ספר היובלים הוא אחד מהספרים החיצוניים שהיה מאוד נפוץ בשלהי ימי הבית השני. וברשותכם הקדמה על הספרים החיצוניים.
הספרים החיצוניים הם ספרים יהודים שנכתבו בימי בית שני ובדורות הראשונים לאחר החורבן, ושלא נכנסו אל כתבי הקודש היהודים. מכאן שמם 'חיצוניים'. הספרים החיצוניים ממשיכים את מסורת הספרות המקראית, נסמכים עליה וּמחקים אותה. מדובר במפעל ספרותי מקביל לכתיבת ובעיקר לעריכת התנ"ך. התנ"ך הוא יצירה מקדשית בעיקרה. כלומר העריכה של ספרי המקרא היא מה שמכונה במחקר עריכה כהנית. הספרים החיצוניים לעומת זאת הם יצירה חוץ מקדשית בעיקרה. הספרים החיצוניים שבידנו הם מבחר אקראי ממגוון של ספרים שהיו ואבדו. חלקם שרד בתרגומים (בעיקר ליונית), חלק נכנס לכתבי הקודש הנוצרים (למשל ספרי מקבים!) אבל מספר לא ידוע של ספרים אבדו לבלי שוב. במגילות קומראן התגלו כמה חלקי חיבורים שלא היו מוכרים לנו. הספרים נכתבו ברובם בעברית. חלקם נכתב בארמית וחלקם ביונית. חלקים עבריים של חלק מהספרים התגלו בקומראן וּבַגניזה הקהירית מימי הבינים.
עם חתימת כתבי הקודש (חיבורים מימי בית ראשון וראשית בית שני, או שנתפסו כְּכָאלה), ירד ערכם של החיבורים החיצוניים וחלקם אבד במהלך הדורות (חלקם צוטטו עדיין בימי הביניים). באומרי 'חתימת כתבי הקודש' אני מתכוון לשלב האחרון בו נחתם המקרא בסוף המאה הראשונה ותחילת המאה השניה לספירה, לאחר חורבן הבית. אז הוחלט מה נכלל ובעיקר מה לא נכלל בכתבי הקודש של האומה. לגבי חלק מספרי המקרא היו ויכוחים ערים האם להכלילם בכתבי הקודש אם לאו. כמו יחזקאל, קהלת, שיר השירים ואסתר.
בספרות חז"ל יש התייחסות מפורשת אליהם. כך במשנה (ציטוט): כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא--שנאמר (ציטוט מספר ישעיה ס' 21) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (עד כאן הציטוט מהמקרא). ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס. רבי עקיבה אומר, אף הקורא בספרים החיצונים (סו"צ. משנה, סנהדרין י' א'). והנה עוד ציטוט: כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים (עשרים וארבעת ספרי המקרא הכוונה) מהומה הוא מכניס לביתו, כגון ספר בן-סירא (ס"וצ. קהלת רבא יב, 12 - 13). האיסור לקרוא בספרים החיצוניים עד כדי שלילת העולם הבא מעיד כאלף עדים שדווקא היו רבים רבים שקראו בהם...
חשוב להבין דבר אחד מרכזי. היהדות בצורתה כיום עוצבה בשל רעיונות אשר נמצאים בספרים החיצוניים לא פחות מאשר רעיונות הנמצאים בתנ"ך. שתי היצירות הכבירות הללו משלימות אחת את השניה לכלל היהדות שאנו מכירים. כמה רעיונות יסוד ביהדות אינם מופיעים בתנ"ך, ומקורם הוא בספרים החיצוניים! למשל: גן עדן בשמיים כמקום משכן הצדיקים (בעוד שבתנ"ך הוא מקום ארצי), העולם הבא, תחיית המתים (כחלק מתורת הגמול, לא תחיית מתים נסית. המקום היחיד שבו נרמז הדבר הוא בספר דניאל, שהוא מכל בחינה מעשית ספר חיצוני), השטן כישות מזיקה, שבעת הרקיעים, ספרות ההיכלות ועוד.
רבי עקיבא אסר לקרוא בספרים החיצוניים, ואיים שהקורא בהם לא יגיע לעולם הבא. אך מהיכן הוא יודע על העולם הבא, אם לא מהספרים החיצוניים???
לצורך הפרק נחלק את הספרים החיצוניים לשני סוגים. ספרים העוסקים במקרא, וּספרים שאינם עוסקים במקרא. הספרים העוסקים במקרא הם ספרים מסוגת המקרא המשוכתב, או שמרחיבים ומוסיפים לספרי המקרא השונים. ספרים אלה נחלקים לשלושה סוגים כמתבקש. ומיד נרחיב מעט על הספרים.
כך ישנם ספרים חיצוניים לתורה כגון: היובלים, אדם וחוה, חנוך (א, ב, ג), צוואת אברהם, חזון אברהם, צוואת השבטים, ויוסף ואסנת. ספרים חיצוניים לנביאים כגון: עלית משה, חכמת שלמה, מזמורי שלמה, עליית ישעיהו, אגרת ירמיהו, ספר ברוך, וחזון ברוך (א' וב'). וּספרים חיצוניים לכתובים כגון: תפילת מנשה, מזמורי קנ"א – קנ"ד לתהילים, דברי איוב, עזרא החיצון, חזון עזרא, תוספת לאסתר, ותוספת לדניאל.
בנוסף ישנם ספרים שאינם מתייחסים לספרי המקרא, אך חלקם נשמר בכתבי הקודש הנוצרים. למשל: ספרי מקבים, קדמוניות המקרא, בן סירא, יהודית, טוביה, אגרת אריסטאס, וחזון הסבילות. כמו כן ישנם קטעי מגילות שנמצאו בקומראן וּמסווגים כחיצוניים לפי סגנונם ולשונם. השמות הם מודרניים כמובן. כגון: מגילה חיצונית לבראשית, צוואת קהת, חזון עמרם, צוואת משה, וצוואת יהושע. בהמשך נעבור על כמה קטעים מהספרים החיצוניים, בהשוואה למקרא.
נסקור בקצרה את הספרים החיצוניים למקרא. נתחיל בספרים החיצוניים לתורה.
ראש וראשון ומרכז סדרת הפרקים הזו הוא ספר היובלים. זהו ספר בעברית אשר מקורו העברי אבד. הוא נשמר בגעז (אתיופית קדומה). בקומראן התגלו מספר קטעים עבריים של ספר היובלים. אות ועדות לחשיבות הספר בעיני כותבי מגילות קומראן (מי שלא יהיו. בפרק עתידי אסביר מדוע אין קשר בין יושבי קומראן לבין כותבי המגילות, שלא התגוררו בקומראן). הספר מספר את תולדות אבות אומה עד יציאת מצרים. בספר יש התייחסות מרכזית ללוח שנה שמשי בן 364 ימים. על ספר היובלים נרחיב. אל חשש.
ספר נוסף הוא ספר אדם וחוה. זהו ספר עברי ששרד בתרגום ליונית ולטינית. הספר מתאר את עלילות אדם וחוה לאחר הגירוש מגן עדן.
ספר מפורסם הוא ספר חנוך. למעשה יש שלושה ספרי חנוך. חנוך א', ב ' וג' (ומיד נרחיב). הכינוי א', ב' וג' הוא לצורך הנוחות. אין קשר בין הספרים. כל ספרי חנוך מתבססים על דמותו המיתית משהו של חנוך, המגולמת בפסוק: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (ברא' ה' 24). חנוך הוא אחד מעשרת הצדיקים שנכנסו עוד בחייהם לגן עדן. בפרק חמישה עשר על עשרת הצדיקים חלק א' הרחבנו בנושא. בדף הפרק שמתי קישור.
חנוך א' נכתב בארמית ככל הנראה. הספר מכונה גם 'חנוך האתיופי / חבשי' (בשל השפה בה נשמר - געז). הספר עוסק בנבואות חנוך בנוגע לאחרית הימים.
חנוך ב' נכתב כנראה בעברית מכונה גם 'חנוך הסלאבי' (בשל השפה בה נשמר. סלאבית עתיקה. הספר התגלה במנזר כלשהו). הספר עוסק במסעות חנוך ברקיעים. מספר זה הגיע הביטוי הרקיע השביעי.
חנוך ג' מכונה גם 'חנוך העברי'. חיבור מימי הביניים. הוא אינו ספר חיצוני.
צוואת אברהם הוא ספר אשר נכתב בעברית ושרד ביונית ובגעז. הספר עוסק בימים האחרונים לחיי אברהם.
ספר בעל שם דומה הוא חזון אברהם. מכונה גם 'חזון אחרית הימים של אברהם' , נכתב בעברית לאחר חורבן הבית. נשמר בסלאבית עתיקה (כמו חנוך ב').
צוואות השבטים הספר הוא צוואות לכאורה של בני יעקב, בו הם מתוודים על חטאיהם ומורים לבניהם ללכת בדרך הישר. נראה שנכתב בעברית. הספר נשמר ביונית. קטעים ארמיים דווקא התגלו בקומראן.
הספר החיצוני האחרון לתורה אותו נזכיר הוא יוסף ואסנת הוא ספר שנכתב ביונית במצרים. הספר מתאר את עלילות אסנת עובדת האלילים היפה, שהתגיירה ונישאה ליוסף הצדיק.
הספרים החיצוניים לנביאים הם:
עלית משה. הספר נכתב עברית, ונשמר בלטינית. זו נבואה העוסקת בקורות עם ישראל ממות משה (סוף התורה) ועד הורדוס.
חכמת שלמה הוא ספר פילוסופי המיוחס לשלמה (החכם באדם וזה) הספר נשמר ביונית אך לא ברור האם הספר במקורו נכתב ביונית או בעברית.
מזמורי שלמה הוא ספר שנכתב בעברית, ונשמר ביונית. הספר כולל מזמורים (בסגנון תהילים) המיוחסים לשלמה.
עליית ישעיהו הוא ספר המתאר את מות ישעיהו (לפי המדרש). לא ברור האם הספר נכתב בעברית או ביונית. בכל מקרה הוא נשמר בגעז. העובדה שהספר נשמר בגעז נובעת מכך שהכניסה האתיופית אימצה אותו אל חיקה, ולכן שמרה עליו. בעוד כנסיות אחרות לא ראו בו ספר שראוי להעתקה.
אגרת ירמיהו הוא מכתב לכאורה של ירמיהו אל גולי בבל (בנוסף למה שמצוי בספר ירמיה גופא. אין ספק שמכתבי ספר ירמיה היוו השראה לספר זה). הספר נכתב בעברית, אך נשמר ביונית. כמה לא מפתיע.
ספר ברוך מיוחס לברוך בן נריה מזכירו של ירמיהו. עוסק בגלות בבל.
בנוסף יש ספרים בעלי שם דומה אך ללא קשר לספר ברוך בשם חזון ברוך א' וחזון ברוך ב' אלו הם שני ספרים (שונים) המיוחסים לברוך בן נריה, ובהם נושאים שונים.
הספרים החיצוניים לכתובים הם:
תפילת מנשה הוא תפילה נוספת של מנשה מלך יהודה (על בסיס התפילה מדה"ב ל"ג 18 – 19). בספר, למעשה ספרון קטון ישנם שבעה עשר פסוקים בלבד.
מזמורי קנ"א עד קנ"ד לתהילים (להם יש מאה וחמישים ק"ן מזמורים בלבד בנוסח המסורה). אלו הם מזמורים מוספים לתהילים. בקומראן התגלה מזמור קנ"א וחלק מקנ"ד. אני מזכיר את פרק 48 על מזמור קנ"א מקומראן. בדף הפרק שמתי קישור.
דברי איוב הוא ספר שנכתב בעברית או ארמית, ונשמר בקופטית, כלומר שפת הפולחן של הנוצרים במצרים. אלו דברי איוב ערב מותו.
עזרא החיצון נקרא גם עזרא א', ב' או ג' (תלוי בחשיבות שייחס לו עורך תרגום התנ"ך, וכפועל יוצא המקום בו הספר הופיע בתרגום המסוים). הספר נכתב בעברית. עוסק בקורות העם בימי שיבת ציון. צוטט אצל יוספוס.
חזון עזרא המכונה גם עזרא ד'. נכתב בעברית נשמר בלטינית. עוסק בנבואות שונות.
תוספת לאסתר הם קטעים מוספים למגילת אסתר שנשמרו בתרגום השבעים ומשם עברו לתנ"ך הנוצרי. הקטעים כוללים למשל את תפילת מרדכי, פקודת אחשורוש ועוד... הספר נכתב רובו (אם לא כולו) ביונית.
תוספת לדניאל בדומה לתוספות לאסתר. התוספת מופיעה בתנ"ך הנוצרי וכוללת למשל את: מעשה שושנה, תפילת עזריה, בל והתנין ועוד... נכתב עברית נשמר ביונית
הזכרנו שהספרים משכתבים לעיתים את סיפורי המקרא. ניתן כמה דוגמאות. נתחיל בסיפור יהודה ותמר. נקרא קודם כל את המקור המקראי (ציטוט):
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה; וְהָיָה בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר. ז וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה--רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ. ט וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי--כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. יב וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה (סו"צ. ברא' ל"ח 1 - 12). מהקטע בבראשית עולה בבירור כי יהודה נשא אשה כנענית. זו עבירה חמורה על חוקי התורה. לכאורה אין בעיה כי התורה ניתנה לאחר ימי יהודה, אבל התפיסה החז"לית ששורשיה נעוצים עמוק בימי בית שני, ימי חיבור הספרים החיצוניים, גרסה כי האבות וצאצאיהם קיימו את התורה על כל כלליה ודקדוקיה. לכן יש צורך לעמעם את חטאו של יהודה.
ב'צוואות השבטים' בחלק של צוואת יהודה, ניסו לרכך את הענין (ציטוט מפי יהודה לכאורה): ומקנה רב היה לי, וראש הרועים אשר לי חירם העדולמי (בתנ"ך הוא נזכר כ'חירה' לא ברור האם שינוי השם נובע מטעות מעתיק במהלך גלגולי התרגום, או שישנה השפעה מחירם מלך צור). ב) ויהי כאשר הלכתי אליו, ואראה את בן שוע מלך עדולם, וידבר עמנו ויעש לנו משתה. ובחומי ויתן לי את בת שוע בתו לאישה. ג) ותלד לי את ער ואת אונן ואת שלה. (סו"צ. צוואת יהודה ח' 1 - 3).
בצוואת יהודה, הנישואים היו בספק מרמה. יהודה היה עם אחוז אלכוהול גבוה בדמו. גם אם לא היה שיכור ממש, הרי הרושם הוא שהוא היה לא רחוק מכך, והוא היה חם. לא ברור האם הוא היה חם מהיין מהחשק. כך או אחרת - 'נגעת נסעת'. הוא התחתן. נישואי טעות או לא - נולדו להם שלושה ילדים. בואו נמשיך (ציטוט): אחר הדברים האלה לקח לו ער בני את תמר מארם נהריים בת ארם לו לאישה. ב) ויהי ער רע, ויצק לתמר, כי לא הייתה מארץ כנען, וימיתהו מלאך ה' בלילה השלישי. ג) והוא לא ידָעָה במזימת אמו, כי לא חפץ להוליד ממנה בנים. ד) ובימי המשתה, ואתננה לאונן לאישה. ה) וגם הוא ברעתו לא ידעה, ויעש אִתָה שָנָה. ו) ויהי כאשר הפחדתי אותו, ויבוא אליה, ושיחת זרעו ארצה במצוות אמו, וימת גם הוא ברעתו. ז) ואבקש לתיִתה גם לשלה, ולא נתנתני אמו, כי כעסה על תמר אשר לא הייתה מבנות כנען כמוה. (פרק יא) א) וגם אנכי ידעתי כי רעה משפחת הכנענים, ועצת נעורים נמהרה עיוורה את תבונתי. ב) ובראותי אותה, והיא השקתני יין, ואפת ואקחה בלא עצת אבי. ג) והיא כאשר הלכתי, ותלך ותיקח אשה לשלה מבנות כנען. ד) וכאשר נודע לי אשר עשתה, ואקללה במר נפשי. ה) ותמת גם היא ברעתה יחד את בניה. (סו"צ. צוואת יהודה י' – י"א).
השכתוב פה כולל כמה הבדלים חשובים. הראשון ואולי החשוב ביותר הוא שתמר אינה כנענית חס וחלילה, אלא מארם נהריים (כמו שיצחק לקח אשה משם). הרי הרעיון שאשה כנענית היא האם הקדמונית של שבט יהודה נראית בעייתית משהו. דבר שני הוא שער הציק לתמר כי היא ארמית ולא כנענית כמו אמו. בנוסף הם לא שכבו בגלל אמו של ער (אשת יהודה). דוגמה ליחסי כלה וחמות בעייתים משהו. שימו לב, שמי שהמית את ער היה מלאך ה', ולא ה'. ניכרת פה מגמה ידועה בספרים החיצוניים להרחיק את האל מחד גיסא, ולהכניס לסיפור מלאכים מאידך גיסא. יהודה הנמרץ לא בזבז זמן, ובעצם משתה החתונה, בעוד בנו המנוח מוטל לפניו - תמר מיד ניתנה לאונן. גם אונן נמנע מלשכב עם רעייתו במשך שנה! רק בשל לחץ מצד יהודה הוא נאלץ לשכב איתה, בלחץ יהודה הוא שכב איתה, אבל הגיע לפורקן מחוץ לנרתיק. מה שקרוי משגל נסוג. ובדימוי החביב של חז"ל (ציטוט): היה דש מבפנים וזרה מבחוץ (סו"צ יבמות לד ע"ב). יהודה לא התבלבל ורצה לתת אותה לשלה – וזאת בניגוד לפשוטו של מקרא. בספר בראשית היא לא ניתנה לשלה. אבל אשת יהודה ניצלה את העדרו, וברגע של חוסר תשומת לב, שלו לא שלה, שלה התחתן עם אשה כנענית, ולא עם תמר שלא הייתה כנענית (בניגוד לרושם העולה מן הסיפור המקראי כאמור). לסיכום האירוע יהודה שוב קונן על מר גורלו, ועל חוסר חוכמתו בלקיחת אשה כנענית. שלה התחתן עם כנענית. יהודה התרגז ובחמתו קילל את אשתו שמתה בשל הקללה. אל תנסו את זה בבית.
חשוב להבין כי בימי בית שני, עת נכתב הספר, הכנענים אינם על במת ההיסטוריה כבר כמה מאות שנים. אבל יש מגמה ברורה להרחיק כל מגע בין ישראל לכנען, הגם שעם ישראל מוצאו מהכנענים. בחלקו לפחות. שכתוב הסיפור נועד לכמה מטרות: יהודה שגה שגיאה חמורה ביותר בנישואיו עם כנענית. זהו מסר חזק לצאצאיו, שלא יתחתנו עם יושבי הארץ. סיפור זה הוא חלק מפולמוס הנשים הנכריות בימי עזרא ונחמיה. בבחינת 'הנכריות הללו – רק צרות יוצאות מהן'. לכן אשת יהודה הכנענית היא האשמה בכל הצרות, הפגעים והאסונות אשר פקדו אותו. זאת ועוד תמר היא מארם נהריים. כמו אמהות האומה. על כן תמר הלא כנענית אלא מהמשפחה הנכונה היא היא הראויה להוליד את פרץ, שממנו יצא דוד המלך.
והנה עוד דוגמה. בספר דה"י סופר על מנשה (ציטוט): וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם, אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה, בַּחֹחִים; וַיַּאַסְרֻהוּ, בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִיכֻהוּ, בָּבֶלָה. יב וּכְהָצֵר לוֹ--חִלָּה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיִּכָּנַע מְאֹד, מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. יג וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם, לְמַלְכוּתוֹ; וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים (סו"צ דה"ב ל"ג 11 - 13). סיפור זה קשור לתפיסת הגמול של בעל דברי הימים. לפי ספר מלכים ישנו, מה שמכונה, 'גמול קיבוצי לדורות'. כלומר העם חוטא עוד ועוד. עד שברגע אחד לאל נמאס – והוא מעניש את העם. לכן חטאי מנשה גרמו לחורבן ירושלים, הגם שהוא מת שישים שנה טרם החורבן. לבעל דברי הימים יש תפיסת גמול אחרת. 'גמול אישי'. כל אחד מקבל את גמולו לפי מעשיו. וכיצד גומלים לצדיק על מעשיו? עושר ואריכות ימים (במאמר מוסגר אציין כי גם תפיסת גמול זו עברה שינוי לגמול לאחר המות). בעל דברי הימים נמצא בבעיה. מנשה המלך החוטא הגדול של ספר מלכים מלך חמישים וחמש שנה. המלך שמלך הכי הרבה זמן. וזה המלך החוטא מכל. כיצד ייתכן? פשוט מאוד – הוא חזר בתשובה ולכן קיבל תקופת שלטון ארוכה במיוחד. בעל דברי הימים לקח אירוע אמתי (מסע מנשה לבבל), והלביש עליו מעין חזרה בתשובה (הקשורה לשינויים במרחב). מחבר אלמוני בימי הבית השני לא נותר אדיש לתפילת מנשה ושם דברים בפי מנשה. 'תפילת מנשה' במרכאות מפרטת את תוכן התפילה (ציטוט): ה' אל שדי אלוהי אברהם יצחק ויעקב וכל זרעם, עושה שמים וארץ וכל תפארתם. (ב) בדברך שמת לים חוקו, וחתמת בעד מעיני התהום בכוח שמך הגדול והנורא. (ג) מפניך ייראו כל יושבי תבל, ומגבורתך יפחד לבם. (ד) כי מי יעמוד לפני הדר הודך, ומי יקום לפני עוז אפך בעושי עוולה... דלגתי קצת (טו) ועתה ה' הודיעני חסדך והושיעני ברוב רחמיך אף כי נתעב ונאלח אני וזה ממשיך עוד קצת אבל הענין ברור (סו"צ).
שתי דוגמאות קצרות מספר דניאל ברשותכם. בספר דניאל יש את סיפור רעי דניאל: חנניה, מישאל ועזריה, או בשמם הבבלי שדרך, מישך ועבד נגו, אשר סירבו בכל תוקף להשתחוות לפסל, הגם שהעונש היה השלכה לכבשן הבוער. הם אכן הושלכו לכבשן (ציטוט בתרגום לעברית): אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה נִכְפְּתוּ בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶם, כָּתְנוֹתֵיהֶם, מִגְבְּעוֹתֵיהֶם וּלְבוּשֵׁיהֶם וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת. כב. כָּל-עֻמַּת זֶה, מִשֶּׁדְּבַר הַמֶּלֶךְ עַז וְהַכִּבְשָׁן הֻסַּק בְּיוֹתֵר, הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ אֶת שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, הֵמִית אוֹתָם שְׁבִיב
הָאֵשׁ. כג. וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלָשְׁתָּם: שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, נָפְלוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת כְּפוּתִים (סו"צ דנ' ג' 21 – 23).
(בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פטישיהון (פַּטְּשֵׁיהוֹן), וְכַרְבְּלָתְהוֹן, וּלְבֻשֵׁיהוֹן; וּרְמִיו, לְגוֹא-אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. כב כָּל-קֳבֵל דְּנָה, מִן-דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה, וְאַתּוּנָא, אֵזֵה יַתִּירָה; גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, קַטִּל הִמּוֹן, שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא. כג וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן, שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ--נְפַלוּ לְגוֹא-אַתּוּן-נוּרָא יָקִדְתָּא, מְכַפְּתִין).
בסופו של דבר אלהים הציל אותם מן האש כגמול על נאמנותם ונכונותם להקריב את חייהם למען האל. בתוספת לספר דניאל ישנה תפילה של עזריה, המצדיק את גורלם וכן שיר הלל של האנשים בתוך הכבשן. מעין האדרת עוצמת אמונתם. ראוי לזכור שספר דניאל חובר, חלקו לפחות, בימי גזירות השמד של אנטיוכוס. יש פה מסר ברור של אמונה ונכונות למות על קידוש השם. נקרא את התוספת הכוללת כאמור את תפילת עזריה המצדיקה את גורלם, ולאחר מכן שיר הלל לאל (ציטוט): ויהי הם הולכים בלבת האש, מהללים ומשבחים את ה', ויפתח עזריה את פיו ויתפלל ויאמר: (ב) ברוך אתה ה' אלוהיי ואלוהי אבותי, ומהולל שם קודשך לעולם ועד: (ג) צדיק אתה ה' בכל מעשיך, וכל דרכיך ישרים, ומשפטך אמת וצדק... דילוג על הקטע בו מלאך האלהים הציל אותם (בהתבסס על הכתוב במקרא) אל שיר התודה לאחר הצלתם הפלאית ויפתחו שלושת האנשים את פיהם לשיר את השירה הזאת, ויאמרו לאמור: (ב) מהולל שמך ה' אלוהי אבותינו. ברוך ומבורך לדור ודור: (ג) יהי שם תפארתך מכובד. לנצח ישוגב שם קודשך... (וזה ממשיך. סו"צ)
ודוגמה אחרונה. בדניאל פרק ד' סופר על חלום נבוכדנאצר. למרות שהשם הנקוב הוא 'נבוכדנאצר' הרי מדובר בנבונאיד (מלך בבל האחרון, "המשוגע" במרכאות או בלעדיהן). המלך חלם חלום ללא פשר ודניאל פתר עבורו את החלום. הפתרון לא החמיא למלך (ציטוט בתרגום לעברית): זֶה הַפִּתְרוֹן, הַמֶּלֶךְ, וּגְזֵרַת עֶלְיוֹן הִיא, שֶׁהִגִּיעָה אֶל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. (כב) וְאוֹתְךָ מְגָרְשִׁים מֵאֱנוֹשׁ, וְעִם חַיַּת הַבָּר יִהְיֶה מְדוֹרְךָ, וְעֵשֶׂב כִּשְׁוָרִים אוֹתְךָ יַאֲכִילוּ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם יִטְבְּלוּךָ, וְשִׁבְעָה מוֹעֲדִים יַחְלְפוּ עָלֶיךָ עַד שֶׁתֵּדַע, כִּי שׁוֹלֵט עֶלְיוֹן בְּמַלְכוּת אֱנוֹשׁ, וּלְמִי שֶׁיִּרְצֶה יִתְּנֶנָּה (סו"צ. דניאל ד' 21 – 22). (דְּנָה פִשְׁרָא, מַלְכָּא; וּגְזֵרַת עליא (עִלָּאָה) הִיא, דִּי מְטָת עַל-מָרִאי מַלְכָּא. כב וְלָךְ טָרְדִין מִן-אֲנָשָׁא וְעִם-חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן, וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ מְצַבְּעִין, וְשִׁבְעָה עִדָּנִין, יַחְלְפוּן עליך (עֲלָךְ): עַד דִּי-תִנְדַּע, דִּי-שַׁלִּיט עליא (עִלָּאָה) בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא, וּלְמַן-דִּי יִצְבֵּא, יִתְּנִנַּהּ)
למרות פתרון זה המלך קיבל בהכנעה את הפתרון (ציטוט): וּלְקֵץ הַיָּמִים, אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר נָשָׂאתִי עֵינַי לַשָּׁמַיִם, וְדַעְתִּי עָלַי תָּשׁוּב. וְאֶת הָעֶלְיוֹן בֵּרַכְתִּי, וְאֶת חֵי הָעוֹלָם שִׁבַּחְתִּי וּפֵאַרְתִּי (סו"צ. דנ' ד' 31). (וְלִקְצָ֣ת יֽוֹמַיָּא֩ אֲנָ֨ה נְבוּכַדְנֶצַּ֜ר עַיְנַ֣י ׀ לִשְׁמַיָּ֣א נִטְלֵ֗ת וּמַנְדְּעִי֙ עֲלַ֣י יְת֔וּב ולעליא וּלְעִלָּאָה֙ בָּרְכֵ֔ת וּלְחַ֥י עָלְמָ֖א שַׁבְּחֵ֣ת וְהַדְּרֵ֑ת).
במגילות קומראן התגלתה יצירה הכוללת את תפילת מלך בבל. המחבר האלמוני התבסס על האמור במקרא והשלים את מה שנבונאיד אמר לכאורה. התפילה מבוססת על הכתוב בפרק ד' בדניאל. התפילה נכתבה בארמית (הלוא מלך בבל לא דיבר עברית. ונבונאיד עצמו היה ממוצא ארמי). (ציטוט בתרגום לעברית עם ההשלמות המתבקשות): דברי תפילה אשר התפלל נבני (הוא נבונאיד. המגילה מקומראן שומרת על המסורת המקורית של מלך בבל בספר דניאל) מלך א[רץ בבל] המלך [הגדול כאשר נוגע] 2. בשחין רע בדבר האל העליון בתימן [...בשחין רע] 3. מנוגע הייתי שבע שנים ול[אנשים] לא דומה הייתי [והתפללתי לאל עליון] 4. וחטאי נִשא לו. והיה [איש] יהודי מ[בני הגלות ואמר לי] 5. הגד וכתוב לעשות כבוד [וגדולת הד]ר לשם א[ל עליון וכן כתבתי] 6. הייתי מנוגע בשחין [רע] בתימן [ולאנשים לא דומה הייתי] 7. שבע שנים מתפלל היי[תי לכל] אלוהי כסף וזהב [נחושת וברזל] 8. עץ אבן וחרס משום ש[הייתי חושב] שאלוהים המה (סו"צ).
(1. מלי צלתא די צלי נבני מלך א[רעא די ב]בל מלכא [רבא כדי הוא כתיש] 2. בשחנא באישא בפתגם א[להא עלי]א בתימן [ בשחנא בישא]. 3. כתיש הוית שנין שבע ומן [אנשא] שוי א[נה וצלית לאלהא עליא]. 4. וחטאי שבק לה גזר והוא [גבר] יהודי מ[ן בני גלותא ואמר לי]. 5. החוי וכתב למעבד יקר ור[בות הד]ר לשם א[להא עליא וכן כתבת]. 6. כתיש הוית בשחנא ב[אישא] בתימן [ומן אנשא שוי אנה]. 7. שנין שבע מצלא הוי[ת לכל] אלהי כספא ודהבא [נחשא ופרזלא]. 8. אעא אבנא חספא מן די [הוית סב]ר די אלהין ה[מון]).
אלו הן מעט מהדוגמאות לשכתוב וּלגישת הספרים החיצוניים בנוגע לסיפורי המקרא. בספר היובלים נראה את הגישה הזו בצורה רחבה מאוד.
ספר היובלים שבו נעסוק מהפרק הבא ואילך הוא בעצם דבריו של 'מלאך הפנים' אל משה רבנו בעת עלייתו להר סיני (ציטוט): ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה' לאמר: כתוב את כל דברי הבריאה איך כילה ה' אלהים ביום השישי את כל מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי ויקדש אותו לכל העולמים וישימו לאות לכל מלאכתו (סו"צ. ב' 1). מלאך הפנים הוא המתווך בין אלהים (שבפרק א' דבר עם משה) לבין משה.
