האזנה

בפרק זה נקח הפוגה מהסדרה על ספר היובלים ונתרענן בפרק על אחד האנשים הכי צבעוניים שהיו פה. אקדים ואומר שאני זומם סדרה על הצלבנים. אז ראו זאת כמתאבן.

אבל בלי רקע קצר על הצלבנים אי אפשר.

במרץ שנת 1095 האפיפיור בעל השם העירוני משהו אורבן השני (ויש המכנים אותו אורבנוס) - קיבל קריאת עזרה מאלכסיוס הראשון קיסר ביזנטיון. אלכסיוס הנוצרי המזרחי פנה אל האפיפיור הנוצרי המערבי, ללמדכם עד כמה מצבו היה קשה, בבקשת עזרה נגד הסלג'וקים שהלכו והתקרבו אל קונסטנטינופוליס בירת האימפריה. או מה שנותר ממנה.

אורבן השני הרים את הכפפה ובוועידת (uvivi'idat) הכנסיה בנובמבר אותה שנה הוא קרא לכל מי שיכול לאחוז בנשק ולצאת לסייע לביזנטים. באותה הזדמנות, אם הם כבר שם בסביבה – אז שיקפצו רגע, וישחררו את הקבר הקדוש מידי הכופרים המוסלמים. ב-1096 יצא מסע הצלב הראשון. מסע המכונה 'המסע העממי'. מדובר באספסוף נלהב מלא מוטיבציה, אך חסר קואורדינציה. בעוברם את הבוספורוס (המיצר הצפוני המפריד בין אסיה לאירופה. בתחום איסטנבול של ימנו) הם נתקלו בסלג'וקים, שחיסלו אותם במהירות הבזק. בדרך הם הספיקו להלחם באויבים אחרים של הכנסיה – היהודים. מסע זה מוכר בתולדות ישראל כגזרות תתנ"ו. בסדרה על הצלבנים נרחיב על פרעות אלו.

במהרה התארגן מסע צלב אמיתי בעל פיקוד מובנה וחיילים סבירים. אשר בשנת 1099 הגיעו לחומות ירושלים. הנסיון הראשון לכיבוש ירושלים נכשל. הם הקיפו את חומת העיר שבע פעמים ותקעו בשופרות בסגנון יהושע ביריחו. החומה לא נפלה. נסיון שני לפרוץ בסולמות באזור כיכר צה"ל של ימינו כשל. רק הנסיון השלישי הצליח. מפקד הפריצה היה גוטפריד מבויון, הידוע בצרפתית כגודפרואה. בחור ששמו מעיד עליו שהוא מהעיר בויון בבלגיה של ימינו. לאחר כיבוש העיר הצלבנים נתקלו בשאלה שרבים רבים במהלך ההיסטוריה נתקלו בה: מה עכשיו? ראשי הצלבנים נחלקו בשאלה האם השלטון בארץ הקודש צריך להיות דתי או חילוני. לאחר דין ודברים נבחר גוטפריד למלך ירושלים. גם כי הוא פרץ ראשון לעיר, אבל גם ובעיקר, כמו אין ספור מקרים בהיסטוריה עד אז ומאז, כי הוא היה מועמד פשרה בין הצדדים היריבים. הוא סירב לקבל את התואר 'מלך' בטענה שבמקום שבו ישו חבש כתר קוצים הוא לא יחבוש כתר מלכות. הוא הסתפק בתואר 'מגן הקבר הקדוש'. יפה לו. לאחר שנה מת גוטפריד בעת המצור הצלבני על עכו. הוא נקבר בכנסיית הקבר, וקברו היה ידוע עד השריפה הגדולה של 1808 שאז הוא נעלם. עם זאת חרבו המקורית נמצאת במתחם הקבר. כל נסיונותיי לראותה עלו בתוהו. הקתולים בקבר מתחמקים מהראותה לקהל הרחב. לדעתי הם לא רוצים להרגיז את המוסלמים, שומרי מפתחות כנסיית הקבר מאז ימי צלאח א דין, במשהו כה סמלי ובעל משמעות.

גוטפריד לא היה היחיד ממשפחתו שיצא לירושלים. נלווה אליו אחיו באלדויין (בצרפתית בודואה). באלדווין הוא גיבור פרקנו. באלדווין נולד כנראה בשנת 1058. שנה לפה שנתיים לשם. לא יותר. הוא היה בנם של יוסטוס השני רוזן בויון (או בולון. אם כי הכתיב המקורי הוא Boulogne), ואידה בת גוטפריד דוכס לורן. כלומר היה לו ייחוס אצילי משני הוריו. הוא היה הבן השלישי והצעיר. כמקובל באותם ימים הוא יועד לכמורה. בחברה הפיאודלית של ימי הביניים, מי שנולד למשפחת אצולה גורלו היה די מוכתב. הבן הבכור ירש את האחוזה ואת תואר האבירות (אם היה), הבן השני הפך לחיל, השלישי הפך לאיש דת, הרביעי למלומד וכן הלאה. וכך משלל התפקידים – מה שעלה בגורלו של באלדווין היה שירות בכנסיה. הוא החל את דרכו כנער כנסיה, במטרה להפוך לכומר. הוא למד את שבע האומניות החופשיות (דקדוק, רטוריקה, לוגיקה, אריתמטיקה, גיאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה). הוא קיבל משרה מנהלתית הקרויה באנגלית prebendary. (לא מצאתי תרגום הולם לעברית.). הוא שירת בשלוש כנסיות בתפקיד זה:  קמבריי, ריימס וליאז'. לא ברור האם הוא היה כה טוב עד שעבר ממקום למקום ככוכב עולה בשמי הכנסיה, או שהיה ממש גרוע, וכל מקום גלגל אותו הלאה. העובדה שסביב גיל עשרים, בשנת 1080, הוא פרש בשיא מהכנסיה – רומזת שהוא לא הצטיין במיוחד בתור איש דת. אם כי למען ההגינות יש הטוענים כי הרפורמה הגרגוריאנית, היא שהניעה אותו לעזוב את הכנסיה כי הוא הבין שהוא יתקשה לקבל מה שמכונה בלטינית בנפיקום (beneficum). כלומר מענק כלשהו בכסף או קרקע תמורת שירותים שונים. הרפורמה הגרגוריאנית קרויה על שם האפיפיור גרגוריוס השביעי. מטרת הרפורמה הייתה לחזק את מעמד הכנסיה מול השליטים החילוניים, ובאותה הזדמנות לבער את נגע השחיתות בכנסיה. טענה אחרת טוענת כי אחיו חשוך הילדים גוטפריד מבויון, חלה לפתע, והיה סיכוי לבאלדווין לקבל את נחלת גוטרפריד.

לאחר פרישתו מהכנסיה, תהא הסיבה אשר תהא, באלדווין עבר לנורמנדי שבצרפת של ימינו. אך אז היא הייתה מדינה עצמאית. אני מזכיר ששנים ספורות קודם לכן ב-1066 וויליאם דוכס נורמנדי, הידוע כוויליאם הכובש, חצה את תעלת לה מאנש וכבש את אנגליה. כיבוש אנגליה חיזק את הקשרים בין שני עברי התעלה. באלדווין ניצל את הקשרים המתרחבים הללו לתועלתו האישית, ונשא לאשה עלמת חמד אנגליה בשם גודהילדה מטוניי, הגם שטוניי היא עיר במזרח נורמנדי דווקא. נראה שהנישואים לאצילה זוטרה, בשילוב המעבר לנורמנדי הם שהקנו לו את תואר האבירות שלו. לאחר החתונה עבר הזוג הצעיר להתגורר אצל אחיו הנוסף יוסטוס השלישי. הם עזרו לאחיהם גוטפריד במאבקיו, ובאלדווין הפך לשליט מחוז ורדון, אותו קיבל מגוטפריד אחיו. ממש כמו משה רבנו שרעה את צאן יתרו וחיכה לפנסיה עד שהסנה הבוער שינה את מסלול חייו, כך באלדווין חי בנינוחות, עד שמסע הצלב הראשון שינה את מסלול חייו. עם פרוץ מסע הצלב באלדווין הצטרף לאחיו הגדול גוטפריד. המטרה המוצהרת של המסע הייתה כפולה כאמור. גם לעזור לאימפריה הביזנטית במאבק מול המוסלמים וגם לשחרר את הקבר הקדוש. כמו שניתן להבין אנשים רבים הצטרפו למסע משיקולים שונים. ושחרור הקבר הקדוש לא תמיד היה השיקול הראשון במעלה. הרפתקנים, יזמים, ומחפשי עתיד טוב יותר היו בין המצטרפים למסע. למען הסר ספק – בכולם קינן רגש דתי. אבל זה לא אומר שזה היה הרגש הכי חשוב. וכך במסגרת המסע הרגלי ממערב אירופה לארץ ישראל התחולל תהליך פְּחת בסדר הכוחות. צלבנים במספר לא ידוע פרשו מהמסע בשלב כזה או אחר, והשתקעו במקום אשר אליו הם הגיעו. ירושלים? אה כן, יש מספיק חבר'ה שיגיעו לשם.

כזכור לפני מסע הצלב המסודר, היה את מסע הצלב העממי. מלכי אירופה השונים שלא התלהבו ששוב יעבור אספסוף בשטחם הביטו בצלבנים בעין חשודה. מלך הונגריה סירב לאפשר לצלבנים לעבור, אלא אם יינתנו לו כמה בני ערובה, שיבטיחו את התנהגותם הנאותה של הצלבנים. גוטפריד מסר את באלדווין כבן ערובה בחצר מלך הונגריה. רק לאחר שאחרון הצלבנים עזב את הונגריה שוחרר באלדווין לדרכו. חשוב להדגיש כי המושג 'בן ערובה' במקרה זה אינו מתאר אדם כלוא במרתף טחוב. אלא אציל החי בחופשיות יחסית בחצר המלך, מתרועע עם אנשים במעמדו, אוכל טוב, ורק נמנע לצאת למרחב ללא ליווי.

כשהגיעו הצלבנים אל שטחי האימפריה הביזנטית, אשר לה באו לסייע לכאורה, הם נתקלו בהמוני נוצרים מזרחיים. נוצרים המכונים כיום אורתודוקסים (בניגוד לצלבנים אשר היו קתולים מערביים). העימות בין פלגי הנצרות היה רק אלה של זמן. הביזנטים שזכרו (כמו מלך הונגריה) את האספסוף שעבר פה אך זמן קצר לפני כן, לא התלהבו מנוכחות הצלבנים, שאיימו להזיק יותר מאשר לעזור. באחד העימותים הללו פלש באלדווין לעיר קונסטנטינופוליס בירת האימפריה, איסטנבול של ימנו, והחל לבזוז מכל הבא ליד. הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון נאלץ למסור את בנו יוחנן כבן ערובה בידי באלדווין, עד הסדרת סוגיית המעבר הבטוח. איך שגלגל מסתובב לו... רק אציין בהערת אגב, שהיחסים בין הצלבנים לביזנטים המשיכו להיות לא מהמשופרים. מסע הצלב הרביעי שיצא לדרך 108 שנים לאחר מכן לא יגיע לירושלים, אלא לקונסטנטינופול, שתיבזז ותיפגע באופן קשה. אבל אנו מקדימים את המאוחר.

באסיה הקטנה נפרדו האחים בקיליקיה, המצויה בפינה של הים התיכון בו החוף שכיוונו הכללי מדרום לצפון פונה מערבה. אם תרצו בית השחי של הים התיכון. בעוד גוטפריד פנה דרומה לירושלים, באלדווין הצטרף אל חברו טנקרד דה אוטוויל. על טנקרד זה, לימים נסיך הגליל, ומי ששרידי המגדל הקרוי על שמו, מגדל טנקרד, מצויים עד ימינו בכיכר צה"ל מול עיריית ירושלים, נרחיב בסדרה הצלבנית. שני חברים יצאו לדרך בים בם בום, על מנת לכבוש לעצמם נחלה קלה. בקיליקיה גודהילדה אשתו האהובה נפלה למשכב, אם כי לא מהסוג שבאלדווין היה רוצה – ומתה. היא מתה ללא שנולדו לזוג ילדים. טנקרד ניסה לכבוש את תרסוס, עיר הולדתו של שאול התרסי, המכונה פאולוס. אולם הדבר לא הסתייע. בין שני החברים פרץ סכסוך, אשר במסגרתו באלדווין כבש לעצמו את הנחלה שטנקרד כבש קודם לכן. טנקרד הבין שאין לו מה לחפש בקיליקיה וצעד אל אנטיוכיה שם הצטרף אל דודו בוהמון הראשון שהתקדם לעבר אנטיוכיה. אם השם אנטיוכיה נשמע לכם מוכר, אז אתם צודקים. זוהי אנטיוכיה שכיכבה בסדרה החשמונאית. העיר שוכנת לחופי הים התיכון, וכיום היא קרויה אנטקיה בשטח תורכיה. עם האוכל בא התיאבון. באלדווין המשיך לתפוש עוד ועוד שטחים ממערב לנהר הפרת, בעזרת ארמנים מקומיים, ששמחו לכח הנוצרי, ששימש משקל נגד לסלג'וקים המוסלמים. לאחר כיבוש טורבסל (Turbessel העיר גונדואן Gündoğan בתורכיה של ימינו) הוא קיבל הזמנה מטורוס, גרסה ארמנית של השם תאודורוס, שליט אדסה לבוא ולסייע לו במלחמתו נגד הסלג'וקים. אדסה שוכנת בדרום מזרח תורכיה, לא רחוק מהגבול עם סוריה. היא מוכרת בשם 'אורפה'. לא רחוק מחרן. אורפה היא מקור עדת האורפלים. עדה בעלת סיפור מרתק החורג מאופק האירועים של פרק זה.

כך או אחרת באלדווין הגיע לאדסה בסוף 1097. באדסה הוא שכנע את טורוס השליט לאמצו כבן, ולהוריש לו את ממלכתו לאחר מותו. באופן מוזר משהו, כמה חודשים לאחר האימוץ בתשעה במרץ 1098 טורוס נרצח על ידי מתנקשים אלמונים מקרב תושבי העיר. שמועות שהחלו כבר אז טוענות כי לבאלדווין היה חלק לא מבוטל במותו הפתאומי של אביו המאמץ... וכך באדלווין הפך לרוזן אדסה, ומי שייסד את המדינה הצלבנית הראשונה. באלדווין נשא לאשה אצילה ארמנית בשם ארדה (Arda). שמה המקורי אינו ידוע, והשם ארדה מופיע במקורות החל מהמאה ה-17. שש מאות שנה לאחר מותה. היא הייתה בתו של טורוס. רוב המקורות שקראתי יוצרים את הרושם כי היא הייתה בתו של טורוס השליט שנרצח. בבחינת 'הרצחת וגם התחתנת?'. אבל בדיקה קצת יותר מעמיקה העלתה, כי אביה היה טורוס אחר. טורוס ממרש (Marash) ולא טורוס מאדסה המנוח. הנישואים הללו נועדו לחזק את מעמדו בקרב נתיניו החדשים. נישואים דיפלומטיים לצורך השגת לגיטימיות. עשו את זה לפניו ולא מעט. רק אזכיר את דוד שנישא למיכל בת שאול והורדוס שנישא למרים החשמונאית. האשה המיוחסת מעניקה לגיטימציה לבעלה. באלדווין מלך שנתיים ברוזנות אדסה, והיה רב פעלים. הוא לחם בסלג'וקים והרחיב את גבולות ממלכתו, דכא את האצילים הארמנים שחתרו תחת שלטונו, וסייע לצבא הצלבני במצור על אנטיוכיה בעזרת כוחות עזר (הגם שהוא עצמו נשאר באדסה. אתם יודעים, יציאה מהממלכה כשיש חתרנים בלתי נלאים הפועלים נגדו במלוא העוצמה – אינה רעיון חכם במיוחד). בהמשך ביסס באלדווין את שלטונו, ויצא בעצמו להילחם במוסלמים. בעוד באלדווין מנהל את עניניו באדסה, הצלבנים בחרו בגוטפריד כמלך ירושלים, הגם שהוא נקרא 'מגן הקבר הקדוש'. גוטפריד עלה לשלטון בשנת 1099. באלדווין שחש בטוח בשלטונו באדסה, הרהיב עוז ויצא לירושלים לבקר אצל אחיו שליט ירושלים ב-1099. למרות הצעה מפתה מגוטפריד לבאלדווין לקבל נחלה כלשהי בארץ הקודש, הוא ויתר בנימוס וחזר לאדסה. גוטפריד ניסה להרחיב את גבולות הממלכה ולבסס את אחיזתה הקרקעית בארץ הקודש. היעד הראשון היה כיבוש עכו. עיר הנמל החשובה. שליטה בעיר נמל משמעה הגעה קלה ונוחה של תגבורות אירופיות בדרך הים, ולא במסע רגלי מפרך דרך הביזנטים הלא תמיד נחמדים. למרבה הצער בעת המצור על עכו בשנת 1100 הוא מת. אופן מותו אינו ודאי. יש הטוענים כי הוא נהרג מפגיעת חץ. יש הסבורים כי הוא הורעל, ויש החושבים שהוא מת מטיפוס. כך או אחרת לאחר שנה בשלטון הוא מת. הזכרנו שגוטפריד היה מועמד פשרה. הויכוח בין ראשי הצלבנים האם להקים מדינה חילונית או דתית התלקח שוב. אחת הסיבות שגוטפריד נבחר הייתה הרגש הדתי העמוק שלו מצד אחד, אך היותו נטוע היטב בעיני העולם הזה. הוא התאים לשני הצדדים. הפטריארך הלטיני של ירושלים דגובר (Dagobert) מפיזה שאף לכונן מדינה דתית ששליטה הוא האפיפיור. יש טענה כי גוטפריד הבטיח לדגובר שלאחר ייצוב הממלכה, הוא, גוטפריד, יכבוש את מצרים, יקים בה מדינה חילונית, וימסור את ארץ הקודש לרשות האפיפיור. בין אם הבטחה כזו ניתנה ובין אם לאו, גוטפריד מת כאמור לאחר שנה, והתכנית לא יצאה אל הפועל. בויכוח על אופי המדינה, יד החילונים הייתה על העליונה, והם קראו לאחיו של גוטפריד, באלדווין, לבוא ולהחליף את אחיו. הפעם באלדווין נעתר לבקשה. הוא הפקיד את אדסה בידי בן דודו העונה לשם באלדווין גם כן. באלדווין מבורק (Bourcq). זו לא תהיה הפעם האחרונה שבאלדווין מבורק יחליף את באלדווין מבויון. באלדווין יצא לדרך עם 200 פרשים וכמה מאות חיילי חי"ר. הוא עבר באנטיוכיה, והמשיך דרומה לכיוון ביירות. בדרך לירושלים נקלע באלדווין למארב של דוקאק שליט דמשק. בשל מידע מוקדם שבאלדווין קיבל מהקאדי של טריפולי דווקא, באלדווין התכונן היטב, והכה את דוקאק שוק על ירך. וכך בתשעה בנובמבר 1100 הגיע באלדווין לירושלים. הבישוף דגובר הבין כי ידו על התחתונה, ובחג המולד של שנת 1100 הוכתר באלדווין למלך ירושלים בידי דגובר בכבודו ובעצמו. ההכתרה בתואר מלך ירושלים הייתה בכנסית המולד בבית לחם דווקא...

למרות התואר המרשים 'מלך ירושלים' באלדווין קיבל ממלכה על כרעי תרנגולת. ייצוב הממלכה על ידי אחיו היה רק בראשיתו. ממש בראשיתו. לפני מותו הכריז גוטפריד כי הערים: אשקלון, יפו, עכו וקיסריה – שייכות למלכותו. הבעיה הייתה שלמעט יפו שנפלה ללא קרב, שאר הערים טרם נכבשו מידי המוסלמים. אשקלון, האחרונה שתעבור לידי הנוצרים מבין הערים הללו, תיכבש רק ב-1053. יותר מחמשיים שנה לאחר מות גוטפריד. במצור על עכו גוטפריד מצא את מותו כאמור. באלדווין לא היסס לרגע. הוא אמנם לא עלה למעלה ולא התחיל להפעיל את המקלעון, אבל הוא פנה להרחיב את ממלכתו הצנומה. העיר הראשונה שאותה הוא כבש הייתה ארסוף. כיום העיר נמצאת בתחום גן לאומי אפולוניה. הבעיה היא שארסוף שוכנת על החוף. ובאלדווין ללא צי כלשהו, לא יכול היה להכניעה. הפתרון נמצא בעזרת צי מגנואה. אנשי גנואה הטילו מצור ימי על ארסוף, ואפשרו לבאלדווין לכבשה לאחר מצור קצר בן שלושה ימים. בתמורה הם קיבלו רובע מסחרי בכל עיר שתיכבש בעזרתם. רובע מסחרי משמעו אזור אקס – טריטוריאלי של העיר האיטלקית בשטחי ממלכת הצלבנים. דפוס פעולה זה יאפיין את ממלכת ירושלים הצלבנית. עזרה ימית מהרפובליקות האיטלקיות תמורת זכויות מסחריות. כיבוש ארסוף חיזק את הקשר הימי. יותר סחורות ובעיקר אנשים יכולים עתה להגיע בדרך הים. באלדווין ניצל את ההצלחה והסתער על קיסריה. בשבעה עשר במאי 1101 נפלה גם קיסריה לאחר מצור בן שבועיים. רוב האוכלוסיה נטבחה, למעט הנשים וכמה גברים בודדים. אנקדוטה חביבה היא שבאחד הבתים נמצא גביע מזכוכית ירוקה. בגנואה הוחלט כי זהו הגביע הקדוש, דהיינו הגביע ממנו שתה ישו בסעודה האחרונה, ושאליו אסף יוסף הרמתי את דמו של ישו לאחר הצליבה. הגביע נחשב כעשוי מאיזמרגד. אבל לאחר כיבוש גנואה על ידי נפוליאון הכלי נלקח צרפתה. בסופו של דבר הוא הוחזר שבור, מה שהוכיח שהחומר הוא זכוכית ולא איזמרגד...

 המדינה הצלבנית החלה להראות כמו משהו רציני, ולא כאוסף פרחחים שבמקרה הגיעו לפה. כיבוש הערים הזכיר למוסלמים שיש פה כח רציני. במטרה להקל את הלחץ על קיסריה יצא חיל משלוח מצרי לכיוון רמלה. בשבעה בספטמבר 1101 הגיע צבא מצרי גדול וחנה ליד רמלה. המקורות הנוצרים מדווחים על אחד עשרה אלף פרשים ועשרים ואחד אלף חיילי חי"ר. מולם עמדו 260 פרשים ו-900 חיילי חי"ר צלבנים. מהימנות המספרים אינה ברורה, ואפשר שהנוצרים הפריזו בפערי הכוחות על מנת לרומם ולפאר את נצחונם. הצבא המצרי, למרות גודלו, לקה בציודו, אימונו וברוח הקרב שלו. זו לא הפעם האחרונה שצבא מצרי יפלוש לארץ ישראל כשהוא לא ממש מוכן... צי מצרי עגן מול יפו על מנת לרתק כוח צלבני ליפו. בתשעה בספטמבר החליטו הצלבנים, מלווים ברגש דתי עז, לנצל את יתרונם בפרשים כבדים, ולתקוף בהפתעה את המצרים. הצבא הצלבני הצנום חולק לחמישה גדודים. שלושה גדודים תקפו את הצבא המצרי שחנה בין יבנה לרמלה. בהסתערות רבת גבורה, אך חסרת סיכוי, שני גדודים צלבניים נקטלו, והשלישי חזר בשן ועין ליפו. צי איטלקי גירש את הצי המצרי והלחץ מעל יפו הוקל. בעוד הגדוד השלישי נסוג ליפו, הסתער באלדווין בראשות שני הגדודים הנותרים על מרכז המערך המצרי. המצרים שחשבו שהמערכה תמה, לקו בתדהמה, ונסו על נפשם לכל עבר. המערך המצרי קרס והחלה נסיגה לכיוון אשקלון. הצלבנים הפגינו משמעת חזקה, לא התעכבו על מנת לשלוח ידם בביזה, אלא רדפו אחרי המצרים עד אשקלון. נצחון מוחץ לצלבנים, שהעניק להם בטחון עצמי רב. אבל לא שינה את המצב באופן מהותי. למצרים היה עורף אזרחי איתן, והם התכוננו לקרב הבא.

כך תמה עונת הקרבות של 1101. כל צד ליקק את פצעיו ונערך לחידוש המלחמה ב-1102. בזמן הזה, הגיע לירושלים מסע צלב ללא מספר סידורי הקרוי 'מסע הצלב של מוגי הלב'. היה זה מסע צלב של אנשים שמסיבות שונות יצאו למסע הצלב הראשון, אך פרשו במהלכו. אנשים אלה התעודדו מכיבוש ירושלים מצד אחד, והיו נתונים ללחץ חברתי מבזה בערי מושבם מן הצד השני. מסע הצלב של מוגי הלב הפך ממסע צלב למסע צליינות. ורובם, לאחר שעלו לרגל לארץ הקודש, חזרו בשקט לאירופה. אולם הגעתם לאחר קרב רמלה חיזקה את הצבא הצלבני לקראת האתגרים שעוד נכונו לו.

המצרים אמנם הפסידו בקרב רמלה, אבל מיד נרקם קרב נוסף, שיכונה בהמשך קרב רמלה 'השני'. במאי 1102 הגיע הצבא המצרי אל לוד והרס את כנסיית סנט ג'ורג'. המצרים תקפו בעצלתיים ולא הסתערו על רמלה כמצופה. באלדווין הניח שההתקפה המצרית הלא מרשימה מעידה על כח מצרי קטן יחסית. לפיכך בשבעה עשר במאי 1102 הוא הסתער על המצרים בכח של 500 פרשים. ההסתערות על מרכז המערך המצרי הממה את המצרים בתחילה, אולם משהתברר כי כח הפרשים הקטן הוא כל הכח הצלבני, וכי אין תגבורות בדרך, המצרים התעשתו כיתרו את הצלבנים והכו אותם שוק על ירך. בערך מחצית מהכח הצלבני נהרגה. אחרים הצליחו לברוח ליפו. באלדווין ואחרים הגיעו לרמלה הלא ממש מבוצרת. בשל החשיכה הצבא המצרי לא הסתער על רמלה אלא חיכה ליום המחרת. מקורות צלבניים מספרים שחייל מוסלמי הגיע לרמלה והזהיר את באלדווין ויעץ לו לחמוק מהעיר בדרכי מסתור. טוב הלב של החייל נבע מכך, שזמן מה קודם לכן באלדווין תקף שיירה מוסלמית, הרג את  רוב אנשי השיירה, אך חס על מוסלמית שהייתה בהריון. הוא שלח אותה ואת אמתה לדרך עם אוכל ונאקה. אותה מוסלמית הריונית הייתה אשת הלוחם המוסלמי, שנשבע להשיב לבאלדווין טובה תחת טובה. סיפור נחמד, אך ספק אם הוא אירע במציאות.

כך או אחרת באלדווין ניצל את החשיכה וברח עם שלושה מלווים. בדרך הם נתקלו בכח מצרי קטן, ובקרב שהתפתח המלך ברח עם מלווה אחד. הוא ניסה להגיע לירושלים ואז ליפו. אך כיוון שהדרכים היו חסומות הוא רכב עד ארסוף, הוגיע לשם בעור שיניו. למחרת הסתערו המצרים על רמלה, ובקרב שהתפתח נהרגו או נשבו רוב האבירים. הכח הלוחם של ממלכת ירושלים קטן בחציו. בינתיים ביפו היו בלחץ. המלך נעלם, ולא  ברור מה עלה בגורלו. ההחלטה הייתה לסגת מיפו. אבל בשל המצור הימי והיבשתי של המצרים- התכנית ירדה מעל הפרק. המצרים ניסו תחבולה מתוחכמת. אחד האבירים שנהרג דמה לבאלדווין. הם הלבישו את הגופה בבגדי מלך סגולים, דאגו להשחית את פניו, ליתר בטחון, והציגו את הגופה לנצורים, בטענה כי זהו המלך, ומוטב להם להיכנע. המקור הצלבני מספר שבדיוק ברגע המכריע של התחבולה הגיע לפתע באלדווין בספינה ופרץ את המצור על יפו. התזמון המופלא מעלה על הדעת שמדובר באגדה אורבנית ותו לא. אבל בהחלט משובבת נפש.

כמה עשרות אבירים מהגליל הקלו את הלחץ המצרי, ומיד אחריהם הופיעו עוד כמה עשרות אבירים מירושלים. לאחר שהגיע צי איטלקי שהדף את הצי המצרי המצור הוקל, וב-27 במאי פרץ צבא צלבני מחוזק ומשולהב, והסיר את המצור באופן סופי. ב-1103 יצא שוב מסע מצרי משולב מחיל יבשה וחיל ים. אולם סכסוכים בין מפקד צבא היבשה למפקד צבא הים גרמו למסע זה להתפוגג מאליו. המצרים נאלצו לחדול לעת עתה ולאגור כוחות לקראת קרב שיכונה קרב רמלה 'השלישי'. בינתיים באלדווין שם עין על עכו. נמלי יפו וארסוף היו מעגנים משודרגים. לא נמל מים עמוקים אמיתי. נמל כזה היה בעכו. נמל שיכול היה לפעול כל ימות השנה. באלדווין אסף את צבאו ונע צפונה. בשנת 1103 הוטל מצור על עכו. המצור התנהל בעוז, והעיר עמדה להיכנע. אך בעוד שהמשא ומתן לכניעה התנהל, הגיעו ספינות אספקה ותגבורת. המצור כשל ובאלדווין נסוג. מי שנזכר בנפוליאון – אז בהחלט יש דמיון בין המקרים. בששה במאי 1104 הטיל באלדווין מצור חדש על עכו. הפעם הצי של גנואה צר מהים. כמו בארסוף, גם במקרה זה תמורת העזרה קיבלו אנשי גנואה זכויות מסחריות בעיר עכו. בעשרים וחמישה במאי נכנעו מגיני העיר. בהסכם הכניעה הובטח להם כי יוכלו לעזוב את העיר בשלום עם רכושם. אך מלחי גנואה, שאליהם הצטרפו חיילים צלבנים, טבחו בתושבים ובזזו את רכושם. קרוב לארבעת אלפים איש נטבחו בעת הפרת ההסכם. עכו הפכה לעיר הנמל הצלבנית החשובה ביותר, ותשמש כבירת ממלכת ירושלים השניה.

נפילת עכו מחד גיסא, ושינויים פוליטיים בסוריה מאידך גיסא, גרמו לשליטי דמשק לחבור את שליטי מצרים במאבקם בצלבנים. הדרך אל קרב רמלה השלישי נסללה. בדמשק התחולל מאבק על השלטון. הסיעה שהפסידה תמכה בצלבנים דווקא.

בשנת 1105 הגיעו 1300 קשתים רכובים מסוריה לאשקלון. שם הם פגשו את הצבא המצרי שמנה כ-5000 פרשים ומספר לא ידוע של לוחמי חי"ר.

הצבא הצלבני חנה ליד יפו, ויצא לכיוון רמלה. ביפו נותרו שלוש מאות לוחמים בלבד. ובשאר מבצרי הממלכה נותר רק חיל מצב קטן. רוב הצבא הצלבני השתתף בקרב. דפוס פעולה קבוע אצל הצלבנים. הצבא הצלבני כלל 500 פרשים וכ-2000 חיילי חי"ר. בנוסף הגיעה תגבורת מאת הפטריארך של ירושלים של מאה וחמישים לוחמים ובעיקר הצלב האמיתי. בהחלט מזכיר את הגעת ארון הברית למלחמת האבן העזר, כמסופר בספר שמואל. בנוסף היו חיילים מוסלמים במספר לא ידוע, שלחמו לצד הצלבנים בפיקודו של הטוען לכתר בדמשק הנסיך אירתוש. זו לא הפעם האחרונה בה הצלבנים ישחקו את המשחק הפוליטי ויתקעו טריז בין המוסלמים לבין עצמם.

הצבא המוסלמי המאוחד שלח כח צפונה על מנת לחסום תגבורת אפשרית מכיוון עכו. המשמעות היא שאגפו השמאלי היה חלש ופרוץ. ב-27 באוגוסט 1105 נערך המפגש המכריע בין הצבאות. הפרשים מדמשק בצבא המוסלמי המאוחד תקפו את מרכז המערך הצלבני שכמעט קרס לנוכח המתקפה. באלדווין התעשת, ובהתקפת נגד נועזת שבר את המתקפה המוסלמית, ולאחר מכן הסתער על מרכז המערך המצרי. הקרב נמשך לאורך כל היום, ובסופו הוכה ונסוג הצבא המצרי. המצרים נסוגו לאשקלון, והסורים נסוגו לכיוון סוריה. למרות הנצחון הצלבני, הרי לא היה להם כח להשמיד את המערך המצרי. אמנם רמלה ננטשה ללא קרב, אבל המצור על אשקלון כשל בשל חוסר סיוע ימי.

למרות התבוסה המצרים אזרו כח לנסיון אחד נוסף. בשנת 1106 ניצלו המצרים את העובדה כי מרבית צבא הצלבנים היה בצפון, כדי לפשוט על רמלה שנכבשה ויפו שכמעט נכבשה. הם המשיכו לירושלים, אך נסוגו כששמעו על צבא צלבני שהתקדם לעברם מירושלים.

קרבות רמלה מאפיינים את ההיסטוריה הצלבנית. ריכוז מאמץ כולל מול צבא מוסלמי גדול בהרבה ברוב המקרים. ויציאה להתקפה הכוללת רכיב גדול של הימור על הכל או לא כלום. זה יעבוד להם לא פעם עד שזה כבר לא יעבוד בקרב קרני חיטין, שיביא את סוף ממלכת ירושלים הראשונה.

מעודד מהצלחתו פנה באלדווין צפונה, ובשנת 1106 הוא אילץ את משל צידון לשלם מס גבוה תמורת הפסקת אש לשנתיים. השנתיים חלפו ובאלדווין הטיל מצור על צידון. אך צי מצרי ופרשים תורכים גרמו לו לסגת. באותה שנה 1108 הוא חתם עם מושל דמשק על הסכם אשר לפיו הוא, באלדווין, יקבל שליש מהמסים שנגבו באזור עבר הירדן. ב-1108 נפרד באלדווין מאשתו הארמנית ארדה. הסיבה הרשמית 'חוסר נאמנות' מצדה. שמועות מאותה עת טענו כי הם נפרדו, כי בדרך מעיר הולדתה לירושלים היא נאנסה. אולם נראה כי הריחוק מאדסה הארמנית, ירידת ערכה של ארדה כמכשיר פוליטי, והעובדה כי באותה עת לא הייתה קהילה ארמנית בירושלים – מסבירים טוב יותר את החלטתו להעדיף אשה מתאימה יותר מבחינה פוליטית. הם נפרדו ללא ילדים.

בעוד באלדווין מרחיב את תחומי ממלכתו, הצלבנים שנשרו בדרך צרו על טריפולי. מנהיגי הצלבנים היו מסוכסכים בשאלה למי תהיה העיר לאחר כיבושה. באלדווין שימש כבורר בסכסוך. שליט טריפולי המצרי הציע כניעה תמורת מעבר בטוח. אבל שוב מלחי גנואה טבחו בתושבי העיר האומללים. שנה לאחר מכן ב-1110 נכבשה העיר ביירות. ניחשתם נכון, הודות לשיתוף פעולה עם הצי של גנואה. פעם שלישית. מספר סמלי. גם כיבוש ביירות לווה בטבח שביצעו המלחים. נראה שהייתה לאנשי גנואה חיבה מיוחדת למעשי טבח. בעוד באלדווין צר על ביירות מאוודוד (mawdud) שליט מוצול צר על אדסה. אז לאחר כיבוש ביירות הוא קפץ לאדסה, כדי לעזור להם מול המתקפה המוסלמית. זכר להם חסד נעורים מה שנקרא. בה בשנה (1110) הוא נישא לאדלייד דל ואסטו אצילה סיציליאנית. באופן טכני מדובר בביגמיה, כיוון שאשתו הראשונה הייתה בחיים והתגוררה במנזר בירושלים, והם לא התגרשו, אלא הוא פשוט נטש אותה לאנחות. בהסכם הנישואים נכתב כי במקרה ולא יהיו להם ילדים, אז בנה של אדלייד מנישואיה הקודמים, רוג'ר מסיציליה, יהיה יורשו של המלך.

בשנת 1111 נכבשה צידון סוף סוף. הפעם תושבי צידון שנכנעו לא נטבחו, אלא עזבו. כיבוש צידון התרחש בסיוע זיגורד הראשון מלך נורבגיה. והנורבגים לא היו צמאי דם כמו אנשי גנואה. זיגורד הגיע לארץ במה שקרוי 'מסע הצלב הנורבגי'. מדובר במסע ימי, שמזכיר יותר פשיטות ויקינגים מאשר מסע צלב, שהפליג ב-1107 מנורבגיה דרך אנגליה וספרד עד ארץ ישראל. בשנת 1110 הגיע הצי לחופי הארץ ועגן בעכו. הנורבגים טבלו בירדן, ועזרו לבאלדווין לכבוש את צידון כאמור. הנורבגים המשיכו לקונסטנטינופוליס, ובעסקת חליפין השאירו לביזנטים את הספינות בתמורה לסוסים. את הדרך לנורבגיה הם עשו דרך מזרח ומרכז אירופה על גבי סוסים.

למרות הצלחותיו הצבאיות המצב היה תמיד על סף תהום. תגרות החתולים בינו לבין השליטים המוסלמים השונים נמשכו ללא הפסק. בשנת 1113 נערך קרב המכונה קרב סנאברה (sannabra), כיום זהו תל בית ירח בדרום הכנרת. מאודוד הבלתי נלאה ממוצול ושליט דמשק טע'תקין (طغتكين) הפתיעו את הצבא הצלבני, והנחילו לו תבוסה מרה. הדרך לירושלים הייתה פתוחה. למעשה מאוודוד נקט בגישה שתצליח אצל צלאח א דין. ריכוז מאמץ ונסיון להכות את כל הצבא הצלבני במכה אחת. אבל תגבורות מאנטיוכיה מצד אחד, והתנקשות בחייו של מאודוד מן העבר השני – הצילו את ממלכת הצלבנים. וכך צלאח א דין ולא מאודוד נזכר בהיסטוריה כמי שחיסל את ממלכת הצלבנים.

בשנת 1115 ערך באלדווין מסע כיבושים בעבר הירדן והרחיב וחיזק את ממלכתו. הוא הקים את קראק דה מונריאל – ההר המלכותי. המבצר שוכן מדרום לים המלך ומצפון לפטרה. היה זה הראשון בשרשרת מבצרים בעבר הירדן. המצודה שכנה על דרך המלך, כלומר אתר גביית מסי מעבר. בשנת 1116 הוא הגיע למפרץ אילת וכבש את עקבה. כך ניתק הקשר היבשתי בין מצרים לערב. המשמעות היא שמי שרצה לעלות לרגל מצפון אפריקה למכה, ולא הפליג בספינה ממצרים – היה חייב לעבור בשטחי הצלבנים. בדרך כלל הצלבנים לא מנעו מעולי הרגל לעבור (מה עוד שתנועת עולי הרגל משמעה פעילות כלכלית נאה). נקפוץ כמה עשרות שנים קדימה – רנו משטיון ששלט במצודת קראק דה מונריאל תקף שיירות של עולי רגל מוסלמים, בניגוד להסכם בינם לבין צלאח א דין, והדבר היה העילה הישירה לפלישת צלאח א דין לממלכת ירושלים. לאחר כיבוש עקבה הוא הקים מבצר במקום, וכן באי מול עקבה. אי המכונה 'אי האלמוגים' ומצוי מעט דרומה מאילת.

בשנת 1116 באלדווין נפל למשכב. הוא חשב שהוא עומד למות, והחל לשלם את חובותיו, ולחלק את רכושו כצדקה. בנוסף הוא סבר כי הוא נענש על כך שנישא לאדלייד מבלי להתגרש מארדה. אז הוא שלח את אדלייד אחר כבוד אל סיציליה. ראוי לציין כי למרות שהיה נשוי שלוש פעמים לא היו לו ילדים. מה שרומז שאולי בעיית הפריון הייתה בו. אפשרות אחרת היא שהוא לא ממש התעניין בנשים, אלא לצרכיו הפוליטיים.

נראה שהיו דברים בגו, כי בשנת 1117 הוא התאושש באופן פלאי כמו עוף החול. לאחר שהרחיב את ממלכתו קדמה, צפונה ונגבה – הוא פנה ימה. הוא צעד לכיוון מצרים.

יעדו הראשון היה פראמה (برما) הידועה כפלוסיון או בשיבוש הערבי בלוזה. ותיקי צה"ל זוכרים את בלוזה בסיני. אחד ממלוויו של באלדווין, שכתב גם חיבור היסטורי על התקופה הוא פושה משארטה (Foucher de Chartres). הוא כתב כך (ציטוט): אז הלך הוא יום אחד על גדת הנהר אותו מכנים היוונים "נילוס" והעברים "גיחון" (הכוונה היא לזרוע המזרחית של הנילוס, שמאז התייבשה), בקרבת העיר, ונהנה מקרבתם של חבריו. אביריו השתמשו ברומחיהם ללכידת דגים ואת השלל השיבו עימם אל מחנם שם אכלו אותו בתיאבון רב. אז חש המלך בקרביו ייסורים עזים מפציעת עבר, והוא נחלש עד מאוד (סו"צ). באלדווין הובהל לירושלים, אך בסמוך לאל עריש, בשני באפריל 1118, הוא השיב את נשמתו לבורא. סיבת המוות אינה ברורה. האם פציעת העבר שקמה לתחיה היא שהרגה אותו? שמא אכל דג מקולקל? אולי הורעל על ידי מי מאויביו (מוסלמים או נוצרים)?

אותו פושה, שהיה הכומר הצמוד של באלדווין, וגם כתב את ההיסטוריה שלו כאמור, תיאר אותו כגיבור תנ"כי (ציטוט): יד ימינו של עמו, ואימת יריביו (סו"צ). היסטוריון צלבני אחר וויליאם מצור (שחי כמה עשרות שנים מאוחר יותר ולא הכיר את באלדווין) כתב עליו (ציטוט): נאמר עליו כי הוא היה גבוה עד מאוד (מזכיר את שאול המלך), תמיר בהרבה מאחיו. גון פניו בהיר ושערות ראשו וזקנו העבות חומות וכהות. אפו היה נשרי ומעוקם ושפתו העליונה נדמתה כמקובעת למקומה. לסתו התחתונה נסוגה מעט, אולם לא בצורה כזו שהדבר יחשב לפגם. הוא בורך באומץ רב והיה בעל הופעה ודיבור חמורי סבר. הוא היה תמיד עטור באדרת שכיסתה את כתפיו. [הוא] לא היה כבד גוף אך גם לא צנום יתר על המידה כי אם בעל מידת גוף ממוצעת. מומחה בשימוש בנשק וקל תנועה ברוכבו על גב סוסתו, הוא היה פעיל ושקדן בכל נושא אליו הוא נדרש (סו"צ).

באלדווין נקבר בכנסיית הקבר סמוך לאחיו גוטפריד. מקום הקבר אינו ידוע כיום. בן דודו באלדווין מבורק, רוזן אֶדֶסָה, שהיה מועמד פשרה, שוב החליף אותו, והפך לבאלדווין השני.

באלדווין הונצח בגיאוגרפיה של המרחב בלגונה הרדודה בצפון סיני הקרויה על שמו – ימת ברדאוויל. ברדאוויל הוא שמו הערבי.

אך ההנצחה המשמעותית ביותר היא בתחום השירה דווקא. בשיר 'נח"ל ים' שר שלמה ארצי: 'איך פסענו לאט על השביל המוביל אל צריפי דייגים מול ימת ברדוויל' (שלמה ארצי. 'נח"ל ים'). הקטע מהשיר. הנצחה נוספת היא בשיר 'קרנבל בנח"ל': 'שם את שטפו הטוב יוביל, לדוג דגים בברדוויל' (להקת הנח"ל. 'קרנבל בנח"ל'). הקטע מהשיר. באלדווין הונצח בשירי הלהקות הצבאיות. היש הנצחה ראויה מזו?