בפעם שעברה גמרנו עם מגדל בבל. היום נתחיל את המסע המופלא אל עולמם של אבות האומה. ראש וראשון הוא אברהם אבינו עליו השלום. במקרא מופיעה רשימת היחס של אברם לאחר סיפור מגדל בבל (ציטוט): אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם--שֵׁם בֶּן-מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁד: שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל. יא וַיְחִי-שֵׁם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-אַרְפַּכְשָׁד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת... דלגתי תשעה דורות עד אברם כז וְאֵלֶּה, תּוֹלְדֹת תֶּרַח--תֶּרַח הוֹלִיד אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר וְאֶת-הָרָן; וְהָרָן, הוֹלִיד אֶת-לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן, עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים.. דלגתי קצת. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן (סו"צ. ברא' י"א 10 – 32). בספר היובלים יש סיפור שלם על הפיכת הארץ, שלימים תקרא ארץ ישראל, לארץ כנען (ציטוט): בשבוע הרביעי בשנת אחת בראשיתה, ביובל השלושים וחמישה (שנת 1688) נפוצו מארץ שנער. (כח) וילך חם ובניו אל ארץ אחוזתו, אשר מצא בחלקו בארץ הנגב (כלומר בכיוון אפריקה). (כט) וירא כנען את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו למערב הים... דלגתי קצת (ל) ויאמר לו חם אביו וכוש ומצרים אחיו: כי ישבת בארץ לא לך, אשר לא יצאה לנו בגורל. אל תעש כזאת, כי אם עשית זאת, אתה ובניך תפלו במרד בארץ, וארורים במרד, כי במרד נושבתם, ובמרד יפלו בניך, ותכרת לעולם (לא) אל תשכון במשכן שם ובניו יצא בגורלם. ... דילוג נוסף ולא שמע אליהם, וישב בארץ הלבנון מחמת עד בואכה מצרימה, הוא ובניו עד היום הזה (כלומר העת בה המלאך דיבר עם משה) (לד), על כן תקרא הארץ ההיא ארץ כנען (סו"צ. י' 27 - 34).
קטע זה הוא רמז מטרים להמצאות הכנענים בארץ, וכן הסיבה להחרמתם. בלוח העמים כנען נחשב כצאצא של חם, אז מה הוא עושה בנחלת שם (ארץ ישראל)? אז הנה התשובה: בדרך לנחלת חם, כנען החליט להתיישב בארץ ישראל (השייכת לשם). כנען התיישב בארץ לא לו, בניגוד להגרלה (המבטאת את רצון האל). אי קיום רצון האל, הוא הצדקה להחרמת הכנענים לעתיד לבוא. חשוב לזכור, כי מבחינה היסטורית הכנענים הם עם שמי, ועם ישראל הוא בעל שרשים כנעניים חזקים. עברית היא ניב כנעני. הנסיון לבדל את עם ישראל מהכנענים הוא נסיון ספרותי, שנכתב מאות שנים לאחר שהכנענים ירדו מעל במת ההיסטוריה. ציוויי התורה להחרמת הכנענים אינם מעשיים ונכתבו בדיעבד. המקורות המקראיים מעלים תמונה של חיים שלווים פחות או יותר והפיכת הכנענים לישראלים.
לאחר הצגת רשימת היחס של אברם, וציון העובדה ששרי היא עקרה, עובר המקרא אל יציאת אברם (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (סו"צ. ברא' י"ב 1). מהסיפור המקראי לא ברור מה קרה באור כשדים? מה קרה בחרן? מדוע נבחר אברם? וכיוצא בזה. בעל היובלים מצא פה כר נרחב למלא פערים, וללמד לקח ומוסר (ציטוט): וביובל השלושים וחמישה בשבוע השלישי בשנת אחת בו (1681), לקח לו רעו אשה ושמה אורה (נ"א: ערה) בת אור בן כשד. ותלד לו בן ויקרא שמו שרוג. בשנה השביעית לשבוע הזה וליובל הזה (ב) ויחלו בני נח להלחם, לשבות שבי ולהרוג איש את אחיו, ולשפוך דם אדם בארץ, ולאכול דם. ולבנות ערים בצורות וחומה ומגדל, ולרומם איש על העם ולעשות מלוכה ראשונה, ולצאת למלחמה עם על עם ולאום על לאום, ועיר על עיר, והכל להרע, ולקנות כלי חרב, וללמד את בניהם מלחמה. ויחלו ללכוד עיר ולמכור את יושביה לעבדים ושפחות (סו"צ. י"א 1 - 2). מהקטע עולה, כי בני נח שכחו מה שהובטח בברית עם נח, והחלו להרבות בשפיכות דמים, ולאכול דם – עברה חמורה במיוחד על פי בעל היובלים. תיאור ההידרדרות המוסרית הוא הרקע לעליית אברם, כצדיק יסוד עולם. בעולם כזה חוטא, האל התייאש מהאנושות ויבחר באדם אחד עמו יכרות ברית. אברם הוא גרסה מעודכנת של נח. רק ללא המבול (ציטוט): ויבן אור בן כשד את אור כשדים, ויקרא את שמה בשמו ובשם אביו. (ד) ויעש לו מסכה, וישתחו כל איש לאלילים אשר עשו לנפשם מסכה. ויחלו לעשות פסילים ותמונה טמאה, והרוחות הרעים יעזרום ויתעו לעשות עוון וטומאה. (ה) ושר המשטמה מתאמץ לעשות כל זה, ושלח ביד הרוחות אשר ניתנו תחת ידו, להשחית ולהאביד ולשפוך דם בארץ. (ו) על כן קרא שם סרוח – שרוג, כי סרו כולם לעשות כל חטא. (ז) ויגדל וישב באור כשדים בקרבת אבי אם אשתו, ויעבוד את האלילים. ויקח לו אשה ביובל השלושים וששה בשבוע החמישי בשנה הראשונה בו (1744), ושמה מילכה בת חבר בת אחי אביו. (ח) ותלד לו את נחור בשנת אחת לשבוע הזה, ויגדל וישב באור כשדים. וילמדו אביו את חכמת הכשדים, לנחש ולכשף באותות השמים. (סו"צ. י"א 3 - 8). ספר היובלים "שלף" את השם כֶּשֶׂד (הנזכר בברא' כ"ב 22. אחרי עקדת יצחק). בעזרת השם הוא יצר דמות בשם זה לפני אברה, הוליד לו בן בשם אור, והעניק הסבר לשם 'אור כשדים'. הכינוי 'אור כשדים' במקרא נועד ליצור בידול בין 'אור' אחת ל'אור' שניה. כשם שיש חצור ובית לחם הגליליות. כך יש 'אור' ו'אור כשדים'. זהו אנכרוניזם. בזמנו המשוער של אברהם עוד לא היו כשדים. שְׂרוּג, נָחוֹר ותֶרַח (אולי גם רְעוּ ופֶלֶג) – אנשים ברשימת היחס של אברם הם מקומות בפרת התיכון, סביב העיר חרן, שהיא עיר המוצא של אבות האומה הישראלית. כך שרוג הוא תל סָרוּגִי (העיירה התורכית Surac). נחור הוא נֻחָרִ. ואילו תרח הוא תל תֻרָחִ. ריבוי המקומות סביב חרן, גרם לכמה חוקרים לזהות את 'אור' דווקא בעיר התורכית אור(פה), ולא באור כשדים בדרום עירק. ומוכרת לכל העדה האורפלית שבניה הגיעו מהעיר אורפה.
אור בן כשד בנה את אור כשדים (מולדת אברה לכאורה), והתחיל לעבוד אלילים. ענין האלילים מתקשר למסורות ומדרשים על בחירת אברם. לפנינו אחת הדוגמאות הקדומות ביותר למדרשים מעין אלה (ציטוט): וביובל השלושים ושבעה בשבוע השישי בשנת אחת בו (1800) לקח לו אשה ושמה יסכה בת נסוג מן הכשדים (י) ותלד לו את תרח, בשנה השביעית בשבוע הזה (1806) (יא) וישלח שר המשטמה עורבים וצפרים לאכול את הזרע אשר ייזרע באדמה, להשחית הארץ, למען יגזלו מבני האדם את פעולתם, בטרם יחרשו בזרע, ולקטוהו העורבים מעל פני האדמה. (יב) על כן קרא אביו שמו תרח, כי הטריחום (נ"א התחרו בהם) העורבים והעוף, ויאכלו זרעם להם (יג) ותחלנה השנים שנות בצורת מפני העוף, וכל פרי עץ יאכלו מעל העצים. ובעמל גדול יכלו להציל מעט מכל פרי הארץ בימיהם (סו"צ. י"א 9 - 13). ברור שצדיק כמו אברם, לא עולה על הבמה סתם כך. צריך לקרות משהו דרמטי. רעב, בגלל עורבים ששלח שר משטמה, הוא בהחלט אירוע דרמטי. אברם יתגבר על הרעב, ויוכיח את חכמתו. זהו מעין 'צו רוחני' לצאצאי אברהם לפיו עליהם להתנגד ולהתגבר תמיד על שר המשטמה. והנה מגיע הגיבור (ציטוט): ביובל השלושים ותשעה בשבוע השני בשנת אחת (1870) לקח לו תרח אשה ושמה עדנה בת אברם בת אחות אביו לו לאשה (טו) ובשנה השביעית לשבוע הזה (1876) ילדה לו בן ויקרא את שמו אברם כשם אבי אמו, כי מת. והיא, בתו, טרם תהר לבן. (סו"צ י"א 14 - 15).
אברם נקרא על שם סבו. דבר שלא נזכר כלל בתורה, שאינה מסבירה כלל את השם. מדוע קוראים לאברם בשם זה? ככה! יש פה נסיון למלא את הפער, הרי יצחק ויעקב זכו למדרש שם. דבר נוסף שלא נזכר בתורה הוא שם אמו! בתורה יש רק התייחסות אחת לאמו של אברהם בסיפור לקיחת שרה אל אבימלך (ציטוט): וְגַם-אָמְנָה, אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא--אַךְ, לֹא בַת-אִמִּי; וַתְּהִי-לִי, לְאִשָּׁה (סו"צ. בראשית כ' 12). חז"ל דרשו את שם אם אברהם (ציטוט. בתרגום לעברית): ואמר רב חנן בר אבא: אמו של אברהם – אמתלאי בת כרנבו. אמו של המן – אמתלאי בת עורבתי. וסימנך: טמא- טמא. טהור – טהור. (סו"צ. בבא בתרא צא ע"א). המילה כרנבו רומזת למילה 'כר' (כבש), שהיא חיה טהורה. ואילו 'עורבתי' רומזת לעורב. חיה טמאה. וכך קל להבדיל בין הנשים שמרחמן יצא אחד טהור ואחד טמא. בוא נמשיך (ציטוט): ויחל הנער לדעת את שגגת הארץ, כי שגו הכל אחרי הפסילים ואחרי החטא. וילמדהו אביו כתוב. והוא בן שבועים שנים (14) ויפרד מאביו מיראה פן ישתחווה עמו לאלילים. (יז) ויחל להתפלל אל בורא הכל, כי יצילהו משגגת בני האדם, וכי לא יפול גורלו ללכת אחר החטא והתועבה (יח) ותבוא עת הזרע לזרוע בארץ, ויצאו כולם יחד לשמור על זרעם מפני העורבים. ויצא אברם עם היוצאים, והוא נער בן ארבע עשרה שנה (יט) וענן עורבים בא לאכול את הזרע. וירץ אברם לקראתם בטרם ישבו על הארץ, ויצעק עליהם ויגער בהם, בטרם ישבו על הארץ לאכול את הזרע. ויאמר: אל תרדו! שובו אל המקום אשר יצאתם משם, וישובו אליו (כ). וישובו ביום ההוא ענני עורבים שבעים פעם, וישלחם ולא ישבו מכל העורבים בכל השדה אשר שם אברם, ולא נותר אף אחד (כא) ויראוהו כל אשר עמו כי הוא צועק וכל העורבים ישובו, ויגדל שמו בכל ארץ הכשדים. (כב) ויבואו אליו בשנה ההיא כל הזורעים, וילך עמהם עד כלות עת זרע האדמה. ויזרעו את אדמתם ויביאו בשנה ההיא בר ויאכלו וישבעו (סו"צ. י"א 15 - 22). בסיפור, הדי משונה יש להודות, על העורבים יש תחילת הסבר לבחירת האל באברם. אברם בכח תבונתו הבין את אפסות האלילים, ולמד לכתוב ולקרוא. בגיל 14, עזב את אביו, פן יעבוד את האלילים. רמז לצדיקותו הגדלה והולכת. בכח צדיקותו הוא הצליח לגרש את העורבים, עד שאנשי מקומו השתמשו בו כבדחליל אנושי להרחקתם. מתברר כי אברם אינו רק צדיק, אלא ממציא מחונן (ציטוט): ובשנת אחת בשבוע החמישי לימד אברם את עושי כלי הבקר את חרשי העצים, ויעשו כלי על האדמה, מול יתד המחרשה, להניח עליו זרע ונפל ממנו הזרע בקצה המחרשה, ונחבא באדמה. ולא יראו מפני העורבים (כד) ויעש כן על כל יתד מחרשה על האדמה. ויזרעו ויעבדו את כל האדמה, ככל אשר צוה אברם, ולא יראו מפני העוף (סו"צ. י"א 23 - 24). אברם המציא מתקן שנועץ את הזרעים עמוק בתלם. בכך מנע מהעורבים לאכול את הזרעים. בואו נמשיך (ציטוט): ויהי בשבוע השישי בשנה השביעית בו וידבר אברם אל תרח אביו, ויאמר: 'אבי', ויאמר: 'הנני בני'. (ב) ויאמר: 'מה התשועה והתועלת לנו מכל האלילים האלה אשר תעבדם ותשתחוה להם? (ג) כי אין בהם רוח, כי אילמים הם, ושגגת הלב הם. אל תעבדום! (ד) עבדו את אלהי השמים, המוריד טל וגשם על האדמה, ואשר ברא הכל בדברו, וכל החיים מלפניו הם (ה) ולמה תעבדו את אשר אין בהם לב ורוח, כי מעשה ידיים המה, ועל כתפיכם תשאום. ואין לכם בהם תשועה. וחרפה גדולה הם לאשר יעשום, ושגגת הלב לאשר יעבדום. אל תעבדום'. (ו) ויאמר תרח: 'ידעתי בני, אעשה לעם הזה, אשר ציווני לשרת לפניהם (ז) ואם אומר להם האמת והרגוני, כי הלכה נפשם אחריהם לעבדם ולהללם. החרש בני פן ימיתוך'. (ח) ויאמר את הדברים האלה לשני אחיו ויקצפו עליו ויחרש. (סו"צ. י"ב 1 - 8). לפי היובלים, אברם קץ באלילות, ואף הטיף מוסר לאביו. אביו הסכים, אבל תירץ את התנהגותו בחשש לחייו. שני אחי אברם לא אהבו מה ששמעו... פיסקה זו ממשיכה בהכנת הרקע לבחירת אברם על ידי האל. וכן הכנה למות הרן אחי אברם. מה שהתורה מעלימה, פה מרחיבים (ציטוט). וביובל הארבעים בשבוע השני בשנה השביעית בו (1925) לקח לו אברם אשה ושמה שרי בת אביו ותהי לו לאשה. (י) והרן אחיו נשא לו אשה בשנה השלישית בשבוע השלישי, ותלד לו בן בשנה השביעית בשבוע ההוא, ויקרא שמו לוט. (יא) ונחור אחיו נשא לו אשה. (יב) ויהי בשנת השישים לחיי אברם, היא השנה הרביעית בשבוע הרביעי (1936), ויקם אברם לילה ויבער את בית האלילים, וישרוף את כל אשר בבית ואיש לא ידע. (יג) ויקומו בלילה ויבקשו להציל את אלוהיהם מתוך האש. (יד) וימהר הרן להצילם, והאש בוערת עליו, וישרף בתוך האש וימות באור כשדים לפני תרח אביו, ויקברוהו באור כשדים. (סו"צ. י"ב 9 - 13). היובלים מתאים את הכתוב על אברם למסופר בתורה. עת שרה נלקחה אל אבימלך ואברהם הציג אותה כאחותו מצד אביו, אך לא מצד אמו. אין ספק שיש פה בעיה חמורה, כי לפי התורה, אסור להתחתן עם אחות או אחות למחצה. ואברם עשה זאת (ציטוט מהחוק המקראי): עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ אוֹ בַת-אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ. לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן (סו"צ. ויק' י"ח 8). בעל היובלים, שלשיטתו התורה ניתנה בבריאה, והאבות יצרו תקדימים מחייבים, התעלם מכך...
מדרש זה, על פגיעה באלילים, יופיע (בנוסח אחר) אצל חז"ל. אברם קם בלילה, על מנת לשרוף את האלילים. דבר המזכיר את גדעון בן יואש (ציטוט): וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא... דלגתי על הוראת האל לפגוע בפולחן הבעל וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מֵעֲבָדָיו, וַיַּעַשׂ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה; וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת-בֵּית אָבִיו וְאֶת-אַנְשֵׁי הָעִיר, מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם--וַיַּעַשׂ לָיְלָה. (סו"צ. שופ' ו' 25 – 27). סביר שבעל היובלים, שאל את הרכיב הזה מגדעון.
בספר היובלים יש הסבר לפסוק מהתורה (ציטוט): וַיָּמָת הָרָן, עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים (סו"צ. ברא' י"א 28). בתורה לא ברור מדוע וכיצד מת הרן? (והשאיר את לוט לאברם). שריפת האלילים, ומות הרן באש, הוא משחק מילים על שם העיר: אור כשדים. אור בארמית זה 'אש'. גם מדרשי חז"ל התייחסו לענין בחירת אברם. ונרחיב בנושא. כך נכתב במדרש (ציטוט): בֵּית אָבִיו שֶׁל אַבְרָהָם הָיוּ עוֹשִׂים צְלָמִים וּמוֹכְרִים בַּשּׁוּק. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְאַבְרָהָם לִמְכֹּר (כלומר הייתה לו משמרת כמוכרן). נָתַן לוֹ תֶּרַח אָבִיו קֻפּוֹת שֶׁל אֱלֹהוֹת וְהוֹשִׁיבוֹ בַּשּׁוּק. בָּא אֵלָיו אָדָם אֶחָד וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ אֱלוֹהַּ לִמְכּוֹר? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֵיזֶה אֱלוֹהַּ אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח? אָמַר לוֹ: אֲנִי גִּבּוֹר, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ גִּבּוֹר כְּמוֹתִי. נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, וְאָמַר לוֹ: תֵּן אֶת הַדָּמִים (כלומר המטבעות) וְטֹל לְךָ אֶת זֶה. אָמַר לוֹ: וְכִי אֱלוֹהַּ זֶה גִּבּוֹר כְּמוֹתִי? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: רֵיקָא, עֲדַיִן אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִשְׁפַּט אֱלֹהוֹת? מִי שֶׁעוֹמֵד לְמַעְלָה מִכֻּלָּם הֲרֵיהוּ גִּבּוֹר מִכֻּלָּם. כְּשֶׁנִּפְטַר (עזב הכוונה) הָאִישׁ לְהַלֵּךְ אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אַתָּה? אָמַר לוֹ: בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה אֲנִי. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ, שֶׁהוּא בֶּן שִׁבְעִים ומִשְׁתַּחֲוֶה לְזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה הַיּוֹם! מִיָּד הֶחֱזִיר וְהִשְׁלִיךְ הָאִישׁ אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְחָזַר וְנָטַל מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמָיו, נִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ לוֹ. אַחַר כָּךְ בָּאָה אִשָּׁה אַחַת אַלְמָנָה, וְאָמְרָה לוֹ לאַבְרָהָם: אִשָּׁה עֲנִיָּה אֲנִי, תֵּן לִי אֱלוֹהַּ עָנִי כְּמוֹתִי. מִיָּד נָטַל אַבְרָהָם פֶּסֶל אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם, וְאָמַר לָהּ: בַּעֲנִיּוּתֵךְ טְלִי לָךְ אֱלוֹהַּ זֶה, שֶׁהוּא שָׁפָל וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִכֻּלָּם; אֲבָל אֵין הוּא רוֹצֶה לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַדָּמִים. כְּשֶׁנִּפְטְרָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ: בַּת כַּמָּה שָׁנִים אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים אֲנִי. אָמַר לָהּ אַבְרָהָם: תִּפַּח רוּחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה, שֶׁהִיא בַּת הַרְבֵּה שָׁנִים וּמִשְׁתַּחֲוָה לֶאֱלוֹהַּ בֶּן יוֹם אֶחָד! מִיָּד הֶחֱזִירָה אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ לַקֻּפָּה, חָזְרָה וְנָטְלָה מֵאַבְרָהָם אֶת דָּמֶיהָ, וְהָלְכָה לָהּ (סו"צ. ב"ר ל"ח יג).
המדרש בבראשית רבא מציג את אברהם כמי שמרחיק לקוחות מדרך האלילות... אבל שלא ממלא את ייעודו כמוכרן. נמשיך (ציטוט): בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָטַל אַבְרָהָם אֶת כָּל הָאֱלֹהוֹת וְהָלַךְ וְהֵבִיא אוֹתָם אֵצֶל תֶּרַח אָבִיו. אָמְרוּ לוֹ שְׁאַר בָּנָיו לְתֶרַח אֲבִיהֶם: אַבְרָהָם זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר אֱלֹהוֹת, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂנּוּ כֹּמֶר ('כומר 'בלשון מקרא רק ברבים 'כמרים' משמעו כהן לעבודה זרה). אָמַר לָהֶם אַבְרָהָם: מָה מְלַאכְתּוֹ שֶׁל כֹּמֶר? אָמְרוּ לוֹ: עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֱלֹהוֹת, מַקְרִיב לִפְנֵיהֶם, מַאֲכִילָם וּמַשְׁקָם. עֲשָׂאוּהוּ כֹּמֶר. מִיָּד נָתַן אַבְרָהָם לִפְנֵיהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, אָמַר לָהֶם: קְחוּ וְאִכְלוּ, טְלוּ וּשְׁתוּ, שֶׁתֵּיטִיבוּ לִבְנֵי אָדָם, וְלֹא הָיָה בָּהֶם אֶחָד שֶׁהָיָה נוֹטֵל כְּלוּם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם וְאָמַר: "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן, יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ" (זה ציטוט מתה' קט"ו 5 - 6). בָּאָה אִשָּׁה אַחַת טוֹעֶנֶת (נושאת מטען הכוונה) בְּיָדָהּ קְעָרָה סֹלֶת. אָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם, (לאחר שהקריב) עָמַד וְנָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְשָׁבַר כָּל הַפְּסִילִים, וְנָתַן אֶת הַמַּקֵּל בְּיַד הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. כֵּוָן שֶׁבָּא אָבִיו אָמַר: מִי עָשָׂה לָהֶם כָּךְ? אָמַר לוֹ: מְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבָּא? בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וּבְיָדָהּ קְעָרָה מְלֵאָה סֹלֶת וְאָמְרָה לי: הֵילָךְ וְהַקְרֵב לִפְנֵיהֶם. הִקְרַבְתִּי לִפְנֵיהֶם, הָיָה זֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי אֹכַל תְּחִלָּה. וְעָמַד זֶה הַגָּדוֹל שֶׁבֵּינֵיהֶם וְשָׁבַר אֶת כֻּלָּם. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְשַׁטֶּה בִּי – כְּלוּם יְכוֹלִים הֵם? אָמַר לוֹ: וָלֹא? יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מָה שֶׁפִּיךָ אוֹמֵר. (סו"צ. ב"ר). המדרש מציג את אברם כערמומי, ושם ללעג את תרח. המדרש ממשיך (ציטוט): נְטָלוֹ תֶּרַח וּמְסָרוֹ לְנִמְרוֹד (דמות רשע ידועה במדרשי חז"ל). אָמַר לוֹ נִמְרוֹד לְאַבְרָהָם: אַתָּה הוּא אַבְרָהָם בֶּן תֶּרַח? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה וְהַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת, וּבְנֵי אָדָם מִלְּפָנַי יוֹצְאִים כֻּלָּם – וְאַתָּה לָמָּה אִבַּדְתָּ אֶת יִרְאָתִי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה לְאַבְרָהָם וְאָמַר לוֹ לְנִמְרוֹד: רְצוֹנְךָ, אֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד לִגְדֻלָּתְךָ? אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּךְ הוּא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הַחַמָּה יוֹצֵאת בְּמִזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב; לְמָחָר תְּהֵא מְצַוֶּה אֶת הַחַמָּה שֶׁתֵּצֵא בְּמַעֲרָב וְתִשְׁקַע בְּמִזְרָח, וַאֲנִי מֵעִיד בְּךָ שֶׁאֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, וְעוֹד, אִם אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אַתָּה, בְּוַדַּאי כָּל הַנִּסְתָּרוֹת גְּלוּיוֹת לְךָ, אִם כֵּן אֱמֹר לִי מִיָּד: מָה יֵשׁ בְּלִבִּי וּמָה אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִנִּיחַ אוֹתוֹ רָשָׁע נִמְרוֹד יָדוֹ עַל זְקָנוֹ וְהָיָה מְתַמֵּהַּ בְּלִבּוֹ. וְאָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אַל תִּתְמַהּ בְּלִבְּךָ, לֹא אֲדוֹן עוֹלָם אַתָּה, בְּנוֹ שֶׁל כּוּשׁ אַתָּה. וְאִם אֲדוֹן הָעוֹלָם אַתָּה, לָמָּה לֹא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא הִצַּלְתָּ אֶת אָבִיךָ מִן הַמִּיתָה, כֵּן אַתָּה לֹא תִּנָּצֵל מִן הַמִּיתָה (סו"צ). בעימות בין אברם לנמרוד, אברם מצויר כפיקח ונמרוד כגאוותן. אברם הציע לנמרוד, להוכיח את גדולתו על ידי שינוי סדרי בראשית (שהשמש תזרח במערב). ולבסוף נבואה שגם נמרוד ימות, ככל האדם (כלומר הוא אינו אל).ברור שהתגרות כזו בנמרוד לא תעבור ללא תגובה... (ציטוט): מִיָּד קָרָא נִמְרוֹד לְתֶרַח וְאָמַר לוֹ: מָה יְהֵא דִּינוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּנְךָ, זֶה שֶׁאִבֵּד אֱלֹהוֹת שֶׁלִּי? אֵין דִּינוֹ אֶלָּא שְׂרֵפָה. חָזַר וְאָמַר לוֹ לְאַבְרָהָם: הִשְׁתַּחֲוֵה לָאֵשׁ וְתִנָּצֵל. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: אֶשְׁתַּחֲוֶה לַמַּיִם שְׁמְּכַבִּים אֵשׁ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: הִשְׁתַּחֲוֵה לַמַּיִם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֶשְׁתַּחֲוֶה לֶעָנָן, שֶׁטָּעוּן מַיִם. אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לֶעָנָן. אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לָרוּחַ שֶׁמְּפַזֵּר הֶעָנָן, אָמַר לוֹ: הִשְׁתַּחֲוֵה לָרוּחַ. אָמַר לוֹ: אֶשְׁתַּחֲוֶה לְבֶן אָדָם שֶׁסּוֹבֵל רוּחַ. אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: אַתָּה מַשִּׂיאֵנִי בִּדְבָרִים – אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר (משחק מילים על אור כשדים), הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכְךָ לְתוֹכוֹ - וְיָבוֹא אֱלֹהֶיךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ.
מִיָּד הוֹצִיאוּהוּ לְהַשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וּכְפָתוּהוּ וַעֲקָדוּהוּ וְהִנִּיחוּהוּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן, וְהִקִּיפוּהוּ עֵצִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, חָמֵשׁ אַמּוֹת לְכָל צַד, וְגָבְהָם שֶׁל עֵצִים חָמֵשׁ אַמּוֹת, וְהִצִּיתוּ בָּהֶם אֶת הָאוּר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁכֵנָיו וּבְנֵי עִירוֹ שֶׁל תֶּרַח, וְהָיוּ מְטַפְּחִין לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים: בּוּשָׁה גְּדוֹלָה וּכְלִמָּה! שֶׁאוֹתוֹ בֵּן שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא – שְׂרָפוֹ נִמְרוֹד בָּאֵשׁ! מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד וְהִצִּילוֹ (סו"צ). מדרש זה ממשיך להציג את אברם כפיקח, ואת נמרוד כפחות. דמות הצדיק הנזרק לכבשן מופיעה במקרא, בספר דניאל, המאוחר לספר היובלים. סביר, שמחבר דניאל לקח את הרכיב הזה מאגדה עממית, שהגיעה למדרשי חז"ל. בספר דניאל סופר על מלך בבל שהקים צלם, לו כולם היו צריכים להשתחוות. שלושת חברי דניאל (חנניה, מישאל ועזריה / שדרך, מישך ועבד נגו) – סירבו. הם נכפתו, נזרקו לאש, אך אלהים הציל אותם. באופן דומה האל הציל את אברם מהכבשן הבוער. נמשיך (ציטוט): הָיָה שָׁם הָרָן עוֹמֵד וְתוֹהֶה. אָמַר: מָה נַפְשְׁךָ, אִם יְנַצַּח אַבְרָהָם – אֲנִי אוֹמֵר: "מִשֶּׁל אַבְרָהָם אֲנִי", וְאִם יְנַצַּח נִמְרוֹד – אֲנִי אוֹמֵר: "מִשֶּׁל נִמְרוֹד אֲנִי". כֵּוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל – אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל מִי אַתָּה? אָמַר לָהֶם: מִשֶּׁל אַבְרָהָם אֲנִי. נְטָלוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: והנה ציטוט מהתנ"ך "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו" (ברא' י"א 28). (סו"צ).
ביובלים הרן קפץ לאש על מנת להציל את אלהיו. אצל חז"ל הוא נזרק לכבשן.
בתורה תוארה היציאה מאור כך (ציטוט): וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן (סו"צ. ברא' י"א 31 – 32). ביובלים התיאור ממצה יותר (ציטוט): ויצא תרח מאור כשדים הוא ובניו ללכת ארצה הלבנון וארצה כנען, וישב בחרן. וישב אברם עם תרח אביו בחרן שבועיים שנים. (סו"צ. י"ב 15). פה התחיל המסע של אברם לכנען. התורה לא מבהירה מדוע נבחר אברם בחרן לצאת לארץ כנען. ספר היובלים סיפק תשובה.
בואו נדלג לעקדה. בתורה אין הסבר מדוע האל החליט לנסות את אברהם בעקדה (ציטוט): וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם (סו"צ. ברא' כ"ב 1). בספר היובלים, כמה מפתיע, יש הסבר (ציטוט): ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ביובל ההוא בשנים עשר בחודש הזה היה דבר בשמים על אודות אברהם. כי נאמן הוא בכל אשר ידבר, וה' אהבו, כי בכל צרה נאמן הוא (טז) ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלהים: 'הנה אברהם אהב את יצחק בנו ויבכרהו על כל. אמור אליו ויעלהו עולה על המזבח, ואתה תראה אם יעשה את הדבר הזה, ותדע אם נאמן הוא בכל אשר תנסהו. (יז) ואלוהים ידע כי נאמן אברהם בכל צרה אשר יאמר אליו, כי נסהו בארצו וברעב וינסהו בעשרת המלכים, וינסהו עוד באשתו בהלקחה ממנו. ובמילה, וינסהו בישמעאל והגר אמתו כאשר שלחם ובכל אשר נסהו נמצא נאמן. ולא קצרה רוחו ולא בושש לעשות כי נאמן היה ואוהב את ה' (סו"צ. י"ז 15 - 17). לא יתכן ולא יעלה על הדעת, שאלהים באמת ניסה את אברהם. מה, אלהים לא יודע? הנה ההסבר: שר המשטמה הוא שאחראי על הנסיון. התפיסה אשר לפיה מישהו אחר גורם לצרות - מופיעה כבר במקרא, בכתובים מימי בית שני. הדוגמה המפורסמת היא השטן בספר איוב (ציטוט): וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא-את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ--מִסָּבִיב: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ--אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ (יקללך הכוונה סו"צ. איו' א' 6 - 11). זהו סיפור המסגרת. אנחנו, הקוראים, יודעים שזה היה נסיון ותו לא. איוב לא. מכאן הדרמה. מקרה שני הוא מפקד דוד. בספר שמואל נכתב (ציטוט): וַיֹּסֶף, אַף-יְהוָה, לַחֲרוֹת, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה (שמ"ב כ"ד 1). בספר דברי הימים 'תיקנו' את הכתוב (ציטוט): וַיַּעֲמֹד שָׂטָן, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת, אֶת-דָּוִיד, לִמְנוֹת, אֶת-יִשְׂרָאֵל (סו"צ. דה"א כ"א 1). הלוא לא יעלה על הדעת, שה' הוא שהסית את דוד. ברור שזה השטן... דלגנו על שאר העקדה ומות שרה, שדי דומים לתורה.
