכיר לכם את המצב הגאו - פוליטי ערב קרב קדש, כאשר בין חתי למצרים חצצו כמה ממלכות קטנות שהעבירו את נאמנותן מצד לצד – אתם צודקים לחלוטין. הבטחנו לדבר על המלחמה הראשונה. אז הרגע הגיע. בין השנים 1485 – 1491 התחוללה המלחמה הראשונה בין הצדדים היריבים. העילה הישירה הייתה מרד של סם (cem) באחיו השולטן העות'מאני בייזיד השני. סם נוצח בקרב, וברח אל הממלוכים. הם אמנם לא הבטיחו לו עזרה צבאית כלשהי, אבל די היה במקלט שהוענק לו כדי להרגיז את בייזיד השני. כדי להוסיף חטא על פשע, הממלוכים תפסו שגריר עות'מאני ששב מהודו, יחד עם מתנות לשולטן ושגריר הודי אל העות'מאנים. בייזיד ממש כעס. המלחמה החלה באופן מעשי כאשר בוזקורט (Bozkurt) שליט דולכביר (dulkabir), נסיכות קטנה באנטוליה, תקף את העיר מלטיה (malatya). עיר במזרח אנטוליה. הממלוכים חשו לעזרת העיר והניסו את התוקפן. לאחר שלוש מתקפות עות'מאניות ומתקפה אחת של הממלוכים תמה המלחמה. שילוב של מגפות, רעב ומחיר כלכלי כבד – אילצו את הצדדים לחתום על הסכם שלום, שהשאיר את המצב כמו שהיה ערב המלחמה. במלחמה זו העות'מאנים שלטו בים, אך הממלוכים שלטו ביבשה הודות לחיל הפרשים שלהם, רשת המבצרים, ופיקוד טקטי עדיף בשדה הקרב. השולטן בייזיד השני ניהל את המלחמה בשלט רחוק. וכך זה באמת נראה בשטח. הזכרנו שהמאבק בין העות'מאנים לממלוכים נסוב גם ובעיקר על ענינים כלכליים. הכוונה היא סחר התבלינים המשגשג בין הודו לבין המערב. מי ששלט על הדרך מהודו – הרוויח הון עתק. אך בעוד המוסלמים רבים בינם לבין עצמם, מצאו הנוצרים דרך עוקפת להודו. הספרדים ניסו להפליג מערבה ומעולם לא הגיעו להודו, אבל הפורטוגלים הקיפו את אפריקה, והגיעו להודו בדרך הים. המונופול המוסלמי על סחר התבלינים היבשתי נשבר. הממלוכים נאבקו בפורטוגלים באוקיאנוס ההודי, בנסיון כושל למנוע מהם את סחר התבלינים. המלחמה הימית החלה ב-1507 ותמה רק עם נפילת המדינה הממלוכית. לא תתקשו לנחש שהצי הפורטוגלי הכה את הצי הממלוכי בכמה קרבות, ואף פלש לים סוף, ים שנחשב כים מוסלמי פנימי. אין ספק כי המלחמה נגד פורטוגל התישה את המדינה הממלוכית, שהגיעה למאבק לחיים ולמות מול העות'מאנים חבולה ומוכה.
השנים חלפו, ובשנת 1512 עלה לשלטון באיסטנבול השולטן סלים הראשון, שכינויו היה 'האמיץ'. הוא בהחלט ענה להגדרתו כ'אמיץ'. הוא היה בנו הצעיר של בייזיד, והומלך בתמיכת קציני הצבא. עם עלייתו לשלטון הוא הרג את אחיו הבכור ואחייניו. כמקובל באותה עת. ב-23 באוגוסט 1514 התחולל קרב צָ'לִידִרָאן (Chalidiran) בין העות'מאנים לבין השושלת הַסָּאפָווִית (صفویان) מפרס. צָ'לִידִרָאן נמצאת בפינה הצפון מערבית של אירן המודרנית. במשולש הגבולות אירן – טורקיה – ארמניה. העות'מאנים הביסו את הפרסים, והשתלטו על מזרח אנטוליה, צפון עירק וחלקים בצפון מערב אירן. הקרב קבע במידה רבה את קוי הגבול בין האיסלם הסוני לבין האיסלם השיעי במזרח התיכון.
לאחר שהעות'מאנים התפשטו ימה וקדמה וגם צפונה הגיעה זמן נגבה. כידוע לכל, במזרח התיכון מריחים חולשה, כשם שכריש מריח דם. סלים הראשון בהחלט היה כריש. ואילו הממלוכים הקיזו דם רב במאבקם מול הפורטוגלים.
הקרב הראשון במלחמה העות'מאנית – ממלוכית השניה התחולל במארג' דבאק (مرج دابق) מילולית 'אחו דבאק'. מארג' דבאק נמצא מצפון לחלב בתחום סוריה של ימינו. וכשמו כן הוא – אזור מרעה. הקרב היה מה שמכונה בשכונה 'לא כוחות'. הממלוכים הצטיינו בתחום הפרשים וירי הקשת. אבל הם סירבו באופן עקרוני להשתמש בנשק חם. העות'מאנים לא הצטיינו בתחום הפרשים והקשתות, אבל היה להם נשק חם. לא קשה לנחש שבעימות בין הטכנולוגיות – גברה הטכנולוגיה החדשה על הישנה בנקל.
בשנת 1516 היה ברור לממלוכים, שמרכזם היה בקהיר, כי העות'מאנים בדרך אליהם. בהתאם לתפיסת המגננה שלהם – הם לא התבצרו וחיכו לאויב, אלא יצאו לקראתו לקרב שדה. יתרון קרב השדה ברור. מתחילים בשבע בבוקר (לא פעם בתיאום מראש), בשעה עשר כבר יודעים מי ניצח, ובשעה עשר וחמש דקות מתחילים את המשא ומתן על תנאי השלום (עד לפעם הבאה). קרב שדה הוא צורת הקרב העדיפה על מי שמעריך שכוחו גדול יותר. מי שמעריך שכוחו קטן יותר ינסה לפצות על נחיתותו באמצעות מכשולים וביצורים, שנועדו להרוויח זמן ולהגיע למשא ומתן בתנאים משופרים.
הן הממלוכים והן העות'מאנים חשקו בקרב שדה.
באופן טבעי ומתבקש ממי שמושבו היה במצרים, השאיפה היא לעצור את האויב מצפון כמה שיותר בצפון. הצפון במקרה זה היה צפון סוריה. צפונית לחלב, כמה ק"מ מדרום לגבול התורכי של ימינו.
בעשרים וארבעה באוגוסט שנת 1516 נפגשו הצדדים היריבים במארג' דבאק. הכח הממלוכי היה במזרח ואילו הכח העות'מאני היה במערב. כח יאניצ'רים עות'מאני (ומיד אסביר על היאניצ'רים) נע בהחבא מדרום לשדה המערכה, וחיכה בסבלנות ובמסתור מדרום לכח הממלוכי.
היאני- צ'רים, מילולית 'חיילים חדשים' הם לוחמי חי"ר שהיוו את כח העלית של הצבא העות'מאני בין המאות הארבע עשרה ועד 1826. אז פוזר הכח בשל תמיכתם במרד נגד השולטן מהמוט השני. מעבר להיותם חיילי חי"ר מיומנים היה ליאניצ'רים יתרון נוסף ומכריע על הממלוכים. היו להם רובים. לרובה יש יתרונות ברורים על פני הקשת. היתרון הראשון הוא זמן רכישת המיומנות בשימוש ברובה, שהוא קצר משמעתית לעומת מיומנות השימוש בקשת. כלומר הכשרת רובאי אורכת פחות זמן מאשר הכשרת קשת. המשמעות היא שבאותו פרק זמן ניתן להכשיר הרבה יותר רובאים מאשר קשתים. יתרון שני וחשוב אף יותר הוא טווח הקליע לעומת טווח החץ. יתרון שלישי הוא כושר חדירת הקליע לעומת כושר חדירת החץ.
הממלוכים נערכו בהתאם לתפיסת הקרב שלהם. הפרשים הכבדים והאיכותיים ובעיקר ממלוכים היו במרכז, ואילו באגפים הוצבו הפרשים הקלים, שברובם לא היו ממלוכים אלא כוחות עזר כאלה ואחרים, בעיקר בדואים שהתגייסו לצבא הממלוכי.
עם תחילת הקרב הסתערו הממלוכים על הכח העות'מאני והצליחו להדוף את האגף הדרומי של העות'מאנים אל מעבר לקוי ההגנה שלהם. היה זה תכסיס של סלים הראשון, שבעזרת נסיגה מבויימת גרם לאויב לנוע אל שטח הכיתור והשמדה. הדבר המפתיע היחיד הוא, שהתרגיל עובד בכל פעם מחדש... הממלוכים הנלהבים הסתערו בשצף קצף, אבל כח היאניצ'רים המוסווה פרץ צפונה, וקטע את דרך נסיגת הממלוכים. דלת המלכודת נטרקה. ברגע זה שלפו העות'מאנים את הקלף הלא ממש סודי שלהם, זה שהממלוכים סירבו להשתמש בו, והארטילריה העות'מאנית החלה לירות על הכח הממלוכי הלכוד. חשוב לחדד נקודה חשובה. הפגזים בשנת 1516 והפגזים כיום הם דומים זה לזה כמו סוס וכסא. לשניהם יש ארבע רגליים וניתן לשבת עליהם. שני סוגי הפגזים נורים מקנה ועפים במסלול בליסטי. זה כל הדמיון ביניהם. הפגזים של 1516 היו כדורי מתכת או אבן שנורו בעוצמה רבה (יחסית...) ונזקם בא לידי ביטוי רק אם פגעו במשהו או במישהו בפגיעה ישירה. פגז שפגע בקיר מטר מחייל הזיק לקיר, וסביר שגם הבהיל את החייל, אבל לא יותר מכך. מי שרואה בעיני רוחו סרטי מלחמה בהם פגזים מתפוצצים, מעלים עשן ומעיפים רסיסים לכל עבר – אז לא. הבדל נוסף משמעותי הוא טווח הירי. הפגזים של 1516 נורו מטווח קרוב מאוד יחסית לארטילריה של ימינו. המשמעות היא שהאויב שמע היטב את רעם התותחים (מה שלא קורה כיום, כיוון שרוב הארטילריה נורית ממרחק של קילומטרים בודדים עד עשרות קילומטרים. ולכל היותר שומעים רעש עמום במרחק.
הירי הארטילרי הפתיע, בלשון המעטה את הממלוכים, אך הפתיע הרבה יותר את סוסיהם. אמת הדבר כי הפגזים פגעו פה ושם בממלוכים וסוסים בישי מזל, אבל עיקר המהומה נגרמה על ידי הרעש. הסוסים שלא הורגלו לרעש הפיצוצים איבדו את עשתונותיהם והחלו להשתולל. ממלוכי ללא סוסו משול לטנקיסט ללא תותח, ללא צריח וללא שרשראות. בוקה, מבוקה ומבולקה פרצה בקרב הממלוכים. בנוסף למהומת הארטילריה גם היאניצ'רים תרמו את חלקם בירי נשק קל מרוביהם. הממלוכים נסו לכל עבר. אבל 'לכל עבר' היה חסום בידי העות'מאנים. התבוסה הממלוכית הייתה מושלמת. התפיסה ש'נשק חם זה לחלשים' התבררה כקטלנית במיוחד עבור מי שדגל בה. הדרך עד קהיר הייתה פתוחה בפני העות'מאנים.
באופן מפתיע יש בידנו תיאור בעברית של הקרב. הרב אליהו קפשאלי (שי"ן שמאלית - Capsali) שמע מאחד ממשתתפי הקרב את תיאור המערכה, ורשם מפיו את הדברים בספרו 'אליהו זוטא'. שימו לב לתיאור המעניין, כיצד העברית, הלינגואה פרנקה של היהודים, שימשה לעניני חול. וכן השימוש שלו בצורות מקראיות של ו"ו ההיפוך. אופן התיאור רומז כי העדות היא מהצד הממלוכי.
(ציטוט): וירא שולטאנו (אל מלכ אל אשרף קנסואה אל ע'ורי הממלוכי. الأشرف قانصوه الغوري) כי כלה מאת סלים להלחם אליו ויצא מחליפי (היא חלב) אל... השדה וייאספו בעמק הוא וכל עבדיו. וסרני הממ"לוקי (הוא כתב ממלוק בקו"ף, ובראשי תיבות.. במקובל בכתיבת מילים לועזיות בעברית אז) עוברים למאות ולאלפים (מזכיר את תיאור סרני פלשתים לפני קרב הגלבוע) עם כלי זין ומגן וכובע ושריון קשקשים ומגיני זהב, וכסף ונחושת, לא נעשה כן לכל הממלכות... ושולטאן סלים והתוגרמים (כינוי לתורכים) נאספו ויחנו נגדם, ויערכו מלחמה לקראת המ"מלוקי. והמ"מלוקי עומדים על ההר מזה, והתוגרמים עומדים על ההר מזה והגיא בינהם (ציטוט ישיר מקרב דוד וגליית). ויהי בר"ח (ראש חודש) אלול אללי לשולטאנו וְעַמוֹ, ואשרי לסלים ואשרי עַמוֹ (כלומר ברור לכם מי ניצח...). ותחל המלחמה... הָרס בעברתו (כעסו הכוונה) סלים מבצרי בת מצרים.... ויהיה שם מלחמה עצומה ומכת מוות ומהומה... וימותו רבים מזה ומזה, אך יד השולטאנו הייתה על העליונה... (הסתערות הממלוכים על הכנף השמאלית של העות'מאנים ונסיגתם המבויימת). ויהי כאשר ראה המלך (הסולטאן העות'מאני) כי החלו הממ"לוקי להתגבר על התוגרמי, וכי ראה כי כבר החלו להתקרב אל מול פני הסוללות הגדולות ויאמר לעמו: 'מהרו חושו אל תעמודו והשליכו הארטל"ריאה (גם מילה זו נכתבה בגרשיים) הגדולה עליהם ועליהם תבוא אש וגופרית ורוח זלעפות'. הדבר יצא מפי המלך ויבעירו את הסוללות כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים (ציטוט מתהילים פ"ג)... ויכלו... ותמו... ולממ"לוקי מלקו את ראשם (שימו לב למשחק המילים) ואת דמם... והיה המתים במגפה רבים מאוד. ואשר נמלטו מהארטל"ריאה הִכום הסוסים וימותו. (ושימו לב לסיבת המוות) כי לא היו כל כך מלומדי קול הברת הארטל"ריאה וישמעו את קול הסוללות ויסולו (סללו הכוונה) עליהם דרכם באש פלדות... והם היו בעוכריהם כי לא ידעו הארט"לריאה... וכשמוע קולה קול גדול ולא יסף, נסו וקראו: כולנו מתים, ונסו מנוסת חרב ובחופזם לנוס נפלו ונשברו ונוקשו (כלומר נפלו בפח יקוש) ונלכדו ... ויבואו עליהם התורגמי ויכו אותם וימיתום. ואחרי כן התקרבו היניצרי... וימותו כל גיבורי המ"מלוקי והנשארים הרה נסו (ציטוט ישיר ממלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה. בראשית י"ד) ביום ההוא בא קץ של השולטאנו... ויבוא עד קצו ואין עוזר לו (סו"צ. אליהו זוטא).
בקרב זה נהרג השולטן הממלוכי אל ע'ורי, ורוב שדרת הפיקוד הבכיר. אומץ הלב הממלוכי לא הספיק מול הטכנולוגיה העדיפה של התותחים. במאבק בין התותח לחרב – הנצחון הברור, המוחץ והחד משמעי היה לטובת התותח. קרב מארג' דבאק הוא אחד הקרבות הראשונים אשר הוכרעו בעזרת הארטילריה. השימוש בארטילריה ילך ויגבר עד שהיא תכונה 'מלכת הקרב'.
הממלוכים ספגו מפלה כאמור וכשירותם המבצעית הייתה נמוכה. עם זאת, ולמרות מות שדרת הפיקוד הבכיר, הם אצרו כח לעוד קרב. היה זה נסיון להשהות את העות'מאנים בדרכם לקהיר. אל נכון על מנת להבין מה זה הנשק החם, כיצד משתמשים בו, ובעיקר להצטייד בכמה שיותר ממנו. תותחים ורובים כאחד. אבל הנה קלקלן: ספוילר בלעז. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בחודש ספטמבר הגיעו העות'מאנים לדמשק. חורף 1516 היה קר וגשום, מה שהקל על העות'מאנים בדרך למצרים. היו יחסית הרבה מים בצפון סיני, והגשם הרב יחסית שיכך את סופות החול והאבק. סלים הראשון החליט להשתלט על ארץ ישראל עד סיני, כדי למנוע מהממלוכים לעכב אותו בארץ ישראל, ועל מנת ליצור מקפצה לכיוון מצרים. לכן הוא שלח כח בראשות הוזיר הגדול סינאן פאשא. תוארו 'חדים' מעיד כי הוא היה סריס. מנגד השולטן הממלוכי החדש (לאחר שהקודם נהרג במארג' דבאק כזכור) אל אשרף טומאן ביי השני החליט לשלוח כוחות צבא לארץ ישראל על מנת לנסות ולעצור את הממלוכים לפני מדבר סיני, וגם להרוויח זמן לצורך הצטיידות בנשק חם כאמור. מפקד הכח הממלוכי היה ג'נבארדי אל ע'זלי (جان بردي الغزالي).
הצבאות התקדמו זה לקראת זה, והקרב פרץ בהפתעה מסוימת לשני הצדדים. המשמעות היא שהפער בין התכניות לבין מה שקרה בפועל היה גדול במיוחד. הצבא העות'מאני נהג למקם את היאניצ'רים בעלי הנשק החם במרכז ואת הפרשים באגפים. לפני החי"ר הוצבו התותחים, ובינהם נמתחו שרשראות על מנת להקשות על פרשי האויב להסתער בין התותחים. אולם בקרב חאן יונס סינאן פשה העות'מאני פעל בניגוד למקובל ואלתר מערך שאמור היה לענות על יתרונות הממלוכים. הממלוכים כהרגלם מיקמו את הפרשים הכבדים במרכז ואת הפרשים הקלים באגפים. בנוסף לרובים הצטיידו היאניצ'רים בכידונים בעלי קרס משיכה. קרס משיכה זו תחולל שמות בפרשים הממלוכים שהגיעו לקרבת היאניצ'רים (עת הרובה אינו יעיל, בשל הזמן הרב הנדרש לטעינה בין יריה ליריה).
תאריך הקרב ומקומו המדויק שנויים במחלוקת. יש הטוענים כי היה זה בעשרים ושמונה באוקטובר 1516 בעוד מקורות אחרים טוענים כי היה זה דווקא בתשעה עשר בדצמבר, או עשרים ושניים בו. גם מקום הקרב המדויק אינו מחוור. הרוב סבורים כי היה זה ממזרח לחאן יונס למרגלות תל גמה (ליד קיבוץ רעים), ואילו אחרים סבורים כי הקרב התחולל דרומית מזרחית לחאן יונס. כך או אחרת הקרב נקרא קרב חאן יונס וזה העיקר. באותה עת חאן יונס, כראוי לשמו היה פונדק דרכים על אם הדרך, וכמה מבנים סביב.
לגבי התאריך אני סבור שדצמבר, חודש בו לא נלחמים בדרך כלל, מתאים יותר לקרב בהפתעה מאשר לקרב סדור. הקרב הבא יערך ליד קהיר בעשרים ושניים בינואר 1517, כך שחודש ימים הוא זמן די והותר לעבור את הדרך מחאן יונס לקהיר.
קרב זה התחיל גם הוא, בדומה לקרב מארג' דבאק בהסתערות ממלוכית לעבר קוי העות'מאנים. החי"ר העות'מאני המטיר ברד כדורים על הפרשים הממלוכים וקטל רבים מהם. למרות זאת המשיכו הפרשים הממלוכים להסתער באומץ רב, והצליחו להגיע אל הפרשים העות'מאנים שהיו נחותים מהם. בטווח הזה לנשק החם הייתה משמעות מעטה בלבד. פה הפתיע סינאן פשה באלתור מבריק. בינות הפרשים העות'מאנים הסתתרו יאניצ'רים בעלי כידון ולו קרס משיכה. היאניצ'רים תלשו את הפרשים הממלוכים מעל סוסיהם בזה אחר זה. הפרשים שהופלו הומתו או נלקחו כשבויים. היסטוריון מצרי בן התקופה בשם מוחמד אבן איאס כתב כי אפילו המפקד הממלוכי ג'אנבדרי אל ע'זאלי הופל מסוסו בלהט הקרב כשתקף "בלהט יתר ובהתלהבות" את העו'תמאנים. הוא הוקף בידי חיילים עות'מאנים, אך קבוצת פרשים ממלוכים אמיצי לב הצליחה "באומץ ובכח רב" לחלצו. הוא שרד והצליח לברוח למצרים עם המעטים ששרדו. התבוסה הממלוכית הייתה שלמה. שוב. דבר לא חצץ עתה בין העות'מאנים לבין קהיר. אבן איאס תיאר את מוראות הקרב ואת הניצולים (ציטוט): די היה בו (בקרב) להאפיר שערו של אדם ... דלגתי קצת אל תיאור הכח המוכה במצב המעורר חמלה. מקצתו רכובים על חמורים, מקצתו על גמלים, כשמכולם נשללו המדים, הסוסים והנשק (סו"צ).
העות'מאנים לא בזבזו זמן ובעשרים ושניים בינואר 1517 נערך הקרב האחרון, שלא באמת שינה דבר, בין שרידי הממלוכים לבין כח המשלוח העות'מאני. הקרב נערך ברידניה (الريدانية) ליד קהיר. כרגיל הממלוכים הסתערו. בראש ההסתערות עמד טומאן ביי בכבוד ובעצמו. הוא נחל הצלחה וחתך את ההגנה העות'מאנית. הוא הגיע עד לאוהל של סינאן פשה והרגו במו ידיו, בחושבו כי זהו סלים הראשון. לאחר הקרב סלים הראשון ביכה את מות חברו באומרו "כבשתי את מצרים אך איבדתי את יוסף". אליהו קפאסלי הזכור לטוב סייג את דמעות השולטן העות'מאני בטענו שהשולטן דווקא שמח בסתר לבו על מות סינאן פשה, כיוון שהישגיו הצבאיים האפילו על אלה של השולטן...
אולם כרגיל העות'מאנים השתמשו בנשק חם, והדבירו את הממלוכים תחתיהם. העות'מאנים הסתערו על קהיר וכבשו אותה ללא התנגדות. במצודת העיר הם שחטו את כל חיל המצב הצ'רקסי, ובעיר עצמה החלה אורגיה של רצח, אונס וביזה. העות'מאנים רצחו כמעט את כל מי שנקרה בדרכם, למעט אלו שיכלו לשלם כופר נפש. רק כעבור כמה ימים התערב סלים הראשון וחדל את מעשי הזוועה.
טומאן ביי ששרד נסוג לאזור גיזה וניהל מלחמת גרילה נגד סלים הראשון. בחודש מרץ נערכת התנגשות בין שרידי הצבא הממלוכי לכח עות'מאני. הממלוכים הובסו וטומאן ביי ברח אל חבר בדואי, שאת חייו הוא הציל פעם. זה לא עזר לו. החבר הסגיר אותו לידי העות'מאנים. בתחילה רצה סלים הראשון לשלוח אותו לאיסטנבול, ושם כבר יוחלט מה לעשות בו. אבל יועצי סלים הראשון טענו שכל עוד טומאן ביי בחיים, הוא, סלים הראשון בסכנה. אחד היועצים הללו היה לא אחר מאשר ג'אנברדי אל ע'זאלי, שלאחר קרב רידניה בו נלחם בעוז, הסגיר את עצמו לידי העות'מאנים והצהיר על נאמנותו לסלים הראשון. מהלך זה השתלם לו, והוא הפך לקצין בכיר בצבאו של סלים הראשון. כך או אחרת טומאן ביי הוצא להורג בתלייה באחד משערי קהיר באפריל 1517.
ספיח אחד, פחות מוכר, של המלחמה הוא טבח חברון הראשון בשנת 1517. כוחות עות'מאנים תקפו את יהודי חברון, הכו ורצחו רבים מהם. הסיבה לטבח אינה ברורה. יש הסבורים כי תמיכת היהודים בממלוכים לכאורה היא המניע לטבח. אחרים מצביעים על מצבם הכלכלי הטוב של יהודי חברון כסיבה לטבח ולביזה. אך לאנטישמים אין צורך בסיבה להרוג יהודים מלבד עצם יהדותם של הקורבנות.
בעקבות המלחמה השתלטו העות'מאנים על המרחב שבין תורכיה למצרים וכן על ערי הקודש מכה ומדינה. העידן העות'מאני שיימשך באזורנו ארבע מאות שנה החל. מי שיחליף את האימפריה העות'מאנית יהיה מנדט הבריטי.
השפעת השלטון הע'ותמאני על תולדות הארץ היא אדירה. תהליכים היסטוריים רבים החלו במהלך תקופה זו. למשל: התפתחות הקבלה בצפת, התפתחות הישוב הישן בירושלים, העליה הראשונה והשניה, מצור נפוליאון על עכו, היציאה מהחומות, הקמת תל אביב, הקמת באר שבע ועוד ועוד. וכן חקיקה רבה, שברובה הוחלפה במהלך השנים, אם כי חוק האגודות מ-1909, עם כמה התאמות של המחוקק הישראלי, עדיין חי ובועט בדמות האגודות העות'ומאניות.
