בתורה סופר על יעקב שעלה לבית אל לאחר פרשת אונס דינה (זו מסורת מקבילה בנוגע להתקדשות בית אל. המסורת הראשונה מופיעה בחלום יעקב בפרק כ"ח. ציטוט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב, קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם; וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ--לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם. ה וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן--הִוא, בֵּית-אֵל. הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ. ז וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו... ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיְבָרֶךְ, אֹתוֹ. י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל... יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ--מַצֶּבֶת אָבֶן; וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת-שֵׁם הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים--בֵּית-אֵל (סו"צ ברא' ל"ה 1 – 15). סיפור זה הוא הגרסה הכהנית (מה שנקרא מקור P) לבחירת בית אל ושינוי השם. בנוסף, הסיפור מטיל דופי ברור במקדש שכם, ברומזו שזהו מקדש שנוסד על בסיס 'אלהי נכר'. לא לענין. זהו פולמוס יהודאי נגד מקדש שכם הצפוני. בספר היובלים הסיפור מעט שונה (ציטוט): ובלילה השני בשנים ועשרים לימי החודש אמר יעקב לבנות את המקום ההוא ולהקיפו גן חומה ולקדשו, ולעשותו קדוש לעולם לו ולבניו אחריו (יז) וירא אליו ה' בלילה, ויברכהו ויאמר: "לא יקרא שמך עוד יעקב לבדו כי אם ישראל יהיה שמך. (יח) ויאמר אליו שנית : אני ה' אלוהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ, והפריתיך והרבתיך במאוד מאוד, ומלכים ממך יהיו, ושפטו הכל. בכל מקום אשר דרכה בו כף רגל אדם. (יט) ואתן לזרעך את כל הארץ אשר תחת השמים, ושפטו בכל הגויים כרצונם, ואחר יקחו להם את כל הארץ וירשוה לעולם". (כ) ויכל לדבר איתו, ויעל מאתו, ויבט יעקב עד אשר עלה השמימה. (כא) וירא במראות הלילה והנה מלאך יורד מן השמים, ושבעה לוחות בידיו, ויתן אל יעקב ויקרא את הכתוב בהם אשר יהיה לו ולבניו בכל העולמים. (כב) ויראהו את כל הכתוב. ויאמר לו: "אל תבנה את המקום הזה, ואל תעשהו מקדש לעולם, ואל תשב פה כי לא לך המקום הזה. לך אל בית אברהם אביך, ושב שם בבית יצחק אביך עד יום מות אביך. (כג) כי במצרים תמות בשלום, ובארץ הזאת תקבר בכבוד בקברות אבותיך עם אברהם ויצחק. (כד) אל תירא, כי כאשר ראית וקראת כן יהיה הכל, ואתה הכל כאשר ראית וקראת". (כה) ויאמר יעקב: "ואיך אזכור את כל אשר קראתי וראיתי?". ויאמר לו: "אני אזכירך הכל. ויעל מעליו". (סו"צ. ל"ב 16 - 25).
לפי היובלים יעקב אמנם תכנן לבנות מקדש בבית אל (לאור התגלות האל אליו), אך בחלום הלילה נאסר עליו הדבר, כי המקדש האמיתי יקום במקום אחר. לא נאמר פה, אך ברור לכל מי שקרא בספר כי הכוונה היא לירושלים. במקרה זה בעל היובלים מתפלמס עם בית אל כמקום שאינו ראוי להיות מקום קדוש. הסיפור הזה מזכיר מאוד את המסופר על דוד בספר שמואל (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן, הָאֱלֹהִים, יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. ג וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה: כִּי יְהוָה, עִמָּךְ. (זה מקביל לרצון יעקב לבנות מקדש בבית אל) ד וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-נָתָן, לֵאמֹר. ה לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד, כֹּה אָמַר יְהוָה: הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?... דלגתי קצת אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ; וַהֲכִינֹתִי, אֶת-מַמְלַכְתּוֹ. יג הוּא יִבְנֶה-בַּיִת, לִשְׁמִי (סו"צ. שמ"ב ז' 2 - 13). גם במקרה זה הרעיון לבנות מקדש נשלל באמצעות חלום נבואי. בואו נמשיך ביובלים (ציטוט): וייקץ משנתו ויזכור את כל אשר קרא וראה, ויכתוב את כל הדברים אשר קרא ואשר ראה. (כז) ויעש שם עוד יום אחד, ויקרב בו ככל אשר הקריב בימים הראשונים ויקרא שמו עצרת. כי נוסף היום ההוא, ולראשונים קרא להם חג (כח) וככה יראה להיות וכתוב הוא בלוחות השמים. על כן נגלה לו לעשות ולהוסיף אותו לחג על שבעת הימים (כט) ויקרא שמו עצרת כי יעלו אותו לעדות הימים ובחג במספר ימי השנה (סו"צ. ל"ב 26 – 29). זה מעניין. ההתגלות ליקב היא הבסיס לשמיני עצרת בסוכות. היה חג בן שבעה ימים, אך בעקבות האירוע נוסף יום. והופ – שמיני עצרת. ראוי לציין כי בתורה אין הסבר מדוע יש את שמיני עצרת. פשוט כתוב וזהו (ציטוט): וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ; וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים... דלגתי קצת לה בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי--עֲצֶרֶת, תִּהְיֶה לָכֶם (סו"צ. במד' כ"ט 12, 35).
בברכת יעקב לאפרים ומנשה יש פסוק מעט סתום, בלשון המעטה (ציטוט): וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (סו"צ. ברא' מ"ח 22).
מעבר למשחק המילים החביב בין שכם (אחורי הכתף) לשכם (העיר) עולה השאלה: מתי בדיוק יעקב לקח את שכם בחרב ובקשת מיד האמורי? היכן זה סופר? אפשר כי יש פה הד למסורת על מלחמה בין יעקב לאנשי שכם, שבתורה היא מופיעה, אולי, בתור נקמת שמעון ולוי בשכם. אבל זו השערה חביבה ותו לא. אין אסמכתא לענין. ברור לכם, שבספר היובלים לא יכלו לעבור על דבר כזה בשתיקה, ושם יש סיפור שלם (ציטוט): ובשנה השישית לשבוע הזה (השבוע השישי) ליובל הארבעים וארבעה ההוא (שנת 2148) שלח יעקב את בניו לרעות את צאנו ונעריו עמהם במדבר שכם. שימו לב לתקדים של רעיית הצאן באור שכם. תקדים לסיפור מכירת יוסף. הלוא מה שייך יעקב בחברון למרעה בשכם? ונמשיך (ב) ויזעקו עליהם שבעת מלכי האמורי להרגם מן המארב, תחת העצים ולבוז את מקניהם ונשיהם (ג) ויעקב ולוי ויהודה ויוסף היו בבית אשר בו יצחק אביהם (כלומר סבם), כי עצבוהו רוחו, ולא יכלו לעזבו. ובנימין, הוא על כן ישב אצל אביו. (ד) ויבואו מלכי תפוח ומלכי ארשה ומלכי שרגן ומלכי שילה ומלכי געש ומלך בית חורון ומלך מעני שכיר, וכל היושבים בהר ההוא אשר ישבו בחרושת ארצה כנען. חלק מהמקומות מזוהים וחלק לא (ה) ויגידו ליעקב כי הנה מלכי האמורי סבבו את בניו ויבוזו את מקניהם. (ו) ויקם מביתו הוא ושלושת בניו וכל עבדי אביו ועבדיו, ויצאו עליהם כששת אלפים (נ"א: 800. אנא זכרו את המספר. עוד נתייחס אליו בהמשך) איש שולף חרב. (ז) ויכום במדבר שכם (אין מדבר ליד שכם. הכוונה היא למורדות מכיוון שכם לבקעת הירדן), וירדפו אחרי הבורחים, ויכום לפי חרב ויהרגו את ארשה ואת תפוח ואת שרגן ואת שילה ואת מעני שכיר ואת געש שימו לב שמלך בית חורון הדרומית ניצל (ח) ויאסוף את מקנהו, ויגבר עליהם וישם מס עליהם החומש מפרי ארצם. ויבן את ארבל ואת תמנת חרס. (ט) וישב בשלום, ויעש עמהם שלום, ויהיו לו לעבדים עד יום רדתו הוא ובניו מצרימה. (סו"צ. ל"ד 1 - 9). כך הסביר בעל היובלים את הפסוק העלום מספר בראשית. הפסוק הבודד מספר בראשית הפך למלחמה גדולה בספר היובלים. כתוצאה מהמלחמה המנוצחים שילמו 20% מס. תיאור המלחמה מזכיר את הסיפור על אברם ומלחמתו בחמשת המלכים (ציטוט): וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ... דילוג וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק (סו"צ. ברא' י"ד 14 - 15). קשה מאוד לקבל את המספר 6000 שנראה מופרז בכל קנה מידה. זאת בשל העובדה שרק 70 נפש כל בית יעקב ירדו מצרימה. אם כן יעקב הכה את המלכים, הרגם ושם את ארצותיהם למס. וכן יעקב ייסד את ארבל ותמנת חרס, העיר בה ייקבר לעתיד לבוא יהושע בן נון (ציטוט): וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן, לְהַר-גָּעַשׁ (סו"צ. יהו' כ"ד 30).
במקרא תוארה מכירת יוסף כך (נדלג על כל החלומות וענין כתונת הפסים. ציטוט): וַיֵּלְכוּ, אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם. יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי... דילוג וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה... עוד דילוג וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ... עוד אחד כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם--הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ: לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. כג וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. כד וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. כה וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם... שוב דילוג כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ? כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה... דילוג לא וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא? לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. לה וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו. לו וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם: לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים (סו"צ. ברא' ל"ז 12 – 36).
בספר היובלים התמונה שונה מעט, לא שתתקשו להאמין, כן? (ציטוט): ובשנה השביעית לשבוע הזה (2149) שלח את יוסף לדעת את שלום אחיו מביתו שכמה. וימצאם בארץ דותן (יא) ויתנכלו אליו ויעשו לו בערמה להמיתו. וישובו וימכרוהו לסוחר ישמעאלים. ויורידוהו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און אליו. (יב) ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחודש השביעי. (יג) ויתאבל כל היום ההוא עד הערב ויביאוה לו, ויהי קודח בהתאבלו על מותו, ויאמר חיה רעה אכלה את יוסף. ויהיו עמו כל אנשי ביתו ביום ההוא, ויתעצבו ויתאבלו עמו כל היום. (יד) ויקומו בניו ובתו לנחמו, ולא התנחם על בנו. (טו) ותשמע בלהה (אמתה של רחל) ביום ההוא כי אבד יוסף, ובהתאבלה עליו מתה. והיא יושבת בכפר טוב. ודינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף. ויבואו על ישראל שלושת מקרי האבל האלה בחודש אחד. (טז) ויקברו את בלהה ממול קבר רחל, ואת דינה בתו קברו שם. (יז) ויתאבל על יוסף שנה אחת, ולא חדל, כי אמר ארד (לשאול הכוונה) בהתאבל על בני. (סו"צ. ל"ד 10 - 17). כל הדרמה על החלומות, ההשלכה לבור, יהודה וראובן – הכל איננו. יוסף הגיע לאחים, נמכר לישמעאלים, וזהו. מה שמעניין פה הן התוספות. נתחיל בתאריך המדויק. זה היה בעשירי לחודש השביעי. במילים אחרות י' בתשרי. תקדים. זכרו את התאריך הזה. אבל לא רק יוסף אבד ליעקב בו ביום. גם בלהה (שפחת רחל ואשת יעקב המשנית) וגם דינה אחות יוסף – עברו לעולם האמת. בלהה נקברה ליד רחל גבירתה, וגם דינה (בת לאה) נקברה ליד רחל. כלומר בקבר רחל, לפי ספר היובלים, נמצא שלוש נקברות ולא אחת. בתורה נכתב על יעקב שהוא התאבל על יוסף יָמִים רַבִּים. בספר ביובלים זה היה 'שנה אחת'. בואו נמשיך עם היובלים (ציטוט): על כן הוקם בקרב בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטואתיהם, כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו. (יט) ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטואתיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם, לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה (סו"צ. ל"ד 18 – 19). והנה החוק. יעקב יצר תקדים, של אבל, על האובדן המשולש שלו (בעיקר יוסף) בעשרה בחודש השביעי. מה שלימים יהפוך לי' בתשרי. צאצאי יעקב יהפכו את יום זה ליום אבל כללי, בו הם מתאבלים על חטאיהם, ומטהרים את נפשם. חשוב להזכיר כי בתורה אין ליום כיפור סיבה מיוחדת. פשוט כתוב וזהו (ציטוט בדילוג בין שני פרקים מויקרא): כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ. לא שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם--חֻקַּת, עוֹלָם. (ויק' ט"ז 30 – 31). דילוג לפרק הבא וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כז אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה. כח וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם... דילוגון לב שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם (סו"צ. ויק' כ"ג 26 - 32). כלומר לפי היובלים מכירת יוסף היא התקדים ליום כיפור. אני מזכיר שיש פיוט מאוחר ליום כיפור המחבר את מכירת יוסף ליום כיפור. בספר היובלים יש את התיעוד המוקדם ביותר לקשר בין מכירת יוסף לבין יום כיפור. התאריך עשרה בחודש השביעי מסביר ביטוי מעט סתום בסיפור. בתורה נכתב 'והבור ריק אין בו מים'. מאליה עולה השאלה אם הבור ריק – ברור שאין בו מים. מדוע לחזור על זה? ומוכר פירוש רש"י (הנשען על חז"ל): מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. אני מציע הסבר אחר (ואף פרסמתי זאת במאמר). הביטוי 'אין בו מים' לא מתייחס למים, אלא לתאריך. בבור המים אין מים בסוף הקיץ. זה כמו לומר זה היה בזמן האולימפיאדה. כולנו יודעים שזה קורה בקיץ. או זה היה בזמן אולימפיאדת החורף. וכן הלאה.
בהמשך ישנו מידע, שאינו בתורה, אלא נרמז, ברשימת יורדי מצרים (ברא' מ"ו 8 - 27). שם צוינו בני יעקב ובניהם. אבל אמות הילדים – לא נודעו בשמן (למעט תמר אם בני יהודה שנזכרה בסיפור יהודה ותמר. ציטוט): ואחרי אבוד יוסף, לקחו להם בני יעקב נשים. שם אשת ראובן עדה, ושם אשת שמעון אדיבה הכנענית. ושם אשת לוי מילכה, מבנות ארם מזרע בני תרח, ושם אשת יהודה בת שוע הכנענית. ושם אשת יששכר חזקה, ושם אשת זבולון נעמה, ושם אשת דן עגלה, ושם אשת נפתלי רושה הארמית. ושם אשת גד מעכה, ושם אשת אשר יונה. ושם אשת יוסף אסנת המצרית, ושם אשת בנימין יסכה. (כא) וישב שמעון ויקח אשה שנית מארם כאחיו (סו"צ. ל"ד 20 - 21). בתורה אין זכר לשמות נשי בני יעקב (למעט יהודה כאמור), אבל ספר היובלים טרח וציין את הענין. הלוא ברשימת יורדי מצרים נזכרים נכדי יעקב. כל אחד נולד ממישהי. אשתו של שמעון (אדיבה הכנענית), והאזכור שהוא לקח אשה נוספת (כמו ישמעאל) מתייחסים להערה הקצרה ברשימת יורדי מצרים. ככתוב: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד--וְיָכִין וְצֹחַר; וְשָׁאוּל, בֶּן-הַכְּנַעֲנִית (ברא' מ"ו 10). הקטע ביובלים מסביר מיהי אותה כנענית, ומדוע יש לשמעון ילדים שלא מאותה כנענית.
בתורה לא נזכר מות לאה (בניגוד לרחל), אלא רק בדיעבד, כשיעקב על סף מותו (ציטוט):
וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי--קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי: אֶל-הַמְּעָרָה--אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. ל בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר. לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה (סו"צ. ברא' מ"ט 29 – 31). מתי? איפה? מדוע? לא ברור. לאה אמנו עליה השלום נקברה במערת המכפלה וזהו. בספר היובלים לא נתנו לאחת האמהות (ממנה יצאו משה הנביא, אהרון הכהן ודוד המלך) למות סתם כך. ממש לא! (ציטוט): ותמת לאה אשתו בשנה הרביעית לשבוע השני ביובל הארבעים וחמישה (שנת 2167), ויקברנה במערת המכפלה אצל רבקה אמו, משמאל לקבר שרה אם אביו. (כב) ויבואו כל בניה ובניו לבכות ללאה אשתו, עמו, ולנחמו עליה, כי התאבל עליה (כג) כי אהבה מאוד מיום מות רחל אחותה. כי תמימה וישרה הייתה בכל דרכיה, ותכבד את יעקב, ובכל הימים אשר הייתה עמו לא שמע מפיה דבר קשה, כי עדנה ויושר ושלום וכבוד היו בה. (כד) ויזכור את כל מעשיה אשר עשתה בחייה, ויתאבל עליה עד מאוד, בכל לבו ובכל נפשו. (סו"צ. ל"ו 22 - 24). יש פה צדק פואטי מסוים. בסופו של דבר, מי שנחה לנצח עם בעלה זו לאה הדחויה, ולא רחל האהובה. כידוע לכל מי שנמצא במערכת זוגית - זוגיות היא ריצת אולטרה מרתון. ובתחרות הזו ניצחה לאה.
סיפור שאינו מופיע בתורה כלל הוא הסיפור על המאבק בין יעקב לעשו ולבני עשו, לאחר המפגש המרגש בינהם. חשוב לזכור, כי ספר היובלים נכתב עמוק בימי בית שני, עת השנאה לאדום הייתה עזה, עקב "תרומת האדומים" במרכאות לחורבן הבית הראשון. אז לבעל היובלים היה חשוב ליצור תקדים לאיבה הזו כבר מקדמת דנא (ציטוט): ויהי ביום מות יצחק אבי יעקב ועשו, וישמעו בני עשו כי נתן יצחק את הבכורה ליעקב בנו הקטן ויקצפו מאוד. (ב) ויריבו באביהם לאמור: הלוא אתה הבכור, ויעקב הצעיר. ולמה זה נתן אביך את הבכורה ליעקב? ואותך עזב? (ג) ויאמר אליהם: כי מכרתי את בכורתי ליעקב במעט נזיד עדשים. וביום אשר שלח אבי אותי לצוד ציד ולתפוס ולהביא לו לבעבור יאכל ויברכני, בא במרמה ויבא לאבי מטעמים ומשקה ויברכו אבי ואותי שם תחת ידו. (ד) ועתה השביענו אבינו אותי ואותו כי לא נדרוש איש רעת אחיו וכי נחיה באהבה ובשלום איש עם אחיו, ולא נשחית את דרכינו. (ה) ויאמרו אליו: לא נשמע אליך לעשות עמו שלום, כי כוחנו עצום מכוחו, ואנחנו עצומים ממנו. נצא עליו ונהרגהו ונאביד את בניו. ואם לא תלך עמנו ונשטמך (ו) עתה שמענו ונשלח בארם ובפלשתים ובמואב ובעמון, ונבחר לנו אנשים בחירים (בח'. נבחרים, לא גבוהי דרגה) הבוערים לקרב, ונצא עליו ונלחמנו בו ונשמידנו מן הארץ בטרם יכה שורש ועוצמה (ז) ויאמר אליהם: אביהם אל תלכו ואל תעשו מלחמה בו לבל תפלו לפניו. (ח) ויאמרו אליו: זהו כאשר עשית מנעוריך עד היום הזה, ותבא צוארך בעולו, לא נשמע לדבר הזה (סו"צ. ל"ז 1 - 8). סיפור די מוזר יש להודות. יש מאין, בני עשו מתרעמים על הבכורה שנגזלה מאביהם. עשו ניסה להרגיע את בניו, הסביר את הנסיבות, והפציר בהם שלא ילכו למלחמה, כי הם יפסידו. אבל מה התרח הזה מבין? (ציטוט): וישלחו אל ארם ואל אדורם רֵע אביהם, וישכרו מהם אלף בני חיל בחורי מלחמה. (י) ויבואו אליהם ממואב ומבני עמון אשר שכרו אלף בחורים, ומפלשתים אלף בחורי חיל, ומאדום ומן החורים אלף בחורי מלחמה, ומן החתים אנשים אמיצים בני חיל (יא) ויאמרו אל אביהם: צא נהלם ואם לא הרגנוך (יב) וימלא קצף וחמה בעת ראותו את בניו והם מאלצים כי יצא לפניהם וינהלם על יעקב אחיו. (יג) ואחר זכר את כל הרעה הטמונה בליבו על יעקב אחיו, ולא זכר את שבועתו ואשר נשבע לאביו ולאמו אם ידרוש כל ימיו רעה ליעקב אחיו. (יד) ובכל זאת לא ידע יעקב כי באים הם למלחמה עליו, והוא מתאבל על לאה אשתו, עד כי קרבו מאוד אל המגדל בארבעת אלפים אנשי חיל בחורי מלחמה (טו) וישלחו אליו אנשי חברון לאמור: הנה אחיך בא עליך להלחם בך, בארבעת אלפים איש חגורי חרב ונושאי מגנים וכלי מלחמה. כי אהבו את יעקב מעשו, כי יעקב איש נדיב ורחום מעשו, ויגידו לו. (טז) ולא האמין יעקב לדבר עד כי קרבו מאוד אל המגדל. (סו"צ. ל"ז 9 - 16). בני עשו שכרו חילות עזר, לפחות 4000 איש עם סכין בין השיניים, ואיימו על עשו, שאם לא ינהיגם – יהרגו אותו. בהתחלה עשו כעס עליהם, אבל אז הוא נזכר בכעס האצור בליבו על אחיו, ומה שנקרא 'התהפך' על יעקב. כל זאת, כשיעקב בימי אבלו על לאה. דבר זה מציג את עשו ובניו באור שלילי מאוד. (מה אפשר לצפות מאדומים, כן?). יעקב התם לא ציפה, ולא האמין לידיעה, שאחיו ממש מתנכל לו. גם פעם הייתה קונספציה... אבל המציאות חזקה מהכל (ציטוט): ויסגור את שערי המגדל, ויעמוד בפתחיו, וידבר עם אחיו עשו ויאמר: תנחומים טובים ניחמתני, באת אלי בגלל אשתי אשר מתה? הזאת היא השבועה אשר נשבעת לאביך ולאמך שנית לפני מותם? חטאת את לשבועה, ובעבור אשר נשבעת לאביך נשפטת. (יח) אז ישא עשו את קולו ויאמר אליו: אין לבני אדם ולחית הארץ שבועת אמת אשר נשבעו שבועתם עד עולם ובבוקר ידרשו זה לזה רעה ולהרוג איש את שונאו וצרו (יט) ותשנאני אותי ואת בני עד עולם, ואין לעשות עמך אחוה. (כ) שמע דברי אלה אשר אומר לך. אם יהפוך חזיר עורו ושערותיו כצמר ירכו (יהפכו רכים), אם יצמיח בראשו קרניים כקרני איל וצאן - אז אעשה עמך אחוה (כא) ואם יפרדו יונקים משדי אמם, לא אהייה לך אח. ואם יעשו הזאבים שלום עם השיות, לבלתי אכלם ולבלתי הצק להם, ואם יהיה לבם עליהם להיטיב, אז יהיה בלבי עליך שלום (כב) ואריה כי יתרועע עם השור, ואם ייצמד עמו בעול אחד וחרש עמו, אז אעשה עמך שלום. (כג) וכי ילבין העורב כעוף רזא (נ"א אווז) - אז אדע כי אהבתיך, ועשיתי עמך שלום. היכרת תיכרת אתה, ונכרתו בניך ולא יהי שלום (כד) וירא יעקב כי הרע לבו עליו ובכל נפשו יבקש להמיתו. וכי בא ויקפוץ כחזיר מיער הבא אל הרומח הדוקר אותו, ולא יסוג ממנו. (כה) אז יאמר לאנשיו ולעבדיו להתנפל עליו ועל כל אשר אתו (סו"צ. ל"ז 17 - 25). יעקב שהבין מה בכוונת עשו לעולל, פנה אליו בציניות אמר שזה ממש יפה שעשו בא לנחמו על מות לאה אשתו (וגיסתו וגם בת דודו של עשו, כן?). עשו פתח את פיו, והוציא את כל הכביסה המלוכלכת, בסדרת דימויים מעולם החי. החזיר שעורו לא יתהפך, שערותיו לא תראינה מרכך, וראשו לא יצמיח קרניים. היונקים שיפסיקו לינוק, הזאבים שלא יכרתו ברית שלום ואחווה עם השיות, האריה שלא יכרות ברית עם השור לשאת עמו בעול המחרשה, העורב השחור שלא ילבינו נוצותיו. רק אם כל זה יקרה, הוא, עשו – יכרות ברית שלום עם יעקב ועם בניו. בהחלט סדרת דימויים נאה ביותר. דברי עשו מתקשרים ישירות לנבואת אחרית הימים של ישעיה (ציטוט): וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה (סו"צ. ישע' י"א 6 – 8). אבל עד שזה יקרה בואו נחזור לספר היובלים. בני יעקב האזינו ברוב קשב לדברי דודם, וליהודה (שבדומה לספר בראשית נטל את עמדת האח היוזם), שהפנה דרישה ליעקב (ציטוט): ואחר דבר יהודה אל יעקב אביו לאמר: דרוך קשתך אבי, ושלח חצך והפל את השונא והמת את הצר. והיה לך כח, כי לא נמית את אחיך, והוא אצלך, ועמך הוא, לכבוד אצלנו. (ב) ואז ידרוך יעקב קשתו וישלח חיצו, ויפל את עשו אחיו וימיתהו. (ג) וישלח עוד חיצו, ויך את אדורם הארמי בחזה שמאלו, ויגרשהו וימיתהו. (ד) ואחר יצאו בני יעקב, הם ועבדיהם ויתחלקו לארבע פנות המגדל. (ה) ראשונה יצא יהודה ונפתלי וגד עמו, וחמישים נערים עמו פני נגבה למגדל. ויכו את כל אשר מצאו לפניהם, ולא נמלט מהם עד אחד. (ו) ולוי ודן ואשר יצאו פני מזרחה, וחמישים נערים איתם, ויכו את גבורי מואב ועמון. (ז) ויצאו ראובן ויששכר וזבולון פני צפונה למגדל, המה וחמישיהם, ויכו את אנשי המלחמה אשר לפלשתים. (ח) ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן פני מערב למגדל וחמישיהם עמהם, ויכו מאדום ומהחורים ארבע מאות איש אמיצים אנשי מלחמה, ושש מאות איש נסו. וארבעת בני עשו נסו עמהם, ויעזבו את אביהם הרוג, באשר נפל על הגבעה אשר באדורם. (ט) וירדפו בני יעקב אחריהם עד הר שעיר, ויעקב קבר את אחיו בגבעה אשר באדורם וישב אל ביתו. (י) וילחצו בני יעקב את בני עשו, ויכניעו ערפם להיות עבדים לבני יעקב. (יא) וישלחו אל אביהם לדעת היעשו שלום עמהם אם ימיתום (יב) וישלח יעקב אל בניו כי יעשו שלום. ויעשו שלום עמהם, וישימו את עול העבדות עליהם, ויעלו מס ליעקב ולבניו כל הימים. (יג) ויהי הם משלמים מס ליעקב עד רדת יעקב ארצה מצרים. (יד) ולא נחלצו בני עשי מעול העבדות אשר שמו עליהם שנים עשר בני יעקב עד היום הזה. (סו"צ. ל"ח 1 - 14). יהודה דרש מיעקב להרוג את אחיו, כי בני יעקב לא רוצים להרוג את דוד שלהם. לאחר מכן בני עיקב נחלקו לארבע רוחות השמיים והכו את אויביהם אל החומש. תוצאות הקרב היו צפויות מראש. בני יעקב נחלקו בין פינות המגדל והכו את אויביהם כאמור. עשו נהרג ונקבר במקום נופלו על ידי יעקב. בכל זאת אחיו התאום. בני עשו הפכו לעבדים ליעקב עד הירידה למצרים. מהות הסיפור ומטרתו – אינם נהירים לחלוטין. אולי יש פה הד למסורת שנדחתה מהתורה. או שישנו רצון לתאר את יחסי ישראל ואדום כגרועים מראשיתם. בזמן כתיבת ספר היובלים האדומים שכנו עמוק בארץ יהודה. כל האזור מבית צור ודרומה, כולל חברון עיר האבות, היו בחזקת האדומים. אז אולי יש פה פיצוי ספרותי על המציאות הלא נעימה.
סיפור פיתוי יוסף על ידי אשת פוטיפר מופיע במקרא (ציטוט): וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. ב וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי... דילוג ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי...עוד דילוג י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה. יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ: בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. טז
וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ. יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ--לְצַחֶק בִּי. יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה. יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ. כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר--מְקוֹם, אֲשֶׁר- אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי-שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר. (סו"צ. ברא' ל"ט 1 - 21).
בספר היובלים יש גרסה מקוצרת, אך בעלת תוספות מעניינות (ציטוט): וישב יעקב בארץ מגורי אביו ארץ כנען. (ב) אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה ויורידוהו מצרימה, ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים (ג) וישם את יוסף על כל ביתו, ויהי ברכת ה' בבית המצרי בגלל יוסף, וכל אשר עשה הצליח ה' בידו. (ד) ויעזוב המצרי את כל אשר לו ליוסף, כי ראה כי ה' עמו וכל אשר יעשה יצליח ה' (ה) ויוסף יפה תואר ויפה מראה מאוד. ותשא אשת אדוניו את עיניה ותרא את יוסף, ותחמדהו ותבקש ממנו לשכב אצלה. (ו) והוא לא מסר לה את נפשו, ויזכור את ה' ואת הדברים אשר קרא יעקב אביו מדברי אברהם. כי לא יזנה איש עם אשת רעהו ועם אשת איש, כי עליו משפט מות אשר הושם עליו בשמים לפני אל עליון. והחטא יעלה בעבורו בספרי עולם כל הימים לפני ה'
(ז) ויזכור יוסף את הדברים האלה, ולא חפץ לשכב עמה. (ח) ותבקשהו שנה אחת, וימאן ולא אבה שמוע (ט) ותחבקהו ותתפשהו בבית לאלצו לשכב עמה ותסגור את דלת הבית, והוא נשמט מידיה, ויעזוב בגדו בידה, וישבור את הבריח וינס מפניה החוצה. (י) ותרא האשה ההיא כי לא ישכב עמה, ותלשן עליו לפני אדוניו לאמר: בקש עבדך העברי אשר אהבת, לאלצני לשכב עמו, ויהי כהרימי קולי וינס ויעזוב בגדו בידי בתופשי אותו וישבר את הבריח. (יא) וירא המצרי את בגד יוסף, והבריח שבור, וישמע לדברי אשתו, ויתן את יוסף אל בית הסוהר מקום שם ישבו האסירים אשר אסר המלך (סו"צ. ל"ט 1 -11).
בעוד שבתורה הנימוק של יוסף לסירובו לשכב עם אשת אדונו מבוסס על הגיון בריא (וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים), בספר היובלים מצאו הזדמנות להרצות על הנושא הכה חביב של צניעות מינית. איסור הניאוף הוא מורשת אבות, עוד בטרם עשרת הדברות. ככתוב: ויזכור את ה' ואת הדברים אשר קרא יעקב אביו מדברי אברהם. כי לא יזנה איש עם אשת רעהו ועם אשת איש, כי עליו משפט מות אשר הושם עליו בשמים לפני אל עליון. והחטא יעלה בעבורו בספרי עולם כל הימים לפני ה'. זאת ועוד, ביובלים יש עוד פריט מידע, לפיו יוסף שבר את המנעול, על מנת להימלט. מה שבתורה לא נזכר כלל. כלומר יוסף מצטייר כצדיק חזק תרתי משמע. בתורה אשת פוטיפר "שתלה" במרכאות את רעיון האונס אצל העבדים כתנא דמסייע לסיפור האונס לכאורה. ביובלים כל הקטע עם העבדים חסר. בתורה פוטיפר האמין לכאורה לאשתו. אם כי בפועל הוא לא האמין לה. עבד האונס את גבירתו דינו מות. פוטיפר שלח אותו לכלא כי אחרת הוא היה צריך להוציא אותו להורג. או את אשתו. כך שניהם נותרו בחיים. בספר היובלים הבריח השבור הוא 'האקדח המעשן', עבור פוטיפר.
זהו עד כאן על מלאך הפנים חלק עשירי. תודה לכם שהאזנתם.
תודה לחברי מועצת החכמים: אבי הרטמן, חיים ארמון אלי ליבנה ושי בארד, שנושאים בנטל ספר היובלים כבר עשרה פרקים ועדיין איתנו.
קטע מוקלט.
הפרק הבא בדבר הימים יעלה בא' בתשרי או כ"ט באלול, ויהיה החלק האחרון בסדרה על ספר היובלים.
להתראות.
