בפעם שעברה סיימנו עם המבוא, הדי ארוך יש להודות, לספר היובלים. בפרקים הקרובים נצלול אל עומק הספר, ונשווה בינו לבין 'הגרסה הרשמית' במרכאות של המקרא. מתוך ההבדלים ננסה לעמוד על אופיו ותפיסת עולמו של עורך ספר היובלים.
תיאור הבריאה בתנ"ך ביום הראשון הוא קצר ותמציתי (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. (סו"צ ברא' א' 3 - 5).
לפי המקרא ביום הראשון אלהים ברא את האור. ותו לא. בעל היובלים לא קבל את התפיסה הזו כפשוטה. בנוסף לאור, נבראו עוד כמה דברים שימו לב, אני אמנה אותם (ציטוט): כי ביום הראשון ברא את 1) השמים ממעל, ואת 2) הארץ 3) והמים 4) וכל הרוחות המשרתים לפניו. 5) ואולי הכי חשוב לספר ומלאכי הפנים, 6) ומלאכי הקודש, 7) ומלאכי רוחות האש, 8) ומלאכי רוחות הרוח, 9) ומלאכי רוחות העננים, מעתה נזכרים שמות עצם, אך הכוונה היא למלאכים האחראים על אותם שמות עצם ככל הנראה 10) והחושך (כלומר מלאכי החושך וכן הלאה) 11) והשלג 12) והברד 13) והכפור, 14) ומלאכי התהומות 15) והרעמים והברקים (המלאכים האחראים עליהם הכוונה), 16) ומלאכי רוחות הקור 17) והחום (מלאכי רוחות החום, כן? ושוב סדרת מלאכים שרק שם העצם נזכר) 18) והחורף 19) והאביב 20) והקציר 21) והקיץ. 22) וכל רוחות בריותיו, אשר בשמים ובארץ ובכל התהומות 23) והחושך והאור 24) והבוקר והערב אשר הכין בחכמת לבו. ונרא אז את מעשיו ונברך אותו ונהללהו לפניו על כל מעשיו, כי שבעה מעשים גדולים עשה ביום הראשון. (סו"צ. יובלים ב' 2 – 7).
ספר היובלים הרחיב מאוד את מעשי הבריאה ביום הראשון. מלבד האור נבראו גם מלאכים רבים ומגוונים, שרובם קשורים למזג האויר. ספר היובלים ענה על שאלה שהעסיקה את אנשי הדורות ההם: מתי נבראו המלאכים. אני מזכיר שבמקרא מלאך הוא שליח. סתם שליח. הוא יכול להיות שליח אלהי או אנושי, אבל שליח. בספרים החיצוניים המלאך הפך לישות שמיימית המקשרת בין עולמנו זה לגנזי מרום. 'השימוש הגובר' במרכאות במלאכים נובע ממגמת הרחקת האל ככל הניתן. אז איך האל יתקשר עם ברואיו עלי אדמות? בעזרת המלאכים כמובן. ויש ריבוא רבבות מלאכים האמונים על תחומים שונים. יש פה שמץ של עבודת אלילים. כשם שיש את זאוס הראשי ואלים זוטרים, הרי פה יש אל ומלאכים זוטרים.
בסיפור גן עדן סופר (ציטוט): וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (סו"צ. ברא' ג' 7). חוה אכלה, אחריה אדם, ורק אז הם הבינו שהם עירומים ועשו להם חגורות. בספר היובלים הסדר מעט שונה (ציטוט): ...ותקח ממנו ותאכל (כא) ותכס את ערוותה בעלה תאנה בתחילה, ותתן לאדם ויאכל, ותפקחנה עיניו וירא כי עירום הוא (כב) ויקח עלה תאנה ויתפור, ויעש לו חגורה, ויכס ערוותו (סו"צ. ג' 20 – 22). בעל היובלים צייר את חוה באור מחמיא יותר. בו ברגע שהיא אכלה מעץ הדעת, הבינה חוה שהיא עירומה, ומיד כיסתה את ערוותה, בהתאם לסייגי הצניעות המתבקשים. היא ראתה את אדם, ראתה שהוא עירום, ומיד נתנה לו לאכול מפרי עץ הדעת, כדי שיבין שגם הוא עירום ויתכסה בהתאם. כלומר כוונת חוה הייתה טובה בכך שנתנה לאדם את הפרי. זאת בניגוד לתורה שם היא חיכתה עד שאדם יאכל ורק אז שניהם עשו לעצמם חגורה.
לפי התורה אלהים הכין לאדם וחוה כותנות עור, גירש את אדם וחוה מגן עדן. וזהו פחות או
יותר (ציטוט): וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר--וַיַּלְבִּשֵׁם... דילוג כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ
יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן...דילוג כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם... (סו"צ. ברא' ג' 21 – 24).
בעל היובלים ניצל את ההזדמנות להסביר כמה דברים על עולמנו הזה (ציטוט): ויעש להם בגדי עור וילבישם וישלחם מגן עדן. (כז) ויהי ביום ההוא, ביום צאת אדם מגן עדן, הקטיר לה' ריח ניחוח קטורת לבונה וחֶלְבְּנָה נְכֹאת ונֵרְדְּ בבוקר בצאת השמש ביום כסותו את ערוותו. (כח) ויכלא ביום ההוא פי כל חיה והבהמה והעוף והרמש והשרץ מִדַּבֵּר, כי כולם ידברו איש את רעהו יחדיו שפה אחת ולשון אחת. (כט) וישלח מגן עדן כל בשר אשר בגן העדן, ויפץ כל הבשר למינהו ולבריאתו במקום אשר נברא להם. (ל) ולאדם לבדו נתן לכסות ערוותו מכל החיה והבהמה. (לא) על כן צוה בלוחות השמיים על כל אשר ידעו משפט החוק לכסות ערוותם ואל יתגלו כהתגלות הגויים (לב) ויהי באחד לחודש הרביעי, ויצא האדם ואשתו מגן עדן וישבו בארץ אלדד, בארץ בריאתם (סו"צ. ג' 26 - 31).
ספר היובלים הרחיב מאוד, כאמור, את פרשת הגירוש מגן עדן. קודם כל אדם הקטיר קטורת - וזה תקדים מחייב לצאצאיו, שהם כל האנושות. למעשה מעשה הפולחן הראשון הוא הקטרת קטורת. לאחר מכן יכולת הדיבור ניטלה מהחיות. זה מסביר מדוע הנחש יכול היה לדבר מלכתחילה., וגם משנמך אותו. הוא לא דיבר כי הוא היה ערום, אלא סתם אחד שרצה להזיק. יש פה גם הסבר מדוע מכל החיות רק בני האדם יכולים לדבר בינהם (אם כי כיום ברור שחיות שונות מתקשרות בינהן בשלל דרכים. אפילו ישנם צמחים המשמיעים קולות זה לזה, ומתקשרים זה עם זה בדרכים נוספות). בנוסף - כל החיות גורשו מגן עדן לא רק האדם. זה מסביר כיצד החיות נפוצות על פני כל החלד. והנה נקודה חשובה רק לאדם יש בושה, וזה נקבע בחוק האלהי. באופן מעשי רק האדם לובש בגדים. חיות לא לובשות בגדים. אלא אם אדם הלביש אותן. ע"ע כלבים מפונפנים. ולבסוף - אדם וחוה עברו לארץ אלדד. ארץ לא ידועה.
תחילת סיפור קין והבל בתורה (ציטוט): וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה. ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (סו"צ ברא' ד' 1 - 2). ספר היובלים הרחיב מעט (ציטוט): ויהי בשבוע השני ביובל השני ותלד את קין, וברביעי ילדה את הבל, ובחמישי ילדה את אָוָן בתו (של אדם) (סו"צ. ד' 1). בספר היובלים נקבו בתאריך בו קין והבל נולדו. ויש פה אחות בשם אָוָן, שהופיעה יש מאין. האחות הזו (ועוד אחיות שתוזכרנה בהמשך) נחוצות על מנת לענות על התהיה שמעורר פסוק בהמשך הפרק. ככתוב: וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ (ברא' ד' 17). השאלה היא כמובן: מהיכן צצה אשה זו? אשה שלא דווח עליה דבר וחצי דבר. בהמשך הסיפור בתורה נכתב (ציטוט): וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַיהוָה.
ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה... דלגתי על הדיון בין ה' לקין ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. (סו"צ. ברא' ד' 3 – 8).
כל הסיפור הזה תומצת בספר היובלים בפסוק אחד בלבד (ציטוט): ובראשית היובל השלישי הרג קין את הבל, כי רצה ה' מידו הקרבן, ומיד קין לא רצה ויהרגהו בשדה (סו"צ. ד' 2). בעל היובלים ויתר על הדיון בין ה' לקין, כפי הנראה, כי בספר היובלים קין מגיע ל'מבוי סתום' מבחינת המשך השושלת. כמקובל בספר היובלים יש תאריך לאירוע: ובראשית היובל השלישי. כלומר שנה 99 לבריאה (49 * 2 = 98 שהם שני יובלים, ומיד בתחילת היובל השלישי). בנוסף בעל היובלים עקף את הפער בסיפור המקראי בנוגע לשאלה: מה אמר קין אל הבל? הלוא בתורה נכתב:וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. קין אמר משהו, והופ הם בשדה. דורי דורות של פרשנים ודרשנים ניסו למלא את הפער הזה. בנוסח השומרוני למשל נכתב: 'נלכה השדה'.
בנוסף, בעל היובלים נתן נימוק מפורש לרצח, מה שנרמז בתורה, נאמר כאן במפורש – קין קנא בהבל בשל קבלת מנחת הבל על ידי האל.
המשך הסיפור בספר בראשית (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ? וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. יא
וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ... דלגתי קצת טז וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן (סו"צ. ברא' ד' 9 - 16).
גם סיפור זה תומצת בקצרה (ציטוט): ויצעק דמו מן האדמה השמימה, ויבך על אשר הרגו (ד) ויגער ה' בקין בעבור הבל אשר הרגו, ויעש לו נוע על הארץ בגלל דם אחיהו, ויקללו בארץ (ה) על כן כתוב בלוחות השמים 'ארור מכה רעהו ברע' (סו"צ. ד' 3 – 5).
קין לא עניין ממש את בעל היובלים. אבל הסיפור הוא הזדמנות לקבע את איסור הרצח בתקדים מימי אבות האנושות. באותו אופן לוח היחס של בני קין הזוכה לכמה פסוקים בספר בראשית, מתומצת בקצרה ביובלים. כך נכתב בתורה על רשימת היחס של קין (ציטוט):
וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ. יח וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ, אֶת-עִירָד, וְעִירָד, יָלַד אֶת-מְחוּיָאֵל; וּמְחִיָּיאֵל, יָלַד אֶת-מְתוּשָׁאֵל, וכן הלאה (סו"צ. ברא' ד' 17 – 22). לפי התורה לקין יש רשימת יחס מכובדת בת שבעה דורות. קין בנה עיר (חידוש טכנולוגי) ובני הדור השביעי ייסדו את ענף המרעה, ענף המתכת ואת הנגינה. מכובד לכל הדעות. והנה בספר היובלים נכתב (ציטוט): ויקח קין את אָוָן אחותו לו לאשה. ותלד לו את חנוך מקץ היובל הרביעי, ובשנת אחת לשבוע הראשון ליובל החמישי נבנו בתים בארץ, ויבן קין ויקרא את שמה חנוך כשם בנו (סו"צ. ד' 9). זו כל רשימת היחס של קין. ספר היובלים עונה על השאלה: עם מי התחתן קין? עם אחותו! (זו שנזכרה קודם לכן כאמור. פשוט אין ברירה, למרות גילוי העריות הכרוך בענין). וזה היה בשנה ה-134 לבריאה. לקין ואחותו נולד חנוך. בנה עיר. וזהו. קין ירד מעל במת ההיסטוריה בספר היובלים.
בספר בראשית אחרי ש'סוגרים' במרכאות את סיפור קין, עוברים לענף אנושי אחר (ציטוט): וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר--תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן (סו"צ. ברא' ד' 25). בספר היובלים הכרונולוגיה היא אחרת. לידת שת קודמת לנישואי קין (ציטוט): ויתאבל האדם ואשתו על הבל ארבעה שבועות, ובשנה הרביעית לשבוע החמישית שמח, וידע שנית את אשתו, ותלד לו בן, ויקרא שמו שת. כי אמר שָת לנו אלהים זרע שני בארץ, תחת הבל כי הרגו קין. (ח) ובשבוע השישי הוליד את אזורה בתו. (ט) ויקח קין את און... (סו"צ. ד' 7 - 9). בשנה שבה קין התחתן עם אחותו, נולדה להם (לקין ואשתו) אחות בשם אזורה (נ"א: עצורה).
פרק ה' בספר בראשית מציג את רשימת היחס של הענף של שת (מקביל לענף של קין. ציטוט): ...וַיְחִי אָדָם, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, שֵׁת. ד וַיִּהְיוּ יְמֵי-אָדָם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֵׁת, שְׁמֹנֶה מֵאֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת.
ה וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אָדָם, אֲשֶׁר-חַי, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת. ו והנה שמות הצאצאים בדילוגים שֵׁת... אֱנוֹשׁ... קֵינָן... מַהֲלַלְאֵל... יֶרֶד... חֲנוֹךְ... מְתוּשָׁלַח... לֶמֶךְ... נֹחַ... (ברא' ה'). הרשימה היא רשימה מהסוג המכונה 'אופקית' (מי הוליד את מי. אני מזכיר שהאשה יולדת, הגבר מוליד). יש בפנינו עשרה דורות מאדם ועד נח. אין פרטים נוספים כלשהם (למעט חנוך. עוד מעט נרחיב עליו). בספר היובלים יש 'חגיגה שלמה' במרכאות בנושא רשימת היחס הזו (ציטוט): והאדם ידע את חוה אשתו ותלד עוד תשעה בנים (יא) ובשבוע החמישי ליובל החמישי (שנת 225 לבריאה) לקח שת את אזורה אחותו לו לאשה, ובשנה הרביעית (229) ילדה לו את אנוש (יב) והוא החל ראשונה לקרוא בשם ה' בארץ (מידע זה נלקח ישירות מספר בראשית ככתוב: וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה ד' 26) (יג) ביובל השביעי בשבוע החמישי (שנה 329) לקח אנוש את נעמי אחותו לו לאשה, ותלד לו בן בשנה השלישית בשבוע החמישי (שנה 333) ויקרא את שמו קינן. (יד) ומקץ היובל השמיני (392) לקח לו קינן לאשה את מהללאית אחותו לו לאשה, ותלד לו בן ביובל התשיעי בשבוע הראשון בשנה השלישית לשבוע (שנה 396), ויקרא את שמו מהללאל. (טו) ובשבוע השני ליובל העשירי לקח מהללאל את דינה בת ברכיאל בת אחות אביו לו לאשה, ותלד לו בן בשבוע השלישי בשנה השישית (שנה 461), ויקרא את שמו ירד. כי בימיו ירדו מלאכי ה' אשר עירים יקראו על הארץ, ללמד את בני אדם עשות משפט וצדק. (הנה מדרש שם לירד) (טז) וביובל האחד עשר לקח לו ירד אשה ושמה ברכה בת רצואל בת אחות אביו, לו לאשה בשבוע הרביעי ליובל ההוא. ותלד לו בן בשבוע החמישי בשנה הרביעית ליובל (522), ויקרא את שמו חנוך (דילוג על חנוך, נדון בו בהמשך)... (כ) וביובל השנים עשר בשבוע השביעי (שנה 582) לקח לו אשה ושמה עדנה בת דניאל בת אחות אביו לו לאשה, ובשנה השישית בשבוע הזה ילדה לו בן ויקרא את שמו מתושלח (עוד דילוג על חנוך)... (כז) וביובל הארבעה עשר ההוא לקח לו מתושלח את עדנה בת עזריאל בת אחות אביו לו לאשה, בשבוע השלישי בשנת אחת בו (שנה 652) ויולד בן ויקרא את שמו למך. (כח) וביובל החמשה עשר בשבוע השלישי לקח לו למך אשה, ושמה בתנוש (בת אנוש) בת ברכאל בת אחות אביו לו לאשה, ותלד לו בשבוע הזה בן. (שנה 700) (סו"צ ד' 10 - 28).
בעל היובלים הוסיף פרטי מידע: באיזה שנה קרה כל אירוע, ומי היו נשות אבות האנושות. במשך שלושה דורות אחים נישאו לאחיותיהם (כי אין ברירה), אך מהדור החמישי כבר יש נישואי בני דודים. נישואי בני דודים הינו מצב מקובל ידוע ואפילו רצוי בחברה הבנויה משבטים וחמולות. אמנם לא ברור מהיכן צצו בנות הדודה, אך ניתן לשער שבעל היובלים ציין רק את הבכור, ולא את שאר האחים והאחיות. הא ראיה, ששמם של אבות הנשים הללו לא נזכרו בעת לידתם. כלומר מדובר באחים הצעירים. שימו לב שהנשים הן 'בת אחות אביו' – כלומר בנות דוד מצד האב. מה שמכונה בערבית בנת חלי (הדוד מצד האם). בעל היובלים הותיר פערים בעלילה, אבל המצב, מבחינת סגירת הפערים, טוב מאשר בספר בראשית.
והנה הגענו אל חנוך. אין דרך לחמוק ממנו. גם בספר היובלים. המידע על חנוך בספר בראשית הוא מעניין (ציטוט): וַיְחִי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת- מְתוּשָׁלַח. כב
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כג וַיְהִי, כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. כד וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (סו"צ. ברא' ה' 21 – 23). לפי ספר בראשית חנוך חי 'רק' 365 שנה (מעט מאוד לעומת האחרים בפרק), ובעיקר – הוא לא מת. אלא נלקח אל אלהים. קטע זה היה כר פורה לדרשנים שונים במהלך הדורות להרחיב על דמות חנוך. החל בספרי חנוך ובספר היובלים (להלן) וכלה במדרשי חז"ל ובתרגומים. כך בתרגום יונתן לפסוק (בתרגום לעברית. ציטוט): ועבד חנוך באמת לפני ה' והוא איננו עם דרי ארץ כי גווע, ועלה לרקיע בדבר ה', וקרא שמו מטטרון. (סו"צ). המתרגם שזר מידע על הפיכת חנוך למלאך הידוע מטטרון כעולה ממדרשי חז"ל. מטטרון הוא מלאך מפתח במיסטיקה היהודית (הוא זה שכותב את זכויותיהם של ישראל, אגב). אף סוד העיבור נמסר בידיו של חנוך. כך במדרש פרקי דרבי אליעזר (ציטוט): ועיבורין היו לפני הקדוש ברוך הוא, והיה מעבר את השנה, ואחר כך מסרן לאדם הראשון בגן עדן... אדם מסר לחנוך, ונכנס בסוד העיבור... וחנוך מסר לנח סוד העיבור (פרקי דרבי אליעזר, ח').
המאמץ הפרשני הזה התחיל כבר בימי בית שני. ישנם שלושה ספרים המוקדשים לחנוך, שהזכרנו אותם: 1) חנוך הכושי – ספר שהתגלה בגעז. 2) חנוך הסלאבי – ספר שהתגלה בסלאבית עתיקה. 3) חנוך העברי – ספר עברי מאוחר מימי הביניים. כל הספרים דנים בחנוך, צדיקותו, ומעלליו לאחר הלקחו אל האלהים. כך נכתב בחנוך א' (ציטוט): וישא משלו ויאמר חנוך, איש צדיק, אשר נפקחו עיניו ביד ה' ויחז מחזה קודש בשמים (סו"צ. חנוך א' א' 2). או חנוך ב' (ציטוט): ספרי רזי קודש לחנוך לאיש חכם ואמן גדול אשר לקחו ה' ויאהבהו (סו"צ. חנוך ב' א' 1). וכמובן חנוך נזכר במדרש המפורסם על עשרת הצדיקים שנכנסו לגן עדן עוד בחייהם. בספר היובלים תוארה דמות חנוך בהרחבה (ציטוט): הוא הראשון מבני האדם, שנולדו בארץ, אשר למד ספר ומדע וחוכמה, ויכתוב את אותות השמים בסדר ירחיהם למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לירחיהם (יח) הוא החל לכתוב עדות ויעד לבני האדם בתולדות הארץ, ושבועות היובלים אמר, ויגד את ימי השנים ויסדר את הירחים, ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנוהו (יט) וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום, את אשר יהיה לבני האדם בדורותם, עד יום הדין. הכל ראה וידע ויכתבנו לעדות וישימהו לעדות בארץ, על כל בני האדם ולדורותם דלגתי קצת... (כא) ויהי עם מלאכי ה' ששה יובלות שנים ויראהו את כל אשר בארץ ובשמים וממשלת השמש, ויכתוב את הכל (כב) ויעד על אשר חטאו עם בנות האנשים , כי החלו לשכב עם בנות הארץ להטמא. ויעד חנוך על כולם (כג) וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן העדן לגדולה ולכבוד, והנה שם כותב דין ומשפט לעולם, וכל רעת בני האדם (כד) ובעבורו הביא ה' מי המבול על כל ארץ עד, כי שם ניתן לאות, ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין (כה) ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני ה' בהר דרום (סו"צ. ד' 17 - 25). בעל היובלים ייחס לחנוך כמה מעשים מעניינים. חנוך הוא מייסד לוח השנה על הארץ. הוא שזה שבדיעבד קבע את לוח החופשות מבתי הספר במדינת ישראל כיום. כמו כן חנוך הוא חוזה העתיד הראשון. בנוסף הוא בילה עם מלאכי ה' 300 שנה. מכובד לכל הדעות. הוא גם נזף בעירים (מלאכים רעים בהקשר זה) על חטאם בבנות האדם. בכך בעל היובלים מסביר קטע קשה בספר בראשית על בני האלהים שהולידו ילדים מבנות הארץ. נדון בקטע זה בהמשך. נזיפת חנוך בעירים גרמה לאירוע הבא – הוא הגיע ישירות לגן עדן (אולי כאן מונחת התשתית למדרש לפיו חנוך הגיע עוד בחייו לגן עדן). הנזיפה היא זו שחוללה את המבול. לאחר מכן חנוך הפך לרואה החשבון של אלהים (בעתיד הוא יהפוך למטטרון. בעל אותו תפקיד). ולבסוף הוא הקטיר קטורת כמו במקדש. סוג של תקדים חוזר על הקטרת הקטורת של אדם הראשון.
הבטחנו לדון בסיפור על בני האלהים. הבטחנו ואנו מקיימים. לפני סיפור המבול בתורה נכתב (ציטוט): וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה (סו"צ. ברא' 1 – 4). הקטע מעלה כמה שאלות: מיהם בְּנֵי-הָאֱלֹהִים? מלאכים? בני שופטים? בנים ממש של האל? מה הכוונה ב'טֹבֹת הֵנָּה'? טובות מראה? טובות שכל? טובות אופי? הכל ביחד? האם וַיִּקְחוּ משמעו בכפיה או בהסכמה? מה הכוונה ב'לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר'? מה זה הַנְּפִלִים? מילא האנושות חטאה, מה עשו בעלי החיים? מדוע נח מצא חן בעיני ה'? הפרשנים השיבו תשובות בהתאם להבנתם, ומגמת פרשנותם (מסורתי או מחקרי). ספר היובלים הוא אחד המקומות הראשונים בהם ניסו לענות על השאלות הללו. בספר נכתב (ציטוט): ויהי כי החלו בני האדם לרוב על פני כל הארץ, ובנות יולדו להם, ויראון מלאכי ה' באחת משנות היובל ההוא (ה-25), כי יפות מראה הן וישאו אותן לנשים מכל אשר בחרו, ותלדנה להם בנים והם הענקים. (סו"צ. ה' 1). כל מי שחשב שמא יש פה שמץ של אלילות או מיתולוגיה – טעות בידו. לא יצורים מיתולוגיים חס וחלילה, אלא מלאכי ה'. כמו כן הנשים היו טובות מראה, ולא טובות שכל או טובות אופי. שהרי טובות שכל לא היו מסכימות להתחתן בנישואי כלאיים כאלה. הלקיחה הייתה בהסכמה כלומר חתונה בה שני הצדדים הביעו את הסכמתם לענין. והנפילים הם ענקים. אנשים ממש גבוהים וגדולים. בעל היובלים יתייחס לביטוי: לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר בהמשך. בואו נמשיך (ציטוט): ויגדל החמס בארץ וכל בשר השחית את דרכו מאדם ועד בהמה ועד החיה והעוף וכל הרומש על הארץ, כולם השחיתו דרכם וחוקותיהם, ויחלו לאכול איש את רעהו, ויגדל החמס בארץ וכל יצר מחשבות כל בני האדם רק רע כל הימים (ג) ירא ה' את הארץ כי נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו, וירעו כולם לנגד עיניו כל אשר בארץ (ד) ויאמר: אמחה את האדם ואת כל בשר אשר נברא על פניה אדמה (ה) ונח לבדו מצא חן בעיני ה' (סו"צ. ה' 2 - 5). אם תהינו מה חטאן של החיות הרי: כולם השחיתו דרכם וחוקותיהם, ויחלו לאכול איש את רעהו. החיות החלו לאכול אחת את השניה, שלא לומר את בני מינן. קניבליזם. גם חז"ל הלכו בדרך דומה (ציטוט): רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר: הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב והתרנגול היה מהלך אצל הטווס הדא הוא דכתיב: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר. השחית כל אדם אין כתיב, אלא כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר (סו"צ. בראשית רבא כ"ח ח). לפי חז"ל חטאן של החיות הוא יחסי מין לא נאותים בין החיות לבין עצמן. כלומר מין בשאינו מינו. איסור משכב בהמה הנזכר בתורה, רומז כי הענין היה נפוץ ממה שאנחנו רוצים להאמין (ציטוט): וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, לְטָמְאָה-בָהּ; וְאִשָּׁה, לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ--תֶּבֶל הוּא (ויק' י"ח 23). דלגתי שני פרקים וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה--מוֹת יוּמָת; וְאֶת-הַבְּהֵמָה, תַּהֲרֹגוּ. טז וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ--וְהָרַגְתָּ אֶת-הָאִשָּׁה, וְאֶת-הַבְּהֵמָה; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם (סו"צ. ויק' כ' 15 – 16). המסקנה העולה היא, שכיון שכל בעלי החיים (כולל האדם) חטאו, הרי כולם יושמדו! יחסי מין בין מינים שונים מולידים בני כלאיים. דבר שנאסר בתורה (ציטוט): אֶת-חֻקֹּתַי, תִּשְׁמֹרוּ--בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא-תִזְרַע כִּלְאָיִם; וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז, לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (סו"צ. ויק' י"ט 19). יוצאת הדופן היחידה היא הפרדה. הכלאה של סוס ואתון (סוסה וחמור). כל ההכלאות הן בין מינים קרובים (שנפרדו "לא מזמן" יחסית), שה-ד.נ.א שלהם קרוב מספיק על מנת שהזרע יפרה את הביצית. למשל: חמור – סוס – זברה. גמל – למה – אלפקה. אריה – טיגריס – פומה. אדם – שימפנזה. בואו נמשיך בספר היובלים (ציטוט): ועל מלאכיו אשר שלח לארץ קצף מאוד להסירם מכל ממשלתם, ויצוונו לאסרם (את הענקים הכוונה) במעמקי האדמה, והנם אסורים בהם לבד (ז) ועל בניהם יצא הדבר מאת פניו לדקרם בחרב, ולגרשם מתחת השמיים (ח) ויאמר 'לא ידון רוחי באדם לעולם כי בשר הם, והיו ימיהם מאה ועשרים שנה' (ט) וישלח ביניהם את חרבו להרוג איש (את) רעהו ויחלו להרוג זה את זה, עד כי נפלו כולם בחרב, ויימחו מהארץ (י) ואבותיהם יעידו ואחר נאסרו במעמקי הארץ עד יום הדין הגדול עד היות המשפט לעולם על כל אשר השחיתו דרכם ועצתם לפני ה' (יא) וימח הכל ממקומו ולא נשאר אחד מהם אשר לא שפט בכל רעתם (סו"צ. ה' 6 - 11). בתורה אין התייחסות לגורלם של בני האלהים. דבר זה נובע לדעתי מכך, שסיפור בני האלהים הוא המבוא למבול, והמבול הוא העיקר. אבל בעל היובלים לא החמיץ הזדמנות להטיף מוסר. לפי היובלים, אותם בני האלהים הם מלאכי האל, שנשלחו על ידי האל לארץ, ושם הם מעלו בתפקידם. המלאכים הטובים (שאחד מהם מדבר עם משה לכאורה) אסרו אותם וכלאו אותם במעבה האדמה (השאול = הכי רחוק מהשמיים). צאצאי הזיווג האסור הרגו זה את זה בחרב- עד השמדם כליל. פרי החטא סולק מהארץ! הרי לא יעלה על הדעת שחטא כזה חמור ישאר ללא תגובה, וללא תיקון. מאסר האבות, והרג הבנים הוא התגובה והתיקון לחטא. האבות (המלאכים שחטאו) עדיין מחכים למשפטם ביום הדין הגדול.
