היום הוא הפרק האחרון במסענו המופלא אל ספר היובלים המופלא עוד יותר. היום נספר את סיפור יציאת מצרים בספר היובלים, ונגיע אל סוף הספר. אני מזכיר שהספר הוא דברי מלאך הפנים אל משה, בעת שמשה עלה לקבל את התורה בהר סיני.
ספר שמות מתחיל כך (ציטוט): וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. ה וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם. ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. (סו"צ. שמ' א' 1 – 7). תקציר העלילה: בנ"י, אשר מנו שבעים איש, ירדו מצרימה. יוסף ואחיו מתו. בנ"י התרבו. ביובלים, כצפוי, הסיפור מורכב מעט יותר (ציטוט): ויהי אחרי מות יעקב, וירבו בני ישראל בארץ מצרים ויהיו לעם רב. ויהיו כולם שלמים בלבם לאהוב אח את אחיו, וירבו ויעצמו מאוד. ועשרה שבועות שנים כל ימי חי יוסף, אשר חי אחר אביו. (ב) ואין שטן ואין כל רע כל ימי חי יוסף, אשר חי אחרי יעקב. כי כִּבדו כל המצרים את בני ישראל כל ימיו (ג) וימת יוסף בן מאה ועשר שנה. שבע עשרה שנה ישב בארץ כנען ועשר שנים ישב בהיותו עבד, ושלוש שנים בבית הסוהר ושמונים שנה תחת המלך במשלו על כל ארץ מצרים. (ד) וימותו כל אחיו וכל הדור ההוא (ה) ויצו את בני ישראל לפני מותו להעלות את עצמותיו ביום צאתם ממצרים. (ו) וישביעם על דבר עצמותיו, כי ידע כי לא יוסיפו המצרים להוציאו ולקברו בארץ כנען. כי מכרון מלך כנען היושב בארץ אשור נלחם בבקעה עם מלך מצרים, וימיתהו שם, וירדוף אחרי המצרים עד שערי אֶרמון. (ז) ולא יכול לבוא לתוכה כי מלך מלך אחר, חדש על מצרים ויחזק ממנו. וישב לארץ כנען, ויסגרו שערי מצרים ואין בא מצרימה (סו"צ. מ"ו 1 - 7). בעל היובלים, אוהב תאריכים וחישובים. ואלה חיי יוסף. לפי הפירוט הבא: בגיל 17 עזב את כנען + 10 שנים בבית פוטיפר + 3 שנים בכלא (סה"כ 30) + 80 שנה כמשנה למלך. סך הכל 110 שנה. חישוב זה מבוסס על כמה נתונים מקראיים אבל הוא בעייתי. בספר בראשית נכתב: יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן (ברא' ל"ז 2). כלומר מכירת יוסף וירידתו מצרימה היו בגיל 17. עשר השנים, שבעל היובלים העניק ליוסף בבית פוטיפר הן חישוב לאחור (להלן). בתורה נכתב: וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר (ברא' מ"א 1) – כלומר הוא ישב בכלא זמן מה לפני ששר המשקים והאופים הגיעו, ועוד שנתיים אחרי שחרור שר המשקים. בערך 3 שנים. ובתורה נכתב: וְיוֹסֵף, בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ, לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם (ברא' מ"א 46). אז 30 פחות 17 פחות שלוש השנים המשוערות בכלא וקיבלנו 10 השנים בבית פוטיפר. לפיכך 110 פחות 30 הן 80 שנות שירות של יוסף כמשנה למלך. בואו נמשיך בחישוב. בגיל 37 של יוסף תמו שבע השנים הטובות (כלומר נותרו ליוסף עוד 73 שנות חיים). התורה ממשיכה: כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ברא' מ"ה 6). כלומר בגיל 39 (של יוסף שנותרו לו עתה 71 שנות חיים) יעקב הגיע למצרים. בבואו למצרים, לפי התורה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (ברא' מ"ז 9). דהיינו יעקב הגיע למצרים בגיל 130 (ובמשתמע יוסף נולד לו בגיל 91). נמשיך עם התורה: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. (ברא' מ"ז 28). יוצא איפוא שיעקב נפטר בגיל 147, כשיוסף היה בן 56. נותרו ליוסף עוד 54 שנות חיים. לא ברור מדוע קבע בעל היובלים כי יוסף, ככתוב: ועשרה שבועות שנים כל ימי חי יוסף, אשר חי אחר אביו. כלומר לפי היובלים יוסף חי שבעים שנה אחרי יעקב, ולא 54 כעולה מהחישוב המקראי. יש פער בן 16 שנה בין הנתון של ספר היובלים לבין החישוב המקראי. ואין לי הסבר.
בתורה אין הסבר מדוע לא נקבר יוסף מיד בארץ כנען, כמו יעקב אביו. בספר היובלים יש הסבר לכך. מלך בשם מכרון ששלט בכנען, לא אפשר למצרים לקבור את יוסף בכנען. קטע זה מסביר מדוע בנ"י נאלצו להוביל את עצמות יוסף כל הדרך לכנען.
בקשר לכך יש דמות מסתורית משהו, שזכתה להכנס לגן עדן עוד בחייה. הלוא היא שרח בת אשר. הרחבנו עליה הן בפרק על עשרת הצדיקים חלק א' (פרק חמישה עשר), והן בפרק 124 שהוקדש לה. תקציר העלילה: היא חיה בעת הירידה למצרים, ובעת יציאת מצרים, והיתה זו שאישרה את מהימנות משה וגילתה למשה היכן קבור יוסף, וכך איפשרה את יציאת מצרים.
המלחמה במכרון, לא אפשרה לבנ"י לקבור גם את בני יעקב שהם אחי יוסף בכנען (ציטוט):
וימת יוסף ביובל הארבעים וששה בשבוע הששי בשנה השנית (2242) ויקברהו בארץ מצרים וימותו כל אחיו אחריו. (ט) ויצא מלך מצרים להלחם במלך כנען ביובל הארבעים ושבעה ההוא בשבוע השני בשנת שתיים (2263). ויוציאו בני ישראל את עצמות כל בני יעקב, מלבד עצמות יוסף, ויקברון בשדה במערת המכפלה בהר. (י) וישובו רבים מצרימה, ומעטים נשארו מהם בהרי חברון, וישאר אביך עמרם עמהם (סו"צ. מ"ז 8 - 10). מלך מצרי שניצח את מלך כנען פתח חלון הזדמנויות לקבור את בני יעקב בכנען. מסיבה לא ברורה, כולם נלקחו מלבד יוסף. זאת על מנת שיעלו את יוסף בעת יציאת מצרים ככתוב בספר שמות. פריט מידע מעניין הוא, שעמרם אבי משה ועוד כמה מבני ישראל נשארו בחברון! זה מתקשר לידיעה משונה משהו ספר דברי הימים (ציטוט): וּבְנֵי אֶפְרַיִם, שׁוּתָלַח; וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ, וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ. כא וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ, וְעֵזֶר וְאֶלְעָד; וַהֲרָגוּם, אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ, לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. כב וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם, יָמִים רַבִּים; וַיָּבֹאוּ אֶחָיו, לְנַחֲמוֹ... דלגתי קצת כד וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן אֶת-בֵּית-חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת-הָעֶלְיוֹן, וְאֵת, אֻזֵּן שֶׁאֱרָה (סו"צ. דה"א ז' 20 – 24). מי נולד בארץ? בני אפרים או אנשי גת? הלוא ברור אנשי גת נולדו בארץ, מדוע לציין זאת? כיצד אנשי גת הרגו את בני אפרים, שאמורים להיות במצרים בכלל? כיצד בת אפרים בנתה ערים בארץ, כשהיא אמורה להיות במצרים? יש לנו הד למסורת לפיה שלא כל בני ישראל ירדו מצרימה. כלומר לא כל בני ישראל באו מבחוץ. היה רכיב מקומי בעם ישראל. רכיב שלא יצא ממצרים, כי הוא מעולם לא ירד אליה. את הקושיה הזו ספר היובלים פתר בכתבו שהיו כמה שחזרו ארצה עוד טרם שעבוד מצרים. זאת ועוד, ספר היובלים נתן הסבר הגיוני לחשש פרעה מהצטרפות בנ"י לאויבי מצרים. הלוא פרעה נלחם במלך כנען. משפחת יעקב הגיעה מכנען... לך תדע.
זהו הרקע לשעבוד מצרים. בתורה נכתב (ציטוט): וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ (סו"צ. שמ' א' 8 – 12). בעל היובלים, כהרגלו, הוסיף פרטים (ציטוט): ויגבר מלך כנען על מלך מצרים, ויסגור את שער מצרים. (יב) ויחשוב (מלך מצרים) מחשבה רעה על בני ישראל לענותם. ויאמר אל אנשי מצרים: (יג) הנה עם בני ישראל פרו ורבו מאיתנו. הבה נתחכמה לו פן ירבו, ועינינום בעבודה פן תקראנו מלחמה ונלחמו הם בנו, ופן יווספו על האויב ועלו מארצנו, כי לבם ופניהם לארץ כנען. (יד) וישם עליהם שרי מסים לענותם בסבל, ויצוום, ויבנו ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס. ויבנו את כל החומות וכל הקירות
הנופלים אשר בערי מצרים, ויעבידום בכח. וכאשר יענום כן ירבו וכן יעצומו (טו) ויחשבו אנשי מצרים את בני ישראל לטמאים (סו"צ. מ"ו 11 - 15). לפי היובלים החשש אינו רק ממלחמה אלא מכך שהם פשוט יעזבו את מצרים. בנוסף סופר, בנ"י שם שיפצו חומות וקירות נופלים. החשבת בנ"י כטמאים בעיני המצרים נלקחה מהקטעים הבאים בתנ"ך (ציטוט בדילוג בין פרקים): וַיִּרְחַץ פָּנָיו (יוסף הכוונה), וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק--וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם. לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם (ברא' מ"ג 31 – 32). דילוג לפרק השני וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם? לד וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה.. בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן (סו"צ. ברא' מ"ו 33 – 34). עבור האיכרים, והמצרים היו בהחלט איכרים, רועי הצאן הנוודים, הם אויב ערמומי ומסוכן.
בתורה תוארה תחילת חיי משה כך (ציטוט): וַתַּהַר הָאִשָּׁה (יוכבד. זה קרה לאחר גזרת פרעה, כן?), וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו--וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי, אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ; וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ? יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר (סו"צ. שמ' ב' 1 - 15).ביובלים יש כמה שינויים, לא שלא הייתם מנחשים זאת, כן? (ציטוט מפי מלאך הפנים המדבר אל משה): ובשבוע השביעי בשנה השביעית ביובל הארבעים ושבעה (2303) ההוא בא אביך מארץ כנען. ויולידך בשבוע הרביעי בשנה השישית ביובל הארבעים ושמונה (2330) והימים ההם ימי צרה לבני ישראל. (ב) ויצו פרעה מלך מצרים עליהם להשליך את בניהם כל הבן הילוד היאורה. (ג) וישליכו כן שבעה ירחים עד יום הולדת אותך. ותצפנך אמך שלושה ירחים, וידברו עליה. (ד) ותעש לך תיבה, ותחמרה בזפת ובחמר, ותשימה בעשב על שפת היאור, ותשימך בתוכה שבעת ימים. ואמך תבוא בלילה ותיניקך, וביום תשמור עליך מרים אחותך מהעופות. (ה) ובימים ההם באה תרמות בת פרעה לרחוץ ביאור, ותשמע את קולך כי תבכה, ותאמר לנערות אשר לה להביאך, ותביאנה אותך אליה. (ו) ותוצא אותך מהתיבה ותרחם עליך (ז) ותאמר לה אחותך: האלך וקראתי לך אחת מן העבריות, אשר תגדל ותניק לך את הילד? ותאמר: לכי. (י) ותלך ותקרא לאמך ליוכבד, ותתן לה שכרה ותגדלך. (ט) ויהי כאשר גדלת ויעלוך אל בית פרעה ותהי לו לבן. וילמדך עמרם אביך ספר, וככלותך שלושה שבועות הביאך אל חצר המלכות. (י) (המלאך תיאר למשה אירועים שמשה נכח בהם. לא ברור מדוע המלאך ראה לנכון לחזור על כך, אלא לטובת הקוראים) ותהי בחצר שלושה שבועות שנים, עד יום צאתך מחצר המלכות, ותרא מצרי מכה רעך מבני ישראל. ותהרגהו ותטמנהו בחול. (יא) ויהי ביום השני ותמצא שניים מבני ישראל נצים, ותאמר לרשע למה תכה רעך? (יב) ויקצוף ויחר אפו ויאמר: מי שמך שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת אתמול את המצרי, ותירא ותברח בגלל הדבר הזה. (סו"צ. מ"ז).
הסיפור ביובלים שונה בכמה פרטים מהסיפור בתורה: אביו של משה חזר מכנען (הד למדרש אחר, לפיו עמרם גירש את יוכבד ואז נשא אותה שוב). היה מי שהלשין על יוכבד, שילדה בן (הסבר מדוע היא נאלצה לשים אותו בתיבה). משה הונח בעשב על שפת היאור. לא ברור האם בין העשבים במים או ביבשה? (בתורה: בסוף. כלומר במים). משה היה שבוע (!) שלם בתיבה. ביום ישן, ובלילה ינק. מרים שמרה עליו מפני העופות. בת פרעה נזכרת בשמה: תרמות (לפי המדרש היא בתיה. עוד צדיקה שנכנסה לגן עדן בחייה). היא שלחה את נערותיה. הנוסח המקראי הוא דו משמעי: וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ. יד או משרתת. פה ביובלים זו משרתת. עמרם היה המחנך של משה, שגדל בבית 21 שנה (שלושה שבועות) – זה מסביר כיצד הוא ידע שהוא עברי. הלוא לפי התורה הוא גדל מינקות בבית פרעה... בבית פרעה הוא היה עוד 21 שנה, עד שיצא לטייל בחוץ. בעל היובלים המעיט ממעשיה של בת פרעה. משה הונח ביבשה (כנראה), מרים שמרה עליו, לא נשקפה לו סכנת טביעה, ולא תנין תועה או היפופוטם לא ערני. בתורה נכתב: וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן. והיא העניקה לו את שמו. בעל היובלים לא קיבל את התפיסה הזו. הרי לא יעלה על הדעת שמשה רבנו גואל ישראל ומקבל התורה – התחנך אצל עובדי האלילים הללו. לא!!! הכל נעשה בהשגחת אביו ואמו, בית פרעה היה רק שיפור דיור מבחינתו. הכל על מנת לנתק את משה ממורשתו האלילית, לכאורה.
לאחר בריחת משה ממצרים, הוא הגיע למדין, הציל את הרועות, התחתן עם ציפורה, הגיע לסנה, וחזר למצרים על מנת להושיע את בני ישראל.
בדרך למצרים ישנו בתורה סיפור מוזר מעט (ציטוט): וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם. יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם: כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ. כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ... דלגתי קצת כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת (סו"צ. שמ' ד' 18 - 26). הסיפור לא ברור די צרכו. אלהים נתן למשה רשות ואז רצה להמית אותו? את בנו? מהו חטאו של משה? מדוע ציפורה היא שמלה את בנה? דורות של פרשנים התמודדו עם הסוגיה הזו. וגם בעל היובלים (ציטוט): ובשנה השישית לשבוע השלישי ליובל הארבעים ותשעה (2373) הלכת ותשב שם חמישה שבועות ושנה אחת. ותשב מצרימה בשבוע השני בשנה השנית ביובל החמישים (2410). (ב) ואתה ידעת את אשר יאמר לך בהר סיני, ואשר בקש לעשות עמך השר משטמה בשובך מצרימה בדרך, בהיותך בסוכה (ג) הלא בכל כוחו בקש להורגך ולהושיע את המצרים מידך, בראותו אותך כי נשלחת לעשות שפטים ונקמה במצרים. (ד) ואצילך מידו, ואעש אותות ומופתים אשר נשלחת לעשות במצרים בפרעה ובכל ביתו ובעבדיו ובעמו. (סו"צ. מ"ח 1 - 4). בעל היובלים פתר את כל הבעיות על ידי שינוי הסיפור. אין ציפורה, אין יתרו, אין התגלות בסנה (!) אין ה' שמבקש להמית, אלא שר המשטמה, אין ברית מילה. ההתגלות בסנה סוכמה במשפט סתום: ואתה ידעת את אשר יאמר לך בהר סיני. בתורה ה' בקש להמיתו, ביובלים ה' הציל אותו. הלוא לא יעלה על הדעת שה' רצה להרוג את משה (או את בנו). כל החזרה למצרים, האותות לבנ"י, המשא ומתן עם פרעה – הכל חסר. ביובלים מיד עברו למכות מצרים. הרי לא יעלה על הדעת שמשה רבנו (!) ינהל שיג ושיח עם עובד האלילים הנחות הזה. לא! ישר מכות (ציטוט): ויעש ה' בהם נקמה גדולה על אודות ישראל, וינגעם ויכם בדם ובצפרדע וביתושים ובערוב ובשחין רע פורח אבעבועות. ובהמתם במות, ובאבני ברד, אשר כלה בו כל הצומח להם ובארבה אשר אכל את היתר הנותר להם מן הברד. ובחושך, ובבכורי אדם ובהמה, ובכל אלהיהם עשה ה' נקמה, וישרפם באש. (ו) והכל נשלח בידך למען תעשה, טרם יעשה ותדבר למלך מצרים ולפני כל עבדיו ולפני עמו. (ז) והכל היה כדברך, עשרה שפטים גדולים רעים באו על ארץ מצרים למען תיקום נקמת ישראל. (ח) והכל עשה ה' בעבור ישראל ובבריתו אשר כרת עם אברהם, להינקם בהם כאשר העבידום מצרים בכח (סו"צ. מ"ח 5 - 8). מכות מצרים תוארו פה בקצרה וביובש רב. מהמקרא לא ברור מהן הכינים. בתה"ש נכתב 'יתושים'. וגם פה. זו מסורת פרשנית לגבי מהות הכינה. גם סדר המכות שונה מעט: דם, צפרדע, כינים, ערוב, שחין, ובהמתם במות (דבר) ברד, ארבה, חושך בכורות. השחין בא לפני הדבר. זה מזכיר מסורות אחרות על מכות מצרים המופיעות בספר תהילים. בתהילים ע"ח סדר המכות הוא: דם, ערוב, צפרדע, ארבה\ ברד\ דבר, חרון אפו, בכורות. ואילו בתהילים ק"ה הסדר הוא: חושך, דם, צפרדע, ערוב, כינים, ברד, ארבה, בכורות. בתורה נכתב: וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים (שמ' י"ב 12). בעל היובלים פירש זאת כשריפתם. רק לאחר פירוט המכות, בעל היובלים 'נזכר' במרכאות שמשה הגיע לפרעה, על מנת להזהירו. הרי אין עונשים אלא אם מזהירים. אז בעל היובלים 'מתקן' את הרושם הראשון, כאילו כל מכות מצרים היו מוכתבות מראש, ושפרעה לא יכול היה אלא לסרב (הבחירה החופשית. כן או לא?). ויש גם הסבר הגיוני. המכות הן נקמה על השעבוד. במסגרת מכות מצרים סופר (ציטוט): וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם... דילוג וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלָטֵיהֶם... דילוג וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם
ג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים, בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם (סו"צ שמ' ז' 11 – ח' 3). מפשוטו של מקרא עולה כי לחרטומי מצרים יש כוחות אלהיים כלשהם. לבעל היובלים קצת קשה עם זה (ציטוט): והשר משטמה התקומם עליך, ויבקש להפילך בידי פרעה, ויעזור לחרטומי מצרים ויעמדו ויעשו לפניך בלטיהם. (י) הרע - נתנום לעשות, והרפואה - לא הרשינו להם להעשות על ידם. (יא) ויכם ה' בשחין רע, ולא יכלו לעמוד כי האבדנום מעשות גם אות אחד. (יב) ובכל אות ומופת בוש שר המשטמה, עד אשר התגבר ויקרא למצרים לרדוף אחריך בכל חיל מצרים ברכבם ובפרשיהם, ובכל עמי מצרים הרבים. (יג) ואעמוד בין מצרים ובינך ובין ישראל ונצל את ישראל מידם ומיד המצרים. ויוציאם ה' בחרבה (יד) וכל העם אשר הוציא לרדוף אחרי ישראל ירה ה' אלוהינו בתוך הים במעמקי תהום. תחת בני ישראל כאשר השליכו אנשי מצרים את בניהם היאורה, ויעש נקמה. באלפי אלפיהם ואלף גיבורים ואמיצים טבעו בעבור ילד אחד המומת אשר השליכוהו היאורה. (סו"צ. מ"ח 9 - 14). בעל היובלים ענה על השאלה: כיצד עובדי אלילים נהנים מכוחות אלהיים? הלוא לא יעלה על הדעת! הסיבה: מלאכי האל הם שאיפשרו לחרטומי מצרים לבצע את הלהטים הללו. ככתוב: הרע - נתנום לעשות, והרפואה - לא הרשינו להם להעשות על ידם. זאת ועוד, ילדי העברים הושלכו ליאור ללא תגובה? לא יעלה על הדעת. הנקמה באה בעת חציית ים סוף. המצרים טבעו בים, נקמה. מידה כנגד מידה. התורה מספרת על מספר חיילי פרעה שיצוא לרדוף אחרי בנ"י ככתוב: וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ (שמ' י"ד 7). כלומר 1800 איש לכל היותר (600 כפול 3). בעל היובלים "שדרג" במרכאות את הכח המצרי לאלפי אלפים. הרי האל הטוב והמיטבי לא יבזבז נס כזה מפואר על כמה מאות אנשים (ציטוט): וביום הארבעה עשר וביום החמשה עשר וביום השישה עשר וביום השבעה עשר וביום השמונה עשר היה השר משטמה אסור ועצור מאחרי בני ישראל למען לא ישטין על בני ישראל. (טז) וביום התשעה עשר פיתחנוהו, למען יעזור למצרים, לרדוף אחרי בני ישראל. (יז) ויכביד את לבם ויחזקם, ויתחזק מאת ה' אלוהינו להכות את המצרים ולהשליכם בתוך הים. (יח) וביום החמישה עשר אסרנוהו, לבל ילשין על בני ישראל ביום אשר בו ישאלו כלים ושמלות מאנשי מצרים כלי כסף זהב וכלי נחושת. ויבוזו את מצרים תחת העבדות אשר העבידום בכח. (יט) ולא הוצאנו את בני ישראל ממצרים ריקם (סו"צ. מ"ח 15 - 19). על היובלים סיפר ששר המשטמה נאסר על ידי מלאכי הפנים בין י"ד – י"ח בניסן, על מנת שלא יפריע בעת יציאת מצרים. בי"ט בניסן הוא שוחרר, בהפוך על הפוך, על מנת לדרבן את המצרים לרדוף אחרי בנ"י. אני חייב להודות שיש סתירה מסוימת בין המעצר בי"ד בחודש, והמאסר בט"ו בו.
בתורה נכתב (ציטוט): וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו (סו"צ. שמ' י"ד 4 – 5). בעל היובלים התקשה לקבל את הרעיון, שהאל הטוב, גרם לאובדן פרעה סתם כך. אז הוא שינה. כל הענין יוחס לשר המשטמה.
בתורה סופר (ציטוט): וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם (סו"צ. שמ' י"ב 35 – 36). בעברית זה נקרא גניבה. חז"ל ניסו לטשטש את הבעייתיות שבענין (ציטוט מהתלמוד בתרגום חופשי לעברית): שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: 'הרי הוא אומר: וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם—וַיַּשְׁאִלוּם (שמ' י"ב 36). תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו'. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: 'תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם. ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם'. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן אמר להן: 'מהיכן אתם מביאין ראייה?'. אמרו לו: 'מן התורה'. אמר להן: 'אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמ' י"ב 40). תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה'. אמר להן אלכסנדרוס
מוקדון: 'החזירו לו תשובה'. אמרו לו: 'תנו לנו זמן שלשה ימים'. נתן להם זמן בדקו ולא מצאו (סו"צ. סנהדרין צא ע"א). ביובלים יש לנו את אחת הדוגמאות הראשונות (אם לא הראשונה) למדרש הזה. בנ"י לא גנבו מהמצרים, אלא פשוט פדו את כל השכר במכה אחת. על מנת שבנ"י יקבלו את שכרם, הרי שר המשטה נאסר, ולא יכול היה לסייע למצרים. למרות ההצדקה, הרי מי שאחראי לכך הם מלאכי הפנים ולא ה'. החשש, שמא ידבק רבב כלשהו באל – גרם לבעל היובלים לשנמך את תרגיל העוקץ הזה.
ופה תם ספר היובלים וגם הסדרה המופלאה שלנו.
ספר חיצוני שלא נכנס לתורה, ושהיה פופולארי למדי בימי בית שני. אני מאוד נהניתי להכין את הסדרה. אני מקוה שגם אתם. בתכנון לעתיד הרחוק בנוגע לספרים החיצוניים: ספר יהודית וספר חנוך. אבל יקח זמן. אני רוצה להתמקד בסדרה ההרודיאנית, וכן בסיפורים מהתקופה שבין מרד בר כוכבא לבין העליה הראשונה. כלומר הרבה שאינם בני ברית.
