בפרק הקודם, דנו בגישה המסורתית בנוגע לחיבור התורה. מחבר אחד (משה), מקום אחד (סיני), וזמן אחד (הנדודים במדבר). הצבענו על כמה מהבעיות בנוגע לגישה זו, והראינו כמה כתובים, מהם משתמע שהתורה חוברה לאחר ימי משה.
יבוא המאזין שאוזנו כרויה ויטען: 'טוב, התורה לא חוברה בימי משה. אבל עדיין לא הוכחת שהיא חוברה על ידי כמה מחברים. אולי היה מחבר גאוני, שבהשראה אלהית חיבר את התורה, נניח בימי דוד ושלמה?'. הטענה כי, לתורה מספר מחברים מתבססת על הכפילויות, הסתירות ואי ההתאמות שבתורה. הן בחלקים הסיפוריים, והן בחלקיה המשפטיים.
ממחבר יחיד, אנו מצפים למצוא עקביות בסיפור, ולא כפילויות, סתירות ואי התאמות.
כפילות משמעה שמעשה או חוק, מופיע בשתי גרסאות שונות. סתירה משמעה ששני כתובים סותרים זה את זה לפי הפשט (ואני מדגיש לפי הפשט, כי מפעל יישוב הסתירות מתבסס לא מעט על הדרש). אי התאמה היא מצב בו שני כתובים אינם סותרים זה את זה ישירות, אבל התפיסות העולות מהם לגבי ענין או אישיות – אינן עולות בקנה אחד.
נתחיל בכמה דוגמאות לכפילות. הדוגמא המפורסמת ביותר היא שני סיפורי הבריאה. בראשית א' (עד ב' 4א. כלומר חציו הראשון של פסוק 4), ובראשית ב' ב4 ואילך.
בפרק א' נוצרו הצמחים, העופות והדגים, בעלי החיים, ולבסוף האדם, זכר ונקבה שנבראו יחדיו. כל הבריאה היא לפי תכנון מדוקדק במאמר האל. יש גם סימטריה בין שלושת הימים הראשונים לשלושת הימים האחרונים. אור מול מאורות. שמים ומים מול עופות ודגים. יבשה מול בעלי חיים ואדם.
בסיפור הבריאה השני מצאנו שהאדם נוצר ראשון לאחר מכן הצמחים (בגן עדן), לאחר מכן החיות, ולבסוף הסיפור הידוע על בריאת האשה מצלע האיש.
והנה הזדמנות להרוג ג'וק אימתני במיוחד. 'צלע' בלשון המקרא משמעה 'צד'. אלהים לא לקח לאדם את אחת מעצמות כלוב החזה, אלא חתך ממנו חתיכה מהצד כולל הבשר. כמו מוכר שאוורמה.
זאת ועוד, בעוד שבפרק א' משתמשים בלשון בר"א, הרי בפרק ב' משתמשים בלשון יצ"ר. בפרק הראשון האל קרוי 'אלהים', ואילו בפרק השני האל קרוי 'ה' אלהים'.
הפרשנות המסורתית מסבירה כפילות זו בכך שמדובר ב'כלל ופרט'. כלומר, בפרק א' הסיפור הוא על כלל הבריאה, ובפרק ב', התמקדו באדם בלבד. וכן ששמות האל מייצגים היבטים שונים בו. מידת הדין ומידת הרחמים.
כפילות דומה יש ברשימת בני קין (בראשית ד') לעומת בני שת (בראשית ה'). שתי הרשימות בנויות על מספרי השלמות. קין – 7 ושת – 10. הדמיון והזהות בין השמות מציף את ההקבלה. מי מהמאזינות או המאזינים המצפים ללידת תינוק, הסכיתו, ואולי תמצאו פה שם לצאצא. רשימת קין כוללת את: אדם, קין, חנוך, עִירָד, מְחוּיָאֵל (הנזכר מיד גם בתור מְחִיָּיאֵל), מְתוּשָׁאֵל ולמך. ואילו רשימת שת כוללת את: אדם, שת, אנוש, קֵינָן (המזכיר את קין), מַהֲלַלְאֵל (המזכיר את מחויאל), יֶרֶד (המזכיר את עִירָד) חנוך, מתושלח (המזכיר את מְתוּשָׁאֵל), למך ונח.
זאת ועוד, שתי הרשימות משתמשות בשרש יל"ד, אבל הראשונה עושה זאת בבניני פעל, נפעל ופיעל: יָלַד , וַיִּוָּלֵד, יֻלַּד ואילו השניה רק בבנין הפעיל: וַיּוֹלֶד או הוֹלִידוֹ.
הרשימה הראשונה מכילה קטעי מידע נוספים (בניית עיר, התרבות, שירת למך), ואילו השניה היא רשימה סכמטית לחלוטין: שמות ושנות חיים.
אין זאת, כי רשימת הדורות הראשונים התפצלה, והועלתה על הכתב בשני גיבושים שונים. לפנינו כפילות ואי התאמה גם יחד.
גם סיפור המבול כולל קשיים ברצף. פעם אחת הסיבה למבול היא: רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם (בראשית ו' 5), ופעם שניה היא: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ (בראשית ו' 12 – 13). רעת האדם ולבו הרע, לעומת השחתת הארץ והחמס. סתירה אין פה, אבל אי התאמה קלה יש ויש.
בשלושה מקומות (ו' 19 – 20, ז' 8 – 9, ז' 14 – 16) צווה נח להביא זוג מכל מין. אבל בתווך צווה נח להביא זוג חיות לא טהורות, ושבעה זוגות מהחיות הטהורות (שימו לב, לחוקי הכשרות בטרם ניתנה התורה...). בהתאם לכך: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (בראשית ח' 20). לאחר זבח זה הבטיח ה' שלא להביא מבול (ח' 21 – 22). הבטחה כזו ניתנת שוב בפרק ט' (8 – 17), אך ללא ההקשר של הזבח. סיפור המבול מכיל כפילויות וסתירות. ואני מזכיר את סיפורי המבול השונים, וביחוד את לוח 11 בעלילות גלגמש, עליו דנו בפרק האחרון על עלילות גלגמש
כפילות קיימת גם בסיפורים על 'אבי האומה, אשתו והמלך הזר'. פעם אחת (בראשית י"ב 10 – 20), אברם ושרי ירדו מצרימה, אברם חשש שהמצרים יחמדו את שרי בשל יופיה. הבעיה הייתה, ששרי היא אשת איש. ואשת איש היא טאבו. לא נוגעים. על ניאוף יש עונש מות כזכור. אז כדי לא לחטוא באשת איש, אברם חשש, שהמצרים יהפכו את שרה לאלמנה. על כן הוא שיקר, וטען שהיא אינה אשתו, אלא אחותו. שרי נלקחה לבית פרעה, ה' ניגע את בית פרעה בנגעים גדולים, פרעה השיב את שרי לאברם, וגרש אתם ממצרים ברכוש גדול (בסוגריים אציין, כי סיפור זה מגלה זיקה רבה ליציאת מצרים. מעין מעשי אבות סימן לבנים).
באופן מוזר לחלוטין, אברהם לא למד דבר מהבזיון הקודם, וכשהוא עבר לגור בגרר (בראשית כ'), הוא שוב חשש לעורו, ושוב חזר על כך, ששרה היא אחותו (אם כי, הוא לא ממש שיקר. כאן שרה היא אחותו מצד האב, אך לא מצד האם. ענין בעייתי ביותר מבחינת גילוי עריות). שוב שרה נלקחת לבית המלך הזר. שוב האל התערב, ופגע באנשי גרר. והנה, כאילו לא היו דברים מעולם, ויצחק, בן אברהם, הגיע עם רבקה, שוב לגרר. יצחק טען כי, רבקה היא אחותו, אך הפעם רבקה לא נלקחת ממנו. ביום אחד (ציטוט): וַיְהִי כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (סוף ציטוט. בראשית כ"ו 8). כלומר הם נצפו במצב בו אח ואחות לא אמורים להיות.
הסיפור על 'אבי האומה, אשתו והמלך הזר' חוזר בשלוש גרסאות, מבלי שגרסה כלשהי מכירה את האחרות. רק אציין שהסיפורים עוברים ריכוך ועידון. החל משרי שנלקחת לבית פרעה, ולא ברור מה קרה בינה לבין פרעה, אבל הנגעים רומזים לנו שקרה גם קרה, המשך בשרה שנלקחה אל אבימלך, אבל מודגש שהוא לא נגע בה (רמז ברור, למה שהיה בסיפור הקודם), וכלה ברבקה, שאפילו לא נלקחה אל אבימלך.
כפילות אפשרית יש בסיפור על יציאת הגר למדבר, ודברי המלאך אליה. אמנם יש שוני בפרטים, שהרי בסיפור הבריחה (בראשית ט"ז 1 – 14) הגר ברחה מיוזמתה, לפני לידת ישמעאל, המלאך מצא אותה על העין, והשיבה לבית אברם. ואילו בסיפור השני (כ"א 9 – 21) היא גורשה אחרי לידת ישמעאל (ולידת יצחק, שהייתה הסיבה הישירה לגירוש ישמעאל ואמו), היא תעתה במדבר, המלאך עודד אותה, ונפקחו עיניה לראות באר מים.
השינויים בין הסיפורים יצרו התאמה בין המסופר לבין המסגרת הכוללת. יחד עם זאת, הפרטים המשותפים הרבים (יציאה בשל לחצה של שרה, המדבר, איבוד הדרך, המלאך, המים, הבטחות לעתיד) – מלמדים, שמדובר בסיפור אחד, שהתפצל במהלך המסירה. אי התלות בין הסיפורים ניכרת מכך, שבסיפור השני אין כל רמז למצב הדומה שהתחולל כמה פרקים קודם.
נזכיר גם את הכפילות במתן שמות בסיפורי האבות. באר שבע זכתה לשמה פעמיים. פעם על ידי אברהם (בראשית כ"א 22 – 23), ופעם על ידי יעקב (בראשית כ"ו 26 – 33). כך בית אל. פעם לאחר חלום הסולם (בראשית כ"ח 19), ושוב לאחר שובו של יעקב מפדן ארם (בראשית ל"ה 15). בשני המקרים הקריאה בשם מגיעה מיד לאחר הקדשת מצבה, על ידי משיחתה בשמן. גם יעקב זכה לשינוי שמו פעמיים, תוך קבלת ברכה. פעם לאחר המאבק עם ה'איש' (והנה הזדמנות להרוג עוד ג'וק. יעקב נאבק באיש, לא במלאך. בראשית ל"ב 25 – 32), ופעם על ידי האל עצמו (בראשית ל"ה 10 – 11).
אי התאמה נמצא גם בסיפור יציאת יעקב אל חרן. לפי סיפור גניבת הבכורה, יעקב נמלט לחרן בעצת רבקה אמו, מחשש, שעשו יהרוג אותו (בראשית כ"ז 41 – 45). אבל בהמשך סופר כי, יעקב הלך לפדן ארם במצוות יצחק אביו, שרצה שידוך טוב ליעקב. אין פה סתירה, ויש קישור נאה בין רבקה ששלחה את יעקב לאחיה, ורבקה, ששכנעה את יצחק לשלוח את יעקב לצורך שידוך. הגרסה השניה לא מכירה כלל את העובדה, שממילא יעקב אמור לברוח לחרן. הגרסה השניה גם מתקנת את הראשונה לפני היציאה לפדן ארם, יצחק ברך את יעקב, לא בטעות אלא בכוונה תחילה. ראוי לשים לב שבסיפור הבריחה יעקב בורח לחרן, ואילו בסיפור השידוך יעקב הולך לפדן ארם.
אי התאמות נוספות נמצא בסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר. אלהים הודיע למשה פעמיים כי שמו הוא ה'. פעם ראשונה בסנה (שמות ג' 13 – 15), ופעם שניה, כאילו לא היו הדברים מעולם, במצרים גופא (שמות ו' 2 – 3). משני המקומות גלוי וברור, שעד ההתגלות למשה, שם ה' לא היה ידוע לאבות האומה. אבל בראשית ימי האנושות מצאנו (ציטוט): וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה (סוף ציטוט. בראשית ד' 26). שני הכתובים בספר שמות אינם עולים בקנה אחד זה עם זה, ושניהם גם יחד סותרים את הפסוק מבראשית.
זאת ועוד, משה סרב פעמיים לשליחות (שמות ד' 10, ו' 12). פעם משה הוא כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן ופעם הוא עֲרַל שְׂפָתָיִם. והנה הזדמנות להרוג עוד ג'וק, ולהרגיש כמו מדביר. משה לא גמגם. הוא דיבר עם פרעה בחופשיות, ובספק דברים הוא נשא נאום ארוך. משה גדל בארמון פרעה. שפת אמו הייתה מצרית. עברית, הוא דבר עם מבטא כבד.
שלוש פעמים סופר על מינוי מנהיגים ושופטים, שיקלו מהעול הכבד שעל כתפי משה. פעם בעצת יתרו (שמות י"ח 13 – 26), פעם לאור דברי ה', לאחר תלונת משה (במדבר י"א 10 – 17, 24 – 30), ופעם לפי יזמת משה עצמו (דברים א' 9 -18).
ישנם שלושה סיפורים מקבילים יש על צמאון העם, ומשה שהשקה את העם לרוויה על ידי פעולה כלשהי. במרה היו מים מרים, ומשה השליך עץ והמתיק אותם (שמות ט"ו 22 – 26). במסה ומריבה לא היו מים כלל ועיקר, משה הכה במטהו על הצור, לפי הוראת ה', הוציא מים והשקה את העם (שמות י"ז 1 – 7). בשני המקרים יש נסיון. במרה ה' ניסה את העם, ואילו במסה ומריבה העם ניסה את ה'. במי מריבה שוב לא היו מים, ושוב משה הכה בסלע, אלא שזה לא נעשה בפקודת ה' ועל כן משה נענש (במדבר כ' 1 – 13).
מעניין ודי מוזר, שהשימוש בעץ ובמטה, שנעשה לפי הוראת ה' בספר שמות, הפך לחטא בספר במדבר! ברור שהסיפור בבמדבר נוגד ברוחו את הסיפורים (הכופלים) בספר שמות.
תפיסות סותרות יש בנוגע לאוהל מועד. בכמה וכמה מקראות (שמות ל"ג 7 – 11, במדבר י"א 16 – 17, י"ב 4 – 10, דברים ל"א 14 – 15, 23) האוהל נמצא מחוץ למחנה, ודי רחוק ממנו. משה ויהושע נכנסו לתוכו, ה' ירד בעמוד הענן, ושוחח עמם. האוהל שימש להתגלות נבואית, לדרישה באל, האצלת רוח האל, או מינוי יורש למשה. במקראות אחרות (שהן רובן של המקראות בנושא. שמות כ"ה – ל"א, מ"ה – מ', ויקרא, במדבר א' – ח') האוהל משמש לעבודת ה' ה' בזבח, מנחה, נסך וקטורת. יוצא כי, משרתים באוהל כהנים, ובחצר האוהל משרתים הלויים. מקום האוהל אינו מחוץ למחנה, אלא בתוכו, ולא סתם בתוכו, אלא ממש במרכז המחנה. שנים עשר השבטים נמצאים מארבע רוחות אוהל המועד.
תפיסות שונות על הגבול שבין הסתירה לאי ההתאמה יש בנוגע לבלעם. במקום אחד הוא תואר כארמי מפתור על נהר פרת (במדבר כ"ב 5), המציית לדבר ה' הנגלה אליו (במדבר כ"ב 20). בלעם הוא נביא מאומות העולם. והנה בכתובים אחרים (במדבר ל"א 8, 16. יהושע י"ג 22) בלעם הוא לא פחות מקוסם מרושע, שהסית את המדיינים דווקא להחטיא את בני ישראל בבעל פעור. מה עשה בלעם בארץ מדין? מתי הוא הגיע לשם? האם זו גרסה לפיה מקורו הוא מדייני? מי יודע. סתירה אין פה. אי התאמה – בהחלט.
זאת ועוד. האל התגלה לבלעם פעמיים. בפעם הראשונה הוא לא התיר לו ללכת עם שליחי בלק. וכמה פסוקים אח"כ, אלהים שינה את דעתו (ולפיכך אין סתירה), בהתגלות השניה הוא התיר לו ללכת עמם. (ציטוט): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה (סוף ציטוט. במדבר כ"ב 20). כלומר, האל התיר לו ללכת, ובתנאי, שהוא יאמר את דבר האל. בלעם יצא לדרך, והנה נכתב (ציטוט): וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ (סוף ציטוט. במדבר כ"ב 22). למרות ההיתר, מלאך ה' עצר אותו, והתעלל בו (במדבר כ"ב 30 – 33). בלעם הבין את הרמז והביע נכונות לשוב לביתו (34). אבל המלאך הלא החלטי (ציטוט): וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס (בלשון המקרא: אפס הוא 'אבל') אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם-שָׂרֵי בָלָק (סוף ציטוט. במדבר כ"ב 35).
ההיתר בפסוק 20, נשלל בפסוק 22, ונכפל בפסוק 35! מה קורה פה?
עד כאן מנינו מספר קשיים בחלק הסיפורי שבתורה. ניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה, אבל די באלה על מנת להוכיח את הרעיון, שבתורה הועלו על הכתב דבריהם של מחברים אחדים (מה שמכונה במחקר 'תעודות שונות').
תופעה זו אינה מיוחדת לחלק הסיפורי, אלא קיימת גם בחלק המשפטי
בעוד שהסתירות, הכפילויות ואי ההתאמות בחלק הסיפורי שבתורה, אינן משפיעות על חיי היום יום של האדם הפשוט מישראל, הרי אותן תופעות בחלק המשפטי (כלומר חוקי האל) עלולות לגרום לקושי חמור. אם החוק המקראי הוא דבר האל, אז מה נכון?
כבר אקדים ואגלה את הסוף: חז"ל הכירו את כל הבעיות שמניתי לעיל, ושאמנה להלן. וככל שזה נוגע לחלק המשפטי, הם יישרו את ההדורים. לא פעם במחיר עקירת דברים מפשוטם ומהקשרם.
בתורה מופיעה רשימת החגים חמש פעמים. בשמות (כ"ג 14 – 17) נזכרים: חג המצות, חג הקציר וחג האסיף. בשמות שוב (ל"ד 18 – 23) נזכרים: חג המצות, שבת, חג השבועות וחג האסיף. בויקרא (כ"ג) מופיעים: שבת, פסח, חג המצות (השונה ונפרד מפסח), העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות עם שמיני עצרת, נשיאת ארבעת המינים. בספר במדבר (כ"ח – כ"ט) מצאנו: שבת, ראש חודש, פסח, מצות, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות עם שמיני עצרת. וספר דברים (ט"ז 1 – 17) יש: פסח ומצות, שבועות, חג הסוכות "שבעת ימים".
הופעת הרשימה חמש פעמים (!) מעידה על מוצאן השונה של הרשימות, ולכן השינויים שבין הלוחות החגים. רק בויקרא ובבמדבר ניתנו תאריכים מדויקים. רק בהם נזכר גם יום שמיני עצרת לאחר סוכות. בדברים לעומת זאת נקבע כי חג הסוכות אורך שבעה ימים. ראוי לציין כי ראש השנה ויום כיפור נזכר רק בספר ויקרא ובספר במדבר, אך נעדרים משאר הלוחות. עליה לרגל למקום אחד ונבחר יש רק בספר דברים (ט"ז 2, 6, 11, 15, 16). בכל שאר הלוחות הזכירו עליה לרגל באופן כללי (שמות כ"ג 17, ל"ד 23), ללא ציון המקום הנבחר. אם אין פה סתירות, הרי שאי התאמות מלוא החופן יש ויש.
סתירה ממש יש בענין המשרתים בקודש. החל מספר שמות (כ"ה) ועד ספר במדבר, יש שתי דרגות של משרתים בקודש. הכהנים, שהם אהרון וצאצאיו בלבד. הם משרתי ה' המקריבים קרבנות, מקטירים קטורת, עורכים את הלחם הנפים וכו'. בדרגה נמוכה מהם נמצאים הלויים. הלויים אינם משרתי ה', אלא משרתי הכהנים (שהם משפחה משבט לוי). הלויים שומרים על אוהל מועד, ועובדים בו, אך אינם ניגשים לכלי הקודש ולמזבח (במדבר י"ח 3). בספר דברים לעומת זאת (י' 8 – 9, י"ח 1 – 8) כל הלויים, בני לוי, הם כהנים בכח, גם אם לא בפועל. וכולם זכאים לשרת את ה' במקדשו.
גם ענין המעשר לא חמק מחרב הסתירה. לפי ספר במדבר הרי (ציטוט): וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד דלגתי הרבה... כו וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר כז וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן-הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן-הַיָּקֶב (כלומר מזון חולין). כח כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת יְהוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן.... דלגתי שוב לא וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל-מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי-שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד. (סוף ציטוט. במדבר י"ח 21 – 32)
כלומר הלויים מקבלים מעשר מן העם, תמורת עבודתם בקודש, וחלף הנחלה שאין להם. מן המעשר הזה, הם צריכים לתת מעשר לכהנים. מה שמכונה 'משער מן המעשר'. בספר דברים, לעומת זאת מצאנו (ציטוט): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל-הַיָּמִים (סוף ציטוט. דברים י"ד 22 – 23).
פה, המעשר נאכל על ידי הבעלים בסעודת קודש במקום אשר יבחר ה'. הבעלים אוכלים את המעשר במקדש, לא הלויים! בהמשך (פסוק 29) נזכר הלוי (ציטוט): וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. כח מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. כט וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (סוף ציטוט. דברים י"ד 27 – 29).
אבל, שימו לב, אין חובה לתת ללוי דבר וחצי דבר, אלא מצווה לא לעזוב את הלוי. וממילא, לא מדובר על מעשר או כל מספר אחר. הלוי נמצא במעמד שוה לגר, ליתום ולאלמנה – היסודות החלשים בחברה. חז"ל פתרו את הסתירה בקבעם שני מעשרות שנתיים. אחד ראשון (זה מספר במדבר) ומעשר שני (זה מספר דברים). מעבר לעבודה שהכתובים כלל לא רומזים זה על זה, הרי גם לא נרמז, שכלל המעשרות מגיעות לחומש...
סתירה אחרת קשורה לקרבנות הבהמה הטהורה, הכשרים לקרבן. בבמדבר מצאנו את הכתוב הבא (ציטוט): וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן דלגתי הרבה... כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה-לָּךְ דלגתי קצת... יז אַךְ בְּכוֹר-שׁוֹר אוֹ-בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ-בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת-דָּמָם תִּזְרֹק עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. יח וּבְשָׂרָם יִהְיֶה-לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה (סוף ציטוט. במדבר י"ח 8 – 18).
כלומר, בשר בכורות הבהמה נאכל על ידי הכהנים. והנה בספר דברים מצאנו את הכתוב הבא (ציטוט): כָּל-הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. כ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ. כאוְכִי-יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. כב בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. כג רַק אֶת-דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (סוף ציטוט. דברים ט"ו 19 – 23).
בשר הבכורות נאכל על ידי הבעלים (!) בסעודת קודש. חז"ל פתרו את הסתירה, בכך שהחילו את החוק שבספר במדבר, וקבעו שהביטוי לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מכוון לכהן, וממילא אין סתירה. אלה שקביעה זו, הינה דחוקה ביותר, לפי רצף הכתוב בספר דברים.
אצל אבן עזרא, הפרשן הידוע, יש התייחסות לפרשנות הקראית לענין. לפי הקראים, הביטוי 'פטר רחם' (כלומר הולד הראשון הבוקע מהרחם) בספר במדבר מתייחס לבכור של כל בהמה ובהמה (השייך לכהן), ואילו בספר דברים הביטוי 'בכור' מתייחס לבכור בכל עדר. כך זה נהנה וזה אינו חסר. תירוץ מחוכם, אבל שמוציא מפשוטה את משמעות המילה 'בכור', שהוא הראשון הבוקע מהרחם.
אי התאמה בולטת יש בדיני שחרור העברים. בספר שמות נכתב (ציטוט): כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. (סוף ציטוט. שמות כ"א 2 - 6).
ואילו בספר דברים מצאנו (ציטוט): כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. ידהַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן. יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (סוף ציטוט. דברים ט"ו 12 – 18).
שני הקטעים מסכימים כי העבד העברי משתחרר לאחר שש שנות עבודה. אולם לפי שמות האמה אינה משתחררת, אבל בדברים האמה משתחררת כמו העבד. אולם אין זה הענין המרכזי. אולם אי ההתאמה הברורה נמצאת בחוק שבספר ויקרא (ציטוט): וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. מא וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. מב כִּי-עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. מג לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ (סוף ציטוט. ויקרא כ"ה 39 – 43).
כאן העבד יוצא רק בשנת היובל! לא בשנה השביעית. היו שפירשו, שהחוק בויקרא מתייחס לשנת יובל, החלה באמצע שש שנות העבדות של העבד (לכאורה העבד משתחרר לני תום שש השנים). והיו שתירצו, שהשחרור ביובל נוגע לעבד שסירב להשתחרר בשנה השביעית. כאילו שהאומלל שסרב להשתחרר בשנה השביעית, יסכים להשתחרר 43 שנה אח"כ...).
בכל אופן, תירוצים אלה דחוקים למדי. החוק בויקרא אינו מכיר את החוקים בשמות ובדברים. והם אינן מכירים אותו.
סקרנו כמה סימנים המעידים על אי אחידות התורה. סימנים המלמדים התורה אינה חיבור אחיד, אלא צירוף של כמה מקורות. זאת ועוד, היות ואין נסיונות לפשר בין הכתובים, בעל כורחנו נגיע למסקנה, שמדובר במקורות כתובים, ולא מסורות בע"פ. במקרה של מסורות על פה, המסרנים היו חשים בסתירות והיו מנסים ליישבן במהלך ההעלאה על הכתב.
השאלה היא, כיצד ניתן להבחין בין התעודות הללו. מה שמכונה 'מקורות'. בסוגיה זו נדון בפרק הבא.
