בפעם שעברה דיברנו על הספרים החיצוניים בכלל, והפעם נתמקד בספר היובלים.
שמו המקורי של ספר היוֹבְלִים (או יובלות. רבים של יוֹבֵל = 50 שנה) אינו ידוע. שמו 'ספר היובלים' ניתן לו על פי פתיחת הספר (ציטוט): דברי חלוקת ימי התורה והעדוּת לתולדות השנים, לִשְבוּעוֹת, שנותיהם וְיוֹבְלֵיהֶם (סו"צ. יובלים א' 1).
הענקת שם על שם המילה הראשונה או אחת המילים הראשונות של היצירה מוכרת היטב מספרי המקרא. כך בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים לספר בראשית. וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לספר שמות. וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה -לספר ויקרא. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי -לספר במדבר (הגם שכולם טועים, כולל אני, וקוראים לו בַּמִּדבר), אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה - לספר דברים.
ב'ברית דמשק' (ומיד אסביר מהי) הספר נזכר כ'ספר מחלקות העתים ליובליהם ולשבועותיהם'. ברית דמשק היא מגילה שהתגלתה בקומראן ובגניזה הקהירית (הראויה לפרק מיוחד). במגילה יש התייחסות ל'מורה הצדק', 'בני אור ובני חושך' ועוד. העיר דמשק, ממש או אלגורית, נזכרת בחיבור פעמים רבות, ומכאן השם.
יוספוס פלאביוס כינה את החיבור בפשטות כ'ספר יובְלוֹת'. בקטע ארמי - נוצרי נכתב על הספר: דמתקרא יוביליא (כלומר: שמתקרא היובלים)
עצם האזכורים ב'ברית דמשק' ויוספוס רומזים עד כמה הספר היה נפוץ, ידוע ומוכר בימי בית שני. שמות נוספים בהם נזכר הספר הם: בראשית זוטא, חיי אדם (הראשון), חזון משה או ברית משה.
בגעז הספר נקרא כופאלה – כלומר "חלוקה" חלוקת הזמנים.
עוד בטרם מציאת קטעים עבריים בקומראן היה ברור לכל כי הספר נכתב בעברית. אולם החיבור שרד בשלמותו רק בגעז (אמהרית קדומה). בספר עצמו יש עדות ברורה לחשיבות העברית (ציטוט): ואפתח פיו (זהו הדובר הראשי. מלאך הפנים. ונרחיב עליו בהמשך. הפה המדובר הוא פיו של אברהם אבינו) ושפתיו ואפתח אוזניו. ואחל לדבר עמו עברית בלשון הבריאה. ויקח ספרי אבותיו והמה הכתובים עברית ויעתיקם, ויחל להגות בהם מאוד (י"ב 26 – 27).
ציינתי שכל בר דעת הבין מיד כי הספר נכתב בעברית, עוד בטרם גילוי הקטעים העבריים מקומראן. כיצד ניתן לדעת זאת בצורה כה נחרצת? פשוט מאוד. המקור העברי של הספר בולט בהבראיזם שבו (שעבר דרך היונית לגעז!). הזכרתי את המונח הבראיזם, אז הנה הסבר קצר. הבראיזם הוא הלבשת צורות עבריות על שפה זרה. צורות בשפת המקור, עברית, שהן זרות לשפת היעד. ניקח למשל את המשפט: הוא בן 20 שנה. אם נתרגם אותו לאנגלית סביר שנקבל: He is twenty years old. אבל מי שינקוט בהבראזים יכתוב : He is son of twenty. משפט זה זר לשפה האנגלית וברור שהוא תורגם מילולית משפה אחרת. ולהיפך. המשפט: He is twenty years old יתורגם כ'הוא בן עשרים שנה'. ולא: 'הוא עשרים שנה זקן'.
דוגמאות מלשון ימינו, כל מי שאומר 'לקחת תמונה' במקום 'לצלם' או 'לקחת מקלחת' במקום 'להתרחץ' – הרי הוא נוקט באנגליזם. מבנה אנגלי המולבש על העברית.
אב הכנסיה הירונימוס (מתרגם הוולגטה. תרגום התנ"ך ללטינית) הכיר את הנוסח העברי של הספר (ציטוט מתוך אחת אגרותיו): עד כמה שזכרוני מגיע, איני יודע אם מצאתי בכתבי הקודש של העברים מילה זו (השם רִסָה, הנזכר בספר במדבר) חוץ מהספר האפוקריפי שהיונים קוראים לו lepth כלומר 'בראשית זוטא (כלומר ספר היובלים. סו"צ. אגרת 18). באגרת אחרת (24) נכתב (ציטוט): apocrypho geneseus volumine ( כלומר ספר בראשית מן הגנוזים סו"צ). כלומר במאות הרביעית והחמישית לספירה. כמה מאות שנים לאחר חורבן הבית השני, הספר עדיין היה מוכר וידוע בקרב יהודי ארץ ישראל.
גם בימי הביניים המוקדמים הספר עוד היה מוכר. כך נכתב בפירוש המיוחס לאחד מתלמידי רב סעדיה גאון לספר דברי הימים (ציטוט): 'ספר היובלות, שהביא אלפיומי רב סעדיה גאון מספרי הישיבה' (סו"צ. אל פיומי הוא כינויו של רב סעדיה גאון, שאמנם התפרסם כראש ישיבת סורא בבגדד, אבל נולד במחוז פיום אשר במצרים).
עם גילוי מגילות קומראן הוכרע סופית הויכוח על שפת הספר. נמצאו כחמש עשרה מגילות עם חלקים מספר היובלים. החלקים התגלו במערה 4 (הגדולה והמפורסמת מכל) – ששה קטעים. הקטע הגדול מכונה 4Q (כלומר מערה 4 מקומראן) – 216. מערה 11 תרמה קטע אחד (11Q קטע 12), המחולק לתשעה פרגמנטים. כלומר תשעה קטעים שזוהו כשייכים לקטע אחד. סך הכל חמישה עשר קטעים מהספר.
הספר נכתב בעברית כאמור, ותורגם ליונית (עבור היהודים שחיו בפזורה ההלניסטית. בעיקר במצרים בה אלכסנדריה הייתה מרכז תרבות חשוב מאין כמותו באימפריה הרומית). בדומה למקור העברי גם התרגום היוני אבד. אולם למרבה השמחה קטעים ממנו צוטטו אצל כמה מאבות הכנסיה. בנוסף התגלה קטע בארמית נוצרית (סורית), ממנו ציטטנו לעיל. לא ברור מאיזה מקור הקטע בארמית סורית תורגם (יוני או עברי). אם הקטע הארמי תורגם מיונית, הרי שהוא עבר ארמיזם, מה שקירב אותו למקור העברי, בשל הקרבה בין עברית לארמית. נעשה גם תרגום לטיני מהתרגום היוני. אך תרגום זה נותר קטוע למרבה הצער. התרגום לגעז הוא התרגום היחיד אשר שרד בשלמותו. תרגום זה סובל מ'יווניזם'. כלומר שמות פרטיים בצורתם היונית ולא העברית, תרגום מילולי חסר משמעות, אלא ביונית, ועוד.
הנוסח בגעז התגלה בשנות ה-40 של המאה ה-19 במנזר באתיופיה. בסה"כ נמצאו ארבעה כתבי יד של ספר היובלים בגעז. באופן לא מפתיע כתבי היד הללו מסומנים באותיות A, B, C ו-D. שנים ספורות לאחר מכן כבר הופיע תרגום ראשון לשפה אירופית. היה זה תרגומו של הבחור בעל השם הנאה: כריסטיאן פרידריך אוגוסט דילמן שיצא לאור בשנת 1859. משמו של המתרגם ניתן להבין כי היה זה תרגום לגרמנית. בשנת 1895 יצא תרגום לאנגלית מאת רוברט הנרי צ'ארלס.
התרגום הראשון לעברית הוא מאת שלמה רובין שיצא לאור בשנת 1870. הספר תורגם לעברית מן התרגום הגרמני של דילמן. תרגום מודרני לעברית הוא של פרופסור כנה וֶרמן שיצא לאור בשנת 2015. היא תרגמה מגעז. אבל אני הדל ממעש, והצעיר באלפי מנשה בחרתי להתבסס על תרגומו של משה גולדמאן, שנכללה אצל מהדורת אברהם כהנא לספרים החיצוניים (משנת תרצ"ז. כלומר 1937). הסיבה היא פשוטה. אברהם כהנא (וכמה שותפים) הוציא את מהדורת הספרים החיצוניים שלו לפני גילוי מגילות קומראן. לאחר גילוי המגילות התברר שלאברהם כהנא היה חוש מיוחד לזהות את העברית מבעד לוילון הלועזי. כאשר התגלו קטעים של ספרים חיצוניים בקומראן, מיהרו להשוותם לנוסח העברי של כהנא. התברר שבמרבית המקרים כהנא צדק...
זמן חיבור הספר נתון במחלוקת עזה. בלשון המעטה. בעקבות העדות הפלאוגרפית (חקר הכתב הקדום) מקומראן עולה שהרבע האחרון של המאה השניה לפה"ס הוא המועד המאוחר ביותר לכתיבת הספר. כלומר בשנת 125 לפה"ס, לכל המאוחר, הספר כבר היה כתוב ומוכר בצורתו הנוכחית. כלומר התקופה החשמונאית היא השלב בו הספר היה מוכר. כיון שספר צריך זמן על מנת לקבל מעמד קנוני, סביר שהוא נכתב כמה שנים קודם לכן. השאלה היא כמובן כמה שנים קודם לכן? התארוכים השונים לזמן יצירת הספר מתבססים על עדויות שונות מתוך הספר, לפי פרשנות והבנת החוקר שהציע את התארוך. אני מזכיר לכם שהקידום באקדמיה קשור קשר הדוק למספר הפרסומים, לכן כל חוקר ינסה למצוא משהו שונה ואחר מהחוקרים שקדמו לו. כלומר משהו ששוה מאמר. התארוך הקדום ביותר הוא למאה הרביעית לפה"ס. כלומר ימי שלטון פרס. זאת על סמך התנגדות לחלק מחוקי התורה, דבר שלא יכול היה להתקיים בתקופה ההלניסטית, וכן שה'עירים' (הנזכרים גם בספר דניאל. סוג של מלאכים) הם פחות מפותחים מאלה של ספר חנוך, כלומר ספר היובלים קדם לחנוך. כיון שספר חנוך מתוארך למאה השלישית לפה"ס, הרי היובלים תוארך למאה הרביעית לפה"ס.
תארוך נוסף הוא למאה השלישית לפה"ס. זאת בשל העבודה כי החיבור אינו כיתתי, הלוח הוא של 364 ימים כמו בקומראן ועוד. אולם הדעה המקובלת היא שהספר הוא מהמאה השניה לפה"ס. תומכי התארוך במאה השניה הגדילו וניסו לקבוע שנים מדויקות לכתיבת הספר. הצעה אחת היא לקבוע את זמן החיבור לשנים: 180 עד 175 לפה"ס (לפני גזרות אנטיוכוס). הצעה שניה מציעה את השנים 161 עד 140 לפה"ס (מרד החשמונאים וקבלת עצמאות יהודה). ואילו הצעה שלישית מצביעה על 135 עד 105 לפה"ס (ימי יוחנן הורקנוס). אבל מדובר בדקויות המעניינות היסטוריונים שצריכים לכתוב מאמרים. עבורנו די בכך שהספר נכתב במאה השניה לפה"ס.
כל המתארכים התבססו על הנחת המוצא, כי החיבור הוא אחיד, ויצא מקולמוס אחד. לפיכך יש לתארך את כל הספר למועד אחד ויחיד. אולם קריאה מהירה בספר מגלה בו סתירות, כפילויות ואי התאמות. כלומר כמה וכמה מחברים שחיו בזמנים שונים. נאמר זאת כך, אם כלפי התורה מקובל במחקר שהיא יצירה מרובת משתתפים, קל וחומר ספר חיצוני. מאליה עולה השאלה איזה רובד בספר נכתב מתי? סביר שעיקר הספר חובר במאה השניה לפה"ס. כלומר הספר נכתב לפני, במהלך ולאחר המאורעות הדרמטיים בארץ יהודה. הכוונה היא לִגזרות אנטיוכוס בין השנים 175 עד 167 לפה"ס. מרד המקבים בין השנים 167 עד 141 לפה"ס. וכן השלטון העצמאי של החשמונאים בין השנים 141 עד 63 לפה"ס. כלומר בספר משתקפים אירועים וזמנים שונים, ואין סיבה להניח שהוא נכתב בפעם אחת, אלא שהוא תוצר של כתיבה ועריכה בת דורות מספר.
החוקרים השונים ניסו להבין אירועים המתוארים בספר כמשקפים אירועים אמתיים שקרו בימיהם של המחברים השונים. כך למשל מלחמת יעקב ובניו במלכי האמורי, ומלחמתם בבני עשו הובנו כרמזים למלחמות המקבים נגד היונים. יוצא איפוא שכל חוקר מבין ומפרש את הרמזים (לשיטת האחרים לכאורה), בהתאם לתפיסת עולמו. כך אותו מאורע בספר יכול לרמוז לאירועים שונים במאה השניה לפה"ס. איש איש וטעמו חוקר חוקר ושיקוליו.
מחבר הספר מביע כעס רב. השאלה המהותית היא, נגד מי יוצא קצפו וזעמו של מחבר הספר? על המתייונים? (כלומר הספר חובר לפני גזרות אנטיוכוס), או על זרמים אחרים ביהדות? (כלומר לאחר הקמת המדינה החשמונאית).
יש ראיות שונות לכאן ולכאן. השאלה היא שאלת הפרשנות כאמור. אם נקבל את גישת המחברים המרובים (לפחות שניים) הרי סביר שחלקים שונים בספר מתייחסים לקבוצות שונות.
זהות מחברי ספר היובלים אינה ידועה. במזרח הקדום לא נהגו הסופרים לציין את שמם. כך לא ידועה זהות מחברי ספרי המקרא, עלילות גלגמש, עלילות אקהת או אנומה אליש. כך גם זהות מחבר ספר היובלים, ספר חנוך או ספר יהודית – לוטות בערפל.
קריאה בספר מעלה כמה נקודות התומכות ברעיון, כי מדובר בכת יהודית המתנגדת לזרמים המרכזיים ביהדות באותה עת. זאת בשל הקרבה בין עולם האמונה של הספר לכמה ממגילות קומראן. יש הסבורים כי מחברי הספר היו האיסיים, מי שלא יהיו.
בעת הזו, ימי המדינה החשמונאית, התגבשו שני זרמים מרכזיים ביהדות: הצדוקים והפרושים. וברשותכם כמה מילים על הזרמים הללו. הצדוקים הם אצולת הכהונה הירושלמית, שמרכז כוחה הוא המקדש ושליטתה בו ובפולחן. הם קרויים על שם צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה, ששושלת הכהונה שלו שלטה במקדש הירושלמי בימי בית ראשון. למעשה עד המאה השניה לפה"ס זו הייתה משפחת הכהונה המרכזית בעם. הצדוקים האמינו רק בתורה שבכתב, לא האמינו בתחיית המתים, ולא בשכר ועונש בעולם הבא (כי זה לא כתוב בתנ"ך. ספר דניאל המזכיר את תחיית המתים נכתב סמוך למרד המקבים).
עם חורבן המקדש, נעלמו הצדוקים, כי מקור כוחם נעלם. בסוג של סגירת מעגל, במאה השמינית לספירה הופיעו בעירק הקראים – המגלים קרבה רעיונית מסוימת לצדוקים.
הקבוצה השניה הם הפרושים. מקובל לפרש את שמם מהפועל 'לפרוש' (מטומאה, מהבלי העולם הזה, אכילה בפרישות ובטהרה לאחר טבילה...). סביר שהשם ניתן להם על ידי אחרים, ואומץ על ידיהם. מדובר בקבוצה הרואה בתורה שבעל פה פירוש לגיטימי ומוסמך של התורה שבכתב, האמינו בתחיית המתים, ובשכר ועונש לאחר המות (רעיונות של הספרים החיצוניים, אגב). הפרושים הם השכבה של הציבור הרחב. מבחינתם, גדולה בתורה היא העיקר ולא ייחוס אבות. חז"ל הם פרושים (לפני החורבן) וממשיכיהם (לאחר החורבן). בין הפרושים לצדוקים התחולל מאבק רעיוני, שגלש לעיתים למאבק אלים. כך למשל המלך הצדוקי אלכסנדר ינאי קטל פרושים רבים. נלך מעט אחורה על מנת להבין את שרשי המאבק. בימי בית ראשון התחולל מאבק בנוגע לייצוג האל והנהגת העם. השאלה היא מיהו הקדקד החשוב במשולש: נביא – מלך – כהן. האם הנביא שהוא דובר האל? האם המלך שהוא בחיר האל? או שמא הכהן שהוא משרת האל? כל קדקד במשולש נלחם בשניים האחרים. כך לדוגמה התנהל מאבק בין שמואל הנביא לשאול המלך, בין יואש המלך ליהוידע הכהן, ובין ירמיהו הנביא לפשחור הכהן. עם חורבן בית ראשון נעלם הקדקד המלוכני. כמה דורות לתוך ימי בית שני פסקה גם הנבואה. נותרו רק הכהנים. הם אכן הנהיגו והובילו את העם בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית. אבל בטבע אין ריק כידוע. את העמדה המתחרה לכהנים תפסו החכמים. בימי בית שני המאבק על ייצוג האל והנהגת העם היה בין כהנים לבין החכמים. לאחר חורבן הבית השני חדל המאבק כי לא היה מקדש, וכך החכמים (לימים הם יהפכו לרבנים) הנהיגו את העם. הפרושים והצדוקים, למרות חילוקי הדעות, חיו רוב הזמן בשלום יחסי.
בנוסף לשני זרמים אלו היו קבוצות קטנות שדגלו בתפיסות עולם שונות ומגוונות. מדובר במה שהמחקר מכנה 'כיתות יהודיות'. החל באיסיים (שיש המזהים אותם בכת שכתביה, וכתביה בלבד התגלו בקומראן, אך לדעתי אין ולא היה כל קשר בין כותבי המגילות לבין אתר קומראן, למעט עצם הטמנת המגילות באתר זה) וכלה בנוצרים הקדומים. עם כל מגוון הכיתות שהיהדות יכולה הייתה להציע.
עולם האמונות והדעות העולה מהספר אינו עולה בקנה אחד עם עולם האמונות והדעות של הזרמים המרכזיים באותה עת. לפיכך משייכים אותו החוקרים לאחת הכיתות הקטנות יותר.
לספר היובלים ישנם כמה מאפיינים ייחודיים:
1) שילוב בין חוקי התורה לסיפורי האבות. בתורה, עיקר החוקים באים לאחר מעמד הר סיני. בספר היבולים קיימת תפיסה שחוקי התורה ניתנו כבר עם הבריאה, ולכן גם אבות האומה קיימו את חוקי התורה כולם (תפיסה הקיימת אצל חז"ל, אגב). פועל יוצא הוא שילוב חוקי התורה בתוך סיפורי האבות. אבות האומה פעלו בדרך מסוימת, וזהו תקדים מחייב לצאצאיהם.
2) השיטה הכרונולוגית בספר מבוססת על המספר 7. זאת בניגוד למקרא המייחס חשיבות ל-7, אבל מנהל את החיים לפי 10 וכפולותיו. עשרת הדברות, שרי עשרות, מאות ואלפים, ארבעים שנה וכו'. שבע כידוע הוא מספר טיפולוגי, מספר בעל משמעות, במזרח הקדום. בספר היובלים לקחו את זה עד הסוף. הכל סובב סביב שבע. כל האירועים מבריאת העולם ועד לכניסה לארץ כנען מתוארכים לפי תקופות של 'יובל' (49 שנים) (מכאן השם), הנחלק ל'שבוע' (7 שנים). יציאת מצרים ומתן תורה אירעו ביובל היובלים (היובל ה-50). כלומר בשנת 2450 לבריאת העולם (49*49 = 2401 ועוד יובל אחד ,החמישים = 2450).
ניתן דוגמה. כך נכתב על אברהם אבינו (ציטוט): וביובל התשעה ושלושים (49* 38 יובלים שתמו = 1862 לבריאת העולם) בשבוע השני בשנה הראשונה (8), לקח לו תרח אשה ושמה עדנה בת אברם בת אחות אביו לו לאשה (1862 + 8 = 1870) . ובשנה שביעית לשבוע ההוא (1862+ 14 = 1876), ילדה בן ויקרא את שמו אברם כשם אבי אמו, כי מת בטרם הרתה לבן (סו"צ. י"א 22 – 23). והנה נח (ציטוט): וביובל החמשה ועשרים (24 * 49 = 1176) לקח לו נוח אשה ושמה אמזרה (בנוסחים אחרים אמצרה או אמזרע) בת רקעיאל (רכיאל) בת אחותו לו לאשה, בשנה הראשונה בשבוע החמישי (29 + 1176= 1205 לבריאת העולם) (סו"צ. היובלים ד' 46).
ברור לכם, שהשימוש במספר שבע מעורר בעיה כבדה ביותר. הוא מכניס את לוח השנה למיטת סדום. בספר נכתב במפורש (ציטוט): ואתה צו את בני ישראל, ושמרו את השנים כמספר הזה שלוש מאות שישים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה. ולא ישחיתו את מועדיה מימיה ומחגיה כי הכל יבוא אליהם לפי עדותם. לא יאבדו ולא ישחיתו חג... דלגתי קצת על כן אני מצווך, והעידותי בך למען תעיד בהם כי אחרי מותך ישחיתו בניך ולא יעשו את השנה שלוש מאות ושישים וארבעה ימים לבדם. על כן יפריעו ראש חודש שבת ומועד וחג (סו"צ. ו' 32 – 38). די בידע אריתמטי בסיס כדי להבין ש 52 * 7 שוה 364. ידוע ששנה נמשכת 365 ימים ורבע. לפיכך רעיון הלוח בן 365 ימים (ורבע) לא היה מקובל עליהם, כי הוא חורג מהמספר 7. אבל בכל זאת חסר יום. האם היה יום ורבע נוסף שלא נמנה? האם היה עיבור מידי כמה שנים? הרי אם נוותר על יום ורבע הרי תוך 60 שנה פסח יזוז לאמצע החורף... וקשה הדבר.
וברשותכם הסבר קצר על לוח השנה וחשיבות העיבור. אנחנו מנהלים את חיינו על סמך 3 גורמים קוסמיים שאינם מסונכרנים זה עם זה. הגורם הראשון הוא כדור הארץ. הקפת כדור הארץ סביב צירו נקראת יום. היום הוא קבוע. בימי קדם יום נחשב פרק הזמן שבין מזריחה לזריחה או משקיעה לשקיעה. כלומר אורך הימים השתנה בהתאם לעונות השנה. כיום היום, לצורך ניהול חיי היום יום, הוא קבוע ומתחיל בחצות עד חצות הבא. שבתות וחגים מתנהלים משקיעה עד שקיעה כידוע.
הגורם השני הקפת הירח את כדור הארץ .הקפה זו אורכת עשרים ותשעה ימים וחצי (זה קצת יותר מורכב. אך אני מפשט לצורך הדיון). הקפה אחת זכתה לכינוי חודש או ירח. הגורם השלישי הוא הקפת כדור הארץ את השמש. הקפה הנמשכת שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע. הקפה זו קרויה שנה (גם פה אני מעט מפשט). עובדה המזדקרת מיד לעין כל היא, שהמספרים לא מתחלקים זה בזה בשלמות. על כן נוצרו מנגנוני התאמה המסנכרנים את שלושת גרמי השמיים הללו. את חצי היום העודף בהקפת הירח מחלקים בין החודשים. כך שיש לנו חודש בן שלושים ימים הקרוי חודש מלא, וחודש בן עשרים ותשעה הקרוי חסר. בשל שיקולים שונים מרחשוון וכסלו לפעמים הם כך ולפעמים הם אחרת. שנים עשר חודשים הריהם שנה. שנים עשר חודשי ירח הם 354 ימים. בעוד שהקפת כדור הארץ את השמש אורכת 365 ימים ורבע. בשל פער הימים בין שנת שמש לשנת ירח, הרי החגים זזים כל שנה אחד עשרה ימים אחורה. כלומר תוך עשר שנים פסח, חג האביב כן? ינדוד מהאביב לאמצע החורף. כדי לסדר את הענין הרי בכל תשע עשרה שנים מוסיפים שבעה חודשי ירח ללוח השנה. כל כמה שנים נוסף חודש (למעט מקרה בו לאחר שנתיים מוסיפים חודש). בנוסף יש כמה התאמות ודיוקים של לוח השנה כמו למשל 'אד"ו ראש' (ראש השנה לא יצא בימי א', ד' או ו'). עיבור השנה הירחית בהתאם לשנה השמשית חשוב למי שחגיו קשורים לעונות השנה. אצל המוסלמים אין חשיבות לעונה בה נחגגים החגים, לפיכך הלוח המוסלמי, שהוא לוח ירח בלבד, זז אחורה כל שנה כאחד עשרה ימים. כך הרמדאן שנחגג בשנה אחת בקיץ, לאחר כמה שנים נחגג דווקא בחורף, וחוזר חלילה.
מחבר ספר היובלים החזיק בלוח שנה שונה מלוח השנה השמשי – ירחי שהיה נהוג, ככל הנראה, בעם ישראל באותה עת (ועד ימינו). לוח השנה של היובלים הוא לוח שמשי במובהק. לוח זה דומה ללוח השנה של הקבוצה שכתביה התגלו בקומראן. זו אחת הסיבות לקרבה שמייחסים למחבר היובלים אל הכת שכתביה התגלו בקומראן.
מחבר ספר היובלים הכיר היטב את לוח הירח, ויצא נגדו בחריפות (ציטוט): והיו אשר יביטו אל הירח, והוא ישחית את הזמנים ויתקדם (יסוג הכוונה) משנה לשנה עשרה ימים (אחד עשר. אבל הלוח שלהם הוא 364 ימים, ולא 365) על כן תבואנה להם שנים אשר בהם ישחיתו (שנה מעוברת כוללת 384 ימים) ויעשו את יום העדות לבוז ויום טומאה לחג, ובלבלו כל ימי הקודש בטמאים, ויום טומאה ביום קודש, כי ישחיתו הירחים והשבתות והחגים והיובלים (סו"צ. ו' 36 – 37).
בלוח שנה בן 52 שבועות המבוסס על שבע כל חג יוצא בדיוק באותו יום בשבוע כל שנה. לעומת זאת בלוח ירח (או לוח ירח מסונכרן), החגים יוצאים כל פעם ביום אחר בשבוע. בלוח המקובל החגים נקבעים לפי היום בחודש (ט"ו בניסן, א' בתשרי וכיוצא בזה) ולא לפי היום בשבוע. אצל בעל היובלים לעומת זאת, פסח תמיד יוצא בשבת, ושבועות תמיד יוצא ביום ראשון (צריך לספור שבעה שבועות ממחרת השבת. ומחרת השבת זה יום ראשון כידוע).
מבחינת מחבר ספר היובלים החריגה מהמספר שבע היא הסיבה לעונשים החמורים שהוטלו על העם. כמו כיבוש זר למשל. הבעיה היא שהדבקות במספר שבע גרמה לבעל היובלים להתעלם מהמציאות. בכל כתבי הכת שכתביה התגלו בקומראן, המגלים קרבה רבה לספר היובלים וללוח השנה שלו, אין בדל רמז לעיבור. דעתי, הנסמכת על גדולים ממני היא, שהם עיברו שנים בעת הצורך. אם כי עיבור לוח שמש הוא פחות דרמטי מעיבור לוח ירח. אז פה ושם נוסף יום (נניח שבכל חמש שנים נוספו חמישה ימים שלא נספרו באף שנה או משהו דומה. ויש כמה השערת בענין כמה ומתי הוסיפו ימים). אבל הגם שהם כנראה עיברו שנים – הם לא הודו בסטיה מעקרון השבע המקודש.
החלוקה הסכמטית לארבע עונות בנות 13 שבועות כל אחת (שזה בדיוק סמסטר אקדמי אחד בימנו) הייתה חזקה מכל.
בספר חנוך יש רמז אפשרי לענין הדבקות במספר שבע (ציטוט): ובימים ההם ענה אוריאל המלאך... דלגתי קצת ובימי החוטאים תקצרנה השנים, ובשדותיהם יאחר כל דבר על הארץ ישונה, ולא ייראה בעתו, והגשם יכלא, והשמים ייעצרו. ופרי האדמה בימים ההם אפיל יהיה ולא יגדל בזמנו, ופרי העץ בעתו ייכלא (תיאור מדויק למה קורה כשפסח זז חודשיים אחורה) והירח ישנה את חוקו ולא ייראה בעתו. ובימים ההם... ורבים מראשי הכוכבים יעברו חוקם ושינוי אורחותם ... דלגתי קצת וכל מערכת הכוכבים תסתר מהחוטאים, ומחשבת היושבים על הארץ (מי שאינם חברי הקבוצה) תתעה בהם וסרו מכל דרכיהם תועים יהיו... (את הכוכבים) (סו"צ. חנוך פ').
אם יש אי סדר קוסמי, והכוכבים מתנהגים מוזר זה נובע מסיבה אחת - החוטאים אשמים. ולא כי אין עיבור למשל...
חשוב להבין דבר אחד. לוח שנה שונה הוא סמל לפירוד. מי ששולט בזמן שולט במרחב. מי שקובע את החגים והמועדים קובע מה יקרה במרחב הציבורי. זכור לכל ירבעם בן נבט אשר הזיז את חג הסוכות חודש קדימה, לאחר הפילוג מבית דוד. במשנה מופיע הסיפור הבא (ציטוט): דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית? או כזה?... (לרבן גמליאל היו צורות של הירח, ומי שבא להעיד התבקש להצביע על צורת הירח שהוא ראה. דלגתי על הקטע בו הגיעו שני עדים שהעידו על מולד הלבנה) אמר רבי דוסא בן הרכינס: "עדי שקר הם היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה?" (כלומר הם ראו את מולד הירח, כשהירח עדיין היה מלא בחלקו). אמר לו רבי יהושע: "רואה אני את דבריך". שלח לו (לרבי יהושע) רבן גמליאל: "גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך" (רבן גמליאל הבין שיש פה סכנת פירוד וכפה על רבי יהושע ליישר איתו קו) דלגתי קצת... בא לו (רבי יהושע) אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו (רבי דוסא לרבי יהושע): "אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו" (כלומר הסמכות היא של רבן גמליאל. גם אם הוא טועה – הוא צודק. ואם נתחיל לערער עליו, נצטרך לערער בדיעבד על הכל) דלגתי קצת... נטל (רבי יהושע) מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו" (סו"צ. משנה, ראש השנה ב' ט – י).
3) אמונה במלאכים שונים ופעילים. במקרא 'מלאך' פירוש 'שליח'. לא"ך באוגריתית = של"ח. זכר לענין יש בעברית בה מלאכה מקבילה לביטוי משלח יד. במקרא המילה מלאך (בהטיות שונות) מופיעה סביב 250 פעמים. חצי הם שליחים אנושיים, וחצי הם שליחי האל. למלאכים במקרא אין כנפיים, והם מבצעים שליחויות ותו לו. אין להם 'אישיות' במרכאות משל עצמם. בספרים החיצוניים לעומת זאת, המלאכים תופסים מקום של כבוד, כישויות אלוהיות. המלאכים נחלקים למלאכים טובים ורעים (מתנגדי האל). רעיון המלאכים הרעים הוא השפעה של דת זרתוסטרא. זוהי דת דואלית בעלת שתי רשויות. רשות טובה (אהורה מזדה), ורשות רעה (אהרימן). הפרדת רשויות מאפשרת לאל הטוב להישאר זך, טוהר וצודק. אני מזכיר את פרק 55 על דת זרתוסטרא. בדף הפרק שמתי קישור.
היהדות אימצה את התפיסה לפיה גם הרוע בעולם שייך לאל, ובלבד שישאר אל אחד. הנצרות לעומתה אימצה את התפיסה שיש ליחס את הרוע לשטן, ובלבד שישאר האל הטוב. השימוש במלאכים בספרים החיצוניים משרת גם את מגמת הרחקת האל מבני האדם. לפי ספר חנוך האל יושב ברקיע השביעי (גן העדן ברקיע השלישי). חשוב לזכור כי אלהים מאוד נוכח בתנ"ך, אבל כל העלילות מתרחשות על הארץ (למעט סיפורים ספורים המתרחשים במרום והם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). בספרים החיצוניים הארץ פחות מעניינת את הכותבים, אלא מה שקורה בגנזי מרום. זו הסיבה שלמלאכים יש תפקיד מפתח בספרים החיצוניים. הם הגורם המתווך בין השמים לבין הארץ. זהו השלב בו 'נוספו' במרכאות כנפיים למלאכים. הלוא כיצד הם יעברו הדרך משם לפה ובחזרה?
ספר היובלים הוא בעצם דבריו של 'מלאך הפנים' אל משה רבנו בעת עלייתו להר סיני (ציטוט): ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה' לאמר: כתוב את כל דברי הבריאה איך כילה ה' אלהים ביום השישי את כל מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי ויקדש אותו לכל העולמים וישימו לאות לכל מלאכתו (סו"צ. ב' 1). מלאך הפנים הוא המתווך בין אלהים (שבפרק א' דבר עם משה) לבין משה.
4) תפיסה כהנית של אבות האומה. לפי מחבר היובלים אבות האומה נהגו ככהנים (אולי רמז להיותו ממוצא כהני). כך האדם הראשון הקטיר קטורת, מעשה כהני מובהק (ציטוט): ויהי ביום ההוא, ביום צאת אדם מגן עדן הקטיר לריח ניחוח קטורת דלגתי קצת... בבוקר בצאת השמש, ביום כסותו את ערוותו (סו"צ. ג' 27). גם חנוך הקטיר ככתוב: ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני ה' (ד' 25). או לוי בן יעקב אשר קבל ברכה מועדפת – אות וסימן לחשיבות הכהונה והלויה (ציטוט): ויברך ישראל את בניו לפני מותו... דלגתי קצת ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו, ולחדשם לפניו עד היום הזה (סו"צ. מ"ה 14 - 16).
