בפעם שעברה דיברנו על מאפייני ספר היובלים. בפרק זה נדבר על מבנה הספר ותוכנו. בהתאם לתגובות נחליט האם לסגור את הסדרה כאן, או להרחיבה אל תוכן הספר.
ספר היובלים הוא שכתוב של התורה מבראשית פרק א', עד לאמצע ספר שמות. נדון תחילה במסגרת הספר. פתיחת הספר וסיומו. באופן מפתיע משהו הספר לא מתחיל בבריאת העולם, אלא במעמד הר סיני (ציטוט מכותרת הספר): אלה דברי חלוקת ימי התורה והעדות למעשי השנים, לשבועות, שנותיהם ויובליהם, בכל שנות העולם, כאשר דבר אל משה בהר סיני. בעלותו לקחת את לוחות האבן לוחות התורה והמצוה כדבר ה' אשר דבר אליו לאמר 'עלה אל ראש ההר' (סו"צ). כמקובל בספר היובלים יש גם תאריך מדויק. בכלל ספר היובלים אוהב לתארך בדיוק רב. תענוג לכל היסטוריון יש להודות (ציטוט): ויהי בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, בחודש השלישי בשישה עשר לחודש הזה, וידבר ה' אל משה לאמור. (ב) 'עלה נא אל ההר הזה, ואתנה לך את שני לוחות האבן, לוחות התורה והמצוה, אשר כתבתי להורותם'. (ג) ויעל משה אל הר ה', וכבוד ה' שוכן בהר סיני וענן כסהו ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ויראה את כבוד ה' כאש בוערת על ראש ההר (ד) ויהי שם משה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה (סו"צ א' 1 – 4). התאריך הששה עשר בחודש השלישי ליציאת מצרים הוא ט"ז בחודש השלישי, מה שלימים יכונה 'סיון'. תאריך זה הוא, לפי ספר היובלים, יום לאחר מתן תורה. הקטע שזה עתה קראנו הוא פרפרזה על קטע מוכר מספר שמות (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם... דלגתי קצת טו וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הָהָר; וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר. טז וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. יז וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה, כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (סו"צ. שמ' כ"ד 12 – 18).
סוף הספר הוא קצר ותכליתי (ציטוט): בזה תם ספר חלוקת הימים. שבת לאדוני כל הבריאה למלך המלכים לעולם ועד. אמן ואמן (סו"צ. סיום).
אם נסכם את מבנה הספר הרי יש לו שלושה חלקים שאינם שווים בגודלם. הראשון והשלישי הם קצרים מאוד, והשני הוא עיקר הספר. החלק הראשון הוא החלק שבו המלאך התחיל להכתיב למשה בהר סיני. החלק השני מכיל את שכתוב התורה מהבריאה עד מתן תורה, תוך שילוב חוקי התורה במעשי האבות. החלק השלישי הוא החלק שבו המלאך גמר להכתיב למשה בהר סיני את תוכן הספר. ראוי לציין כי במהלך דברי המלאך, שהם למעשה שכתוב הסיפור המקראי, מלאך הפנים 'התערב' במרכאות שוב ושוב והזכיר לנו את המסגרת.
יש פה משהו מעט מוזר. ספר המשכתב את סיפורי ספר בראשית מן הראוי שיתחיל בסיפור הבריאה, לא? העובדה שהספר לא מתחיל בבריאה מזכירה את המבוא לפירוש רש"י לתורה (ציטוט): אמר רבי יצחק (זה רש"י, כן?): לא היה צריך להתחיל את התורה אלא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (זהו פסוק מספר שמ' י"ב 2), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, (כלומר לפי ההגיון של רש"י, התורה, שהיא ספר החוקים של עם ישראל צריכה להתחיל בחוק הראשון. ולא במבוא ארוך שאינו עוסק בחוק. ונמשיך) ומה טעם פתח בבראשית, משום (והנה ציטוט מתהילים) כֹּחַ מַעֲשָׂיו, הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם, נַחֲלַת גּוֹיִם (עד כאן תהילים. תה' קי"א 6), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (סו"צ. רש"י המבוא לפירוש התורה).
גם רש"י תהה: מדוע התורה מתחילה בסיפור, ולא במצווה הראשונה שניתנה לבני ישראל? תשובת רש"י היא, שהתורה מתחילה בבריאה, כדי שלישראל תהיה טענה נגד אומות העולם, הטוענות שארץ ישראל נכבשה בכח הזרוע משבעת עממי כנען. הלוא האל ברא את העולם (וזו התחלת התורה), והוא שלקח את הארץ מעממי כנען ונתנה לבני ישראל. מדוע? כי הוא אלהים והוא יכול לעשות מה שברצונו.
מחבר היובלים נקט בגישה דומה לקושיה של רש"י, והתחיל את ספרו במתן תורה – המצוות לעם ישראל. רק לאחר מכן הוא חזר לאחור, והתחיל מהבריאה. זאת, כיון שמתן תורה לעם ישראל – היא האירוע החשוב ביותר. ומתחילים בעיקר כידוע. חשוב לציין כי לפי בעל היובלים חוקי התורה נוצרו כבר בבריאה. בהר סיני הם פשוט נמסרו למשה. משהו טכני.
יש מספר חלוקות לספר, אבל אני, באופן לא מפתיע, מבכר את החלוקה לשבע, הגם שהיא קצת קשה. להלן. ואלו הם חלקי הספר: החלק הראשון הוא הפתיחה או סיפור המסגרת הכולל את פרק א. החלק השני עוסק באנושות הכללית. כלומר בין אדם לנח, וכולל את פרקים ב' עד י"א 13. חלק שלוש כולל את סיפורי אברהם בין הפרקים י"א 14 עד כ"ג 8. החלק הרביעי הינו קצר יחסית והוא נספח למות אברהם, הכולל את פרק כ"ג 9 עד 32. אני חייב לציין כי יש לי חשד כבד, שקביעת הקטע הקצר כחלק בפני עצמו ולא כחלק מסיפורי אברהם נועדה ליצור שבעה חלקים, ובפועל מדובר בששה בלבד. אולם גם אני נלכדתי במלכודת השבע... החלק החמישי עוסק ביעקב ובניו והוא החלק הגדול בספר הכולל את פרקים כ"ד עד מ"ה. החלק השישי עוסק בשעבוד ויציאת מצרים והוא כולל את פרקים מ"ו עד מ"ט. החלק השביעי והאחרון הינו סיום הספר וכולל את פרק נ'. גם ספר בראשית כולל חמישים פרקים. האם זה מכוון? האם זה מקרי? האם מספר הפרקים תואם להגדרת 'יובל', או 49 + 1?מי יודע?
חלקים אחד וארבע הינם יוצאי דופן בכך שאינם שכתובים של סיפורי התורה, אלא חלק מהמסגרת הרעיונית. חלקים שתיים, שלוש, חמש ושש הם שכתוב של ספרי התורה.
השכתוב עוקב בעיקרו אחרי סיפורי התורה, אך מידי פעם ישנם שינויים כאלה ואחרים. למשל מכירת יוסף ביובלים קודמת למות יצחק, ובתורה היא לאחר מות יצחק. בנוסף ישנן תוספות למסופר בתורה כגון: חוקים, נאומים, וצוואות.
בעבר משלה בכיפה הגישה כי ספר היובלים יצא תחת ידו של מחבר אחד. אולם כמה סתירות בולטות מעידות שישנם כמה רבדים בספר, וכמה מחברים לספר. הלוא ממחבר אחד היינו מצפים שלא ייצור סתירות. נאמר זאת כך. הסתירות בספר נחלקות לשני סוגים:
הסוג הראשון הן סתירות בין המסגרת הכרונולוגית, לבין הנתונים הכרונולוגיים המפורשים או המשתמעים מהתורה או מספר היובלים עצמו. הסוג השני הן סתירות בין הסיפורים המשוכתבים לבין הקטעים ההלכתיים בספר. ניתן דוגמאות לכל סוג כמובן. נתחיל ב דוגמאות לסתירות כרונולוגיות.
בספר בראשית נכתב (ציטוט): וַיְחִי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-מְתוּשָׁלַח. כב
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כג וַיְהִי, כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה (סו"צ. ברא' ה' 21 – 23). מפשוטו של מקרא עולה כי חנוך חי 365 שנים. ואז נלקח אל האלהים. בספר היובלים נכתב על חנוך (ציטוט): ויהי עם מלאכי ה' ששה יובלות שנים ויראוהו את כל אשר בארץ ובשמים ממשלת השמש ויכתוב הכל (סו"צ. ד' 21). זוהי חזרה תמציתית על המסופר בספר חנוך. לפי ספר היובלים חנוך חי 294 שנים (שש כפול 49, או 300, אם נקבל שיש סטיה מהנהוג בספר ומדובר בשש כפול חמישים). כך או אחרת ישנה סתירה לבראשית.
ודוגמה נוספת. בסיפור עקדת יצחק נכתב (ציטוט): וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם (סו"צ. ברא' כ"ב 1). בתורה אין ציון תאריך מתי זה היה. זה גם לא משנה למספר המקראי שעניינו בסיפור העקדה הוא המסר ולא התאריך. בספר היובלים, שם טרחו לתארך בדקדקנות כמעט כל אירוע משמעותי (ועקדת יצחק היא אירוע משמעותי לכל הדעות) נכתב (ציטוט): ויהי בשבוע השביעי, בשנה הראשונה בחודש הראשון ביובל ההוא, בשנים עשר לחודש זה... (סו"צ. י"ז 15). לפי ספר היובלים, הצו לאברהם ניתן בי"ב בחודש הראשון (לעתיד ניסן), וביום השלישי הוא הגיע להר המוריה (כמסופר במקרא). אם אברהם יצא לדרך בי"ב בחודש הוא הגיע בי"ד בו (י"ב, י"ג, י"ד – שלושה ימים), אבל אם למחרת, כלומר בי"ג יצא לדרכו - אז הוא הגיע בט"ו בחודש לכל המאוחר (י"ג, י"ד, ט"ו – שלושה ימים).
לאחר הנסיון חזר אברהם לבאר שבע. הוא הלך את אותם שלושת ימים, והגיע בי"ז בחודש (ט"ו, ט"ז, י"ז), או י"ח בחודש לכל המאוחר (ט"ז, י"ז, י"ח). בין י"ב לי"ז / י"ג – י"ח יש ששה ימים (י"ב עד י"ז או י"ג עד י"ח). ואם אברהם הלך ממש מהר, והיום השלישי הוא חצי יום אז חמישה ימים. בקטע ההלכתי הנלווה לסיפור, הלוא מעשה האבות הוא תקדים לחוק של צאצאיהם, נכתב (ציטוט): ויחג את החג הזה בכל השנים שבעה ימים בשמחה, ויקרא לו חג ה', כפי שבעת הימים אשר הלך וישב בשלום (יט) וכן יוקם ויכתב בלוחות השמים על אודות ישראל וזרעו לעשות את החג הזה שבעת ימים (סו"צ. י"ח 18 – 19). לפי היובלים, סיפור עקדת יצחק הוא הבסיס לחג הפסח. יצחק כמעט והוקרב בי"ד או ט"ו בחודש הראשון. מעניין לציין כי גם תאריך הפסח במקרא שנוי לכאורה במחלוקת ('לכאורה' כי חג הפסח וחג המצות הפכו במהלך השנים לחג אחד) (ציטוט): בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח, לַיהוָה. ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה: (סו"צ. ויק' כ"ג 5 – 6). אל חשש. חז"ל טיפלו בענין.
ביובלים נכתב שההליכה נמשכה שבעה ימים. אבל החישוב מגלה שהיא נמשכה ששה ימים.
גם אם נמתח את הליכת אברהם לשבעה ימים: יצא בי"ב, הלך בי"ג, בי"ד הגיע, הקריב בט"ו (תקדים לפסח. אין תאריך אחר. לכל היותר י"ד), יצא בחזרה בט"ז, הלך בי"ז, ובי"ח הגיע – הרי תאריכי החג אינם חופפים. לפי המקרא החג נחגג בי"ד / ט"ו ומשם הוא נמשך שבעה ימים. לפי היובלים הספירה מתחילה בי"ב או י"ג. כלומר בין יום לשלושה ימים לפני החג לפי מועדו המקראי.
בני יעקב נזכרו במקרא לפי אמם: בני לאה, בני בלהה, בני זלפה, יוסף ובנימין. והנה בספר היובלים נכתב על יהודה (ציטוט): ויבוא יעקב עוד אל לאה, ותהר ותלד לו עוד בן רביעי, ויקרא שמו יהודה, בחמישה עשר לחודש השלישי בשנת אחת לשבוע הרביעי (סו"צ. כ"ח 15). אני מזכיר ששבוע פה הוא שבע שנים, כן? על דן בן בלהה נכתב (ציטוט): ויבוא אליה (יעקב אל בלהה), ותהר ותלד לו בן, ותקרא שמו דן, בתשעה לחודש השישי בשנה השישית בשבוע השלישי (סו"צ. כ"ח 18). מפשוטו של כתוב עולה, שדן בן בלהה נולד תשעה חודשים לפני יהודה בן לאה. אולם מועד מתן בלהה ליעקב, לפי ספר היובלים, מעלה תמונה אחרת (ציטוט): ויהי בראות רחל כי ילדה לאה ארבעה בנים ליעקב את ראובן ושמעון ולוי ויהודה, ותאמר אליו: 'בוא אל בלהה שפחתי והרתה וילדה לי בן' (סו"צ. כ"ח 18). אז מה קרה קודם? קודם נולד יהודה, ורק אז ניתנה בלהה ליעקב? או שדן נולד לפני יהודה? מי שמהרהר בהריון מחוץ לנישואים שישכח מזה. המסגרת הלגיטימית היחידה להעמדת צאצאים במזרח הקדום היא רק מסגרת הנישואים.
דוגמאות לסתירה בין הסיפור לבין החוק הנספח.
בסיפור יהודה ותמר (בראשית ל"ח) סופר (ציטוט): וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר ז וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה--רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ... דלגתי קצת י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ... דילוגון וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה... דילוג אחרון וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ (ברא' ל"ח 6 - 18). מפשוטו של מקרא עולה, כי יהודה שכב עם כלתו. בשלב הזה אין כל חוק במקרא שאסר זאת. רק בספר ויקרא מגיע האיסור הזה בשני מקומות (ציטוט): עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה: אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ (ויק' י"ח 15)... דילוג למקום השני וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-כַּלָּתוֹ--מוֹת יוּמְתוּ, שְׁנֵיהֶם (סו"צ. ויקרא כ' 12). למחבר בראשית אין בעיה עם הענין שיהודה שכב עם כלתו, כיון שהתורה טרם ניתנה, וממילא אין פה עבירה כלשהי. זה אולי לא נראה טוב אבל אין איסור מפורש. חשוב להזכיר שיש אצל חז"ל דעה לפיה האבות כבר קיימו את חוקי התורה. למחבר ספר היובלים יש בעיה רצינית עם אירוע זה. לשיטתו חוקי התורה ניתנו (בחלקם הגדול לפחות) כבר בששת ימי הבריאה. מאליה עולה השאלה: האם יהודה חטא אם לאו? בספר היובלים יש שתי גישות לשאלה האם יהודה חטא או לא (ציטוט. חלק כבר קראנו בפרק שעבר): ...לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר (לא אשה כנענית, כמו שעולה מן המקרא, אלא אשה ארמית. כמו רבקה, רחל ולאה). (ב) וישנאה ולא שכב עמה, כי אמו מבנות כנען, ויבקש לשאת לו אשה ממשפחת אמו, ולא נתנו יהודה. והוא הבכור רע, וימיתהו ה'. ויאמר יהודה לאונן בנו: בוא אל אשת אחיך, ויבם אותה, והקם זרע לאחיך... (ה) וישפוך הזרע ארצה, וירע בעיני ה' וימיתהו... ויאמר אליה (יהודה) 'אבוא אליך'... ותהר לו (סו"צ. מ"א 1 – 13). עד כאן הקטע בספר היובלים מקביל (בערך) לסיפור המקראי. בואו נמשיך (ציטוט): וידע יהודה כי רע הדבר אשר עשה, לשכב עם כלתו, ויבז בעיניו, וידע כי חטא ושגה, כי גילה כסות בנו. (כד) ויחל להתעצב ויתחטא (חזר בתשובה) לפני ה' על חטאו. וידבר אליו ה' כי יכפר כי התחטא מאוד. ויתעצב ולא יסף לעשות כזאת. (כה) ויכופר לו כי שב מחטאו ומסכלותו, כי חטא גדול הוא לפני ה' אלוהינו, וכל עושה זאת, והשוכב עם כלתו ישרפוהו באש למען יבער בה, כי נבלה ותועבה עליהם באש ישרפו. (סו"צ. מ"א 23 – 25). מפשוטו של כתוב בספר היובלים עולה שיהודה חטא. כמו כן נזכר שמי ששוכב עם כלתו דינו מוות בשריפה. לעומת זאת החוק המקראי הגוזר עונש מות בשריפה מתייחס רק לבת כהן אשר החלה לזנות (ציטוט): וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (סו"צ. ויק' כ"א 9), מאליה עולה השאלה מדוע נגזר דינה של תמר למות, בהינתן שתמר לא הייתה בת כהן. לפי חז"ל היא מצאצאי מלכיצדק שהיה כהן לאל עליון אז זה נחשב. איכשהו. בעל היובלים הרחיב את תחולת החוק, לכל מי ששוכב עם כלתו. במקרא העונש על מי ששוכב עם כלתו הוא הוצאה להורג. לא נכתב כיצד יבוצע עונש המות. לפי היובלים העונש הוא בשריפה. והנה לאחר שיהודה הודה בחטאו יש התפתחות בעלילה. בעל היובלים ניסה לנקות את יהודה מאשמת משכב עם כלתו (ציטוט): וליהודה אמרנו (המלאכים הכוונה) כי לא שכבו עמה שני בניו, ועל כן קם זרעו למשפחה אחרת ולא יכרת (כח) כי הלך ויבקש דין כי על פי משפט אברהם אשר צוה יהודה לבניו בקש יהודה לשרפה באש (סו"צ. מ"א 27 - 28). הפתרון עבור יהודה היה פשוט. בני יהודה לא שכבו עם תמר, ולא מימשו את הנישואים בעצם. על כן תמר לא נחשבת ככלתו, ויהודה לא חטא בעצם המשכב עם תמר. פתרון יצירתי משהו, המשחרר את יהודה מאחריות. העובדה, שבאותו פרק יש שתי גישות (יהודה חטא וגם לא חטא בו זמנית) מעידה על שני רבדים לפחות.
בסיפור יציאת מצרים בספר היובלים נכתב (ציטוט): ויעש ה' בהם נקמה גדולה על אודות ישראל, וינגעם, ויכם בדם ובצפרדע... דלגתי על שאר המכות ובבכורי אדם ובהמה... דילוג נוסף (ח) והכל עשה ה' בעבור ישראל ובבריתו אשר כרת עם אברהם (ברית בין הבתרים. דילוג)... (ט) ושר המשטמה (הוא האויב הגדול של האל. אב טיפוס של השטן) התקומם עליך ויבקש להפילך בידי פרעה ויעזור לחרטומי מצרים... דילוג (יב) ובכל אות ומופת בוש שר המשטמה (סו"צ. מ"ח 5 - 12).
מהקטע עולה כי ה' הוא שהביא את כל המכות על המצרים (כולל בכורות), ושר המשטמה (שהוא שוה ערך לשטן) ניסה לעכב בעד משה, לגאול את ישראל. כך למשל שר המשטמה ניסה להרוג את משה, עד שציפורה מלה את גרשום. כך ספר היובלים ממלא פער בעלילה המקראית בנוגע לברית המילה שערכה ציפורה. בהמשך הספר נכתב (ציטוט): וכל חיילי משטמה נשלחו במצרים להרוג כל בכור בארץ מצרים. מבכור פרעה עד בכור השפחה השבויה, אשר אחר הריחיים ובבהמה (סו"צ. מ"ט 3). לפי פסוק זה, חיילי משטמה הם שהכו את המצרים במכת בכורות. לא ה'. האם החיילים פעלו בניגוד לרוח המפקד? (שר משטמה). גם פה זהות מכה בכורי מצרים מצביעה על שני רבדים לפחות בספר היובלים.
ועוד דוגמה. בספר בראשית יש סיפור קצר על ראובן בכור יעקב (ציטוט): וַיְהִי, בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל (סו"צ. ברא' ל"ה 22). ראובן שכב עם פילגש אביו. מעשה אסור לכל הדעות. אך בשום מקום במקרא אין תיאור עונש לראובן או בלהה על מעשה זה. יש התייחסות לענין בשני כתובים (ציטוט): רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי--יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. ד אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה (זה מברכת יעקב לבניו. סו"צ. ברא' מ"ט 3 - 4). המקום השני הוא ברשימות היחס בספר דברי הימים (ציטוט): וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר-יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר--וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן-יִשְׂרָאֵל; וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ, לַבְּכֹרָה. ב כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו, וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ; וְהַבְּכֹרָה, לְיוֹסֵף (סו"צ. ה"א ה' 1 - 2). אפשר לטעון שההדחה ממעמד הבכור היא העונש. אבל יש פה התנגשות מפורשת עם החוק המקראי המפורש (לפי הגישה שהאבות קיימו את חוקי התורה). בחוק המקראי נכתב במפורש (ציטוט): עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא (ויק' י" 8). ודילוג לציטוט הבא. וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-אֵשֶׁת אָבִיו--עֶרְוַת אָבִיו, גִּלָּה; מוֹת-יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם (סו"צ. ויק' כ' 11). וכן בעוד שני מקומות בספר דברים (כ"ג 1 וכ"ז 20). לכאורה, גם ראובן וגם בלהה ראויים לעונש מות. אבל שניהם לא הוצאו להורג. בספר היובלים יישבו את המתח בין המעשה לבין החוק המפורש (ציטוט): וירא ראובן את בלהה שפחת רחל, פילגש אביו, רוחצת במים בסתר, ויאהבה. (ג) ויתחבא בלילה, ויבוא אל בית בלהה לילה וימצאה שוכבת במיטה לבדה, והיא ישנה בביתה. (ד) וישכב עמה. ותיקץ ותרא והנה ראובן אתה על משכבה. ותגל כנפה ותתפשהו, ותצעק ותכר כי ראובן הוא (סו"צ. ל"ג 2 - 4). בעל היובלים רקח סיפור שלם על התאהבות ומשכב במרמה. בעל היובלים פטר את בלהה מעונש, כיוון שלמעשה היא נאנסה. בקטע ההלכתי גם ראובן זכה לפטור מעונש. שימו לב לאקרובטיקה של בעל היובלים (ציטוט): כי משפט מות הוא וטמא הוא, ואין כפרה לכפר על האדם אשר עשה הרע הזה (משכב עם אשת או פילגש האב. זה בדיוק מה שעשה ראובן. אין חולק על העובדות. ונמשיך) כי אם להמיתו ולהרגו ולרגמו באבנים, ולהכריתו מבין עם אלוהינו... דלגתי קצת (טו) ואל יאמרו לראובן היו חיים וכפרה עם פילגש אביו, והיא - לה בעל, ובעלה יעקב אביו חי (טז) כי עוד לא נגלו התורה והמשפט והחוק כתומם לכל... (סו"צ. ל"ג 13 - 17). זה מעניין. ראובן ובלהה זכו לפטור מעונש, כי לא כל חוקי התורה היו ידועים באותה עת... זו דוגמה מעניינת לכיפוף החוק לצורך זיכוי ראובן.
אחד הסממנים החשובים בספר הוא שילוב קטעי הלכה בתוך הסיפור. כך הלכות השבת שובצו בסיפור הבריאה. הלכות היולדת וכיסוי הערווה בתוך סיפור גן עדן ועוד.
הנה דוגמה אחת. ובפרק הבא נרחיב. תאריך הכניסה של אדם וחוה לגן עדן בספר היובלים נכרך ישירות בחוק היולדת בספר ויקרא. נקרא קודם כל את החוק המקראי (ציטוט): וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. ג וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ. ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה (סו"צ. ויק' י"ב 1 - 5). מהחוק המקראי עולה כי לידת בן מטמאת את האשה במשך ארבעים ימים (שבוע ועוד שלושים ושלושה ימים), ואילו לידת בת מטמאת את האשה במשך שמונים ימים (ארבעה עשר ימים ועוד שישים וששה). בספר היובלים נכתב על כניסת אדם וחוה לגן עדן (ציטוט): ויהי כאשר מלאו לאדם ארבעים יום על האדמה אשר בה נברא, ונביאהו (המלאכים) אל גן עדן לעבדו ולשמרו, ואת אשתו הביאו ביום השמונים, ואחר באה אל גן עדן. על כן נכתבה המצוה על לוחות השמים ליולדת: אם זכר ילדה שבעת ימים תשב בטומאתה, כשבעת הימים הראשונים, ושלושים יום ושלושה ימים תשב בדם טהרתה ובכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא עד כלותה את הימים האלה אשר לזכר. ולנקבה – עוד שבוע כשני השבועות הראשונים בטומאתה, ושישים יום וששה ימים תשב בדם טהרתה, והיו כולם שמונים יום. וככלותה שמונים יום אלה, הבאנוה אל גן עדן, כי קדוש הוא מכל האדמה וכל העץ, אשר נטע בו – קדוש. על כן הוקמו המשפטים לימים אלה לאשר תלד זכר ונקבה בכל קודש לא תגע, ואל בית המקדש לא תבוא עד כלות הימים ההם לזכר ולנקבה (סו"צ. ג' 9 - 13). זה מעניין. לפי מחבר היובלים, חוק היולדת בויקרא נקבע כבר בעת בריאת אדם וחוה. חוק זה הכניס את אדם אחרי ארבעים ימים, ואת חוה אחרי שמונים ימים. זו דוגמה נאה לכך שבעל היובלים מצא שרשים לחוק המקראי כבר במעשי הקדמונים.
