בפעם שעברה סיימנו עם המבוא למבול. חטאם של בני האדם והחיות גם יחד. היום נמשיך במבול ומה שאירע לאחר מכן. על נח נכתב בתורה (ציטוט): אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ (סו"צ. ברא' ו' 9).
הביטוי אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ מזכיר כמובן את חנוך (סבא רבא שלו) עליו נאמר, בפרק הקודם (ציטוט): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים (סו"צ. ברא' ה' 22). יש פה זיקה בין שני צדיקים שהתהלכו את האלהים. סוג של קרבה ואינטימיות בינם לבין האל. התורה קבעה שנח הוא צדיק, אך לא הסבירה מדוע הוא נחשב כזה. ומוכר המדרש הדן בשאלה עד כמה נח היה צדיק (ציטוט): מהו "בדורותיו"? יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים. משל למה הדבר דומה? - אם יתן אדם סלע (סוג מטבע) של כסף בתוך סלעים של נחושת, אותה של כסף נראית נאה. כך היה נח: נראה צדיק בדור המבול (כלומר בדור אחר הוא היה אדם סביר ותו לא). יש דורשין אותו לשבח. כיצד? - משל לחבית של אפרסמון (הבושם. לא הפרי), שהייתה נתונה בקבר, והיה ריחה טוב, אילו היתה בבית - על אחת כמה וכמה (סו"צ תנחומא. נח. ו).
ספר היובלים מסביר מהי צדיקותו של נח (ציטוט): וכל אשר השחיתו את דרכיהם ועצתם לפני המבול לא נשא להם פנים, רק לנח לבדו כי נשא אליו פניו בעבור בניו, אשר הצילם ממי המבול בעבורו כי צדיק לבו בכל דרכיו כמצווה עליו ולא עבר על כל אשר צווהו ה' (סו"צ. ה' 19). צדיקות נח מתבטאת בכך שהוא הלך בדרכי האל ולא עבר על מצוותיו. לא זאת אף זאת – בזכות צדיקותו גם בניו ניצלו. מה שנקרא זכות אבות.
במקרא נכתב על ההכנות למבול (אקרא בדילוגים. ציטוט): וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת... (דלגתי אל ההוראות) יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר (הכוונה לאספלט בשביל הבידוד) דלגתי על מידות התיבה (300 אמה אורך. חמישים אמה רוחב ו30 אמה גובה. אמה היא חצי מטר בקירוב)... וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ... עוד דילוג כב וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה (פרק ז) א וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה... דלגתי על ההוראה להביא שבעה זוגות של בהמות טהורות ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה... דילוג. ו וְנֹחַ, בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל-הָאָרֶץ. ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל... דילוג י וַיְהִי, לְשִׁבְעַת הַיָּמִים; וּמֵי הַמַּבּוּל, הָיוּ עַל-הָאָרֶץ. יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם--אֶל-הַתֵּבָה. יד הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף... דילוג וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ (ברא' ו' 10 ז' 16). לפי פשוטו של מקרא נח קבל הוראות מפורטות בנוגע לממדי התיבה, לאופן בנייתה, ולזהות הנכנסים לתיבה. ההוראות בוצעו במלואן. בספר היובלים הכל התקצר בצורה משמעותית (ציטוט): ויאמר ה' 'יימח כל אשר ביבשה וכל היקום מאדם ועד חיה ועד בהמה והעוף וכל הרומש על האדמה' (כא) ויצו את נח לעשות לו תיבה ולהצילו ממי המבול (כב) ויעש נח תיבה ככל אשר צוהו ביובל השנים העשרים וששה בשבוע החמישי בשנה החמישית (1258 לבריאה) ויבוא בשישית בו, בחודש השני באחד לחודש השני, עד ששה עשר בו, בא הוא וכל אשר הבאנו אליו אל התיבה, ויסגור ה' בעדו מחוץ בשבעה עשר בערב (סו"צ. ה' 20 - 24). שימו לב, שגודל התיבה, צורתה ושוכניה – הכל נעלם כלא היה. זה לא מקדם את העלילה. זאת ועוד, לפי המקרא נח הביא את החיות לתיבה (ודאג להן לאוכל), ואילו ביובלים, היו אלה דווקא המלאכים, שהביאו את החיות לתיבה.
בתנ"ך סופר בהמשך, לאחר המבול (ציטוט): וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ... דילוג וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם. כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים. כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם. כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה—מֵתוּ... דילוג נוסף וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה. כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם. (פרק ח) ... דילוג על סוף המבול ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם--מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. ד וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט. ... דילוג ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. ז וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה--כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. י וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. יב וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד. יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה (סו"צ. ברא' ז' 17 – ח' 13). לפי המקרא הרי: היה מבול. גובה המים הגיע לשיא. כולם מתו, למעט נח ושאר נוסעי התיבה, המבול פסק, גובה המים ירד אט אט. התיבה נעצרה על הר אררט. נח שלח את הציפורים וזהו בערך. בספר היובלים התיאור שונה בפרט אחד מהותי (ציטוט): ויפתח ה' שבע ארובות שמים ופיות מעיינות תהום רבה, שבעה פיות במספר ... דילוג ותלך ותנח על ראש לוּבָר אחד הרי אררט. (כט) בחודש הרביעי נסגרו מעינות תהום רבה וארובות השמים נכלאו. ובאחד בחודש השביעי נפתחו כל פיות מעמקי הארץ ויחלו המים לרדת אל תהום תחתיה. (ל) ובאחד בחודש העשירי נראו ראשי ההרים. ובראש החודש הראשון נראתה הארץ (סו"צ ה' 24 – 30). מלבד העובדה שבעל היובלים דייק במקום עצירת התיבה, לפסגה מסוימת (לובר) בהר אררט שהוא די גדול, ולו פסגות אחדות, הרי כל הקטע עם העורב והיונה – חסר לחלוטין. הרעיון, שצדיק כמו נח נזקק לשירותי חיות, ולא סמך על האל – לא היה קביל בעיני בעל היובלים. זה פשוט לא עלה בדעתו. היציאה מהתיבה תוארה בתנ"ך כך (ציטוט): וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ--יָבְשָׁה, הָאָרֶץ... דלגתי קצת יח וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ. יט כָּל-הַחַיָּה, כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ--לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה. כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו... וזה ממשיך (סו"צ. ברא' ח' 14 - 22).
ביובלים התיאור שונה מעט. במקרא יש תיאור של הקרבת קרבן. בעל היובלים לא החמיץ את ההזדמנות על מנת לקבוע תקדים מחייב. כדרכו (ציטוט): ויחסרו המים מעל הארץ בשבוע החמישי בשנה השביעית בו. ובשבעה עשר יום בחודש השני יבשה הארץ. (לב) ובעשרים שבעה בו פתח את התיבה וישלח מתוכה את החיה והבהמה, והעוף והרומש. (פרק ו') (א) באחד בחודש השלישי יצא מן התיבה, ויבן מזבח על ההר ההוא (ב) ויירא על הארץ. ויקח גדי עזים ויכפר בדמו על כל חטאת הארץ, כי נמחה כל אשר בה, לבד מאשר היו עם נח בתיבה. (ג) ויעל את החלב על המזבח, ויקח פר ואיל ושה ועזים ומלח ותור ובן יונה. ויעל עולה על המזבח, וישם עליהם מנחה בלולה בשמן, ויצוק יין וישם עליו קטורת, ויעל ריח ניחוח אשה לה' (ד) וירח ה' את ריח הניחוח ויכרות עמו ברית לבל יהיה מי המבול על הארץ לשחתה כל ימי הארץ, זרע וקציר לא ישבתו קור וחום וקיץ וחורף יום ולילה לא ישנו חוקם ולא ישבתו לעולם. (סו"צ. ה' 31- ו' 4). מחבר היובלים שעבודת הפולחן הייתה קרובה ללבו הרחיב מאוד את תיאור קרבן נח. בתורה התיאור הוא כללי. ככתוב: וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. זהו. אולם ביובלים מפרטים בדיוק מה הוקרב. זה חשוב כי זהו תקדים מחייב כאמור. אז מה הוקרב? פר, איל, שה, עזים מלח, תור, מנחה בלולה בשמן, יין וקטורת. אזכור הקטורת נועד להסביר את ריח הניחוח. הרי לא יעלה על הדעת שהאל התלהב מסתם בשר כמו אחרון החוגגים ביום העצמאות... צריך שיהיה בושם. אתם כבר יכולים לנחש שקרבנו של נח עומד בזיקה הדוקה לחוק בספר ויקרא (ציטוט): וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה... דלגתי קצת וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה--אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה... דילוג ד וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר--סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. .. דילוג אחרון ט וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה--אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה (סו"צ. ויק' ב' 1 – 9). נח כאמור יצר תקדים מחייב עבור עם ישראל. כיצד צריך להקריב מנחה לה'? דבר זה משתלב בתפיסתו של בעל היובלים שאבות האומה והקדמונים, במקרה זה אבי האנושות גרסת 2.0, יצרו תקדימים מחייבים לעם ישראל עד קץ כל הדורות.
לאחר הקרבת הקרבנות סופר בתורה על הברית שבין ה' ונח (ציטוט): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. (מזכיר את בראשית א') ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. (היתר אכילת בשר ללא דם) ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (איסור רצח)... דלגתי על הבטחת הברית יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן... וזה ממשיך, אך הענין ברור (סו"צ. ברא' ט' 1 – 17).
ביובלים יש חידוד והדגשה (ציטוט): דלגתי על הפרו ורבו...והנה נתתי לכם כל החיה וכל בהמה וכל העוף וכל הרומש על הארץ, ודגת המים והכל למחיה, כירק עשב נתתי לכם הכל לאכלה. (ז) ורק את הבשר אשר בנפשו ובדמו לא תאכלו, כי הדם הוא נפש כל בשר פן ידרוש דמכם לנפשכם. (ח) מיד כל אדרוש את דם האדם. כל שופך דם אדם ביד אדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם. (ט) ואתם פרו ורבו בארץ. (י) וישבע נח ובניו אם יאכלו דם לכל בשר. ויכרות ברית לפני ה' האלהים לעולם לכל דורות הארץ בחודש הזה. (יא) על כן אמר לך (למשה רבנו) כי תכרות ברית אתה עם בני ישראל בחודש ההוא בהר בשבועה והזית עליהם דם בעבור כל דברי הברית אשר כרת ה' עמהם לכל הימים (סו"צ ו' 5 -11). בעל היובלים, שקשור נפשית לפולחן, הרחיב בנושא איסור אכילת הדם. איסור אכילת הדם מופיע במקרא בכמה וכמה מקומות. בענין זה בעל היובלים עוקב אחר המקרא. ניתן שתי דוגמאות מתוך מבחר נאה. אני אקרא אותן יחד (ציטוט): חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויק' ג' 17). דילוג מויקרא לדברים רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר (סו"צ. דב' י"ב 23). הדם נחשב כנפש החי. נפש במובן נשמה או רוח חיים, לא במובן 'גרון'. על כן, אין לאכול את הנפש / דם, אלא להשליך על הארץ.
בספר היובלים כרכו את יציאת נח מהתיבה עם חג השבועות. ודיברנו על כך, כך שאין כאן מקום להאריך.
לאחר היציאה מהתיבה סופר על נח סיפור מעניין, בלשון המעטה (ציטוט): וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. ה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. (סו"צ. ברא' ט' 20 - 27). נח השתכר, איבריו מוצנעים נחשפו. קרה משהו עם חם (אצל חז"ל הועלו שתי השערות: שחם שכב איתו או סרס אותו), בעקבות מה שקרה כנען צאצאו של חם קולל קללה נמרצת. בספר היובלים יש סיפור מפורט בהרבה (ציטוט): ובשבוע השביעי בשנתו הראשונה ביובל הזה (1268 לבריאה), נטע נח כרם בהר אשר עליו נחה התיבה, אשר שמו לובָר, מהרי אררט. ויעש פרי בשנה הרביעית. וישמור פריו ויאסוף בשנה ההיא בחודש השביעי (ג) ויעש ממנו יין, וישימהו בכלי וישמור עד השנה החמישית עד היום הראשון, באחד לחודש הראשון. (ג) ויעש את היום ההוא חג בשמחה ויעל עולה לה' פר בן בקר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה ושעיר אחד לכפר בו עליו ועל בניו... (סו"צ ז' 1 - 3).
קודם כל חשוב לבעל היובלים לציין, כי נח קיים את חוקי התורה בנוגע לחילול הכרם. כראוי לחוק המקראי שבספר ויקרא (י"ט 23 – 25). לפי החוק אסור לגעת בעצי הפרי בשלוש השנים הראשונות. בשנה הרביעית הפרי שייך לאל, והפרי מהשנה החמישית ואילך שייך לבעלים. נח, אם כן, רק בשנה הרביעית בצר אותו, ורק בשנה החמישית שתה מהיין (בתוספת הקרבת קרבנות שונים). הסיפור ממשיך באופן דומה לסיפור המקראי. נח שתה, השתכר, חם ראה את ערוות אביו. שם ויפת כיסו את ערוות אביהם. נח התעורר וקילל את כנען. מכאן הסיפור התרחב ותפח (ציטוט): וידע חם כי קילל אביו את בנו הקטן, וייחר לו כי קלל את בנו. וייפרד מאביו הוא ובניו עמו, כוש ומצרים ופוט וכנען. (יד) ויבן לו עיר, ויקרא שמה בשם אשתו נחלת מחוק (נ"א: עמק). (טו) וירא יפת ויקנא באחיו, ויבן עיר גם הוא עיר, ויקרא שמה בשם אשתו עָדֹתָן שֵש (נ"א: אדותן ילק). (טז) ושֶם ישב אצל נח אביו, ויבן עיר ביד אביו בהר, ויקרא שמה גם הוא כשם אשתו צדקת לבב. (יז) והנה שלוש הערים האלה בקרבת לובר ההר, 'צדקת לבב' לפני ההר מזרחה לו, ו'נחלת מחוק' פני הנגב, ו'עדתן שש' בואכה ימה. (סו"צ. ז' 13 - 17). בתורה לאחר הקללה לכנען יש את לוח העמים (עליו נרחיב בהמשך). לוח העמים הוא מפת העולם העתיק כפי שהיא מצטיירת בעיני מחבר פרק י'. האנושות מחולקת לשלושה חלקים: אסיה (שם), אפריקה (חם) ואירופה (יפת). ביובלים יש סיפור מקדים לפילוג הזה. חם שנעלב מהקללה – עזב את נח והקים עיר. גם אֶחיו החרו החזיקו אחריו. כך יש את צדקת לבב ממזרח להר לובר. את נחלת מחוק מדרום, ועדתן שש מצפון. כל אחד קרא לעיר שהקים על שם אשתו האהובה. מחווה רומנטית יש לציין.
בספר היובלים, בין סיפור השכרות ובניית הערים (שהוא סיפור מוסף לסיפור השכרות) - ועד לוח העמים (וסיפור מגדל בבל) יש כמה תוספות. הראשונה היא צוואת נח, בה הוא התווה את דרך הישר לבניו. השניה היא שאחד מצאצאי נח, ארפכשד, מצא כתובות עתיקות, ולמד את תכנית המדע. השלישית היא חלוקת הארץ בהגרלה לשם, חם ויפת. הרביעית היא חלוקת הארץ לבניהם של שם חם ויפת. החמישית היא מאבק נח במלאכים. סיפור המאבק במלאכים הוא מרתק ונתעכב עליו מעט. חשוב לזכור, כי העיסוק במלאכים הוא אחד מסימני ההיכר של הספרות החיצונית. בספרות החיצונית מתמודדים עם שאלת הרוע בעולם. השאלה היא פשוטה: כיצד יתכן שהאל הטוב מתיר רוע בעולמו? התשובה: מלאכים ומשחיתים הם אחראים לרוע, והאל הוא האל הטוב והמיטיב (ציטוט): ובשבוע השלישי ליובל הזה (1804 לבריאה) החלו הרוחות הטמאים להתעות את בני נוח ולפתותם ולאבדם. (ב) ויבואו בני נח אל נח אביהם, ויאמרו לו בדבר הרוחות המתעים את בני בניו ומכים בסנוורים והורגים אותם (ג) ויתפלל לפני ה' אלהיו ויאמר: (סו"צ. י' 1 – 3 א). מלאכים רעים החלו לפגוע בצאצאי נח. סיפור שאינו נרמז כלל במקרא. ומה נח עשה? התפלל כמובן. הוא בן אנוש, לא מלאך (ציטוט של נח המתפלל): אל אלהי הרוחות, לכל בשר אשר עשית עמדי חסד, ותצל אותי ואת בני ממי המבול, ולא נתנני לאבוד, כאשר עשית לבני האבדון. כי גדולים רחמיך עלי, וגדול חסדך על נפשי. יעלו נא רחמיך על בני בניך, ואל ימשלו בהם רוחות רעים פן ישחיתו אותם מן הארץ. (ד) ואתה ברכני אותי ובני למען נפרה ונרבה ונמלא את הארץ. (ה) ואתה ידעת את אשר עשו עיריך (המלאכים הרעים) אבות אלה הרוחות בימי, והרוחות אשר בחיים, אוסרם וקחם אל מקום, ולא ישחיתו בבני עבדך, אלוהי, כי הם ולהשחית נבראו. (ו) אל ימשלו בנפש החיים, כי אתה לבדך תדע משפטם (ז) ואל ישלטו בבני הצדיקים מעתה ועד עולם (סו"צ. י' 3ב - 7). נח זיהה בעיה, וביקש מהאל לפתור את הבעיה. אבל יש מי שעושה כמה בעיות... (ציטוט): ויצו ה' אלהינו לאסור את כולם. ויבוא משטמה מלאך הרוחות ויאמר: 'ה' הבורא, השאר מהם לפני ושמעו לקולי ועשו כל אשר אומר אליהם. כי אם לא ישארו לי מהם, לא אוכל לעשות ממשלת רצוני בבני האדם. כי המה להשחית ולאבד ולהתעות לפני משפטי כי רבה רעת בני אדם (סו"צ. י' 8). זהו קטע מדהים בכל קנה מידה. שר המשטמה בקש מאלהים להשאיר קצת רוע בעולם. הלוא אם אלהים ישמיד את המלאכים הרעים, איך האנשים יעשו מעשים רעים? קטע זה מסביר בצורה הכי ברורה מדוע יש רוע בעולם? כי אלהים רוצה שיהיה. הרי לא יעלה על הדעת, שאלהים לא יכול לחסל את הרוע. הוא יכול. הוא לא רוצה. במילים אחרות - אלהים מתחלק בשליטה בעולם עם שר המשטמה! זו הדרך בה תבחר הנצרות בסופו של דבר. הנה ההסבר לקיום הרוע... (ציטוט): ויאמר (ה'): 'תשאר לפניו עשיריתם, וירדו תשעה חלקים אל מקום הדין... דלגתי קצת (יא) ונעש כדברו. כל הרעים אשר הרעו אסרנו במקום הדין, ונשאר עשיריתם למען יישפטו לפני השטן בארץ (סו"צ. י' 9 - 11). וכך היה. תשע עשיריות נכלאו, ועשירית נשארה כנציגת הרוע בעולם.
תיאור מות נח במקרא הוא קצר ותכליתי (ציטוט): וַיְחִי-נֹחַ, אַחַר הַמַּבּוּל, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. כט וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵי-נֹחַ, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת (סו"צ. ברא' ט' 28 – 29). בספר היובלים תיאור מות נח מפורט יותר (ציטוט): ויתן את כל המכתבים אשר כתב לשם בנו הגדול, כי אותו אהב מאוד מכל בניו. (טו) וישכב נוח עם אבותיו ויקבר בהר לובר בארץ אררט. (טז) תשע מאות שנה וחמישים שנה מלאו לו בחייו, תשעה עשר יובלים ושני שבועות וחמש שנים. (יז) והוא האריך ימים בארץ מבני אדם בעבור צדקו, כי תמים היה בצדקו מלבד חנוך. כי מעשה חנוך בריאה היא להעיד לדורות עולם למען יגיד כל מעשה הדורות ביום הדין (סו"צ. י' 14 – 17). בקטע זה יש כמה נקודות שאינן במקרא. הנקודה הראשונה היא ששם (אשר ממנו יצא אברהם, כלומר עם ישראל) הוא בנו המועדף של נח. רמז מטרים לבחירת עם ישראל בהמשך. הנקודה השניה היא שגילו של נח נמדד לפי יובלים (19 יובלים * 49 = 931 + שני שבועות = 14 + 5 = 950). 950 הוא הגיל המקראי של נח. הנקודה השלישית והלא מדויקת היא, שנח האריך ימים יותר מכולם (לא מדויק. מתושלח חי 969 שנה). והנקודה הרביעית היא שרק חנוך היה צדיק גדול ממנו. יש פה רמז לחנוך שהוא רואה החשבון של בורא עולם (ציטוט): וילקח מתוך בני האדם, ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד, והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם וכל רעת בני האדם (כד) ובעבורו הביא ה' את המבול על כל ארץ עדן , כי שם ניתן לאות ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין (סו"צ. ד' 23). כלומר סביר מאוד, שבעל היובלים הכיר את ספרות חנוך, והושפע ממנה.
פרק י' בספר בראשית הוא 'לוח העמים' (ציטוט בדילוגים): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת; וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים, אַחַר הַמַּבּוּל. ב בְּנֵי יֶפֶת--גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל; וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס.... ו וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן. ז וּבְנֵי כוּשׁ--סְבָא וַחֲוִילָה... טו וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ--וְאֶת-חֵת... כא וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא... כה וּלְעֵבֶר יֻלַּד, שְׁנֵי בָנִים: שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ, וְשֵׁם אָחִיו, יָקְטָן... לב אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי-נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם; וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ--אַחַר הַמַּבּוּל (סו"צ. ברא' י').
לוח זה מחלק את העולם הידוע בין בני נח: שם – אסיה. חם – אפריקה (למעט כנען ונמרוד, שהם אסיה, אבל רצו להרחיקם מעם ישראל). יפת – אירופה. בספר היובלים יש סיפור שונה מעט. ספר היובלים הוסיף על התורה, שבימי פלג אכן נפלגה הארץ (כלומר בני נח פנו איש לדרכו), אבל זה לא היה בהסכמה. על כן נאלץ נח לערוך הגרלה (המשקפת את רצון האל) בין בניו, על מנת להחליט מי הולך לאן? בסוף ההגרלה השביע נח את צאצאיו (ציטוט): ככה חילקו בני נח לבניהם בפני נח אביהם, וישבע באלה לקלל כל אשר יבקש לקחת את החלק אשר לא יצא בגורלו (טו) ויאמרו כולם אמן כן יהי להם ולבניהם עד עולם לזרעם, עד יום הדין אשר בו ישפטם ה' אלהים אותם בחרב ובאש ובכל רעת טומאת שגגותיהם, אשר מילאו את הארץ עוון וטומאה וזנות וחטא (סו"צ. ט' 14 - 15). העובדה שנח השביע את בניו לא לכבוש איש את נחלת אחיו, רומזת כי בימי המחבר – השבועה לא התקיימה. יש פה התייחסות מרומזת לכיבוש ההלניסטי של ארץ ישראל. בן יפת (אלכסנדר) כבש את שטחו של בן שם (ארץ יהודה).
בתורה מופיע סיפור מגדל בבל, מיד לאחר לוח העמים. זהו הסבר כיצד העמים התפזרו בעולם (ציטוט): וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ (סו"צ. ברא' י"א 1 - 9). בספר היובלים יש הרחבה מסוימת של סיפור מגדל בבל (ציטוט): וביובל השלושים וארבעה בשנת אחת לשבוע השני (1625) לקח לו פלג אשה ושמה לומנה בת שנער. ותלד לו בן בשנה הרביעית בשבוע ההוא, ויקרא את שמו רעו. כי אמר הנה בני האנשים היו רעים בעצה הרעה לבנות להם עיר ומגדל בארץ שנער (יט) כי נדדו מארץ אררט מזרחה אל שנער. כי בימיו בנו את
העיר והמגדל, לאמר נעלה בו השמימה. (כ) ויחלו לבנות ובשבוע הרביעי, לבנו לבנים באש, ותהיינה להם הלבנים לאבן והטיח אשר טחו בו חימר היוצא מן הים וממעיני מים אשר בארץ שנער. (כא) ויבנוה ארבעים שנה ושלוש שנים בנוהו לבנה שלמה מאתים ושלוש לבנים רחבו, וגובה הלבנה שליש האחת. חמשת אלפים וארבע מאות ושלושים ושלוש באמה עלה גבהו, ושתי זרתות ושלוש עשרה פרסה (סו"צ. י' 18 - 21).
בעל היובלים הוסיף כמה פרטים מעניינים. הראשון הוא התאריך. כרגיל. שנת 1625 לבריאה. בנוסף הם נסעו מאררט (שם נחה התיבה כזכור), ולא מ'קדם' (דיוק גיאוגרפי). זה קרה בימי רעו. הם השתמשו בחימר (אספלט) כחומר מלכד. יש פה ירידה למפרט הטכני. המגדל נבנה במשך 43 שנה. רוחב המגדל הוא 203 לבנים. גובה הלבנה האחת הוא שליש מרוחבה של הלבנה. כלומר יחס 1:3. גובה המגדל הוא 54,716.58 מטרים... [5433 אמות (2716.5 מ') + 2 זרתות (8 ס"מ) + 13 פרסה. (52000 מ'. פרסה = 4000 מ')]. מה שהחסירו בתיאור התיבה, השלימו פה. חוק שימור החומר... חבר מועצת החכמים חיים ארמון הסב את תשומת לבי לגובה המפורז. ככל שחקרתי, כל המקורות מסכימים שפרסה היא סביב 4 ק"מ. אז החישוב נכון. אני יכול לשער בזהירות שהפריזו בגובה המגדל בצורה מופרכת על מנת לתאר את עוצמת החטא של בוני המגדל. או שהעובדה שהפרסה באה אחרי הזרת רומזת למידה זעירה למדי. כלומר הגובה הוא רק 2716.58 מטרים ועוד קצת. אני נוטה להסבר הראשון. כך ברור מדוע זה לקח 43 שנה. וממשיכים (ציטוט): ויאמר ה' אלהינו לנו (אל מלאכי הפנים): 'הנה עם אחד החלו לעשות ועתה לא יבצר מהם. הבה נרדה ונבלה את שפתם, ולא ישמעו איש דבר רעהו. ויפוצו בערים ובעמים, ולא תהיה עצה אחת בהם עד יום הדין. (כג) וירד ה', ונרד עמו לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. (כד) ויבל כל דברי לשונותיהם, ולא שמע איש דבר רעהו, ויחדלו לבנות העיר והמגדל. (כה) על כן נקראה כל ארץ שנער בבל, כי שם בלל ה' את כל לשונות בני האדם, ומשם נפוצו לכל עריהם ולשונותיהם ולעמיהם. (כו) וישלח ה' רוח גדולה אל המגדל ויטילוהו ארצה. והנה הוא המגדל בין ארץ אשור ובבל בארץ שנער, ויקראו שמו מפולת. (סו"צ. י' 22 - 26). בספר היובלים הסבירו מדוע אלהים דבר בלשון רבים (נֵרְדָה, וְנָבְלָה). הוא דבר אל המלאכים. בתורה אין התייחסות למגדל וגורלו, לאחר שהאל בלל את השפות. בספר היובלים המגדל הוטח ארצה. ברור, התגרות כזו באל, לא תעבור ללא תגובה!
סיפור מגדל בבל הוא פרודיה על הזיקוראתים (מלשון זקור, בולט) בבבל. בבל באכדית = bab ili 'שער האלים'. סיפור חלום יעקב בבית אל, מתפלמס עם התפיסה הזו.
