אלישע בן אבויה הוא דמות שאם אומר עליה 'מסקרנת' זו תהיה לשון המעטה של לשון המעטה. הוא היה תנא חשוב (כלומר אלו שאמירותיהם יצרו את המשנה), שהפך לכופר בעיקר. כזה כופר עד שבמדרש נאמר, שמי שרואה את אלישע בחלום (ציטוט): ידאג מן הפורענויות (סו"צ. אבות דרבי נתן. נוסח א מ). לא פחות. דמותו היא צבעונית ומעוררת ענין. דרכו ניתן לדון בשאלות יסוד שונות. לכן החומר עליו הוא רב באופן יחסי. לא נעסוק בכל המקורות המזכירים אותו, ונתמקד בעיקריים שבהם מהם ננסה לעמוד על קוים כללים של מעשיו ואישיותו.
כהתחלה נקבע את הזמן והמרחב שבהם פעל אלישע בן אבויה. נתחיל בזמן. מהמקורות התלמודיים ומהמדרשים עולה כי אלישע בן אבויה היה פעיל במאה השניה לספירה. תלמידו המובהק הוא רבי מאיר, שהיה גם תלמידו של רבי עקיבא. כך שאלישע בן אבויה פעל לפני וכנראה אחרי מרד בר כוכבא. מתקבל על הדעות שחוויותיו האישיות בדור השמד של מרד בר כוכבא הרימו תרומה משמעותית בהפיכתו לכופר בעיקר. בקטע אחד בתלמוד (שאותו נצטט להלן) אלישע "נזכר" במרכאות בברית המילה שלו שהייתה בירושלים. כלומר טרם חורבן הבית השני. במקום אחר נזכר כי הוא רכב על סוס ביום כיפור שחל בשבת ליד המקדש. עקרונית ניתן להניח כי הוא נולד, סביב שנת 50 לספירה (על מנת שיוכל לגדול ולרכב על סוס ליד המקדש), והאריך ימים עד גיל 100. כלומר מת סביב 150 לספירה. אבל לאור העבודה שמשאר המובאות עולה רושם של אדם במלוא אונו הרוכב על סוס בשבת, קוטף צנוניות במרץ ומתווכח בלהט נעורים עם רבי מאיר – הרי קשה לקבל את הנתון הכרונולוגי בנוגע ללידתו בירושלים - כפשוטו. ייחוס תחילת פעילותו לירושלים של לפני החורבן, בעוד שעיקרה נעשה סביב מרד בר כוכבא ולאחריו היא השלכה לאחור ותו לא.
המרחב הוא ארץ ישראל, ואם נתמקד אז בגליל. רמז ברור לכך שמדובר לאחר מרד בר כוכבא, ולאחר חורבן הישוב היהודי בשפלת יהודה (ואני מזכיר פרק מספר 550 עם ד"ר יוסף שפייזר על התפרסות הישובית בירושלים בין המרידות). בדף הפרק שמתי קישור.
בתחילת דרכו היה אלישע בן אבויה מה שמכונה 'חכם'. הוא היה רב הבקי בתורה. אך בשלב כלשהו של חייו הוא יצא לתרבות רעה כלשון התלמוד. לא פעם מכנים אותו אחר (על מקור הכינוי להלן).
טרם יציאתו לתרבות רעה נחשב אלישע בן אבויה כחכם גדול בתורה. גדול מאוד. כך נכתב עליו במדרש (ציטוט): אָמְרוּ עָלָיו עַל אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה הָעֲזָרָה (חצר בית המקדש) נִנְעֶלֶת עַל אִישׁ חָכָם וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר וְדוֹרֵשׁ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית (אחת מלשכות העזרה, שם ישבה הסנהדרין) אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל טְבֶרְיָא, הָיוּ כָּל הַחֲבֵרִים עוֹמְדִים וּמַאֲזִינִים לִדְבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ בָּאִים כֻּלָּם וְנוֹשְׁקִין אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אִם בִּטְבֶרְיָא כָּךְ, קַל וָחֹמֶר בִּשְׁאָר מְדִינוֹת וּבִשְׁאָר עֲיָרוֹת (סו"צ. רות רבא. מהדורת לרנר. פרשה ו). אזכור דרישתו בתורה מעמיד בעיה כרונולוגית קלה, לפיה הוא היה פעיל וגדול בתורה זמן מה לפני החורבן. מה שלא מסתדר, מבחינת הזמנים, עם היות אלישע רבו של רבי מאיר וחברו של רבי עקיבא.
מסכת אבות היא מסכת במשנה השייכת לסוגת החוכמה. במסכת יש ריכוז גדול של פתגמים וניבים כגון: על שלושה דברים העולם עומד, הפנקס פתוח והיד כותבת ועוד ועוד. במסכת אבות נזכרה אמירה של אלישע בן אבויה, בקטע העוסק בלימוד בגילאים שונים. נקרא את כל הקטע ונתמקד בדברי אלישע בן אבויה (ציטוט): אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד (כלומר אדם הלומד מילדות), לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ; וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, לְמָה הוּא דּוֹמֶה?לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים (מהצעירים ולא כל כך חכמים) לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת, וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּו (כלומר ענבי בוסר, ויין שטרם התיישן, ולכן הוא פחות איכותי)ֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת,וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן.
רַבִּי (רבי יהודה הנשיא) אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ: יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן; וְיָשָׁן, שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ (סו"צ. אבות ד' כ).
שימו לב שהתואר 'רבי' אינו מופיע לפני שמו של אלישע בן אבויה. יש גבול. אלישע בן אבויה שיבח את הלימוד בגיל צעיר, לעומת הלימוד בגיל מבוגר שהוא קשה יותר. רבי יוסי בר יהודה עסק במורים, והמליץ על מורים ותיקים ובעלי נסיון העדיפים על מורים צעירים וחסרי נסיון. רבי יהודה הנשיא טען לעומת רבי יוסי ואלישע בן אבויה, כי המראה החיצוני עלול להטעות. כל מקרה, הן של תלמיד והן של מורה צריך להבחן לגופו.
נתמקד בדימוי של אלישע בן אבויה במסכת אבות. מי שלומד כילד הוא כמו דיו הנכתב על ניר חדש. הכל ברור ונקי. הילד הוא לוח חלק ונוח לקלוט את לימודו. הלומד זקן הוא כמו דיו על ניר מחוק, כלומר זה כבר לא כל כך ברור ונהיר, וקשה לו יותר ללמוד. הזכרון כבר לא מה שהיה פעם, ובעיקר קשה לנו לקבל מידע חדש הסותר את המידע הקיים אצלנו. צאו וראו את הקלות שבה ילדים רוכשים שפה חדשה לעומת מבוגרים. גם מבוגר יכול ללמוד שפה חדשה, אבל זה יותר קשה לו. הדימוי הזה קורע צוהר אל מנהגי הכתיבה בימים ההם. הנייר המדובר הוא פפירוס, לא הנייר של ימינו. מטעמי חסכון נהגו למחוק את הכתוב מפפירוס או קלף, שהכתוב בהם כבר אינו נדרש. מדרך הטבע המחיקה אינה מושלמת, ונותרים סימנים מהכתיבה הקודמת. כל מי שכתב בעפרון, מחק וכתב שוב – יודע על מה אלישע בן אבויה דיבר.
יש הרואים באמירת אלישע בן אבויה עקיצה כלפי מורו וחברו רבי עקיבא, שלפי כמה מקורות החל ללמוד בגיל מבוגר, ויש הנוקבים בגיל ארבעים (אם כי לדעתי גיל ארבעים נועד ליצור הקבלה כלשהי עם משה רבנו).
ציטוט דבריו של אלישע בן אבויה במשנה הוא מעניין. המשנה נחתמה סביב שנת 200 לספירה. כמה עשרות שנים לאחר מות אלישע בן אבויה. בשלב הזה אלישע בן אבויה היה 'אחר' במרכאות על מלא. התלמודים והמדרשים התייחסו לכפירתו בעיקר בהרחבה. מדוע אם כן הוא נכלל בכל זאת במשנה?
לדעתי רבי יהודה הנשיא הפריד בין תורת האיש למעשיו לאחר מכן. דבריו בנוגע ללימוד נאמרו טרם כפירתו בעיקר. הדברים נכונים וראויים. העובדה שאומרם שינה לאחר מכן את אורחו ורבעו – אינם פוגעים בנכונותם. במקורות חז"ל ישנו דיון ער האם ניתן להפריד את חוכמת אלישע בן אבויה ממעשיו. ונדון בכך בהמשך.
אמירה דומה לזו המיוחסת לאלישע בן אבויה מופיעה במדרש אבות דרבי נתן (ציטוט): הלומד תורה בנערותו, למה הוא דומה? לסיד שהוא טוח (מסויד) על אבנים, אפילו כל הגשמים יורדין אין מזיקין אותו. והלומד תורה בזקנותו למה הוא דומה? לסיד שהוא טח על גבי לבנים (לבני בוץ מיובשות בשמש הכוונה), כיוון שטיפה אחת של מים יורדת עליו – פושר (מתמוסס) והולך לו (סו"צ. אד"נ נוסח ב לה). אמירות בסגנון זה מוכרות גם מחכמים אחרים.
במקום אחר באבות דרבי נתן יש מימרה מעניינת של אלישע בן אבויה הנוגעת ליחס שבין לימוד תורה לבין התנהגות ראויה. בעיה שחז"ל התחבטו בה לא פעם. מובן שהכי טוב זה גם ללמוד תורה רבה וגם לקיים אורח חיים ראוי. כלומר שתהייה התאמה בין התורה הנלמדת לבין התנהגות הלומד. אבל לא כולם נוהגים כך (ציטוט): אלישע בן אבויה אומר: אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה? לאדם שבונה אבנים תחילה ואחר כך לבנים (כלומר מניח שורת אבנים חזקה ועליה מניח לבני בוץ מיובשות בשמש) אפילו באין מים הרבה ועומדין בצידן אין מוחין אותן ממקומן. ואדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה? לאדם שבונה לבנים תחילה ואחר כך אבנים (קודם לבני הבוץ המיובשות בשמש ואח"כ אבנים עמידות בפני מים) אפילו באים מים קמעא מיד הופכין אותן (סו"צ. אד"נ נוסח א כ"ד).
אמירה זו מזכירה אמירות נוספות של חכמי ישראל במסכת אבות כרבי אלעזר בן עזריה (זה מהגדה של פסח) ושל רבי חנינא בן דוסא.
מאליה עולה השאלה מדוע כפר אלישע בן אבויה בעיקר? מה קפץ עליו? מה קרה שגרם לו לשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה? תארו לכם שאדמו"ר גדול, או אחד מגדולי הדור, יוצא לשאלה? (זהו המינוח. יוצאים לשאלה וחוזרים בתשובה). אתם יכולים לנחש לבד את התגובות בעולם החרדי לצעד כזה. וככל שהרב גדול יתר בתורה – ההלם גדול יותר.
בתלמוד הירושלמי יש עדות עצמית, לכאורה, בנוגע לברית המילה שלו, המסבירה את הענין (ציטוט עם תרגום לעברית במקומות הנדרשים): ובי היה המעשה (דברי אלישע בן אבויה על עצמו). אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהלני (למול הכוונה) קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד שאכלו, שתו, שרו, מחאו ורקדו. אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: 'עד שהם עסוקים בשלהם נעסוק אנו בשלנו'. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים. וירדה אש מן השמים והקיפה אותם אמר להן אבויה: 'רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי?' אמרו לו: 'חס ושלום! אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש (והנה ציטוט מספר דברים ד' 11): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם עד כאן הציטוט מספר דברים). אמר להן אבויה אבא: 'רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה - אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו' (כלומר מקדיש אותו לתורה. עד כאן הציטוט מפי אבויה) לפי שלא היתה כוונתו (של אבויה) לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש (סו"צ. ירושלמי. חגיגה. ב. א). לפי 'עדות עצמית' במרכאות זו אבויה הוא האשם בכך שבנו אלישע ירד לתרבות רעה. האב הקדיש את בנו לתורה, אבל בחצי כח, הוא לא באמת התכוון. לפיכך אלישע התפקר. זו דוגמה קלאסית של האשמת ההורים. פרויד יעשה מזה קריירה שלמה.
סיפור מפורסם הנקשר אל אלישע הוא על ארבעה שנכנסו לפרדס. תלי תלים של קולמוסין נשברו על הסיפור הזה. נקרא אותו כי הוא מציע הסבר להתפקרות אלישע (ציטוט): ת"ר ארבעה נכנסו בפרדס (ההסבר המקובל הוא שהכוונה היא לעולם הנסתר) ואלו הן: בן עזאי ובן זומא (המוכר מהגדה של פסח) אחר (כלומר אלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים' משום שנאמר (והנה ציטוט מתהילים ק"א 7): דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא-יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי (כלומר שלא יטעו בהבנת מה שהם רואים. כמו למשל כשרואים שיש שקוף וחושבים כי מדובר במים). בן עזאי הציץ וָמת (בשל עוצמת המראה של גנזי מרום ועוצמת הסוד). עליו הכתוב אומר (ציטוט מתהילים קט"ז) יָקָר בְּעֵינֵי יְהוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. בן זומא הציץ ונפגע (כלומר נטרפה עליו דעתו מפאת המראות אליהם נחשף). ועליו הכתוב אומר (ציטוט ממשלי כ"ה 16) דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ. אחר (הוא אלישע בן אבויה) קיצץ בנטיעות (התפקר ויצא לתרבות רעה. דבר המסומל בעקירת עצי הפרדס). רבי עקיבא יצא בשלום (סו"צ. חגיגה יד ע"ב).
בתלמוד הירושלמי יש כמה הסברים מדוע התפקר אלישע בן אבויה. (ציטוט): פעם אחת היה (אלישע) יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים (כלומר ציפור על גוזליה. דהיינו עבר על מצוות התורה ולא שילח את האם) וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם (כפי שמצווה בתורה) וירד משם והכישו נחש ומת. אמר (אלישע) כתיב (ציטוט מדב' כ"ב 7): שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (עד כאן הציטוט מספר דברים). איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה? (כלומר חוסר הצדק האלהי גרם לו להתפקר)... דילגנו קצת אל הסבר נוסף ויש אומרים על ידי שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום (אחד מעשרת הרוגי מלכות) נתון בפי כלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זה הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקונן? זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו? זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים (גם במקרה זה חוסר הצדק האלהי גרם לו להתפקר. בתלמוד הבבלי חולין קמב ע"א יש סיפור דומה אם כי הפעם הייתה זו לשונו של רבי חוצפית המתורגמן. גם כן אחד מעשרת הרוגי מלכות). ונמשיך ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה (נחש הכוונה. סו"צ ירושלמי חגיגה ט ב).
בתלמוד הבבלי יש הסבר נוסף, וסיפור על מקור הכינוי 'אחר' (ציטוט. בתרגום חופשי לעברית כל אימת שצריך): אחר קיצץ בנטיעות עליו הכתוב אומר (ציטוט מקהלת ה' 5) אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ, לַחֲטִיא אֶת-בְּשָׂרֶךָ. מה היא? (מה הדבר שגרם לו לכפירה) ראה את מֶטָטְרוֹן (מלאך מרכזי במיסטיקה היהודית. זהו המלאך האחראי על כתיבת זכויותיהם של ישראל) שקיבל רשות לשבת ולכתוב את זכויותיהם של ישראל. אמר: לומדים (אנחנו הכוונה) שלמעלה אין ישיבה, ואין תחרות ואין עורף (כי כולם פונים אל השכינה), ואין עייפות (מלאכים לא ישנים כידוע). (והנה מסקנת אלישע בן אבויה): שמא חס ושלום ב' רשויות הן? (כלומר מלבד האל יש עוד מישהו שיושב בשמיים. רשות נוספת ומתחרה לאלהים). הוציאו את מטטרון והכוהו בשישים לשונות של אש (פולסא דנורא במקור הארמי) אמרו לו: מה הטעם שראית (תל אלישע בן אבויה) ולא קמת לכבודו? נתנו לו (למטטרון) רשות למחוק את זכויותיו של אחר. יצאה בת קול ואמרה (והנה ציטוט מירמיה ג' 14) שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים חוץ מאחר (כלומר שערי תשובה פתוחים בפני כל, מלבד אלישע בן אבויה. והנה סיפור המסביר את מקור השם 'אחר'). אמר (אלישע בן אבויה, ששמע ששערי תשובה נעולים בפניו) הואיל וגורש האיש ההוא (כלומר הוא עצמו) מהעולם ההוא (כלומר העולם הבא), שיצא וייהנה בעולם הזה. יצא אחר לתרבות רעה. יצא ופגש זונה. תבעה (ביקש לשכב איתה). אמרה לו (ואני מוסיף: בפליאה): האם אינך אלישע בן אבויה? עקר צנון מהערוגה בשבת ונתן לה (כלומר הראה לה שאינו מקפיד על תורה ומצוות). אמרה: אחר הוא (כלומר אין סיכוי שזה אלישע בן אבויה, אלא מישהו אחר. הדומה לו. מכאן הכינוי 'אחר' לאלישע בן אבויה. סו"צ. חגיגה טו ע"א).
הסבר אחר מציע שכבר מלכתחילה הוא היה מקולקל. בדיון על גדולים וחכמים שסרחו הביאו כדוגמה את דואג האדומי ואחיתופל. ומיד נזקקו לאחר (ציטוט): אחר מה (היה בו) — זמר יווני לא פסק מפיו (כבר בתחילת הדרך היה כרוך אחרי תרבות יון). אמרו עליו על אחר: בשעה שהיה עומד (כלומר מפסיק מלימודו) מבית המדרש, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו (כלומר גם בבית המדרש החזיק ספרי מינים שמערערים את האמונה. כבר אז הוא היה פגום ולכן חטא. סו"צ חגיגה טו ע"ב).
ריבוי ההסברים מעיד על כך, שאף אחד מהם אינו קולע למטרה. כמו כן ריבוי ההסברים מעיד על העיסוק הרב בהתפקרות אלישע בן אבויה בקרב הדור ההוא.
דעתי, בעקבות קודמיי הגדולים ממני, היא, שאלישע בן אבויה התפקר בעקבות כשלון מרד בר כוכבא והתוצאות האיומות ונוראות שהיו למרד זה על יושבי הארץ היהודים.
מקום נכבד בתלמוד תופסים היחסים בין רבי מאיר לבין מורו אלישע בן אבויה. בהערת אגב נזכיר שיש המזהים את רבי מאיר עם רבי מאיר בעל הנס, ויש השוללים זאת. רבי מאיר התפרסם גם בזכות אשתו ברוריה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות. בהחלט אשה מעניינת השווה שנקדיש לה פרק שלם.
בספרות חז"ל מתוארות כמה שיחות בין רבי מאיר למורו האהוב, שבהן הוא ניסה להחזיר את אלישע בן אבויה בתשובה. ראוי לציין כי רבי מאיר לא החרים את רבו, אלא שמר עמו על קשר קרוב (ציטוט): שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה. אמר לו: מהו שכתוב (והנה ציטוט מקהלת ז'14) גַּם אֶת זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים? (עד כאן קהלת) אמר לו כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו (כלומר ברא משהו מקביל). ברא הרים ברא גבעות ברא ימים ברא נהרות. אמר לו (אלישע) רבי עקיבא רבך לא אמר כך אלא (ציטוט מרבי עקיבא) ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנום. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים. אחד בגן עדן ואחד בגיהנום. זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום. (אלישע שאל את רבי מאיר מה פירוש פסוק מספר קהלת. מה הכוונה ב'זה לעומת זה'? רבי מאיר השיב לו, כי אלהים ברא משהו דומה לכל דבר. ברא הרים – ברא גבעות. ברא ימים – ברא נהרות. אם תרצו היחס בין תלמיד לרבו. אלישע השיב כי רבי עקיבא פירש אחרת. היקום בסוף מתאזן. על כל מי שמגיע לגן עדן – יש מי שמגיע לגיהנום) ... דלגתי לשאלה הבאה: שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה (כלומר השאלה כבר מוסגרה כקנטור והטרדה) מהו שכתוב (והנה ציטוט מאיוב כ"ח 17): לֹא-יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי-פָז. אמר לו אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו (אלישע) רבי עקיבא רבך לא אמר כך אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אע"פ שנשברו יש להם תקנה. אף תלמיד חכם אע"פ שסרח יש לו תקנה. עוד שאלה על פסוק מספר איוב. רבי מאיר השווה את התורה לכלי זהב שקשה לרכשו ולכלי זכוכית שקל לאבדו (כלומר כלי זהב נופל עמיד יותר מכלי זכוכית שנופל). שוב אלישע הזכיר את רבי עקיבא שדרש את הפסוק על חזרה בתשובה. רבי מאיר לא החמיץ את ההזדמנות: אמר לו: אף אתה חזור בך. אמר לו (אלישע) כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר. והנה עוד סיפור על נסיון להחזיר את אלישע בתשובה. תנו רבנן: מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר לו (רבי מאיר): אף אתה חזור בך! אמר לו: ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר הפעם רכב אלישע בן אבויה על סוס בשבת. רבי מאיר התעלם מחילול השבת הברור הזה, והלך לצידו כדי ללמוד תורה. אלישע בן אבויה השתמש בצעדי הסוס כמד מרחק ואמר לרבי מאיר שזהו, עליו לעצור ולחזור כי הם הגיעו לתחום שבת (תחום שמעבר לו אסור לטלטל חפצים בשבת). רבי מאיר לא החמיץ את השרש חז"ר והפציר באלישע לחזור בתשובה. אלישע ענה כי הוא מקרה אבוד. הוא שמע מאחורי הפרגוד (ביטוי תלמודי שמשמעו גנזי מרום) שאין לו מה לחפש בעולמה של התשובה.
אחז בו (רבי מאיר) והכניסו לבית מדרש... דלגתי על הקטע בו בבית מדרש אחר בית מדרש אלישע בן אבויה שואל תינוקות של בית רבן לגבי פסוקים שלמדו, וכולם ענו לו בפסוקים המביעים דחיה וריחוק. התינוק האחרון ציטט פסוק מתהילים (נ' 16) בשינוי קל. הציטוט המקורי הוא: וְלָ֤רָשָׁ֨ע ׀ אָ֘מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים ואילו התינוק אמר 'לאלישע אמר אלהים', ונחלקו הדעות בתלמוד האם אלישע חתך את התינוק החוצפן בסכין ושלח את איברי גופתו, בסגנון פילגש בגבעה, לשלושה עשר בתי המדרש שבהם ביקר. או שמא הוא רק היה רוצה לחתוך אותו אילו היה לו סכין. ונגיע למותו של אלישע בן אבויה. כי נחה נפש אחר (כלומר על ערש דווי ותיכף הוא יעבור לעולם הבא). אמרו (בבית דין של מעלה) שלא ידונו אותו ולא יבוא לעולם הבא. לא ידונו אותו (כראוי לו. כמו לחוטא גדול) משום שעסק בתורה (זוכרים לו חסד נעורים). ולא יבוא לעולם הבא – משום שחטא. (בבית דין של מעלה מתלבטים מה לעשות עם נשמת אלישע בן אבויה. הנה תלמידו מציע הצעה). אמר רבי מאיר: מוטב שידונו אותו (כראוי) ושיבוא לעולם הבא. מתי אמות (ואז הוא יכול בעצמו לבקש זאת בשמיים) ואעלה עשן מקברו (כלומר אות וסימן כי אלישע בן אבויה נמצא בגיהנום). כשנחה נפשו של רבי מאיר (כלומר הוא מת) עלה עשן מקברו של אחר (משמע נתקבלה בקשת רבי מאיר). דלגתי לקטע שבו רבי יוחנן התערב בנעשה בטענה שאלישע היה אחד מהחכמים, וצריך לעשות הכל כדי לעזור לו. אמר (רבי יוחנן הכוונה) מתי אמות ואכבה עשן מקברו? (של אלישע בן אבויה. כלומר שהוא עבר מגיהנום לגן עדן) נחה נפשו של רבי יוחנן (הוא מת) פסק העשן מקברו של אחר. אלישע בן אבויה נח סוף סוף. ובשולי מנוחתו האחרונה יש סיפור על בתו של אלישע בן אבויה.
בתו של אחר באה לפני רבי (רבי יהודה הנשיא) אמרה לו 'רבי פרנסני' (כי היא הייתה במצוקה כלכלית). אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? וזה הכתוב (ציטוט מאיוב י"ח 19). לֹא נִין לוֹ וְלֹא-נֶכֶד בְּעַמּוֹ; וְאֵין שָׂרִיד, בִּמְגוּרָיו . רבי ניסה לנפנף אותה. אמרה לו זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש ולחכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה (כך אלהים נוהג במי שמגנה את התורה ופורש ממנה) כך למשתבחין בה על אחת כמה וכמה (סו"צ. חגיגה טו ע"א – ע"ב).
בתו של אחר העלתה נקודה חשובה: יש להפריד בין חכמת האדם למעשיו. בהמשך יש דיון על כך שרבי מאיר למד תורה מפיו של אחר. כלומר זו גישה שאינה מבדילה בין חוכמת האדם למעשיו. זו בהחלט שאלה שעד היום מתחבטים בה. האם צריך להחרים אומן מסוים בשל הבעת דעה פוליטית? בשל מעשה פוליטי? האם ניתן להפריד בין האיש למעשיו ואמירותיו? אביא דוגמה קיצונית: אילו מנגלה היה מגלה תרופה לסרטן במסגרת ניסוייו המזוויעים – הראוי להשתמש במידע הזה או לא?
יש דעות לכאן ולכאן ונביא את הסיפור האחרון והמוכר מכל (ציטוט): מצא רב בר שיילא את אליהו הנביא (דמות ידועה בתלמוד) אמר לו (לאליהו): מה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר לו (אליהו): אומר הוא הלכות מפי החכמים (כלומר משמם של חכמים). ומפיו של רבי מאיר – אינו אומר. אמר לו: מדוע? (והנה תשובת אליהו): משום שלמד הלכה מפי אחר. אמר לו: מדוע? (מדוע דנים את רבי מאיר לחומרא?) רבי מאיר רימון מצא. תוכו אכל קליפתו זרק (רבי מאיר למד תורה מאחר, אבל לא הלך בדרכיו. הוא ידע למצות את הטוב ונמנע מהרע). אמר לו: עכשיו אומר (אלהים הכוונה. כלומר דברי הסנגוריה עזרו) מאיר בני אומר (שימו לב. מאיר זינק לדרגת בן האל. כלומר יחס מיוחד וקרוב) בזמן שאדם מצטער - שכינה, מה לשון אומרת? קלני (אוי לי) מראשי, קלני מזרועי (כלומר השכינה משתתפת בצער האדם). אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים — קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך (סו"צ. חגיגה טו ע"ב).
המובאה הזו הכריעה לדעתי את הויכוח. ושמע האמת ממי שאמרה – בניסוחו של הרמב"ם.
אלישע בן אבויה היה חכם גדול בתורה. בשלב מסוים, כנראה בעקבות כשלון מרד בר כוכבא ותוצאותיו הקשות, חל משבר פנימי עמוק. בעקבות המשבר הזה הוא כפר באלהי ישראל. צאו וראו כמה שורדי שואה שינו את אורחם ורבעם בכל הנוגע לאמונה (משני הכיוונים). למרות המשבר אלישע לא המיר את דתו לעבודת אלילים או לנצרות. אלא היה כופר בתוך תחומי המגרש היהודי. אפשר לומר עליו שמקום הפולחן שאליו הוא לא הלך – היה בית הכנסת. העובדה שרבי מאיר המשיך ללמוד תורה מפיו, ושיש מובאות שלו בספרות חז"ל, והסיפורים עליו תופסים מקום נרחב יחסית ספרות חז"ל - רומזת שהוא היה רגל פה ורגל שם. הוא לא ניתק עצמו מהיהדות, ולדעתי הוא ראה בעצמו יהודי למרות הכל.
דמותו היא מורכבת ומרתקת ללא ספק. ברור לי שרק נגענו במעט שבמעט הנושאים והשאלות שניתן לשאול ולדון ברבי אלישע בן אבויה.
