רעש השביעית הוא רעש אדמה עז במיוחד שאירע בתקופה המוסלמית הקדומה. בשנת 748 לספירה או 749. יש אי הסכמה בנוגע לכך בקרב החוקרים. לקביעת שנת הרעש – יש השלכה הלכתית ברורה. על השנה המדויקת נדון בהמשך. הרעש נזכר במקורות יהודים, נוצרים ומוסלמים. שרידי הרעש ניכרים היטב בממצא הארכיאולוגי בכל רחבי הארץ. הרס וחורבן נרחבים ביותר. הרעש קטל אלפי אם לא רבבות בני אדם, ושינה את המצב הגיאו - פוליטי באזור בכלל, ובעם ישראל בפרט. המונחים רעש אדמה ורעידת אדמה הם זהים, ואשתמש בהם לסירוגין.
הכינוי 'רעש השביעית' או 'רעש שביעית' ניתן כיוון שבכמה פיוטים מאותה עת, נזכר הרעש כאירוע בשנה שביעית, דהיינו שנת שמיטה.
רעש השביעית הוא אחד מסדרת רעשי אדמה חזקים במיוחד המתחוללים בארץ ישראל.
השאלה היא כמובן: מדוע מתחוללים רעשים אלו?
תנועת לוחות טקטוניים יוצרת לחצים שונים. חלק מהלחצים הללו משתחררים בצורת רעש אדמה. 98% מרעידות האדמה בעולם מתחוללות בגבול לוחות טקטוניים. שני האחוזים הנותרים מתחוללים בשל פעילות געשית, בניית סכרים גדולים (שעוצרים וגם אוצרים כמות מים גדולה, ומשקל המים האדיר משפיע על הלוח הטקטוני), או רעשים בעומק כדור הארץ.
במקרה של רעש השביעית מדובר בלוח האפריקני מצד מערב, שעליו נמצאת ישראל, והלוח הערבי מצד שני שעליו נמצאת ירדן. בקע ים המלח יושב בדיוק בתפר שבין שני הלוחות. שני הלוחות נעים צפונה. אך הלוח הערבי נע מהר יותר, ותנועתו היא צפונה ומעט מערבה. המשמעות היא שהלוח הערבי דוחק את הלוח שלנו, ובין היתר מרים את רכס מול הלבנון שבו נמצא החרמון. הלוח הערבי נדחק אל הלוח שלנו, ופעם במאה שנה בערך הלוח הערבי משתחרר מהלחיצה. השחרור הזה גורם לרעידת אדמה עזה במיוחד. הרעידה האחרונה התחוללה ב-1927. זו שלפניה ב-1837. ומוכרות הרעידות ב1033, 636 ואפילו בשנת 750 לפני הספירה, רעש הנזכר בתנ"ך בספר עמוס. ככתוב: שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ (עמ' א' 1), ובספר זכריה ככתוב: וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ, בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה (זכ' י"ד 5).
הזכרנו פיוטים שנכתבו בעקבות הרעש. רבים מהם נמצאו בגניזה הקהירית. הגניזה הקהירית היא גניזת בית הכנסת בן עזרא בקהיר, שבה נמצאו מסמכים רבים מימי הביניים, בינהם המסמך הקדום ביותר הכתוב ביידיש. בגניזה נמצאו מספר פיוטים מארץ ישראל שחוברו לרגל צום כ"ג בשבט. יום צום לזכר קרבנות רעש האדמה הכה קטלני שהכה ביושבי הארץ. נדון בפיוטים אלו להלן.
עוצמת הרעידה מוערכת ב7 עד 7.5 בסולם ריכטר. זה המון. וברשותכם כמה מילים על סולם ריכטר. זהו השם העממי למדד לקביעת עוצמת רעש האדמה (כיום הסיסמולוגים משתמשים בסולם שונה הקרוי בשם החביב: מגניטודה לפי מומנט. אך אנו אנחנו נשאר עם צ'ארלס ריכטר). הסולם מודד את עוצמת האנרגיה שהשתחררה במוקד הרעידה. כל דרגה בסולם משמעה פי 30 אנרגיה המשתחררת. כלומר רעידה בעוצמה 3 בסולם ריכטר היא רעידה חזקה פי 30 מאשר בעוצמה 2 בסולם ריכטר.
עד 2.9 בסולם מדובר ברעידות לא מורגשות, או כאלה המורגשות ע"י המכשירים בלבד. מספרן הוא כמה מיליונים בשנה בכל רחבי העולם. בין 3.0 ל-3.9 הרעש מורגש אך אלא נגרם נזק. 'מכה קלה בכנף' אם תרצו. מספרן הוא סביב מאה אלף בשנה. בין 4.0 ל-4.9 הרעש בהחלט מורגש, וחפצים בבית יתחילו לרקוד, ברוב המקרים ללא נזק משמעותי. מספרן הוא סביב עשרת אלפים בשנה. בין 5.0 ל-5.9 (מה שמכונה רעידה בינונית) נרגיש היטב את הרעש, מבנים הבנויים באיכות ירודה יקרסו. אך מבנים לפי התקן יחזיקו מעמד ללא מאמץ. מספרן מוערך באלף בשנה. 6.0 עד 6.9 היא כבר רעידה חזקה, ונזק נגרם למבנים עד 150 ק"מ ממוקד הרעש. מספרן מוערך במאה בשנה. 7.0 עד 7.9 היא רעידה עצומה. הנזק כבר מגיע לכמה מאות ק"מ ממוקד הרעש. מספרן מוערך ב-20 בשנה. זו הרעידה שבה אנו דנים בפרק (פ"א רפה) זה. בין 8.0 ל-9.9 (מה שמכונה כבירה) – הנזק מגיע כבר ל-500 קילומטרים ויותר ממוקד הרעש. המספר הוא סביב רעידה אחת בשנה. מעל 10 – טרם נרשמה רעידה כזו (הגם שתיאורטית היא אפשרית בהחלט). נתעלם מהרעידות הלא מורגשות, ונישאר עדיין עם מאות אלפי רעידות בשנה. היכן הן? מדוע שומעים רק על כמה עשרות לכל היותר? התשובה היא שמרבית הרעידות מתחוללות לאורך קוי הלוחות הטקטוניים. ואלה, מצויים, רובם, בקרקעית הים. כלומר הרעשים מתחוללים בהמוניהם, אבל רחוק מאיתנו ודי עמוק בים. רק אלה המתחוללים בין לוחות יבשתיים, ובאזורים מאוכלסים (ישראל, קליפורניה, צ'ילה וכיוצא בזה) – זוכים להגיע אל מהדורות החדשות.
החורבן שגרם הרעש היה אדיר מימדים. עדויות לרעש התגלו בירושלים, כולל חורבן מסגד אל אקצא, בית שאן, יריחו, סוסיתא, עין קשתות, טבריה, רמלה, והיכן לא? בכל אתר שהיה קיים בתקופה ההיא, ונחפר – נמצאו עדויות לרעש. יבוא המאזין העירני וישאל: איך אתה יודע שזה היה רעש ולא כתוצאה ממסע מלחמה כלשהו? פשוט מאוד. חורבן כתוצאה ממלחמה מלווה, כמעט תמיד, בשריפת המקום על ידי הצבא הפולש. וכך נוצרת, מה שמכונה בפי הארכיאולוגים, 'שכבת חורבן' המאופיינת בשכבת אדמה שחורה בשל פיח השריפה. שכבות חורבן עוזרות לארכיאולוגים לתארך ממצאים. מה שתחת שכבת החורבן קדם לחורבן ומה שמעל שכבת החורבן – מאוחר לאירוע. אם ניתן לקשור את שכבת החורבן לאירוע מתועד (למשל שכבת החורבן בלכיש שנקשרה למסע סנחריב) – הרי לנו כלי תארוך יוצא מגדר הרגיל. בכל החפירות הארכיאולוגיות לא התגלתה שכבת חורבן, כלומר פס פיח שחור, אשר ניתן לתארכה לאמצע המאה השמינית. ההיפך הוא הנכון. העדויות מצביעות על קריסה פתאומית של מבנים, ובמרבית המקרים המבנים והעמודים קרסו לאותו כיוון – וכל זאת ללא שכבת פיח. הכל נקי. בנוסף, במקרה של שכבת חורבן הממצא הקטן הוא מועט. האויב קודם בוזז את התכשיטים, המטבעות והדברים יקרי הערך – ורק אז מעלה באש את העיר הכבושה. בחורבן המתוארך לאמצע המאה השמינית לספירה (כלומר המקרה שלנו) - חפצי הערך נותרו באתרם. כלומר האירוע היה אלים מאוד, קצר מאוד, וללא מעורבות האדם. בנוסף, כל המקורות ההיסטוריים תמימי דעים שהחורבן הרב נגרם בשל הרעש, ולא בשל מסע מלחמה.
בבית שאן התגלו חנויות שלמות שקרסו כאחת, ועד היום ניתן לראות את הקשתות מונחות על הרצפה בסדר מופתי, כאילו יד ענק הפילה אותן כאבני לגו. גם עמודים אדירי מימדים מוטלים ברוחבה של עיר בבית שאן, באותו כיוון, כמו יד אימתנית אשר סטרה להם והשכיבה אותם ארצה. גם בסוסיתא שבגולן חרבה הכנסיה המקומית באופן דומה. כל העמודים נפולים ובאותו כיוון. אותו דבר בעין קשתות, ואותו דבר בכל אתר שנחפר.
הרעש הותיר את רישומו העז במקורות רבים. חלקם בני התקופה. בבואנו לדון ברעש האדמה הזה יש להבחין בין שלושה סוגי מקורות. המקור הראשון הוא עדויות ראשוניות. כלומר אנשים שהיו עדים לרעש, ותיארו אותו מחוויותיהם האישיות. או עדות משנית, מאדם שדיבר עם אדם שנכח ברעש. זאת תוך דור או שניים לאחר האירוע. מקור שני הוא סיכום מאוחר של העדויות הראשוניות והמשניות, כמו למשל כרוניקות שונות – במרחק של כמה דורות מאז האירוע. ברוב המקרים הסיכום לא הוכן מתוך ענין מיוחד ברעש האדמה, אלא חלק מסיכום כללי של תקופה מסוימת. עצם העובדה שרעש האדמה נכלל בסיכום כלשהו, מעיד על חשיבות רעש האדמה בעיני המחבר ובעיני קוראיו, ביחס לאירועים נוספים (מלחמה, רעב, מגפה וכו'). לא פעם הדיווחים הללו כבר משובשים מחמת העתקות, אי הבנות, וחוסר ענין ברעש האדמה.
מקור שלישי הוא רשימות קטלוגיות של רעשי אדמה. במקרה זה המחבר מסתמך לחלוטין על מקורות ראשוניים ומשניים, וכן על הכרוניקות השונות. טיב המקור ההיסטורי היא כטיב מקורותיו שלו עצמו. קטלוגים רבים סובלים אם כן מאי דיוק (בשל מקורותיהם), ולא פעם כמה אירועים קרובים אוחדו לכלל אירוע אחד, ואירוע אחד פוצל לאירועים שונים. ו"השמחה" במרכאות רבה היא.
רעש האדמה שלנו נזכר במקורות שניתן להגדירם במאמץ קל כראשוניים, אבל לבטח כמשניים וכן בסיכומים היסטוריים. מה שמבטיח עדויות סותרות, אי התאמות, למלומדים לפרסם מלוא החופן מאמרים.
הזכרתי שהתאריך שנוי במחלוקת. במקורות מוסלמיים צוין הרעש בשנה ה-130 להיג'רה (ההיג'רה – מעבר מוחמד ממכה למדינה, אירעה בשנת 622 לספירה. כלומר בין 11 בספטמבר 747 עד 30 באוגוסט 748 לספירה), או בשנה ה-131 להיגרה (כלומר בין 31 באוגוסט 748 עד 19 באוגוסט 749). חבר מועצת החכמים חיים ארמון הזכיר כי השנה המוסלמית היא שנת ירח, הקצרה משנת שמש, וכי אצל המוסלמים אין עיבור שנה. כך ש-130 שנה אחרי ההיג'רה (שאירעה ב-622) אינה שנת 752, אלא 748 לספירה. בגניזה הקהירית התגלו מספר פיוטים כאמור. שם תוארך הרעש לכ"ג בשבט. השאלה היא כמובן שבט שנת 748 או שבט 749. לקביעת השנה המדויקת יש משמעות הלכתית בה נדון להלן.
בספר קידוש ירחים דרבי פנחס (יצירה מימי הביניים המוקדמים של רבי פנחס. פייטן ארץ ישראלי מהמאה השמינית או התשיעית לספירה) נכתב ברשימת הצומות (ציטוט): בשבט בז' בו – צום בני בנימין (כלומר פילגש בגבעה). ג"כ (קיצור של גם כן) בכ"ג בו צום רעש שביעי. ולאחר כמה שורות הערה מעניינת. בכ"ג צום רעש שביעי – לא נזכר. ומציעים צום ט' בטבת (לא התבלבלתי. ט' בטבת. לא י'. יש אפילו ערך ויקיפדי על צום תשעה בטבת). לא כתבו על מה הוא. ועלינו לחקור מהו הרעש השביעי , שאולי מראה לנו זמנו של הפייטן ומקומו (סו"צ... מהודרת מרמלשטיין. עמ' 25 – 26). רוב החוקרים מייחסים את הקטע של רבי פנחס כמתייחס לרעש ב-748. אם יש הסבורים כי הוא התייחס לרעש של שנת 1033. אם כי רב סעדיה גאון הכתיר את רבי פנחס כאחד מ'המשוררים הקדמונים'. כלומר הוא היה שוכן עפר מזה כמה וכמה דורות ברעש של 1033.
בפיוט מהגניזה הכולל תאריכים ומנהגים צוין צום עשרה בטבת המוכר לכל, ולאחריו צום כ"ג בשבט. הפיוט נכתב בערבית יהודית (כלומר ערבית באותיות עבריות) בשילוב עברית. נקרא את התרגום לקטע הרלוונטי (ציטוט): ובכ"ג בשבט צום לארץ ישראל יקראוהו. צום הרעש משום שארץ ישראל רעשה ממנו ונפלה. הרבה ערים, ומתו תחת החורבות חכמים וחסידים, וצדיקים, וסופרים, ותלמידים, ויונקים, ועוללים, ובחורים, וחתנים, וכלות (כ"ף רפה) ואנשים ונשים לאין שיעור ואין מספר ברוך דיין אמת ויש לו במקראות רמז: "בְּזַ֖עַם תִּצְעַד־אָ֑רֶץ" (ציטוט מחבקוק ג' 12) מזמן שחרבה ירושלים עד הזמן שקרה (הרעש הכוונה) בארץ ישראל מנין בזע"ם. אלהי ישראל ינחם כל חורבות ציון ואבליה (סו"צ. T-S 10H88.). הפייטן נתן סימן לפיו ניתן לזכור את התאריך. הוא השתמש בפסוק מספר חבקוק והתמקד במילה 'בזעם'. המילה 'בזעם' שקולה בערכה הגימטרי למספר השנים שחלף מחורבן ירושלים בשנת 70 ועד לרעש האדמה. לכאורה מדובר ב-121 שנים בלבד. ב- 2, ז – 7, ע – 70, מ – 40. (כלומר שנת 191 לספירה). אז איך אמרתי לכם 748? פשוט מאוד. כיוון שהאות ת"ו מייצגת 400, ומספרים גדולים יותר מתחילים להיות גיבוב אותיות, יש גישה המעניקה ערך מספרי לאותיות הסופיות. ך סופית – 500. ם סופית 600 וכן הלאה. במקרה זה, בהתחשב במ"ם הסופית זה יוצא 679 שנה לאחר חורבן הבית. הבית חרב בשנת ג' תת"ל ועוד 679 (מנין בזע"ם בגימטריה שהצגתי) יוצא שנת ד' תק"ח. כלומר השנה המקבילה ל-748 שהיא השנה ה-130 להיג'רה.
ישנו עוד קטע בגניזה, שלא נקרא, המזכיר את הרעש שאירע בכ"ג בשבט. שלושה מקורות בלתי תלויים מסכימים על תאריך האסון – אז עדותם נאמנה עלינו. כ"ג בשבט. השאלה היא כמובן באיזו שנה? 748 או 749.
נפנה למקורות לא יהודים בנושא הרעש. כותבי הרשומות הביזנטיים תארכו את הרעש לשמונָה עשר בינואר.
כרוניקון נוצרי בשם מיכאל הסורי כתב (בארמית. נקרא בעברית. ציטוט): ואת העיר טבריה החריב הרעש הזה, חוץ מבית איש אחד ששמו עיסא, והחריב בה שלושים בתי כנסיות של יהודים (סו"צ). נזיר והיסטוריון בשם תיאופנס המודה כתב חיבור בשם 'הכרונוגרפיה', ובו הוא תיאר את האימפריה הרומית והביזנטית עד ימיו. הוא חי במאה התשיעית. דור או שניים לאחר הרעש המדובר (ציטוט): בשנה ה-6238 לבריאת העולם (לפי הספירה הביזנטית. להלן), בשנה השישית לקונסטנטינוס (החמישי קיסר האימפריה הביזנטית), בשנה השלישית למראוון (השני. הח'ליף האחרון מבית אומיה. דלגתי על עוד כמה אזכורי שנים ואנשים), באותה שנה היה רעש גדול בפלשתינה (הכוונה היא למחוז המנהלי הביזנטי פלשתינה סקונדה, שכלל את הגליל, הגולן, הגלעד ועמק הירדן) ובירדן ובכל סוריה. ב-18 בינואר, בשעה הרביעית בבוקר. הרבה רבבות ואנשים ללא מספר מתו, כנסיות ומנזרים נפלו, ובייחוד במדברה של העיר הקדושה (מדבר יהודה, שנחשב למדבר של ירושלים. סו"צ הכרונוגרפיה). ישנה סתירה מסוימת בתאריכים שציין תיאופנס המודה. השנה השישית לקונסטנטינוס החמישי והשנה השלישית למרוואן השני היא שנת 747 (וכן אפשר לציין את 746 בהתאם לשיטת המנייה המדויקת של כל שליט). אם כי חוקר בשם ראסל ערך חישובים מדוקדקים וקבע את השנה ל-748 בדיוק נמרץ. אבל שנת 6238 לבריאת העולם יוצאת בשנת 729 לספירה. לוח השנה הביזנטי החל באחד בספטמבר. לפי חישוב נוצרי על סמך תרגום השבעים – בריאת העולם אירעה באחד בספטמבר שנת 5509 לפני הספירה. אם נחסיר מ- 6238 את 5509 נקבל 729 כאמור. לפי החישוב הזה השנה הייתה צריכה להיות 6256 לבריאת העולם. ואיני יודע להסביר את הפער. בכל אופן רוב החוקרים מתעלמים מהתאריך לבריאת העולם, ומתייחסים לתאריכים המבוססים היסטורית של השליט הביזנטי והשליט הערבי. מה עוד ששני ציוני השנים שלהם מציינים את אותה השנה בדיוק.
דיוניסוס מתל מחרה (מחבר שלא הצלחתי לברר עליו פרטים) תיאר רעידת אדמה חזקה בשנה ה-1059 למנין הסלווקי (שהחל בשנת 312 לפני הספירה. בסדרה החשמונאית הרחבנו מאוד על מנין השטרות הסלווקי). כלומר 747 – 748.
מחבר אחר בשם אליה מנציבין (עוד אחד שלא מצאתי עליו פרטים) קבע תארוך כפול. 1059 למנין הסלווקי ו-131 להיג'רה. כלומר לשיטתו 1059 יוצאת ב-749.
המקורות הנוצרים שהבאנו לעיל מכוונים אותנו אל שמונה עשר בינואר. כלומר 18 בינואר הוא כ"ג בשבט. מבחינת לוח השנה זה מסתדר. שבט יוצא בסוף דצמבר - תחילת ינואר.
אבל עדיין נותרו עם השאלה: 746, 747, או 748?
המקורות המוסלמים מוסיפים עוד שנה אפשרית ומסבכים את הענין.
ג'מאל א-דין אל מקדסי כתב במאה ה-14 (ציטוט): בזמן רעידת האדמה של שנת 130 (להיג'רה) נהרסו הצדדים המזרחי והמערבי של המסגד (אל-אקצא) (סו"צ). שנת 130 להיג'רה החלה בספטמבר 747 ותמה באוגוסט 748.
אבן תע'רי -ברדי כתב במאה ה-15 (ציטוט): בשנת 130 היו הרבה רעידות חזקות בא-שאם... ונחרבה ירושלים... ונהרגו אנשים הרבה... ויש אומרים שזה היה בשנת 131 להיג'רה (סו"צ). גם הוא הצביע על שנת 130 להיג'רה, אבל סייג וציין שאולי זה בשנה ה-131 דווקא. השנה ה-131 להיג'רה החלה באוגוסט 748 ותמה באוגוסט 749.
ג'לאל א- דין א סויוטי, בסוף המאה ה-15, ציין שתי רעידות אדמה. אחת בשנה ה-130 והשניה בשנה ה-131.
אז מה היה לנו? ארבע שנים אפשריות 746, 747, 748 ו-749, וכן שני תאריכים מדויקים כ"ג בשבט ו-18 בינואר. אז מתי אירע רעש האדמה? האם היה רעש אחד או שניים?
העובדה כי אין תאריך המוסכם על הכל נובעת מכך שהנתונים לא עולים בקנה אחד זה עם זה. נתחיל במספר רעידות האדמה. רוב החוקרים (אלו שקראתי לפחות) מסכימים כי הייתה רעידה אחת הרסנית וקטלנית. לא מן הנמנע כי היו רעשי משנה, שגם הם המיטו חורבן, אך לא כמו הרעש הראשי. אז נשארנו עם רעידה אחת. השאלה השניה היא באיזו שנה? שוב, רוב החוקרים מתארכים את הרעידה הקטלנית והחזקה לשנת 748 או שנת 749. אם התחוללה רעידה בשנה קודמת כלשהי – הרי היא הייתה קטנה ביחס (ואולי רושם הרעש הגדול "בלע" במרכאות את הרעש הקטן יותר.
עכשיו נותרנו עם היום וחודש. 18 בינואר וכ"ג בשבט. פה העניינים כבר מתחילים להסתבך מעט. 18 בינואר שנת 748 יצא בי"ג בשבט. לא כ"ג. כלומר יש מרחק של עשרה ימים בין התאריכים. לעומת זאת 18 בינואר שנת 749 יצא בכ"ד בשבט. בכל מקרה כ"ג ו-18 לא נפגשים. אם נקבל את 18 בינואר הרי יש להכריע בין התאריכים העבריים. האם להאמין לג' של י"ג או לכ' של כ"ד?
ואולי יש להאמין לכ"ג בשבט, ולא ל-18 בינואר. כ"ג בשבט 748 יצא ב-28 בינואר. שוב פער של עשרה ימים. ואילו כ"ג בשבט שנת 749 יצא ב-17 בינואר. גם כאן – האם להאמין ל-1 של ה-17 או ל-8 של ה-28?
את הסתירה בין התאריכים ניתן להסביר בקלות. מישהו כתב או אמר י"ג או כ"ד ובטעות מישהו שמע או העתיק כ"ג. או מישהו כתב או אמר 28 או 17 ומישהו שמע או העתיק 18.
מרבית החוקרים מאמצים את שנת 748 כשנה בה אירע הרעש, כיוון שהכינוי רעש השביעית מתייחס לדעתם לעובדה שכ"ג בשבט שנת 748 חל בשנת ד' תקח, שהיא שנת שמיטה (שנת השמיטה האחרונה, נכון לעת הקלטת הפרק, הייתה בתשפ"ב. שרובה היה ב-2022. אם נחסיר 748 נקבל 1274, שמתחלק בשבע ללא שארית (182 אם תהיתם). כלומר שנת 748 הייתה אכן שנת שמיטה.
הקביעה ששנת ד' תק"ח היא שנת שמיטה מתבססת על דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (ציטוט): ושנת השמיטה ידועה היא, ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י, וכולן לא מנו אלא לשני (כלומר שנת) חורבן, משליכין אותן שבע שבע (סו"צ. משנה תורה ספר הזרעים פרק עשירי הלכה ו. יש משהו גם בהלכה ד'. מסבך. ויתרתי). במילים אחרות: שנת החורבן היא השנה הראשונה למנות את שנות השמיטה. כלומר שנת 69 המקבילה (בחלקה לשנת ג' תתכ"ט) היא לכאורה שנת שמיטה, ג' תת"ל (המקבילה בחלקה לשנת 70) היא השנה הראשונה למנין השמיטות. כך השמיטה הבאה תהיה בשנים 76, 83, 90 וכן הלאה. אחרי 97 מחזורי שמיטה (שהם 679 שנים בדיוק. וסימנן 'בזע"ם' כאמור) נגיע לשנת 748 לספירה.
פה לכאורה נגמר הסיפור. י"ג בשבט שהפך לכ"ג בו, או 28 בינואר שהפך ל-18 בו – ובכל מקרה מדובר על שנת 748 / ד' תק"ח והכל בא על מקומו בשלום.
אבל אתם, שועלי קרבות ותיקים בהסכת, יודעים שזה לא פשוט כמו שזה נראה...
מספר חוקרים מערערים על קביעת מועד הרעש לשנת 748 לספירה.
מרדכי מרגליות המנוח התמקד בשנת 749 דווקא. מרדכי מרגליות פרסם מאמר בשנת 1960, בנוגע לתארוך הרעש. הוא ציטט הערת שוליים במאמר של נתן שלם (עמוד 117 למי שמתעניין. ציטוט של שלם אצל מרגליות, כן?): כרוניקרים ערבים וביזנטים מדברים על רעש אדיר והרסני שהתחולל ב-18 בינואר 746 אחרי ספירת הנוצרים בכל ארץ ישראל וסוריה. וכנראה מכוונים דבריהם לרעש שמיכאל הסורי קובעו לשנת 749, והמציין בין השאר את חורבנה של טבריה והפיכתם של שלושים מבתי כנסיותיה (סו"צ. מרדכי מרגליות). אז הנה חזר ה-18 בינואר אם כי בשנת 746 דווקא. דבר זה מתאים לדברי תיאופנוס המודה, לפיהם הרעש היה בשנה השישית לקונסטנטינוס החמישי והשנה השלישית למרוואן השני שזה 746 – 747.
לפי מרגליות (ויש הגיון בדבריו) קשה לקבל שתוך שלוש שנים היו שני רעשי אדמה הדומים בפרטיהם, ואין זאת אלא, שאותו אירוע תוארך לשנים שונות מחמת אי הבנה ותקשורת לקויה. טענה נוספת היא ש-18 בינואר וכ"ג בשבט רחוקים מאוד זה מזה בשנת 748 (כמו שפירטנו לעיל). אבל הם קרובים כדי יום אחד בשנת 749, כפי שפירטנו לעיל. זאת ועוד, כיוון שבמאה השמינית טרם נחתם סדר העיבור באופן סופי, וטרם הוחלט מהם החודשים החסרים והמלאים – הרי הפרש של יום אחד הוא הגיוני. מה שאצלם היה כ"ג, בדיעבד, לאחר קיבוע הלוח, הפך לכ"ד. לפיכך קבע מרגליות את הרעש לשנת 749 דווקא.
אבל בעודו פותר בעיה אחת (המרחק בין התאריך העברי והלועזי בשנת 748) הוא יצר בעיה חדשה. אם הכינוי רעש השביעית מתייחס לשנת שמיטה, ושנת השמיטה הייתה בשנת 749 הרי אנו מציינים היום את שנת השמיטה שנה מוקדם מהתאריך האמיתי! הזכרנו שבין ד' תק"ח (748) עד לתשפ"ב (2022) היו 182 מחזורי שמיטה. אבל אם שנת השמיטה חלה בד' תק"ט (749) - הרי שנת השמיטה צריכה הייתה להיות בתשפ"ג- 2023. חתיכת בעיה!
יש חוקרים הסבורים כי אין פה בעיה ממשית, כיוון שכינוי 'רעש שביעית' אינו מכוון כלל לשנת שמיטה. לפי טענה זו, מפי שלומית אליצור, התואר 'השביעית' מופיע בכתב יד אחד בלבד. בשאר הנוסחים הרעש קרוי 'השביעי'. ואין ודאות שהכינוי 'השביעי' בזכר מתייחס לשנת שמיטה, שהיא, מבחינה דקדוקית – נקבה. אהרון ברבריאן הצביע על פיוט בו יש רשימה הכוללת עשרה אסונות, ובאופן אקראי לחלוטין, רעש האדמה הרלוונטי לנו הוא האסון השביעי ברשימה. הא ותו לא. לכן אין כל בעיה עם ענין השמיטה שאינו רלוונטי. מה ענין שמיטה לרעש האדמה?
חיזוק לתפיסה לפיה הרעש אירע בשנת 749 הגיע מהתחום הארכיאולוגי. ליתר דיוק חפירות יורם צפריר וגדעון פרסטר בבית שאן (בהערת אגב אציין שהייתה לי הזכות הענקית ללמוד אצל שניהם בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית). בחפירות בית שאן (בשנות השמונים של המאה שעברה) נחפרו חנויות מהתקופה הביזנטית והמוסלמית הקדומה. באחת החנויות נמצא מטמון מטבעות זהב וכסף תחת המפולת של שרידי אחת החנויות. מטבעות הם כלי תארוך מצוין. כיוון ששליטים שונים טבעו מטבעות שונים (לא פעם עם דמותם החקוקה) – הרי מטבע בשכבה מסוימת עוזר מאוד לתארך את השכבה לשנות מלכות המלך. אם על המטבע יש גם תאריך (כמו בתקופה המוסלמית למשל), הרי השמחה גדולה כפליים. ובמקרה שלנו המטבעות מתוארכים. המטבע הקדום ביותר הוא משנת 78 לה'יגרה. כלומר 697 – 698 לספירה. אבל, וזהו אבל משמעותי – המטבע האחרון הוא משנת 131 להיג'רה. כלומר בין אוגוסט 748 ל-749 לספירה. דהיינו המטבע המאוחר במטמון הוא מאוחר ל-18 בינואר 748. דהיינו, אם המטמון נקבר בעת רעידת האדמה, הרי היא מאוחרת לאוגוסט 748, ולכן הרעש היה ב-749. קביעת הרעש לשנת 749 מתנגשת חזיתית עם קביעת הרעש לשנת 130 לה'יגרה (כלומר 748) ו1059 למנין הסלווקי. על כך ענו צפריר ופרסטר כי ישנה מסורת שזה היה בשנה ה-131 להיג'רה, וכן שיש מסורת המתחילה את מנין השנים הסלווקי לא באוקטובר 312 לפה"ס, אלא חצי שנה אחר כך, באפריל 311 לפני הספירה. במקרה זה השנה 1059 מתיישבת היטב עם שנת 749 לספירה. לגבי היחס לשנת שמיטה – טענו צפריר ופרסטר, כי במאות הראשונות לספירה הייתה מסורת אחרת שציינת את השמיטה שנה אחת מאוחר יותר מהלוח הנהוג בימינו. כלומר שנת השמיטה הייתה בשנת 749 (ד' תק"ט ולא ד' תק"ח).
מסקנתם של צפריר ופרסטר היא כי הרעש אירע ב18 בינואר 749, שנחשבה אז כשנת שמיטה.
פה לכאורה נגמר הסיפור. כ"ג / כ"ד בשבט 18 בינואר 749. והכל בא על מקומו בשלום.
אבל אתם, שועלי קרבות ותיקים בהסכת, יודעים שזה לא פשוט כמו שזה נראה...
על דברי מרגליות וצפריר ופרסטר קמו מערערים. יעקב קרץ' ועמיקם אלעד הרימו את הכפפה. הם הטעימו שהמקורות ההיסטוריים שבהם השתמשו קודמיהם היו קצת מבולגנים, בלשון המעטה. הם גם יצאו נגד הטענה שלא תיתכנה שתי רעידות אדמה בהפרש של כמה שנים השוות בפרטים. לדבריהם תיתכנה גם תיתכנה רעידות אדמה חזקות בהפרש של שנים ספורות, ומה עוד שהתיאורים אינם זהים אלא נבדלים בפרטים כאלה ואחרים. הם ציינו כי הכרוניקה של תיאופנוס המודה ציינה חמש רעידות אדמה חזקות בעשור שבין 740 ל-750 לספירה. 740 - אזור קונסטנטינופוליס (איסטנבול של ימינו) וחבלים נרחבים ביון וטורקיה. 743- בדרום ערב. 744 – בקווקז בואכה הים הכספי. 748 – הרעש "שלנו" במרכאות. ועוד רעש בשנת 750 שנת לידת ליאו בנו של קונסטנטינוס החמישי. כלומר אחרי הרעש הגדול שבו דן הפרק (בין אם אירע ב-748 או 749), היה רעש נוסף בשנת 750. ליאו נולד ב-25.1.750, ותיאור הרעש מופיע אצל תיאופנס המודה לאחר לידת ליאו. כך תואר הרעש המאוחר אצל תיאופנס (ציטוט): באותה שנה (בה נולד ליאו) היה רעש והתמוטטות גדולה בסוריה. היו ערים שנהרסו כליל, אחרות נהרסו חלקית, ואחרות הוזזו – קירות, בנינים וכל דבר – מההרים אל המישור שלרגליהם. תזוזה של שישה מילין (סביב עשרה ק:מ) ואולי אף קצת יותר. עדי ראיה מספרים שארץ מסופוטמיה נקרעה לעומק שני מילין, ומהמעמקים עלתה למעלה אדמה לבנה וחולית... בהמה עלתה מתוך כל זאת ובקול אנוש בישרה על התקפת אנשי המדבר (סו"ץ. קרץ' ואלעד). נתעלם מהמספרים המוגזמים לגבי המרחקים והעומקים, וכן הבהמה המדברת בקול אדם, ונתמקד בתיאור הפיזי התואם את הידוע לנו על תועות הגלישה, השבירה וההנזלה המוכרות ברעידות אדמה. יוצא איפוא שישנה עדות על שני רעשי אדמה חזקים הנבדלים בזמן ובמקום (אם כי הנזק שנגרם די דומה). השאלה היא כמובן האם מדובר באירוע אחד שהתפצל לשתי מסורות, או בשני אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד – הרי מדובר ברעש "שלנו" במרכאות והכל בסדר. אבל אם אכן מדובר בשני אירועים שונים, דבר התואם את העדויות המוסלמיות על רעש בשנה ה-130 וגם בשנה ה-131 להיג'רה – הרי התמונה הופכת מורכבת מעט יותר.
בחינת המקורות המוסלמים מעלה כי הדיווחים על הרעש בשנה ה-130 להיג'רה מתארים נזק רב בירושלים ובארץ ישראל, ואילו אלה מהשנה ה-131 להיג'רה מתארים נזקים בדמשק ובסוריה בעיקר. הדבר העולה ממאמרם של קרץ' ואלעד הוא שהיו שתי רעידות אדמה חזקות במרחב. אחת מהן בשנת 750 לספירה. כלומר יתכן שרעש השביעית אכן התחולל בשנת ד' תק"ח – 748, שאז בית שאן לא נפגעה באופן מוחלט, והרעש השני – הוא שקבר את המטמון המדובר.
כך או אחרת – המועד המדויק של הרעש עדיין נתון במחלוקת. אני אישית עדיין תומך בתארוך של ינואר 748. ריבוי המידע הסותר והמבלבל מעלה על הדעת שתי רעידות חזקות באזור בית שאן (אחת שהמוקד שלה היה בכיוון ירושלים ואחת בכיוון דמשק. בית שאן נמצאת במקום טוב באמצע). בחלק מהמקורות הרעידות הללו אוחדו לאחת. אני סבור שהכינוי 'רעש השביעית' אינו מקרי. ציון אירוע בזיקה לשנה מיוחדת (שמיטה, מעוברת, או שהמונדיאל התחולל בה) – מקל על זכרון האירוע. מה עוד שד' תק"ח הייתה באמת שנת שמיטה. בשלב הזה לוח השנה העברי וסדר השמיטה כבר היו די מקובעים. לגבי התאריך כ"ג בשבט וה-18 בינואר. או שי"ג הפך לכ"ג או ש-28 הפך ל-18. טעות העתקה מאוד סבירה. אז אני נשאר בשנת 748. אבל מדובר בעדויות נסיבתיות. אם מישהו חושב אחרת – גם זה בסדר.
תוצאות הרעש שינו את המרחב. לא רק מבחינת כמות ההרוגים אלא גם במישורים החברתי, התרבותי והפוליטי.
רעש השביעית קטל רבים רבים מחכמי, רבני ומלומדי ארץ ישראל. במאה הראשונה לשלטון האיסלם הייתה ארץ ישראל מוקד רוחני חשוב בעם ישראל (במקביל לבבל וצפון אפריקה). המוקד הזה חוסל באבחה אחת, וכתר התורה החל לנוע מערבה אל ספרד, פרובנס, צרפת, ובסופו של דבר למזרח אירופה. רק עם הקמת מדינת ישראל חזר כתר התורה לארץ ישראל.
המרכז התורני בטבריה שתרם לנו את התלמוד הירושלמי, את טעמי המקרא ואת הניקוד הטברני (שבו אנו משתמשים עד היום) חרב. טבריה לא שבה מעולם להיות המרכז הרוחני שהיא הייתה. הפיוט הארץ ישראלי שהגיע לפסגות נשגבות עם יוסי בן יוסי, יניי והקליר – הפך לצל חיוור והד עמום של העבר המפואר. ירידת ארץ ישראל משמעה עליית בבל, שהרי אין ריק בטבע. יש המשערים שאחת הסיבות, שדווקא התלמוד הבבלי השתלט על עולם הישיבות היהודי, ולא הירושלמי, נעוצה גם בחורבן הגמור של המרכז הרוחני בטבריה. גם הישוב היהודי בצפון הארץ ספג פגיעה חמורה. כך למשל עין קשתות (אום אל קנאטיר) ברמת הגולן – ניטש לאחר החורבן הנורא ולא התאושש.
בעולם המוסלמי הייתה רעידת האדמה מכת מוות לשושלת אומיה ששלטה בדמשק. בשנת 750 לספירה – הודחה שושלת זו על ידי שושלת עבאס. בעוד האומיים ישבו בדמשק, וארץ ישראל הייתה קרובה לעין וקרובה ללב (האומיים הם שבנו את כיפת הסלע למשל), הרי העבאסים ישבו בבגדד, וארץ ישראל הייתה רחוקה מהעין ורחוקה מהלב. רחוקה מהלב משמעה פחות תקציבים. הארץ הפכה ממרכז לפריפריה.
עוד יגיעו רעשים חזקים וקטלניים. אבל ספק אם יש אחד שתוצאותיו ניכרות עד ימינו אנו בצורה כה מוחשית.
